מזדהה איתך ורק "התחיל" החופש )

גם לי נמאססססססססס!
למה הם לא יכולים חצי דקה להיות בשקט? רבאק.

גם אצלנו עכשיו תקופה קשה, בן שש, אנטי כל דבר, מוצף מכל דבר, לא צפוי, מתפרץ, לא משתף פעולה.
כבר יודעת שאלה תקופות, עליות וירידות, אבל הירידות קשות מאוד מאוד, הכל כלכך קיצוני ולא נשארו דברים שאם נעשה בטוח יהיה לנו נחמד.
קשה נורא, אבל יעבור. בסוף יעבור

מבינה...

(קצת)

ומוסיפה - יעלי, נראה לי שאחת בעיקר ניסתה לתת לשואלת רשות להרגיש את מה שהיא מרגישה, ולהגיד את זה גם בקול רם.
בטוחה. באמת. באופן אישי זה עצבן אותי.

תודה יעלי. כאמא לילד כזה, היה מנחם לקרוא ש
את לא האמא הראשונה בעולם שהרגישה ככה. וזה לא יישאר ככה כל הזמן.

ומוסיפה - יעלי, נראה לי שאחת בעיקר ניסתה לתת לשואלת רשות להרגיש את מה שהיא מרגישה, ולהגיד את זה גם בקול רם.

אני מאוד אהבתי את דברייך, אחת. ואני מתפעלת מהרבה דברים שאת כותבת בדפים שונים.
(כותבת את זה כאן כי אין דפבית...)

חיבוק. את לא האמא הראשונה בעולם שהרגישה ככה. וזה לא יישאר ככה כל הזמן.
אבל כן זה קשה.

יש ילדים מעצבנים.
כאמא לילדים כאלה... מעצבן אותי שאמא לילדים נוחים מעזה להשתמש במילה הזאת בכלל על ילדים אחרים.
זה באמת קושי שלהם. הם סובלים יותר.

(חוץ מזה התחברתי לרוב מה שנכתב מעלי)

יש ילדים מעצבנים. וכשאני נתקלת בהם אני מורידה בפני ההורים את הכובע.
האנטי שיש לו - זה יכול להטריף.
בורכתי הילדים נוחים וגם כשהם נוחים ואוהבים קשה להכיל קשיים אז בטח כשאת מגדלת ילד שחווה הכל כקושי אחד גדול.

רק מה, זה המצב. את צודקת. זה מבאס.
יש דרכים לטפל. לא מספיק לנסות להיות אמא טובה כי עובדה שזה לא מקל.
תקראי קצת על טיפולים שעזרו להורים אחרים במצבך. הרי ברור שאפשר להקל.
ברור שדברים יכולים להשתנות.
וברור לך ששניכם לא אשמים.

אבל ההבדל ביניכם זה שאת יכולה להקל את המצב אם תנסי טיפולים כלשהן. יכול להיות שתוסף תזונה או בייביסיטר אנרגטי או טיפול רגשי... שווה לנסות.

בשבילו ובשבילך.

פלונית, האם שקלת לפנות לרווחה?

היי פלוני אלמונית, עצוב שככה את מרגישה. האם רצית רק לפרוק לרגע או שאת רוצה לנסות לפתח קצת יותר את הנושא? אם כן, אולי כדאי לפרט קצת יותר - לתאר מה בדיוק קשה לך ובאיזה סיטואציות, האם תמיד הרגשת כך או שרק לאחרונה? אני בטוחה שיש כאן משתתפות שישמחו להקשיב ולעזור לך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה היה צריך להיות חיבוק. כנראה התבלבלתי בסימנים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו. וואו.
(-)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נמאס לי מהבן שלי (בן 5) פשוט נמאס לי ממנו, לא בא לי לגדל אותו יותר, מרגישה שאני מבזבזת עליו כל כך הרבה כוחות וסתם...אני מנסה להיות אימא טובה והוא ממש יורק לי בפרצוף, שם עליי פס, הוא הורס הכל, כל דבר טוב שאני מנסה לעשות בשבילו הוא פשוט מקלקל.
אם הייתי יודעת זככה זה יהיה איתו לא הייתי מביאה אותו. מבואסת שעכשיו אני תקועה איתו כל החיים

