על ידי ציל_צול* » 06 אוקטובר 2014, 18:06
לרובנו קשה מאוד להיות נוכחים לאורך זמן.
להיות נוכחים – להישאר ברגע הזה, למצות אותו, להיבלע לתוכו בשלמות.
הנוכחות קלה יותר כשהיא קצרה ונעימה. למשל בטבע, כשאנו נפעמים, או כשאנחנו צופים בילד קטן שכולו מתיקות, או כשאנחנו מאוהבים. תנו לנו מזה קצת יותר מדי זמן (כן, אפילו מהטוב והעונג), או תנו לנו את זה מסובך ומורכב, וברגע הבא… הטלפון קורא לנו, מסך המחשב מבקש תשומת לב או אפילו הכלים בכיור. העיקר לא לשהות בתוך הנוכחות הזו יותר מדי זמן.
נסו להיות נוכחים באמת עם ילדים לאורך כמה שעות, או לנהל שיחה משמעותית עם אדם קרוב או אפילו לכתוב מסמך חשוב. זה קשה מאוד. משהו כבר יגנוב את תשומת לבנו. מחשבות על העבר, תוכניות אל העתיד או אפילו תנועה אל הווה חלופי המתרחש במקביל.
המשמעות של תופעה מוכרת זו היא שלהיות נוכחת דורש ממני כמעט תמיד מאמץ. וסופו של כל מאמץ להשתחרר לתוך הרפייה כלשהי, מאחר שבתפישה של רובנו, על מאמץ מגיע פיצוי. פרס. משהו שאנחנו רוצים מאוד לעשות אבל לא מרשים לעצמנו בקלות.
לכל אדם הרפייה אחרת של המאמץ הזה. זה יכול להיות זמן מסך מטמטם חושים, פעילות גופנית (אם כבר, אז בהחלט עדיף) או אכילה משובשת (מזון לא מתאים, בכמות לא מתאימה, בזמן לא מתאים). וכך, אם נכחתי היום באמת בשעת משחק עם ילדיי, מעבר להנאה שאני אמורה להפיק מכך, מגיע לי פרס כי התאמצתי.
מן העבר השני נמצאים כל המצבים שבהם איני נוכחת. נעדרת.
מצבים בהם הייתי רוצה מאוד להיות נוכחת, אולם איני מצליחה. למשל, שיחה עם חברה קרובה השוטחת את כאביה (וטקסט נכנס אל הנייד ואני בודקת אותו, במקרה הטוב – בהתנצלות). או ארוחה משפחתית שלא יכולתי לשאת את השיחה שהתנהלה בה וברחתי לארגן את הכלים במטבח. או, בחזרה אל הילדים, אחר צהריים שבו רבצתי על המחשב במקום פשוט להיות איתם. והמוכר ביותר – היעדרות מהעבודה. פעם היו קוראים לזה שביתה איטלקית. היום זהו המצב של אנשים רבים רוב הזמן – אמורים לעבוד, נמצאים בעבודה, אבל הראש במקום אחר, במסך אחר. נוכחים, נמצאים באופן פיזי, אבל נעדרים. לא באמת שם.
באופן מצער, גם ההיעדרות שולחת רבים לחיפוש פיצוי, מאחר שהיא מעוררת תחושות קשות ומעגלי אשמה והלקאה עצמית על עצם ההיעדרות.
אם כך, הנוכחות מבקשת שחרור של המאמץ בפיצוי וגם ההיעדרות מבקשת אחר הפיצוי, כדי להנמיך את להבת האשמה, או, אם אפשר – להשתיק אותה כליל.
כשזה נראה כמו מלכוד ונשמע כמו מלכוד ומתנהג כמו מלכוד – זה בטח מלכוד. כי מה עוד נשאר בין הנוכחות להיעדרה?
או! נשאר. ובעצם – נשארת. נשארת המודעות. המודעות לכך שאנחנו נוכחים כרגע תחת מאמץ, והמודעות לכך שאיננו נוכחים.
המודעות הזו, המבט על מה שאנחנו עושים באמת והמחיר שהוא גובה מאיתנו בו זמנית, יכולה לשנות הכל. היא מתחילה אצלנו תהליך זריז של קיטלוג נכון ושל עשייה מדויקת, אשר מרחיבים את טווח האפשרויות שלנו.
