אוסף השטרות והמטבעות, גם מהארץ וגם מארצות אחרות
חשבתי שאפטר ממנו אבל האיש התלהב אז זה נשאר כאן

בעסה, כתבתי עכשיו ונמחק
ננסה לשחזר

חומר לימודים מהתיכון -

מחברות וגם מבחנים בספרות, מחשבת ישראל, אזרחות, וקצת אנגלית - זה מה ששרד את המיונים שכבר עשיתי פה ושם במהלך השנים

וגם עכשיו אני הולכת לשמור אותם, כי באנה, זה חומר [b]ממש ממש[/b] מעניין, והמורות היו טובות, וכשאני עוברת על המחברות האלה זה הדבר היחיד שמעורר בי איזשהו חשק להיות מורה, מה שכבר בטח לא אהיה, אבל אם, אם אי פעם בכל זאת אתגלגל לשם, אז המחברות האלה יהיו לי השראה כי ככה מורות טובות מלמדות

רק כמה דפים באנגלית הצלחתי לזרוק

קלטות וידאו של תוכניות אהובות שהקלטתי
החבובות, החרצופים, ועוד קצת
בינתיים אני שומרת ואחר כך נראה (אולי נעביר לדיסקים??)
כמו שאמרתי,
זה לא הולך להיגמר...

זה נראה אולי סתמי ומיותר,
אבל בלי הדף הזה אני לא בטוחה שהייתי יכולה לעשות את התהליך הזה
הכתיבה באמת עוזרת

לתאר, לשמור משהו, זיכרון שיישאר, לעשות את זה עם תמיכה (וירטואלית ומדומיינת)

עוד פתקים מחניכות
מאלה מהודו
שפופרת דבק
להב ישן של סכין גילוח
שדכן (מהדק)
סכין גילוח חד פעמי

פירקתי עכשיו תיק קטן ובו ציוד טיולים מסוגים שונים
את כפפות האופניים ועוד כמה ברגים שקשורים לאופניים ומחזירי אור - שמתי, ובכן, בקופסא (החדשה) של ציוד האופניים
את הפלסטרים ופדי הגזה שמתי בעזרה הראשונה (החדשה)
את משקפי השמש השבורים שחשבתי שפעם אתקן - זרקתי
את מברשות השניים הישנות, שרוכים (שימושי מאוד, שרוכים) - זרקתי

ועוד כמה דברים כאלה וכאלה וכאלה שחלק אני שומרת במקום רלוונטי וחלק אני מוסרת וחלק זורקת

מה שכן מצאתי חגורת כסף וזה טוב כי אני חושבת ששלי אבדה לי.

רגע של ייאוש,
זה לעולם לא ייגמר

זה נשמע פשוט, כל מה שאני כותבת כאן, אבל הדברים האלה - היומן הזה למשל - היה מוקש רציני שחששתי לדרוך עליו.
וזה שאני מפרקת אותו, ובלי נפגעים, זה סוג של נס עבורי.

עכשיו, בואו נשאל אם זה באמת בלי נפגעים.
היו לי כמה תגובות פסיכיות השבוע.
היו לי כמה רעיונות פסיכיים, שקשורים לדברים שעשיתי בעבר, ופתאום אני חושבת, למה לא לעשות אותם שוב.

טוב,
יש כאן יומן.
יותר נכון, מחברת. בדפים הראשונים שלה יש קצת חומר מהלימודים באוניברסיטה - מעניין ורלוונטי -
ובדפים האחרונים - זה מחברת של ארבע מקצועות - יש יומן שכתבתי בבית ההורים. זו מחברת שהיתה אצל ההורים ובכל פעם שהייתי שם והייתי נזקקת לכתוב, הייתי כותבת בה.
כך שעל פני דפים לא רבים, יש כרונולוגיה של הרבה שנים. מעניין.

אחרי כמה רגעים של אובדן עצות, סה"כ יש כאן גם המון דפים שעוד אפשר להשתמש בהם, המחברת עוד טובה, ומה עושים עם ההתחלה, ומה עושים עם הסוף,

אני לוקחת את הדפים הראשונים מוציאה אותם מעבירה לאחד הקלסרים של הלימודים

אני לוקחת את הדפים האחרונים מוציאה אותם, שמה בשקית ניילון ומעבירה לשקית של היומנים (סיפור בפני עצמו),

ואת המחברת אני מעבירה לשימוש - אני כבר יודעת למה זה ישמש (לעבודה. עוד מעט תיגמר המחברת הקודמת).

זה ממש קטע עם הבד הזה,
פתאום ברגע ממשהו שממש לא יכולתי לוותר עליו זה הפך למשהו שהוא כבר לא שלי (למרות שהוא עוד כאן בבית) ולא רלוונטי לחיי
ברגע!

מטפחות משי לשיער, שקניתי בארה"ב לפני המון המון שנים, השתמשתי בהן תקופה ואז הפסקתי, ולא היה לי לב לזרוק.

גם עכשיו אין לי לב לזרוק. אני זורקת (מוסרת) שתיים, את הפחות יפות. זורקת אחת שהבד שלה כבר נפרם מרוב קשירות ופתיחות.
וחמש, שבדקתי עכשיו שוב על עצמי, אני שומרת. הולכת לכבס אותן, בכל זאת ישבו איזה עשר שנים בארגז. מעניין אם אשתמש בהן
(המטרה - להשתמש עד שיתבלו... ואז יהיה אפשר לזרוק).

יש כאן חצאית מבד מאוד מאוד יפה, החצאית כבר לא יכולה לשמש, אבל את הבד לא הייתי מסוגלת לזרוק. אז גזרתי עכשיו את החצאית לבד - זו חצאית מלבנית בדיוק כך שיוצאת חתיכת בד מלבנית בדיוק בגזירה אחת.
חשבתי לשמור. זה בד כל כך יפה! בטח אמצא לזה שימוש...
האיש אמר, לזרוק.

וזה עזר לי לשחרר. וגם זה שיש לי חברה שיש לה מה לעשות עם בדים יפים. אני אמסור את זה לה.

זהו, הגענו לארגז האחרון, לפני ספיחים קטנים (תמונה, קישוט, מגהץ ישן של סבתא)

מחזיק של קטורת, ספלים משוכללים (נפתחים) מאוקראינה, קישוט קיר מדרום אמריקה, צלחת עץ קטנה דקורטיבית מאוקראינה - הולכים למסירה

עוד קופסא עם עוד מכתבים.
קופסא קטנה, עם מכתבים צפופים, מתקופת האוניברסיטה השניה וצפונה.

הוצאתי כמה לקרוא. ונראה לי שאני פשוט אשמור את כל הקופסא. הם קרובים יותר להווה.

ספרים.
שמה על המדף. אין אפילו אחד שאני לא רוצה.

קישוט קיר קטן מאוקראינה.
אני לא רואה שום מקום בבית שיכול לארח אותו, אני לא רואה איפה הוא יהיה יפה, אבל הוא יפה בפני עצמו וקשה לי לשחרר אותו.

משחררת. מוסרת.

קופסת התמונות שלי.
קופסא יפה, לפני כמה שנים עשיתי בה סדר, אני שומרת אותה כרגע ככה כמו שהיא. יש בה תמונות מכל תקופת התיכון, הצבא והאוניברסיטה, שלא נכנסו לאלבומים מעולם (אולי זה הזמן??).
את התמונות של הטיולים שמתי באלבומים, אבל מה שבין לבין, לא.

כנראה שזה הזמן. לא מייד, אבל מתישהו אקנה אלבום כזה עם המון כיסים ואעביר לשם את כל התמונות.