הייתי חייבת לכתוב, אפילו אם זמן רב אחרי שהדברים נכתבו על ידי משתפת. איך אפשר לראות את המצוקה הזאת ולא להבין שיש פה כאב כל כך גדול שמתחבא מאחורי עצלנות, קהות חושים, ערפול, חוסר אונים לכאורה. אני מרגישה עצב גדול לקרוא את דברייך. תחושה של שבר גדול ואובדן. הייתי מתחילה בדברים שאת קיבלת, או כנראה לא קיבלת בחייך, בילדותך שלך. זה נשמע שמה שקיבלת זה בעיקר אמירות כאלה: את לא שווה כלום, את לא יכולה, את לא מסוגלת להשקיע, לא מסוגלת להצליח, בגללך נהרס הכל, את עצלנית. שומעים את זה בדברייך - כי אלה הדברים שאת אומרת על עצמך. לאף אחד לא קל לגדל ילד עם עיכוב התפתחותי, קל וחומר 3 שנים ברצף, בלי לצאת מהבית, ובטח בלי מערכת תמיכה. אז כשהקלטת הזאת עם הדיבור הפנימי הזה מתנגנת בראש? נורא לאמא, נורא ואיום לילדה. היא אינה אשמה שהביאו אותה לעולם. היא אינה אשמה במצבה. היא אינה אשמה בכך שקיבלה אמא שקשה לה. חישבי מה היא עוברת. הייתי מציעה לך אפילו לכתוב יומן רגשות וחוויות שלה מנקודת מבטה (כי נראה שיש לך יכולת לבטא את עצמך בכתב). ילדה כזו צריכה שיאהבו אותה, שיקבלו אותה, שילמדו אותה ויתווכו לה את העולם שמולה. אני בטוחה שאת יודעת זאת. אך את מותשת. עד כדי כך מותשת שנראה שאת אינך מסוגלת עוד לראות עוד את ילדתך אלא כאובייקט מפריע, ולא כילדה עם צרכים ורגשות. טוב שכתבת, טוב ששיתפת, זו נקודת התחלה. הפכי את חייך לאומנות השינוי. לפעמים מתוך הבוץ פורח הפרח הכי יפה. היהלומים הכי יפים נוצרים תחת הלחץ הכי גדול. אל תתייאשי, תפסי חבלים שזורקים לך, זה נתפס כאילו את מזלזלת בכל מה שמוצע לך. האם את מזלזלת בכך? אני לא מאמינה שכך, אלא שאת מיואשת מהעולם ואת לא מאמינה שיכולים באמת לעזור, או בכוונות הטובות של אנשים. עולה גם תחושת שונות מאחרים. אם זה עדיין מצבך או אם השתנה, האם תוכלי לשתף? כל טוב

ולזאת שמעלי - אין לי רצון לפתח דיון, מי שעונה לי עושה זאת מרצונה כי זה נראה לה חשוב, גם אם אף אחת לא תענה לי, אני אמשיך לכתוב כאן מידי פעם כשארגיש רע. אני רק רוצה להוציא דברים החוצה..
בדיוק! נשים טובות כותבות לך ואת בכלל לא מתייחסת אליהן. באה, כותבת, הולכת, חוזרת אחרי כמה חודשים ומתעלמת לחלוטין ממה שכתבו לך. וכמו שהבינה יולי קו מההתחלה ריח יערות עולה באפי.

אני רוצה שלא יתנו לי לעשות ילדים

משתפת, אל תלדי יותר ילדים!!! מי שלא רוצה, לא יולדת. קחי גלולות, אל תשכבי בסמוך למחזור, בדקי ביוץ, קחי את גלולת היום שאחרי. יש הרבה שיטות להימנע מלהביא ילדים.
את לא צריכה להביא יותר ילדים לעולם. זה רע לך ויהיה רע להם.