אם לפני רגע היו לנו רק "נוכחות" / "היעדרות", תחת המודעות יש לנו כבר ארבעה מצבים:
נוכחות בלתי מודעת – שבה איני שמה לב להיותי במאמץ
נוכחות מודעת – שבה אני שמה לב להיותי במאמץ
היעדרות בלתי מודעת – שבה איני שמה לב לתחושות שליליות שעולות בי
היעדרות מודעת – שבה אני שמה לב לתחושות שליליות שעולות בי
שני המצבים הבלתי מודעים יגבו ממני מחיר בריבוע, מאחר שהם מערבים הדחקה, אשר ידועה כזוללת משאבים.
שני המצבים המודעים יגבו ממני מחיר נמוך יותר, "רק" על עצם המאמץ (להיות נוכחת או להימנע מתחושה שלילית).
בשלב הבא אוכל לצרף למצבים המודעים גם סימון נכון של פעולת התגמול, הנה כך: "אני אוכלת עכשיו כי הייתי נוכחת לאורך זמן וזה היה לי קשה מאוד". או – "אני רובצת מול המסך עכשיו כי נעדרתי ואני מרגישה רע".
דיבור פנימי כזה יחליף את המילה המכובסת "נחמה", או את הגרועה יותר "פינוק".
"אני הולכת לנחם את עצמי בגלידה"
"אני הולכת לפנק את עצמי בצפייה בסידרה שלמה"
לא עוד. אני הולכת להרפות מן המאמץ אחרי שהיה לי קשה. אני הולכת להשתיק את הכאב והתחושה השלילית.
הניתוק של עולם המושגים הרך והנעים (נחמה, פינוק) מדברים משבשים שמשתיקים את הרגשות שלנו הוא רב ערך. החלפתו במושגים מדויקים המתארים היטב את הפעולה שלנו היא תחילת הדרך.
לרובנו קשה מאוד להיות נוכחים לאורך זמן.
[b]להיות נוכחים[/b] – להישאר ברגע הזה, למצות אותו, להיבלע לתוכו בשלמות.
הנוכחות קלה יותר כשהיא קצרה ונעימה. למשל בטבע, כשאנו נפעמים, או כשאנחנו צופים בילד קטן שכולו מתיקות, או כשאנחנו מאוהבים. תנו לנו מזה קצת יותר מדי זמן (כן, אפילו מהטוב והעונג), או תנו לנו את זה מסובך ומורכב, וברגע הבא… הטלפון קורא לנו, מסך המחשב מבקש תשומת לב או אפילו הכלים בכיור. העיקר לא לשהות בתוך הנוכחות הזו יותר מדי זמן.
נסו להיות נוכחים באמת עם ילדים לאורך כמה שעות, או לנהל שיחה משמעותית עם אדם קרוב או אפילו לכתוב מסמך חשוב. זה קשה מאוד. משהו כבר יגנוב את תשומת לבנו. מחשבות על העבר, תוכניות אל העתיד או אפילו תנועה אל הווה חלופי המתרחש במקביל.
המשמעות של תופעה מוכרת זו היא [b]שלהיות נוכחת דורש ממני כמעט תמיד מאמץ[/b]. וסופו של כל מאמץ להשתחרר לתוך הרפייה כלשהי, מאחר שבתפישה של רובנו, על מאמץ מגיע פיצוי. פרס. משהו שאנחנו רוצים מאוד לעשות אבל לא מרשים לעצמנו בקלות.
לכל אדם הרפייה אחרת של המאמץ הזה. זה יכול להיות זמן מסך מטמטם חושים, פעילות גופנית (אם כבר, אז בהחלט עדיף) או אכילה משובשת (מזון לא מתאים, בכמות לא מתאימה, בזמן לא מתאים). וכך, אם נכחתי היום באמת בשעת משחק עם ילדיי, מעבר להנאה שאני אמורה להפיק מכך, מגיע לי פרס כי התאמצתי.
מן העבר השני נמצאים כל המצבים שבהם איני נוכחת. נעדרת.