סלי כביסה שחבר קיבוצניק נתן לי פעם.

אני מעבירה לציוד הטיולים שלי. בוודאי ישמש פעם. אולי אפילו בקרוב.

אבל זה לא הכל, יש עוד שני ארגזים עם ספרים וכל מיני דברים אחרים, דברים שהם לא ניירות.

גם בשביל זה הדף הזה.

תגידו,
מה עושים עם אוסף האגורות שלי?? יש לכם רעיון??

ומה עושים עם אוסף הבולים??

גם מזה עוד נצטרך להיגמל.

ואז הגיע הרגע שהרגשתי שזהו, צריך להתחיל לסגור
סיימתי שלוש קופסאות קרטון, אחת גדולה ושתיים קטנות יותר, והבנתי שמה שאני עושה עכשיו זה אינטגרציה של כל החלקים האלה מהעבר שלי חזרה אל עצמי
כל הדברים שמופרדים, שהיו אי-שם, במחסן, עמוק, מודחקים, בתוך קופסא שכתוב עליה "לא לפתוח", חלק זרקתי, ומה ששמרתי - זהו, עכשיו הוא איתי, בבית שלי, שייך למה שאני עכשיו, חלק ממה שאני עכשיו.
זו הרגשה טובה.

אז הלכתי וקניתי קופסא יפה, הכי גדולה שמצאתי, קופסת קרטון צבעונית עם דוגמא שאני אוהבת, במטרה להכניס לשם את הדברים משלושת הקופסאות, שהתרוקנו בערך בחצי כל אחת (זו יותר וזו פחות).
זו עכשיו קופסת הזכרונות. קופסא אחת, במקום שלוש, קופסא יפה, במקום ארגזי קרטון מעפנים.
הכנסתי לשם עכשיו את כל הניירות המכתבים המחברות היומנים הפילמים הפתקים המזכרות, והיא מלאה עד אפס מקום, ועוד מעט אמצא לה מקום בארון

בזמן האחרון התמודדתי עם המון

[h=4]פילמים[/h]

שלא ידעתי אם לשמור או לזרוק, סה"כ את התמונות יש לי.
התחלתי, להסתכל עליהם ולנחש ממה הם, אני רוצה להגיד לכם שהמסך הבהיר של באופן טבעי והמסך הלבן של גוגל הם אידיאליים כדי לראות עליהם פילמים
מה שיכולתי לזרוק מייד בלי רגשות היקשרות - הטיול השנתי בכיתה ז', מחנה של הצופים, ועוד - זרקתי מייד
זרקתי גם פילמים מארה"ב (לא את כולם) ומשוויץ (כיתה ח')
כל מה שהיה לי שמץ של ספק, שמרתי

אפילו שלא זרקתי הרבה אני מרגישה שזה היה ניקוי
עצם זה שזורקים משהו, עצם הבחירה

איזה דף מעניין, תודה על השיתוף

את מזכירה לי את המגרות עם המזכרות שממתינות לי בסבלנות כבר.. הרבה שנים, שאועיל בטובי לשחרר קצת, לאט לאט לאט :)

_אהההה, זה ממצעד האהבה שהיה בפילדלפיה, היו שם כמה נזירות שקראו לאהבה בטוחה וחילקו קונדומים.
[לא זוכרת שלקחתי...בטח שיכנעו אותי, כמו שהחב"דניקיות משכנעות לקחת נרות שבת]_

:-D

קוראת אותך@}

מצורף לקונדום ברכת
"happy holidays from the sisters of responsibility"

ובפנים כתוב ששימוש בקונדום הוא אקט של כבוד עצמי, ועוד כמה דברים.
חמודות הנזירות האלה

עטיפת מתנה קטנה, אדומה לבנה, מודבקת עדיין, ונראה שיש משהו בתוכה.
מה, מתנה מלפני כל כך הרבה זמן?
אני פותחת ומגלה בפנים - קונדום!

אהההה, זה ממצעד האהבה שהיה בפילדלפיה, היו שם כמה נזירות שקראו לאהבה בטוחה וחילקו קונדומים.

[לא זוכרת שלקחתי...בטח שיכנעו אותי, כמו שהחב"דניקיות משכנעות לקחת נרות שבת]

לצערי, תוקף הקונדום פג ב 1995.

והמרגיעון - הכל בתואם מושלם

תזכורת לעצמי - הייתי במוזיאון השואה. אפשר לזרוק את הברושור.
ראיתי את "משפחת אדמס". בחיי שאני לא זוכרת.
המוזיאון הלאומי להיסטוריה אמריקאית בוושינגטון. לא זוכרת שהייתי שם.
הטיול ההזוי למערת הנטיפים המדהימה. אני זוכרת את הטיול ההזוי (בקושי), אני לא זוכרת את המערה.
מוזיאון האוניברסיטה בפילדלפיה. אני נזכרת בעקבות הברושור. נזכרת שיש באלבום גם תמונות משם.
לוח זמנים של האוטובוס לשכונה. כנראה שנסעתי גם באוטובוסים ולא רק בסאבווי.



יש עוד דברים שאני זורקת, כמו למשל הברושור של מוזיאון הטבע, אבל את זה אני זוכרת שהייתי שם.
הייתי במחזמר "טומי"
מפה של סנטרל פארק.
מוזיאון החלל (זיכרון קלוש)
כרטיס עם מספר חשבון הבנק שהיה לי שם.

הרבה גלויות, אפילו לא יפות במיוחד.

מפת הרכבת התחתית של ניו-יורק,
איזה דבר מיתולוגי.
הסתובבה איתי כל הזמן.
כל הזמן הן התבלו, ולקחתי חדשות בדוכנים ברכבת התחתית, חינם אין כסף.
כמה הסתובבתי שם. כמה התפעלתי מהיעילות, מאריג החיים העירוני המורכב, שמתבטא בקווים הצבעוניים המתפצלים ומשתלבים במפה.
שומרת

עוד ועוד מכתבים. האמת לארה"ב אלה בעיקר מכתבים מהמשפחה. שומרת את כולם. עוד לא היו לי הרבה חברים. היו קצת, מהתיכון. מעט מאוד מהצבא. את אלה של החברים, שומרת חלק. מהאקס אני שומרת אחד (מופתעת לגלות כמה הוא כתב לי לשם. אחרי שנפרדנו).

ברושורים של הופעות, מוזיאונים, סיורים, פסטיבלים, נסיעות, שהייתי בהם בארה"ב. מתפתה לשמור חלק, ומשתדלת שזה יהיה כמה שפחות. הם מזכירים לי דברים, שכיף לזכור. אבל הם לא הדבר עצמו, אלא רק הפניה לזיכרון.
ואולי כל הדברים האלה, כל הארגזים האלה הם לא הדבר עצמו אלא הזמנה לזיכרון?
לא. מכתב, הוא מכתב. הוא היה מכתב גם אז.
ברושור, הוא זיכרון לחוויה שהיתה לי במוזיאון, או בטיול.

