".. ואני בת 38. וי! איזה גיל גדול שזה! מי מסובב שמה כל כך מהר את המנואלה?.....
..
..
אז אני עושה לי חשבון נפש מה עשיתי עד היום - ולאן פניי.
וכל דבר שכבר השגתי והגשמתי - חוץ ממשפחתי שהיא בסיס לכול - נראה תפל כזה, ממש חסר תוחלת. ומשפחתי לא יכולה לבוא במקום השאר.
בתוך לבי, בתוך נבכי החדרים, בסוד - כל אוורסט שכבר חציתי, מצטלם אצלי בדיעבד בתור "אז מה" גדול.
אין נס גדול ונס קטן - הכל ניסים. אבל דברים הכי גדולים, כשאתה מביט בהם מעבר לכתף - נראים לך כמו טריוויה. והרי אינך יכול לצבוט את עצמך קבוע, כדי לא לשכוח איך להתפעם".
והיא ממשיכה וכותבת על זה שהיא לא משועממת, היום שלה מלא בעיסוקים, ומחלקם אפילו היא מאוד נהנית, רק ש"כבר אין לי מטרה, שתעורר לי התרגשות אמת להשיג אותה. וזה היה הטעם של חיי - ה'מטרות'. אש התמיד הקטנטנה שרחשה למטה ועשתה את החיים לנסבלים."
ואז היא מדברת על "אולי צריך ללמוד להיפרד מהתחושה הזו של מתמכר לאדרנלין. כי אם ההתרגשות הכי גדולה של האתמול - היום נהיית 'פסה' אחרי כמה שיאים, רק אידיוט אינו לומד את השיעור, ש 'הבל הבלים הכול' ומה כבר משנה. הבל הבלים לא במובן "אל תעשה את שצריך לעשות כ זה חסר תוחלת" . זה רק ש"הבל הבלים" ההתרגשות המחוברת לדברים", ועל להנות מהדרך ולא מההגשמה.
(חשבתי לקצר אבל פסקה לא מובנת בלי זו שלפניה, אז אני ממשיכה להעתיק)
זה כמו עם ארוחה: תכננת וטרחת, התאמצת ובישלת, ויצאו לך ממש מעדנים.
אז התיישבת לשולחן עם אהוביך, והתפננת שם מכל פירור וביס.
אבל ברגע שהביס נבלע - אינך יכול לחוש יותר את טעמו, ואי אפשר לשבוע עוד פעם, כששבעים.
היה לי שוק, היתה לי הפתעה- אבל זה לא דבר כזה שמח להיות שבע ומסופק.
כי זה מרגיש מין ריק ככזהבראש, של "מה עכשיו"?
כמו בבדיחה ההיא ען בן העורך-דין, שהביא לסיומו המבורך של תיק, שהסתובב בערכאות 20 שנה. טיפש! נהם עליו אביו, - הן מהתיק הזה היה אמור להתפרנס גם נכדך!
מצחיק, מצחיק, אבל לטיפוסים כמוני השמחה היחידה היא, כנראה, רק מהדרך, ותא בודד בתוך ראשי מתחיל לקלוט מדוע אנשים "לא מגיעים" גם אם הם יכולים.
[אלוהים, חפרפרת כל כך כזאת!]
כי זה באמת כמו לסיים קריאה של ספר טוב. אתה גומז לך נתח אדיר של פנאנות.
לפעמים קצת מקנאה במי שרק עומדים לפני החוויה הזו, כי לא קראו "עדיין". איך כל הכייף כולו עוד לפניהם!
ועם כל זאת - אף פעם לא עלה בדעתי, "לא לקרוא" - לשמור להיות כל החיים "דקה לפני". כי אם עצוב להיות שבע - שבעתיים זה עצוב להיות רעב.
אז לא השארתי לי חלום אחד - שלא הוגשם.
וכשדיברתי על חלום
שלי, זה כדי להבדיל ולסייג אותו מכל חלום שהיה של סביבתי.