מצבים בהם הייתי רוצה מאוד להיות נוכחת, אולם איני מצליחה. למשל, שיחה עם חברה קרובה השוטחת את כאביה (וטקסט נכנס אל הנייד ואני בודקת אותו, במקרה הטוב – בהתנצלות). או ארוחה משפחתית שלא יכולתי לשאת את השיחה שהתנהלה בה וברחתי לארגן את הכלים במטבח. או, בחזרה אל הילדים, אחר צהריים שבו רבצתי על המחשב במקום פשוט להיות איתם. והמוכר ביותר – היעדרות מהעבודה. פעם היו קוראים לזה שביתה איטלקית. היום זהו המצב של אנשים רבים רוב הזמן – אמורים לעבוד, נמצאים בעבודה, אבל הראש במקום אחר, במסך אחר. נוכחים, נמצאים באופן פיזי, אבל נעדרים. לא באמת שם.
באופן מצער, גם ההיעדרות שולחת רבים [b]לחיפוש פיצוי[/b], מאחר שהיא מעוררת תחושות קשות ומעגלי אשמה והלקאה עצמית על עצם ההיעדרות.
אם כך, הנוכחות מבקשת שחרור של המאמץ בפיצוי וגם ההיעדרות מבקשת אחר הפיצוי, כדי להנמיך את להבת האשמה, או, אם אפשר – להשתיק אותה כליל.
כשזה נראה כמו מלכוד ונשמע כמו מלכוד ומתנהג כמו מלכוד – זה בטח מלכוד. כי מה עוד נשאר בין הנוכחות להיעדרה?
או! נשאר. ובעצם – נשארת. [b]נשארת המודעות[/b]. המודעות לכך שאנחנו נוכחים כרגע תחת מאמץ, והמודעות לכך שאיננו נוכחים.
המודעות הזו, המבט על מה שאנחנו עושים באמת והמחיר שהוא גובה מאיתנו בו זמנית, יכולה לשנות הכל. היא מתחילה אצלנו תהליך זריז של [b]קיטלוג נכון ושל עשייה מדויקת[/b], אשר מרחיבים את טווח האפשרויות שלנו.
אם לפני רגע היו לנו רק "נוכחות" / "היעדרות", תחת המודעות יש לנו כבר ארבעה מצבים:
[b]נוכחות בלתי מודעת[/b] – שבה איני שמה לב להיותי במאמץ
[b]נוכחות מודעת[/b] – שבה אני שמה לב להיותי במאמץ
[b]היעדרות בלתי מודעת[/b] – שבה איני שמה לב לתחושות שליליות שעולות בי
[b]היעדרות מודעת[/b] – שבה אני שמה לב לתחושות שליליות שעולות בי
שני המצבים הבלתי מודעים יגבו ממני [b]מחיר בריבוע[/b], מאחר שהם מערבים [b]הדחקה[/b], אשר ידועה כזוללת משאבים.
שני המצבים המודעים יגבו ממני מחיר נמוך יותר, "רק" על עצם המאמץ (להיות נוכחת או להימנע מתחושה שלילית).
בשלב הבא אוכל לצרף למצבים המודעים גם [b]סימון נכון של פעולת התגמול[/b], הנה כך: "אני אוכלת עכשיו כי הייתי נוכחת לאורך זמן וזה היה לי קשה מאוד". או – "אני רובצת מול המסך עכשיו כי נעדרתי ואני מרגישה רע".
דיבור פנימי כזה יחליף את המילה המכובסת "נחמה", או את הגרועה יותר "פינוק".
"אני הולכת לנחם את עצמי בגלידה"
"אני הולכת לפנק את עצמי בצפייה בסידרה שלמה"
לא עוד. אני הולכת להרפות מן המאמץ אחרי שהיה לי קשה. אני הולכת להשתיק את הכאב והתחושה השלילית.
הניתוק של עולם המושגים הרך והנעים (נחמה, פינוק) מדברים משבשים שמשתיקים את הרגשות שלנו הוא רב ערך. החלפתו במושגים מדויקים המתארים היטב את הפעולה שלנו היא תחילת הדרך.