שכחתי שהאקס (הראשון) כתב לי לארה"ב,
הופתעתי עכשיו (אתמול בלילה) כשמצאתי את המכתב (ויש עוד, אני רואה)
קראתי אותו ובפעם הראשונה שקרעתי מכתב מתוך המכתבים האלה
הוא הרגיז אותי כל כך בסתמיות שלו


המרגיעון - כולנו זקוקים לחסד

סיימתי עם הקופסא ההיא, והגעתי לקופסא נוספת
המכתבים שכתבו לי לארה"ב כשעבדתי שם אחרי הצבא

בתחתית הקופסא נמצאים היומנים שלי מאותה תקופה
גם לשם עוד נגיע

אני מרגישה יותר ויותר את הקשר לפסח
בעור חמץ
מה שאיננו נחוץ לי ורלוונטי, הוא החמץ, ואותו "מבערת",
מה שעדיין עושה לי טוב, הוא כן חשוב ומשמעותי, ואותו שומרת

[u]ניתן היה לזרוק את הניירות למתקן למחזור[/u]
אני יודעת, ושקלתי את זה. אני ממחזרת הכל, פחות או יותר. כל נייר אחר הולך למתקן למיחזור. אבל פה היה לא כל כך הרבה נייר, והרבה מאוד מטען רגשי, שהייתי צריכה לראות אותו פיזית ניגרס. האופציה השניה היתה שריפה...
כשאני זורקת למתקן למיחזור, אני אף פעם לא יודעת אם זה לא ייפול ויעוף בזמן ששופכים מהמיכל למשאית, ובזמן ששופכים מהמשאית למפעל, ופעם גם ונדליסטים פתחו אצלנו מתקן כזה, והרבה ניירות התעופפו... נכון שזה לא קורה הרבה, אבל במקרה של המכתבים והיומנים והדברים שכתבתי לעצמי בעבר, לא הרגשתי שרוצה לקחת את הסיכון.
וגם, אני חושבת שגם הנייר הגרוס הולך בסופו של דבר למיחזור.

[u]גרסתי בעבודה חלק גדול מן הניירות[/u]
ניתן היה לזרוק את הניירות למתקן למחזור נייר.
זה היה מועיל יותר מבחינה אקולוגית ואולי גם מבחינה סמלית: לראות שאפשר למחזר את הזבל הישן וליצור ממנו משהו חדש ונקי ושמיש.

והנה בתחתית הקופסא כל המכתבים המדוברים שכתבתי למשפחה שלי, יומן הטיול למעשה, שנכתב במכתבים
זה כבר מסודר כיומן, מחוץ למעטפות, פשוט ערימת דפים, מקובצים בקבוצות, ממחברות שונות ובעטים שונים.
מתישהו אני אקרא אותם ואולי גם אכרוך. ואולי גם אערוך.
לא היום.
שומרת.

דבר מאוד משמעותי מהטיול, והבנתי את זה גם שם וגם כתבתי על זה, זה היצירתיות שהיתה לי שם
בציור ובכתיבה
דברים שלא קיימים עכשיו
אולי עכשיו היצירתיות שלי הולכת לפסים אחרים (עבודה)

יומן שכתבתי שם.
הרבה שטויות חסרות עניין שאני תולשת.
הרבה דפים משמעותיים שאני שומרת. תיאור די מפורט של חוויית הסמים, שאני שומרת כמובן.

ציור שציירתי של בקתה שהתגוררתי בה באחד המלונות -נדמה לי וילקבמבה, שם לקחתי את הסן-פדרו
קראתי לה "הארמון"
ציור (בעצם רישום) יפה
שומרת.

שני דפים עם ציורים אחרים שציירתי וגם אחרים ציירו, זורקת.

משחק חי - צומח - דומם
ששיחקתי עם מטייל שפגשתי במטוס חזרה לארץ
זה היה סיום הטיול
והיינו שני המוצ'ילרים הישראלים היחידים במטוס
כמובן שהתחברנו מייד, למרות שלא הכרנו בכלל
שנינו היינו בהלם של החזרה לארץ, והעברנו את הטיסה בשתיית אלכוהול (היה חינם)
בשיחות הזויות ובמשחקים מטופשים
העברנו כמה שעות של סיור באמסטרדם (חניית ביניים), קפאנו מקור (זה היה אמצע החורף והטמפרטורה היתה מתחת לאפס)
הודיתי לאלוהים על שלא עשיתי את הנסיעה הזאת לבד
לא נפגשנו מאז אפילו פעם אחת, אולי דיברנו בטלפון, אבל לא יותר מפעם אחת, ויש לי תמונה שלו שההורים שלי צילמו אותנו בבן גוריון
וכשאני רואה אותה (לא כרגע - אני זוכרת אותה מהאלבום), אני זוכרת היטב את רגע הנחיתה בארץ, כמה מפחיד זה היה
ולמרות שנפגשנו רק לבערך יממה של טיסה, ולא היה שום דבר מלבד אחוות מטיילים שטיולם הסתיים
יש לי מקום חם בלב כלפיו

מה היה כל כך מפחיד בלחזור-
לחזור לתבניות מוכרות אחרי שפרצתי אותן, בעיקר
להיות נתונה להשפעות שלא עושות לי טוב
אז עוד לא חשבתי על אחריות

אני קוראת מכתב שלם ואומרת,
אה, הנה מכתב שאפשר לוותר עליו,

ואז מגיעה איזו שורת מחץ בסוף, שמזכירה לי משהו חשוב
ואני שומרת את המכתב

ספציפית המכתב האחרון זה מחברה שאני זוכרת אותה אך שכחתי איך הכרנו, וכבר כמה זמן תוך כדי החפירה אני שואלת את עצמי, אז מאיפה בעצם התחיל הקשר שלנו, ובמכתב הזה, במשפטים האחרונים היא מתייחסת לזה, אז נזכרתי

כרטיס אוטובוס,
לא ברור מאיפה לאיפה, (כלומר, בדרום אמריקה, אבל היעד לא ברור) אבל זורק אותי מייד לאוטובוסים שם, לטלטולים, לאוכלוסיה המקומית שמסביבי, עם התרנגולות והכובעים, נסיעות ארוכות ארוכות, ימים שלמים. חיים של נסיעה.
אני שומרת.

מכתבים מהמשפחה מספרים לי שכתבתי להם מכתבים של 24 ושל שלושים עמודים
לא סתם קיבלתי הרבה מכתבים בתגובה
גם כתבתי המון

אני אומרת את זה כדי להאיר את הנקודה הזו -
אני נתתי,
ואז קיבלתי
קיבלתי
ונתתי

מה אני נותנת ומקבלת היום?

מכתב נוסף מההוא שלא היה חבר אבל בילינו ביחד הרבה
התלבטות - לשמור או לא -
אין שם דברים מעניינים או משעשעים באמת חוץ מאיזכור של הצעיף שסרגתי לו והכד שנתתי לו והעובדה שהוא עדיין ישן לבד בלילה (ובאופן פסיכי אני שמחה על זה גם עכשיו)
כבר הייתי בטוחה שאני זורקת אבל הנה אני מעבירה לערימה של הלשמור.
(אם יש ספק אין ספק).

אני כבר יודעת שכל התהליך הזה יעבור וייגמר ויישאר מאחורי וכבר לא אזכור כלום
אני קוראת דברים שכתבתי לפני שלושה שבועות, והם כבר לא נוגעים בי כל כך ואני כבר לא מצליחה לזכור ממה התרגשתי כל כך
כאילו, היה, נגמר
דלת נפתחה, ואז נסגרה
האם אני רוצה את הדלתות פתוחות, האם אני רוצה אותן סגורות
מי אני בכלל

המילים האלה שנכנסות ישר ללב, הן כמו מפתח שמסובב משהו, ומשהו חוזר לחיות.

מילים, מילים, מילים.
ובין כל המילים, פתאום כמה שנוגעות ישר בלב

מהמכתבים מהחברים מהאוניברסיטה נראה לי שזו תקופה שהייתי יותר קרובה לעצמי מכיוון שקיבלתי מכתבים שנוגעים יותר.