הורים הרי עושים דברים כאלה כל הזמן. הם מולידים אותך, כדי שתהווה להם שלוחה. אחר כך מלחימים לך דברים זרים למוח, ואתה מרגשה שיקרה לך שם כשל חיסוני, בשם האהבה.
ורק ללמוד איך מפרידים ומזהים בין מוץ לבר
[שיאווו, רק היום אצל הפסיכולוגית נתתי בדיוק את הדימוי הזה]
- לקח לי שנות חיים על שנות חיים.
אבל עכשיו הגעתי לנקודה.
ומכיוון שאין יותר שום תירוצים (....) זה מאלץ אותך להיפגש עם הדבר הזה, שממנו כל חייך רק ברחת.
בספרים, אני חושבת, קוראים לזה "הריק הקיומי".
הריק הזה, שהזקנים לא ממליצים לפגוש אותו, כי זה לדעתם רק "בלבולי ביצים". ויש להם תרופה טובה נגדו - שתהיה עסוק-עסוק, עד שתיפול מהרגליים מטרדה ומעבודה קשה.
אבל כל הפטנט הזה של הזקנים עושה לעסק רק "דחיית שירות".
לריק הזה יש סבלנות של נודניק לא נלאה, והוא עומד ומחכה, מחכה לך.
הסבלני הזה יודע: יום אחד, הרי זה ייגמר לך לדחוס ולגבב ולהגשים אל החיים שלך, ברעב מטורף, כל כך דברים "דחופים" ו"מרגשים"
[בחיי שעל זה דיברתי היום עם הפסיכולוגית]
דברים ש"מפריעים" לך כל כך ביעילות להיפגש איתו.
וכשתשבע - כשזע יקרה - בכל זאת תיאלץ להסתכל עליה - על המפלצת, למרות שבנקודה ההיא זה פחד אלוהים.
ופחד אלוהים - כי אין שליטה, ואין לך מושג מה יוולד.
הלו! הלו! מישהו שם שומע?
אם אצעק "הצילו" - זה יעבור?".
סוף ציטוט
".. ואני בת 38. וי! איזה גיל גדול שזה! מי מסובב שמה כל כך מהר את המנואלה?.....
..
..
אז אני עושה לי חשבון נפש מה עשיתי עד היום - ולאן פניי.
וכל דבר שכבר השגתי והגשמתי - חוץ ממשפחתי שהיא בסיס לכול - נראה תפל כזה, ממש חסר תוחלת. ומשפחתי לא יכולה לבוא במקום השאר.
בתוך לבי, בתוך נבכי החדרים, בסוד - כל אוורסט שכבר חציתי, מצטלם אצלי בדיעבד בתור "אז מה" גדול.
אין נס גדול ונס קטן - הכל ניסים. אבל דברים הכי גדולים, כשאתה מביט בהם מעבר לכתף - נראים לך כמו טריוויה. והרי אינך יכול לצבוט את עצמך קבוע, כדי לא לשכוח איך להתפעם".
והיא ממשיכה וכותבת על זה שהיא לא משועממת, היום שלה מלא בעיסוקים, ומחלקם אפילו היא מאוד נהנית, רק ש"כבר אין לי מטרה, שתעורר לי התרגשות אמת להשיג אותה. וזה היה הטעם של חיי - ה'מטרות'. אש התמיד הקטנטנה שרחשה למטה ועשתה את החיים לנסבלים."
ואז היא מדברת על "אולי צריך ללמוד להיפרד מהתחושה הזו של מתמכר לאדרנלין. כי אם ההתרגשות הכי גדולה של האתמול - היום נהיית 'פסה' אחרי כמה שיאים, רק אידיוט אינו לומד את השיעור, ש 'הבל הבלים הכול' ומה כבר משנה. הבל הבלים לא במובן "אל תעשה את שצריך לעשות כ זה חסר תוחלת" . זה רק ש"הבל הבלים" ההתרגשות המחוברת לדברים", ועל להנות מהדרך ולא מההגשמה.