בנוגע לילדה שלך, מצאי מבוגרים נוספים, אפילו זרים, שיכולים לגדל אותה גם. יש ארצות שבהן זה נהוג לצרף משפחה תומכת. יש אנשים רבים שרוצים ילדים. אפשר למצוא פתרונות שיעניקו לילדתך מבוגרים נוספים שידאגו לה ולך את החופש שאת רוצה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני עצלנית, לא רוצה להשקיע בילדים... יש משהו מאוד נוח בלהביא ילדים לעולם ואני לא רוצה שיהיה לי נוח. אני רוצה שלא יתנו לי לעשות ילדים, שמישהו ייפגע ביכולת שלי להכנס להריון. אני רוצה להיות עקרה. גם כך כל ילד שייצא ממני לא ייזכה ליותר מידי, פשוט בגלל שאני לא רוצה להשקיע. רוצה שהבת שלי תגדל לבד, בלי שאצטרך להתאמץ.
אני עצלנית ולא מוכנה לתת קמצוץ מהזמן הפנוי שלי בשביל הילדה שלי והחינוך שלה, אני מרוכזת רק בעצמי, מאז ומעולם הייתי וזה לא הולך להשתנות.
אני יודעת שעשיתי טעות בכך שהבאתי ילד לעולם וזאת טעות שאצטרך לחיות איתה כל החיים והכי חשוב - חייבים למנוע מאנשים כמוני להביא ילדים כי אני מתחילה לחשוב על זה למרות שאני סובלת ואם אני אביא ילדים לעולם כשאני סובלת גם הם יסבלו.
ולזאת שמעלי - אין לי רצון לפתח דיון, מי שעונה לי עושה זאת מרצונה כי זה נראה לה חשוב, גם אם אף אחת לא תענה לי, אני אמשיך לכתוב כאן מידי פעם כשארגיש רע. אני רק רוצה להוציא דברים החוצה..

איזה נשים צדיקות אתן
עונות לאישה שבכלל לא מתייחסת לתגובות שלכן וחוזרת לכתוב משהו בהפוגות של חודש-חודשיים ונעלמת...

המעבר לאמהות כורך בתוכו שינויים. כל מיני שינויים. חלקם עשויים לחוות כרצויים. אחרים ממש לא.

את רוצה לכתוב איך הרגשת לפני שהבת שלך התחילה ללכת לגן ?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איך מתמודדים עם יציאה לעבודה כשיש ילדה קטנה שצריך להחזיר אותה מהגן? רציתי ל"טחון" שעות בעבודה ובמקום זה אני מוצאת את עצמי עם ילדה בשעה 14.00 שצריך לאסוף אותה מהגן, האמהות הזאת דפקה לי את כל החיים!!! איך מצליחים לשלב את הכל? אני לא מצליחה לעשות את המעבר מחיים ללא ילד לחיים עם ילד, אני מרגישה כל כך דפוקה, כאילו קיבלתי עונש מהרגע שהיא נולדה. מה עושים עם זה?

אני למשל לא נלחמת על הפיפי וקקי של בני..... אם צריך הוא מבקש לבד ואם לא ועושה על עצמו אנחנו פשוט אומרים חבל תראה מה קרה......

לא פשוט ליהיות אמא ...... וכמו שכתבה תפילה תנסי למצוא דברים שיתנו לך שמחה... בהצלחה רבה

גם על הפיפי והקקי שלה אני צריכה להלחם שתעשה.
ואם לא תילחמי?


הייתה לי תקופה קשה וכולם עזבו אותי, רק המשפחה שלי שאין לה ממש ברירה נשארה
נשמע כמו מעגל קסמים עצוב, כי אם קשה לך ועוזבים אותך, נעשה קשה יותר.
להיות אמא זה אכן קשה!
נסי לרשום לעצמך כמה שיותר רעיונות שיקלו עלייך ושישמחו אותך - באימהות ובכלל. מציעה רעיונות משלי:
לחשוב איך להיתמך ואיך להכיר אנשים חדשים אפילו רק בשביל סמול-טוק של אִוורור,
לקבוע פגישה עם גורם טיפולי קונבנציונלי או אלטרנטיבי,
לקנות אוכל מוכן לפעמים או להשתמש בכלים חד-פעמיים,
לצאת לחוג או להרצאה או להליכה,
לקרוא,
לקנות לילדה קצף גילוח למשחק באמבטיה ולבלות כמה דקות כיפיות יחד,
להזמין בייביסיטר או סבא/ סבתא להשגיח על הילדה,
להקדיש זמן לתחביב,
להקשיב למוזיקה,
להתעמל,
לאכול משהו טעים ומזין (קיוי?)
ועוד ועוד.
קרוב לוודאי שלא תוכלי לסמן מיד ליד כל סעיף ברשימה שלך, אבל לפעמים גם דברים קטנים, רגעים קטנים של מנוחה או של הנאה עוזרים לפחות להחזיק את הראש מעל למים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שוב אני. נמאס לי להיות אמא, אני בטיפול וזה לא עוזר. נמאס לי להלחם על כל דבר שהיא תעשה. גם על הפיפי והקקי שלה אני צריכה להלחם שתעשה. לא רוצה להלחם על זה ולא רוצה להלחם על כלום. יש אנשים שלא מתאימים להיות הורים ואני אחת מהם.
הייתי נורמטיבית עד שהפכתי להיות אמא וברגע שהפכתי להיות אמא, הייתה לי תקופה קשה וכולם עזבו אותי, רק המשפחה שלי שאין לה ממש ברירה נשארה