מכתב אחד ארוך ממישהי שכתבה הרבה בלי שום דבר מעניין.
סוף סוף משהו שאני משחררת בקלות.

יש מכתבים שאין להם כל כך ערך מבחינת מה שהחברים כותבים וגם לא מבחינת זה שהם כתבו לי כי אלה אנשים שכתבו הרבה,
אבל כשהם מדברים על הארץ לפני ואחרי רצח רבין, אני מרגישה צורך לשמור את זה
אני הייתי אז בטיול, וחבר של מישהי שהיתה איתי בחדר במלון התקשר וסיפר שרבין נרצח
וכולם מספרים על האווירה הקשה שבארץ, ועל האשמות השמאל את הימין והימין את השמאל,
ואני שומרת את זה בגלל הפרספקטיבה ההיסטורית

כן החיים שלי הם גם פרספקטיבה היסטורית

מכתב מאחת החברות הטובות מהתיכון - אחת מהחבורה שלעיל אבל בנפרד -
סוף סוף מכתב שאני יכולה לא לשמור
יש כל כך הרבה שלה אחרים יותר שווים.

מכתב מרכז הפר"ח לסיום השנה, זורקת. אני זוכרת שעשיתי פר"ח, והמכתב לא מרגש בכלל. יש גם תמונה של החניכה שאני זורקת, יש לי אחרות.

ועוד נייר שכתובים עליו דברים לא ברורים, מן חידון שעשיתי פעם עם מישהו, התכתבות מטופשת. זורקת.

מכתב לדרום אמריקה משותפתי לדירה באוניברסיטה (טיילתי בחופש שלקחתי באמצע הלימודים).
אני שומרת, למרות שאין שם דברים משמעותיים, אבל כשאני חושבת עליה נכנס לי חיוך ללב.

עוד גלויה מאח שלי, מטיול משפחתי בעין גדי.
שומרת, למרות שאין שם משהו מעניין יותר מדי (תיאור של הלכנו, שחינו, אכלנו, ישנו)
ובכל זאת.

עוד מכתבים... חברות וגם חבר (שהיה בחבורה) מהתיכון. אותם אלה שכתבו לצבא.
המכתבים מתמעטים, יחסית לתקופת הצבא, אבל נהיים יותר משמעותיים.
אני שומרת.

אני ממשיכה בחפיר, כי קצת נתקעתי וזה יעזור לי להתקדם.

יש כאן 500 סוקרה אקוודוריאנים (שטרות כסף).
בדיקה קצרה באינטרנט - הם כבר לא שווים כלום. נדמה לי שבמקום אחר שמורים לי עוד שטרות. אני זורקת.
מעטפה עם אוסף מכתבים מההורים והאחים, שנשלחה אלי לסניף הדואר בקוסקו. תקופת רצח רבין. שומרת.
מכתבים מן הבחור ההוא, שלא היינו ממש חברים אבל בילינו הרבה ערבים וגם לילות ביחד. הוא כתב לי לדרום אמריקה. אח. איזה בחור. איזה מכתבים. איזה כיף לקרוא אותם.
הקשר לא התחדש כשחזרתי לארץ. מה קרה? היתה לו כבר חברה אחרת? אין לי מושג. הרי אני חזרתי לאוניברסיטה, והוא עדיין היה שם. לא זכורה לי שום פגישה. כאילו הוא נעלם מעל פני האדמה.
אני יודעת שהוא לא, כי ראיתי אותו עכשיו באינטרנט.
מכתבים כאלה כיפיים, אני שומרת.

מכתב מחבר ללימודים, גם כן לדרום אמריקה. מזכיר לי כל מיני דברים. אני שומרת.
לומר "מזכיר לי כל מיני דברים" זו התחמקות. אני אמורה לכתוב כאן מה זה מזכיר לי.
זה מזכיר לי שפעם הייתי חלק מחבורה, שהיינו קצת אחד בתחת של השני, וזה היה טוב.

הוא מספר על טיול לירדן בתקופה שזה היה ממש ראשוני ואף אחד עוד לא עשה את זה. זה מרגש.
כל השאר, המילים לא חשובות, אבל התחושה של האיכפתיות, היה לו מספיק חשוב כדי לכתוב לי לאיזה סניף דואר בקוסקו, היה לו מספיק חשוב בשביל להתקשר להורים שלי לשאול מה נשמע אצלי ואת הכתובת, והיה לי מספיק חשוב כדי לכתוב לו.
היום אין שום קשר, מדי פעם אני שומעת עליו מחבר משותף.

אז השבוע התחלתי קופסא חדשה, קצת יותר קטנה, אבל בינתיים, קשה לי יותר לדלל אותה.

היא מתקופה קצת יותר קרובה לעכשיו. הטיול לדרום אמריקה. האוניברסיטה.
מכתבים שכתבו לי לטיול.
אני קוראת אותם.
וואו, כמה אהבה שהיתה מסביבי בתקופה ההיא. כמה חיות.
חברים, חברות, משפחה.

התשובות שלהם למכתבים שלי משקפות לי את העוצמות שבהן חייתי אז.

מה שונה היום?
האחריות.
החיות שאז קשורה לפריקת עול. לחופש מוחלט. החיות שאז קשורה לחוסר צורך להצליח. ובאמת, לא תפסתי את עצמי כמצליחנית אז. לא הייתי מצליחה בעיסוקים שהיו לי. לא היה לי כסף. הכסף לטיולים איכשהו הסתדר לי כל פעם, טוב, בואו נודה בזה, חייתי על חשבון ההורים וככה יכולתי לחסוך כסף מהעבודה.
היום אני צריכה לממן את עצמי. היום אני מרגישה צורך להתחיל, להצליח, ולסיים את מה שהתחייבתי אליו, בהצלחה.
זה לא משאיר לי מקום להיות בקשרים.
כלומר, יש לי מעט קשרים, והם מספקים אותי.
אם היו אומרים לי לפני כמה שנים שכל כך מעט יספק אותי, לא הייתי מאמינה.
ה"קריירה" דורשת ממני כל כך הרבה אנרגיה, הצורך לביסוס כלכלי, המימוש המקצועי, שגם את מעט החברים שיש, אני משמרת בקושי וכמעט במאמץ. משמרת במודע, משקיעה כי צריך, ולא בספונטניות ובחיות מתפרצת כמו פעם.

גם זה שיש לי בן-זוג, ובתקווה מתישהו משפחה, משנה את הפוקוס, אולי אני לא זקוקה לזה יותר? אולי הוא ממלא את רוב הצרכים שלי? כן, הוא ממלא הרבה, אבל לא את כולם.
האם הצרכים האלה עוד קיימים, או שפשוט לקבל את זה שהשתניתי לחלוטין, ועכשיו הצרכים שלי שונים.

הם כנראה שונים, כי כשאני מסתכלת על זה - על העבר - , אני משתאה ונהנית, אבל כשאני מסתכלת על היום, זה לא חסר לי.

זה לא חסר לי? באמת??
ומה עם כל הפעמים שחסרה לי חברה טובה לדבר איתה??
חסרה, חסרה.

בהמשך של מה שכתבתי בסשן הקודם כאן (2/3)
לא הפסקתי לחפור, פשוט מצאתי עצמי צוללת לכל מיני פתקים, מזכרות, מכתבים, שכבר לא היה מה לכתוב כאן מרוב שזה היה עמוק, פשוט מיינתי, זה לשמור, זה לזרוק
הרגשתי כאילו הגעתי לרוויה של עיסוק בזה ואי אפשר יותר לעסוק בזה, צריך פשוט לעשות, לזרוק, לסיים עם זה, יש גבול ליכולת שלי להכיל את הבדיקה והנוסטלגיה של עצמי, אז הפסקתי לכתוב

סיימתי ככה קופסא אחת
בסופו של דבר הקופסא ההיא מכילה בערך חצי ממה שהכילה בהתחלה. אולי קצת יותר. כלומר, חצי זרקתי.