(חשבתי לקצר אבל פסקה לא מובנת בלי זו שלפניה, אז אני ממשיכה להעתיק)
זה כמו עם ארוחה: תכננת וטרחת, התאמצת ובישלת, ויצאו לך ממש מעדנים.
אז התיישבת לשולחן עם אהוביך, והתפננת שם מכל פירור וביס.
אבל ברגע שהביס נבלע - אינך יכול לחוש יותר את טעמו, ואי אפשר לשבוע עוד פעם, כששבעים.
היה לי שוק, היתה לי הפתעה- אבל זה לא דבר כזה שמח להיות שבע ומסופק.
כי זה מרגיש מין ריק ככזהבראש, של "מה עכשיו"?
כמו בבדיחה ההיא ען בן העורך-דין, שהביא לסיומו המבורך של תיק, שהסתובב בערכאות 20 שנה. טיפש! נהם עליו אביו, - הן מהתיק הזה היה אמור להתפרנס גם נכדך!
מצחיק, מצחיק, אבל לטיפוסים כמוני השמחה היחידה היא, כנראה, רק מהדרך, ותא בודד בתוך ראשי מתחיל לקלוט מדוע אנשים "לא מגיעים" גם אם הם יכולים.
[אלוהים, חפרפרת כל כך כזאת!]
כי זה באמת כמו לסיים קריאה של ספר טוב. אתה גומז לך נתח אדיר של פנאנות.
לפעמים קצת מקנאה במי שרק עומדים לפני החוויה הזו, כי לא קראו "עדיין". איך כל הכייף כולו עוד לפניהם!
ועם כל זאת - אף פעם לא עלה בדעתי, "לא לקרוא" - לשמור להיות כל החיים "דקה לפני". כי אם עצוב להיות שבע - שבעתיים זה עצוב להיות רעב.
אז לא השארתי לי חלום אחד - שלא הוגשם.
וכשדיברתי על חלום [b]שלי[/b], זה כדי להבדיל ולסייג אותו מכל חלום שהיה של סביבתי.
הורים הרי עושים דברים כאלה כל הזמן. הם מולידים אותך, כדי שתהווה להם שלוחה. אחר כך מלחימים לך דברים זרים למוח, ואתה מרגשה שיקרה לך שם כשל חיסוני, בשם האהבה.
ורק ללמוד איך מפרידים ומזהים בין מוץ לבר
[שיאווו, רק היום אצל הפסיכולוגית נתתי בדיוק את הדימוי הזה]
[list]
[*] לקח לי שנות חיים על שנות חיים.
[/list]
אבל עכשיו הגעתי לנקודה.
ומכיוון שאין יותר שום תירוצים (....) זה מאלץ אותך להיפגש עם הדבר הזה, שממנו כל חייך רק ברחת.
בספרים, אני חושבת, קוראים לזה "הריק הקיומי".
הריק הזה, שהזקנים לא ממליצים לפגוש אותו, כי זה לדעתם רק "בלבולי ביצים". ויש להם תרופה טובה נגדו - שתהיה עסוק-עסוק, עד שתיפול מהרגליים מטרדה ומעבודה קשה.
אבל כל הפטנט הזה של הזקנים עושה לעסק רק "דחיית שירות".
לריק הזה יש סבלנות של נודניק לא נלאה, והוא עומד ומחכה, מחכה לך.
הסבלני הזה יודע: יום אחד, הרי זה ייגמר לך לדחוס ולגבב ולהגשים אל החיים שלך, ברעב מטורף, כל כך דברים "דחופים" ו"מרגשים"
[בחיי שעל זה דיברתי היום עם הפסיכולוגית]
דברים ש"מפריעים" לך כל כך ביעילות להיפגש איתו.
וכשתשבע - כשזע יקרה - בכל זאת תיאלץ להסתכל עליה - על המפלצת, למרות שבנקודה ההיא זה פחד אלוהים.
ופחד אלוהים - כי אין שליטה, ואין לך מושג מה יוולד.
הלו! הלו! מישהו שם שומע?
אם אצעק "הצילו" - זה יעבור?".
סוף ציטוט