על ידי תמרוש_רוש » 02 אוקטובר 2008, 15:56
גננת בגן יכולה להתרגז כמוך, אבל לעומק האהבה שלך לילדך היא לא תגיע. הרגשות שלה לילדי הגן הם קלילים ושטחיים יותר, כי כל גננת יודעת שהם מתחלפים ולא יכולה להרשות לעצמה להיקשר לילד הספציפי, המופלא והחד-פעמי שאת שולחת אליה, וגם לא להפלות אותו משאר הילדים.
גננת טובה ומעשית (ויש הרבה כאלה) תתייחס לילדים בתערובת של קלילות, חיבה ופיקוד. לא יותר מזה.
סליחה, אבל זה שטויות במיץ.
אני מרפאה בעיסוק. ואני עבדתי עם ילדים. ונקשרתי לרבים מהם - אוהו כמה שנקשרתי. חבל על הזמן. רוצה או לא רוצה - נקשרתי.
אז נכון שזה לא אותו הדבר - בכלל לא אותו הדבר
כי אמא יש רק אחת, וזו אמת ולא קלישאה בכלל
ונכון שלא לכל הילדים נקשרים - יש את אלה שמתיישבים לך בלב, ואותם את כבר תזכרי לעולמים, לא ייצאו לך משם, ויש את אלה שסתם עבדת אתם וחיבבת אותם וסבבה וזהו והלאה
ונכון שאולי כשהייתי צעירה וחדשה במקצוע אז נקשרתי יותר מהממוצע, אבל אולי לא? אולי אני אמשיך להיקשר לילדים בכל מקום עבודה שיאפשר לי שעה בשבוע אתם למשך חצי שנה או שנה? ונכון שאני אולי "נקשרת ממהרת" מטבעי - אבל אולי לא? ואולי יש רבות כמוני? וגננות הרי עובדות עם ילדים באופן הרבה יותר אינטנסיבי מאשר מרפאות בעיסוק...
אבל גם נכון, ואני מספרת את זה רק כדי להמחיש את מה שאני מתכוונת אליו, שכאשר נולד לי ילד משלי סופסוף, הרגשתי פתאום הקלה כזאת גדולה, רווחה כזאת גדולה: את הילד הזה אף אחד לא ייקח ממני. לא יהיה צורך להיפרד ממנו כל פעם מחדש, להחזיר אותו כל פעם להורים שלו. כי
אני ההורים. וההרגשה הזאת, של הקלה עד דמעות כמעט, שהסתובבתי אתה במשך כמה
שבועות, הבהירה לי עד כמה ההיקשרות שלי לילדים "שלי" היתה אמיתית, גם כשהיא היתה "מקצועית" ומ"המרחק הנכון", ועד כמה הפרידה החוזרת ונשנית מהם הכאיבה לי והתישה אותי, ברמה תת-סיפית, אבל עדיין שרירה וקיימת.
ואני לעולם, לעולם לעולם לעולם לעולם לא אשכח את הילד הראשון שקרא לי "אמא". הוא לא היה הילד שלי. והוא שבה את ליבי ושבר את לבי. כי לא יכולתי להיות לו אמא.
<וכל זה בלי להכחיש לרגע שאכן, אמא זה עדיין משהו אחר לגמרי, וגננת זה הרבה פחות>
[u]גננת בגן יכולה להתרגז כמוך, אבל לעומק האהבה שלך לילדך היא לא תגיע. הרגשות שלה לילדי הגן הם קלילים ושטחיים יותר, כי כל גננת יודעת שהם מתחלפים ולא יכולה להרשות לעצמה להיקשר לילד הספציפי, המופלא והחד-פעמי שאת שולחת אליה, וגם לא להפלות אותו משאר הילדים.[/u]
[u]גננת טובה ומעשית (ויש הרבה כאלה) תתייחס לילדים בתערובת של קלילות, חיבה ופיקוד. לא יותר מזה.[/u]
סליחה, אבל זה שטויות במיץ.
אני מרפאה בעיסוק. ואני עבדתי עם ילדים. ונקשרתי לרבים מהם - אוהו כמה שנקשרתי. חבל על הזמן. רוצה או לא רוצה - נקשרתי.
אז נכון שזה לא אותו הדבר - בכלל לא אותו הדבר :-) כי אמא יש רק אחת, וזו אמת ולא קלישאה בכלל
ונכון שלא לכל הילדים נקשרים - יש את אלה שמתיישבים לך בלב, ואותם את כבר תזכרי לעולמים, לא ייצאו לך משם, ויש את אלה שסתם עבדת אתם וחיבבת אותם וסבבה וזהו והלאה
ונכון שאולי כשהייתי צעירה וחדשה במקצוע אז נקשרתי יותר מהממוצע, אבל אולי לא? אולי אני אמשיך להיקשר לילדים בכל מקום עבודה שיאפשר לי שעה בשבוע אתם למשך חצי שנה או שנה? ונכון שאני אולי "נקשרת ממהרת" מטבעי - אבל אולי לא? ואולי יש רבות כמוני? וגננות הרי עובדות עם ילדים באופן הרבה יותר אינטנסיבי מאשר מרפאות בעיסוק...
אבל גם נכון, ואני מספרת את זה רק כדי להמחיש את מה שאני מתכוונת אליו, שכאשר נולד לי ילד משלי סופסוף, הרגשתי פתאום הקלה כזאת גדולה, רווחה כזאת גדולה: את הילד הזה אף אחד לא ייקח ממני. לא יהיה צורך להיפרד ממנו כל פעם מחדש, להחזיר אותו כל פעם להורים שלו. כי [b]אני ההורים[/b]. וההרגשה הזאת, של הקלה עד דמעות כמעט, שהסתובבתי אתה במשך כמה [b]שבועות[/b], הבהירה לי עד כמה ההיקשרות שלי לילדים "שלי" היתה אמיתית, גם כשהיא היתה "מקצועית" ומ"המרחק הנכון", ועד כמה הפרידה החוזרת ונשנית מהם הכאיבה לי והתישה אותי, ברמה תת-סיפית, אבל עדיין שרירה וקיימת.
ואני לעולם, לעולם לעולם לעולם לעולם לא אשכח את הילד הראשון שקרא לי "אמא". הוא לא היה הילד שלי. והוא שבה את ליבי ושבר את לבי. כי לא יכולתי להיות לו אמא.
<וכל זה בלי להכחיש לרגע שאכן, אמא זה עדיין משהו אחר לגמרי, וגננת זה הרבה פחות>