ביום חמישי גרסתי בעבודה חלק גדול מן הניירות שחיכו לי בשקית - אלה שלזריקה. לא גרסתי את הכל גם כי לא היה לי זמן וגם כי נראה לי המגרסה היתה מלאה (הדברים הפסיקו להיכנס...)
זה היה מוזר, חצי טכני, חצי ריגשי, מצאתי את עצמי שוב מסתכלת על הניירות ומתלבטת שוב אם לזרוק או לא, ואז מזכירה לעצמי שדי, החלטנו, עכשיו זה רק טכני. יש עוד מספיק בבית.
כל התייחסות כזו לניירות גם מכניסה אותם יותר חזק לראש, שזה בעצם מה שאני רוצה (זה מה שאני רוצה???)

אהבת עולם,

גם אותי מדהים לראות את החיים החברתיים העשירים שהיו לי
קודם כל זה די בניגוד למה שקורה היום
חוץ מזה, אני לא בטוחה שלא הרבה מאיתנו היו ככה פעם - תזכרי שפעם הכל התבטא במכתבים, ובפתקים ובדברים שכתבנו אחד לשני, לא היה פלאפון לכל אחד, הטלפון היחיד שבבית היה לשימוש כולם. כמובן שלא היה אימייל ואינטרנט. אז אנשים כתבו. אני לא בטוחה כמה באמת אלה היו חיים עשירים.
טוב, אני כותבת את זה ובו בזמן יודעת שכן. כמות כזו של מכתבים, זה חיים חברתיים עשירים, מאיפה שלא נסתכל על זה.
הרוב הגדול של כל זה לא נשאר היום.
רק זכרונות. ולפעמים גם זה לא, כפי שנוכחנו לדעת....

את כותבת שזרקת ואחר כך התחרטת. אני גם חוששת מזה. יש איזה מחברת מאיזה קורס שעשיתי, כלומר - היתה. כנראה זרקתי אותה לפני כמה שנים. כי עכשיו, פתאום מצאתי את עצמי עוסקת מן הצד שוב בעיסוק הזה, וחיפשתי את המחברת, ואיננה. ודווקא היה קורס טוב. אבל כנראה (זכור לי מאוד במעומעם שיש אפשרות כזו) שלפני כמה שנים אמרתי לעצמי - טוב, אני כבר עושה X Y ו- Z, ואת זה (העיסוק ההוא) אני כבר לא אעשה בחיים שלי, הלכתי לכיוון אחר לגמרי. אז יאללה, לשחרר את המחברת מן הקורס, להתמקד בהווה.
ועכשיו אני מצטערת שזרקתי.

אז אני מקווה שלא אתחרט, אבל - מצד שני, שומרת מספיק, והרי זה כל הרעיון, [b]לשחרר באמת[/b] , גם את החרטה העתידית האפשרית.

עולים לי פה מחכימונים שמתחברים לי -
אפשר להזמין הזדמנויות

ומקודם היה משהו כמו - הכל אפשרי

למרות שאני עוסקת בניקוי, מדובר גם ביצירת דיוק למה אני רוצה בחיים שלי,
לכשיתפנה המקום

תודה ליאורה על ההתייחסות,
לגבי צילום, אני לא רוצה ליצור גם צילום באינטרנט, גם זה מרגיש לי כמו מקום.
כנראה שאת מה שאני רוצה לשחרר אני רוצה ממש לשחרר
בכלל קשה לי עם הקטע של להעמיס דברים על גבי דברים על האינטרנט
לא שאני לא עושה את זה - ראו עצם קיומו של הבלוג הזה....
אבל מבחינתי להעביר דברים שאני לא שלמה עם קיומם אצלי מקיום ממשי לקיום וירטואלי, לא פותר את הבעיה.

וכן, הבעיה היא כנראה לא רק של מקום אלא של אנרגיה, ושל
[b]מה משמח אותי[/b]

[u]בשבוע האחרון, מאז שהתחלתי, חלומות על הצבא, שהתערבבו בהן חברות מהתיכון[/u]

_בלילה כשהלכתי לישון כבר רעדתי כולי. לא ידעתי אם בגלל השעה המאוחרת, או בגלל כל העבר הזה שאני שוקעת בתוכו, הבלבול - מה הייתי, מי אני.
הרגשתי שאני לא יודעת מי אני._

את מתארת תהליך של ניקוי אנרגטי...

[u]זו אחת השאלות שאולי אבין בהמשך הדף, אם הבעיה היא אנרגטית (חפצים שאינם רלוונטים לי יותר) או עניין של המקום הפיזי שהם תופסים, ושאם לא היתה שום בעיית מקום, אז לא היתה בעיה להמשיך להחזיק אותם אצלי.[/u]
שאלה מצוינת!
מניסיון עבר שלי, אצלי זה בדרך כלל מאוחד. כלומר מה שנתפס אצלי כ"תופס מקום" וכמחניק וכ"אין לו מקום" הבעיה היא בדרך כלל לא רק של האבק שהוא צובר אלא ממש בעיה אנרגטית. וזה נראה לי מאוד טבעי: הרי מה שמשמח אותנו - יש לו מקום, לא נתפס כ"תופס מקום" ולא מצטבר עליו אבק. הרי משתמשים בדבר הזה והוא לא סתם שוכב למעצבה כאבן שאין לה הופכין (כתבתי 2 ביטויים קלישאתיים שמבטאים את זה בצורה מדויקת).

מאוד מעניין!
גם התהליך שאת עוברת
וגם תיאור הדברים שאת נתקלת בהם
ותיאור היחס הרגשי שלך אליהם ומה הם אומרים לך
ועד.

עוד לא קראתי הכל. הגעתי בדיוק לתגובתך לעצה זו שנראית לי מאוד:
[u]תודה על הרעיונות לצלם - כרגע יש לי רתיעה מזה, כי זה בעצם ליצור עוד משהו - אמנם תצלום[/u]
אז תוספת לעצה הטובה וכיוונון לפי תגובתך: אז אל תצרי תצלום! צלמי את מה שאת רוצה למסור או לזרוק במצלמה דיגיטלית ואת לא חייבת להדפיס את זה. זה יישאר כקובץ במחשב. או תוכלי להעלות את זה למקום כגון פליקר וכו'. זה מזכיר לי שפעם קראתי באחד מהפורומים להורים שאלה של אם: מה לעשות עם כל היצירות והתמונות הרבות שהילדים יוצרים במשך השנים. התשובה הייתה: לצלם במצלמה דיגיטלית ואז...

אני עוקבת אחרי הבלוג שלך. מאוד מעניין.

אני מאוד מתפעלת מהחיים החברתיים העשירים שהיו לך (לפי מה שאת מתארת). כל כך שונה מהחוויה שלי.
מצד שני, לא מבינה איך אפשר לא לזכור כל מיני דברים שהיו או אנשים. לא נראה לי שהיה יכול להיות אצלי נניח איזה מכתב ממישהו ואני לא אזכור מי זה.
אבל מצד שלישי - אולי זה בדיוק מהסיבה שהיו לך חיים חברתיים הרבה יותר עשירים משהיו לי. כי שניים וחצי אנשים שעברו בחיי זה באמת לא בעיה לזכור :-D. (סתם מגזימה כמובן, אבל בגדול....)

גם מאוד מזדהה עם הקטע הזה של לנסות לנקות דברים ישנים, ומצד שני הקושי לשחרר.
עמדתי מול זה כלכך הרבה פעמים בחיים - והיו תקופות שפשוט הכרחתי את עצמי לזרוק דברים, כדי 'לשחרר'. וממש זרקתי את רוב רוב רוב הדברים שהיו לי משנים קודמות (יומנים, מכתבים, ציורים, תמונות וכו').
בדיעבד על חלק מהדברים שזרקתי אני מצטערת. ממש צובט לי שזה איננו ובלתי ניתן לשחזור.
אז נראה לי שלא כדאי לעשות את זה בכוח, רק כשהזמן בשל.
(ובכל זאת, מכירה את זה שמעיק שזה יושב בבית, ותופס נפח פיזי ואנרגטי).

מאוד אהבתי גם את הקטע של אודטה דנין.
גם אני פעם הייתי שומרת קטעים שלה.
מאוד אהבתי את הגישה שלה שבאה לידי ביטוי במה שהייתה כותבת, את החומרים שהיא הייתה מביאה. ולמדתי ממנה המון בשנות העשרה שלי. (היא למשל הראשונה שסיפרה לי על לואיז היי, ובמרחק שנים מתברר שדברים שקראתי אצלה זרעו אצלי הרבה זרעים).

הגעתי ל- לא תאמינו - אוסף המכתביות שלי...
זו כמות סמלית, נראה לי כבר עשיתי פעם מיון רציני ושמרתי רק דוגמיות,
כמה של הולי הובי, ועוד כמה ממש יפות
כמה של סדרות טלויזיה שהיו אז, וגם פרחים ועוד כמה יפים

אני שומרת מדגם של איזה 5, רק כדי שהנכדים והילדים (שניהם תיאורטיים כרגע) יוכלו למצוא את זה מתישהו כשיחפרו במגירות

[טוב נו, ואולי גם אני בזמן אחר]

כל השאר הולכים לשימוש (רובן באמת יפות) או לאחייניות.

רק עכשיו ראיתי את שפלונית אלמונית כתבה
תודה (-:

יש עוד קטע מדהים של אודטה
לא עכשיו,
אין לי זמן
אבל מתכוונת בהמשך לשים אותו כאן.

חתיכת נר שעשינו פעם באיזה מפגש של חברות
זה היה מאוד מאוד משמעותי פעם
החברוּת הזו, החבורה שהיינו
אני זורקת
היום אני בקשר רק עם אחת

תזכורת לעצמי - לכתוב על זה לאודטה

אולי כל הקטע של לסדר ולנקות היה בשביל שאני אמצא את הקטע הזה?

אני, שלא כמוה, (טוב, בסדר, שכן כמוה) מכירה בריק, ומסתכלת עליו.
זה לא עושה אותי שמחה, כן?
זה כאילו לא מפחיד,
זה רק שאני רועדת כבר כמה שבועות בלי שום סיבה.

".. ואני בת 38. וי! איזה גיל גדול שזה! מי מסובב שמה כל כך מהר את המנואלה?.....
..
..
אז אני עושה לי חשבון נפש מה עשיתי עד היום - ולאן פניי.
וכל דבר שכבר השגתי והגשמתי - חוץ ממשפחתי שהיא בסיס לכול - נראה תפל כזה, ממש חסר תוחלת. ומשפחתי לא יכולה לבוא במקום השאר.
בתוך לבי, בתוך נבכי החדרים, בסוד - כל אוורסט שכבר חציתי, מצטלם אצלי בדיעבד בתור "אז מה" גדול.
אין נס גדול ונס קטן - הכל ניסים. אבל דברים הכי גדולים, כשאתה מביט בהם מעבר לכתף - נראים לך כמו טריוויה. והרי אינך יכול לצבוט את עצמך קבוע, כדי לא לשכוח איך להתפעם".

והיא ממשיכה וכותבת על זה שהיא לא משועממת, היום שלה מלא בעיסוקים, ומחלקם אפילו היא מאוד נהנית, רק ש"כבר אין לי מטרה, שתעורר לי התרגשות אמת להשיג אותה. וזה היה הטעם של חיי - ה'מטרות'. אש התמיד הקטנטנה שרחשה למטה ועשתה את החיים לנסבלים."

ואז היא מדברת על "אולי צריך ללמוד להיפרד מהתחושה הזו של מתמכר לאדרנלין. כי אם ההתרגשות הכי גדולה של האתמול - היום נהיית 'פסה' אחרי כמה שיאים, רק אידיוט אינו לומד את השיעור, ש 'הבל הבלים הכול' ומה כבר משנה. הבל הבלים לא במובן "אל תעשה את שצריך לעשות כ זה חסר תוחלת" . זה רק ש"הבל הבלים" ההתרגשות המחוברת לדברים", ועל להנות מהדרך ולא מההגשמה.

(חשבתי לקצר אבל פסקה לא מובנת בלי זו שלפניה, אז אני ממשיכה להעתיק)
זה כמו עם ארוחה: תכננת וטרחת, התאמצת ובישלת, ויצאו לך ממש מעדנים.
אז התיישבת לשולחן עם אהוביך, והתפננת שם מכל פירור וביס.
אבל ברגע שהביס נבלע - אינך יכול לחוש יותר את טעמו, ואי אפשר לשבוע עוד פעם, כששבעים.
היה לי שוק, היתה לי הפתעה- אבל זה לא דבר כזה שמח להיות שבע ומסופק.
כי זה מרגיש מין ריק ככזהבראש, של "מה עכשיו"?
כמו בבדיחה ההיא ען בן העורך-דין, שהביא לסיומו המבורך של תיק, שהסתובב בערכאות 20 שנה. טיפש! נהם עליו אביו, - הן מהתיק הזה היה אמור להתפרנס גם נכדך!
מצחיק, מצחיק, אבל לטיפוסים כמוני השמחה היחידה היא, כנראה, רק מהדרך, ותא בודד בתוך ראשי מתחיל לקלוט מדוע אנשים "לא מגיעים" גם אם הם יכולים.
[אלוהים, חפרפרת כל כך כזאת!]
כי זה באמת כמו לסיים קריאה של ספר טוב. אתה גומז לך נתח אדיר של פנאנות.
לפעמים קצת מקנאה במי שרק עומדים לפני החוויה הזו, כי לא קראו "עדיין". איך כל הכייף כולו עוד לפניהם!
ועם כל זאת - אף פעם לא עלה בדעתי, "לא לקרוא" - לשמור להיות כל החיים "דקה לפני". כי אם עצוב להיות שבע - שבעתיים זה עצוב להיות רעב.
אז לא השארתי לי חלום אחד - שלא הוגשם.
וכשדיברתי על חלום [b]שלי[/b], זה כדי להבדיל ולסייג אותו מכל חלום שהיה של סביבתי.
הורים הרי עושים דברים כאלה כל הזמן. הם מולידים אותך, כדי שתהווה להם שלוחה. אחר כך מלחימים לך דברים זרים למוח, ואתה מרגשה שיקרה לך שם כשל חיסוני, בשם האהבה.
ורק ללמוד איך מפרידים ומזהים בין מוץ לבר
[שיאווו, רק היום אצל הפסיכולוגית נתתי בדיוק את הדימוי הזה]
[list]
[*] לקח לי שנות חיים על שנות חיים.
[/list]

אבל עכשיו הגעתי לנקודה.
ומכיוון שאין יותר שום תירוצים (....) זה מאלץ אותך להיפגש עם הדבר הזה, שממנו כל חייך רק ברחת.
בספרים, אני חושבת, קוראים לזה "הריק הקיומי".
הריק הזה, שהזקנים לא ממליצים לפגוש אותו, כי זה לדעתם רק "בלבולי ביצים". ויש להם תרופה טובה נגדו - שתהיה עסוק-עסוק, עד שתיפול מהרגליים מטרדה ומעבודה קשה.
אבל כל הפטנט הזה של הזקנים עושה לעסק רק "דחיית שירות".
לריק הזה יש סבלנות של נודניק לא נלאה, והוא עומד ומחכה, מחכה לך.
הסבלני הזה יודע: יום אחד, הרי זה ייגמר לך לדחוס ולגבב ולהגשים אל החיים שלך, ברעב מטורף, כל כך דברים "דחופים" ו"מרגשים"
[בחיי שעל זה דיברתי היום עם הפסיכולוגית]
דברים ש"מפריעים" לך כל כך ביעילות להיפגש איתו.
וכשתשבע - כשזע יקרה - בכל זאת תיאלץ להסתכל עליה - על המפלצת, למרות שבנקודה ההיא זה פחד אלוהים.

ופחד אלוהים - כי אין שליטה, ואין לך מושג מה יוולד.

הלו! הלו! מישהו שם שומע?
אם אצעק "הצילו" - זה יעבור?".
סוף ציטוט

אלוהים אדירים.
מצאתי קטע עיתון שגזרתי ושמרתי
של אודטה
לפני הרבה הרבה זמן
הקטע נקרא "יומולדת שמח", והיא כתבה אותו כשהיתה בת 38

אני מרגישה כמו מכתב מעצמי הצעירה אל עצמי שעכשיו
אני עוד לא בת 38 אבל לא מאוד רחוקה

וזה מדהים, גם ששמרתי אותו אז, אי שם בתיכון, וגם שאני פותחת אותו עכשיו

אני ארשה לעצמי לצטט, נראה לי שמותר אחרי כל כך הרבה שנים, מה שהיה בעיתון, לצטט

עיתון בית הספר שכתבתי בו כתבה, ולמעשה כל הכתבות הן של אנשים מהשכבה שלי (ושל מורים)
אני שומרת

דף עם התפקיד שלי בהצגת הסיום
אני שומרת
(בדיוק חשבתי לפני כמה ימים שאני לא זוכרת מה הייתי צריכה לעשות בתור התפקיד שלי)

כמה דפים אחרים בכל מיני נושאים אני זורקת

יש פה דברים שבשביל להסביר את קיומם כאן (רשימת קניות למשל)
אני אצטרך לספר את סיפור חיי, ואני לא רוצה כאן, מגבלות המדיום
עוד יותר קשה לי לחשוף למה אני שומרת את זה (רשימת הקניות)

אז רק אגיד שזה מטיול שהיה יקר לליבי

ברכות ליומולדת- 17, 13, 15 (מה קרה לזוגיים?)
אני לא שומרת
עם האנשים אני כבר לא בקשר,
וזה היה מזמן....

דברים שכתבתי לסוף התיכון - כנראה שהייתי צריכה לכתוב את דבר השכבה (זיכרון עמום)
לא רע בכלל
זו טיוטא ראשונית
אני חושבת שאנשים עזרו לי בכתיבה, כלומר השתתפו
זה נשכני ומרגש במידה
שומרת

תרגיל בספרות שעשינו -
המורה נתנה לנו קומיקס שבו מחקה את הבועות של הדיבור
ואנחנו היינו צריכים להמציא את מה שכתוב שם

אני זוכרת את זה מאז, זה אחד הדברים שאני זוכרת בכלל משיעורי ספרות ובעצם מבית הספר...
אז אני שמחה באמת למצוא את זה

עשינו את זה בזוגות ואני הייתי עם מישהו שמעולם לא היה לי איזשהו קשר לימודי או חברתי איתו, ויצא לנו יופי של תרגיל והעבודה המשותפת היתה טובה ומהנה וזה היה מפתיע ונחמד לגלות את זה

שומרת

כרטיס לסרט "הנסיך הקטן"
שראיתי אי שם בתיכון
אני זורקת את הכרטיס
אבל נזכרת שהסרט היה דבילי בצורה נוראית

היומן שכתבנו במשותף אמא שלי ואני (בעיקר) מאותו טיול
כמובן שאני שומרת

לא זכרתי שכתבנו אותו ועוד פחות במשותף
רוב מה שאני זוכרת מהטיול הזה זה שרבנו כל הזמן
אבל מסתבר שלא כל הזמן,
גם ביומן מוזכר השוקו או בעצם "קקאו" כמה וכמה פעמים
אח, זה היה טיול!!

לי ברור שהנקיון החיצוני הוא גם נקיון פנימי, בתור ילדה הייתי אוגרת ושמורת המון דבברים, כל כמה שנים אני פותחת את המגירות ומחליטה ממה להיפטר ומה להשאיר, יש דברים שאחרי כמה שנים מאבדים ממשמעותם, ויותר קל להיפטר מהם.
אל תזרקי שום דבר שחבל לך להיפטר ממנו, תשאירי דברים לנקיון הבא.
ואת כל השאר תשחררי בשמחה, וכמו שאת זורקת תני גם לדברים מבפנים לצאת החוצה. גם לצער.

פרוספקט של המלון הקטן שהייתי בו עם אמא שלי בחו"ל קצת לפני יומולדת 14
למראה הפרוספקט עולים בי מייד
ריחות עץ אורן - כל המלון כולו הריח כמו עץ (טוב הוא היה מעץ)
לחמניות חמות טריות, קצפת, ושוקו

אני שומרת
גם בגלל הריחות
וגם בגלל שמדהים כמה זיכרון חי פרוספקט יכול לעורר

אז יש את אלה שאני לא זוכרת,
אבל בואו נדבר רגע על אלה שאני כן זוכרת

מעטים (או אולי יותר נכון לומר מעטות) מאוד מהן עדיין בחיים שלי
ליתר דיוק
שתיים

מישהי שכתבה לי כל כך כל כך כל כך הרבה מכתבים - וגם אני כתבתי לה -
ניתקתי את הקשר לפני כמה שנים
אחרות ניתקו הן איתי
קשרים אחרים התמסמסו

ויתרתי עליהם כבר מזמן, שלמה עם זה לגמרי
למה אני לא מוותרת על המכתבים

מה שהיה הוא עדיין חלק ממני
בשלב מסויים זה הפסיק להתאים
להם, או לי
לא היה טעם, רצון, חשק, להמשיך
אבל הם אבני הבניין שמהם בנויה האישיות שלי היום.
חלק מאבני הבניין, בכל אופן.

תילי אשפה, פיסות קרועות, קרעים מתנפנפים, כמו חלקי פלסטיק בתוך רפש,
זה מה שאני רואה בלילה לפני שאני הולכת לישון,
זה מה שמול העיניים שלי,
דברים שאין לי שם או צורה בשבילם, דברים שאין להם שם או צורה,
צבעים שונים דהויים, אבל השולט שם הוא החום-אפור
בקיצור, מזבלה

אין לי במה לאחוז שם

אני מנסה לשחרר את זה, לנשוף את זה

בסוף נרדמת

כנראה הצלחתי.

בפעם הקודמת שזה קרה
לפני כמה ימים
ניסיתי להבין את התחושה שיש שם

עלה לי
צער
צער
צער
צער

לא מחובר לכלום, לא למקרה, לא לאנשים, לא לשום דבר. פשוט, צער
חצי דקה אחרי שהבנתי את זה
נרדמתי

שנה טובה מחברה (לא שומרת)

שנה טובה מהמשפחה (שומרת)

עוד הרבה דברים עוברים לי מתחת לידיים שאין לי כח להתייחס אליהם. שומרת/זורקת

למה שמרתי דף על הגן הלאומי בית שאן??

טוב שיש דברים כאלה שאפשר ישר לזרוק

רשימת דברים שהייתי אמורה לשאול את המעסיק שלי ביישוב שבו שירתתי, לפני השירות.
אח, איזו תמימות. גם אם הייתי מקבלת תשובות, לא היה להן שום קשר למציאות.

רשימת דברים שרשמתי לי מהטירונות, כדי לזכור. כתובים בקצרנות, רק כדי להזכיר. מעטים אכן מזכירים, את הרוב אין לי מושג מה היה שם. אלה יסומנו בסימן שאלה

[list]
[*] לכל חג יש מוצאי חג - טוב זאת קלאסיקה שעד היום מצחיקה אותי
[*] כשרצו לשפוך עלינו מים - ???
[*] - "סליחה, לא ידעתי"
[*] (תגובה) "סליחה, יש לך שעה ביציאה"
[*] המשקפת ?????
[*] השיחה עם הקב"ן - נמלים בידיים, כשנכנסים דרך החלון ויוצאים דרך הדלת ( זוכרת - הוא סיפר על אלה שרוצים לקבל פטור משירות צבאי על סעיף נפשי, והיה מצחיק)
[*] הדיסקוטק בערב ראש השנה, ותפילת ראש השנה ???????
[*] העירום במיטות - זוכרת שהיה לי חדש ומוזר (בנות הלכו לישון בלי פיז'מה)
[*] מסע של שני קילומטר - אני זוכרת שזה היה דבילי
[/list]

ועוד די הרבה כאלה שרובם לא אומרים לי כלום (שיעורי ע"ר, יש גשם אין גשם, מעיל, גרביים, וכו'...)
שומרת רק בשביל אלה שמצחיקים.

מכתבים מהחבר השני שהיה לי
בניגוד לזה שהיה לפניו, השני ממש אהב לכתוב ולאהוב והוא כתב מאוד יפה ומרגש
הוא אהב להתקשקש עם המילים, הוא אהב לאהוב

לא ידעתי - גם אז, וגם היום אבל זה כבר כל כך לא משנה - כמה מזה מכוון אלי וכמה אל רעיון האישה הכללי

והמכתבים שלו הם על סף הקיטש אבל גם נוגעים באמת
בקיצור, אפשר לזרוק חלק, ולשמור את השניים הכי יפים (זה לא שיש כל כך הרבה)

את הדברים מהקורס שזרקתי -
מכתבים שכתבו לי - רובם היו סתם. כל כך הרבה כתבנו בימים ההם, על שטויות. בשביל לשמור על קשר. נפגשנו בשבת, וביום ראשון כבר כתבנו מכתב, כדי שמי שמקבלת אותו - בטירונות, בקורס, בבסיס - תשמח.
החיים היו פשוטים, והמכתבים גם כן.
את המכתבים שמלאים בזוטות של יומיום אני זורקת, את אלה שמאירים משהו או מצחיקים, אני שומרת. יש מעט כאלה.

המילים שכתבו לי בסוף הקורס - טוב, מה יש לכתוב או לחשוב על זה. כולם צריכים לכתוב לכולם, ובסופו של דבר אלה שהכירו אותי יותר, כותבים עם יותר משמעות, ואלה שסתם, כותבים סתם.
אבל מה, כותבים לי - לא להיות ותרנית. וזה לוחץ על כפתור מאוד חזק היום.
היום אני לא ותרנית, אבל מרגישה לא נוח עם זה.
כותבים לי הרבה על עומק ועושר פנימי. אני חושבת שזו היתה הפעם הראשונה שקיבלתי פידבקים מהסביבה. פידבקים מובנים, אני מתכוונת. הרי אתה לא מקבל כאלה מאנשים שאתה גדל איתם. איתם אתה חי, הם כמו מים בשבילך (במובן שדג לא רואה את המים) ואתה בשבילם. אולי יצא לא ברור המטאפורה האחרונה, אבל לי היא ברורה (-: ורק בצבא, ועוד בקורס חצי פיסכולוגיסטי כזה, אומרים לך פתאום איך רואים אותך - ובכלל, פתאום - רואים אותך! אני חושבת שזה היה רגע משמעותי, ולזכרו (??) אני שומרת את הפתקים האלה

טוב, אני מרגישה שאני לא נכנסת כאן לעומק בבלוג הזה.
התכנון היה להיכנס למשמעות של כל דבר, כמו שהתחלתי. ובמקום זה זה הופך לרשימת מלאי.

אני כותבת את זה וחושבת - נו, מה שאני רוצה זה לסיים, לשחרר, לא להיתקע שוב.

אבל אז קוראת את עצמי לסדר.

התהליך חשוב.

אני אנסה לחזור לזה קצת.

דרגות סמל,
שרוך הדרכה,
עניבת מדריך בצופים,
סביבון שנתנה מישהי בחנוכה עם הקדשה
עוד סביבון שפעם ניגן ועכשיו כבר לא
ומשרוקית שאלוהים יודע למה שמרתי אותה
את כל אלה אני זורקת

את שיני הערפד לפורים שמשום מה נמצאות כאן אני שומרת. לפורים הבא (או זה שאחריו או מתישהו..)

מעטפה עם דברים מהקורס הצבאי.
מכתבים שכתבו לי חברות מהבית וגם אחותי (שומרת את של אחותי ועוד אחד או שניים)
שיר מצחיק שכתבנו בקורס ופתקים שכתבו לי - שומרת
מכתבי פרידה ומילות סיכום שכתבנו אחת לשניה - שומרת את הרלוונטיות (יש כאלה שממש רלוונטיות לימים אלו ממש)
זורקת את האחרות

תודה אינדיאנית, כיף לראות שקוראים.
אני מקבלת את מה שאת אומרת ונוהגת כך, שומרת את מה שרוצה וזורקת את מה שלא.
אבל יש משהו במקום הפיזי שזה תופס, שמעיק עלי.
למרות שאני שומרת את הדברים שחשובים לי, וזורקת את מה שלא, כך שלכאורה אני אמורה להיות מבסוטה.
לא יודעת למה אני לא.

אולי תתיחסי למיון שאת עושה היום כתהליך ולא כמשהו סופי? להוריד ממנו קצת כובד..
אני את כל הנוסטלגיה הזאת שיחררתי במשך כמה שנים והיום באמת לא נשאר ממנה כלום. אני כבר לא מרגישה שאני צריכה אותה אז זרקתי הכל.
אבל זה לקח זמן . כל פעם הייתי זורקת עוד ועוד עד שיום אחד לא הרגשתי שאני צריכה את הדברים האלה.
קבלי את זה שיש דברים שאת מרגישה צורך לשמור וזה בסדר.
עוד שנה תעברי על זה עוד פעם ובטח יהיו עוד מלא דברים שתוכלי לזרוק. אל תכריחי את עצמך..

בלילה כשהלכתי לישון כבר רעדתי כולי. לא ידעתי אם בגלל השעה המאוחרת, או בגלל כל העבר הזה שאני שוקעת בתוכו, הבלבול - מה הייתי, מי אני.

הרגשתי שאני לא יודעת מי אני.
אם יש כל כך הרבה אנשים שהיו בחיי, ואני לא זוכרת אותם.

ואחר כך ראיתי מול העיניים פרצופים מפלצתיים בצבע סגול
ואחר כך נרדמתי.