בדיעבד, אני לא מצליחה להבין במה הילדה הזאת תרמה לחיים שלי ולמה הייתי צריכה את זה בכלל, ילדים רק צרות ודאגה, אין בזה שום הנאה.
משתפת, נשמע שאת במצוקה ברורה.
ילדים זה הרבה צרות וכאבי ראש ודאגה, נכון, אבל אם את לא מסוגלת ליהנות מהדברים הקטנים הטובים (וכמעט תמיד יש דברים טובים, גם עם ילד עם צרכים מיוחדים), סימן שאת לא משתלטת על העניינים, מבחינה רגשית, וזקוקה לעזרה.
ולדעתי, המצוקה שלך דורשת התייחסות רצינית, עם פוקוס על היכולות שלך, על היכולות שלה, על הצרכים שלך ועל הצרכים שלה, ומה קורה ב"מסביב" שלכן, ואיך אפשר להזיז את שתיכן למקום טוב יותר.
כי יש מקומות טובים יותר.

היא מפונקת ובוכה מכל דבר ואין לי כוח וסבלנות אליה יותר. מרוב שאני עייפה ומותשת אין לי כוח אפילו להפגש עם חברות ולחזור לתחביבים שהיו לי. אני מושיבה אותה מול הטלויזיה כל היום
אני חושבת שכאן את נמצאת במעגל סגור: אין לך כוח ואת מיואשת, אז קשה לך לנווט אותה ביעילות, את לא עושה דברים שהיו עשויים לעזור לך, ואז שוקעת עוד יותר עמוק לתוך תחושת העייפות והחוסר אונים.

את יכולה לספר עוד פרטים על מה קורה אתכם, מי עוזר לך או לה, ואם את רואה אנשי מקצוע שאמורים לתמוך בך או בה?

אני הייתי חושבת על ללכת לייעוץ, שיעזור לך לראות איך את יכולה לשבור את המעגל הסגור.

אני חושבת שילדה עם עיכוב התפתחותי שלא הולכת בגיל 3 יוצרת מצב הרבה יותר מורכב מ"נמאס לי לגדל ילדים בבית". קצת קשה לענות למשתפת כי היא סיפקה מעט מדי פרטים. בכל מקרה, לא ברור שחברים/בייביסיטר/מסגרת (איזו?) הם המענה כאן.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

משתפת מחשבות , הדיסוננס עליו דיברת מוכר לי היטב.... הרצון שיעזרו וייקחו ממני את הילדים לכמה שעות לעומת הדחף לשמור אותם קרוב אליי.... ובין שני הקצוות האלו מתרחש היומיום שלנו. האם יש לך עזרה מהמשפחה או עזרה בתשלום ? האם חשבת להכניס למסגרת רק לכמה שעות ביום במקום שעות הטלוויזיה הרבות ? או במקום מסגרת בייביסיטר כמה פעמים בשבוע שתיקח אותה לטיולים מחוץ לבית , אולי כך תפגוש חברים ותפתח מקורות עניין מחוץ לבית ןבאותו הזמן גם את תוכלי לעשות את אותו הדבר....
באופן אישי כשהילדים עם חברים קל לי יותר מאשר זמן ארוך ורצוף שלי איתם לבד... מן סוג של אוורור.

אני לא מרגישה שיכולה לעזור, בגלל זה לא מגיבה ועונה ל משתפת מחשבות .

הסגנון, וכתיבה גושית וכו׳
איזו גושיות? ההודעה כתובה יפה ומוחלקת לשלוש פסקאות, הארוכה ביניהן באורך 4 שורות. זה בכלל לא גושי. אין שגיאות כתיב שאופייניות כל כך לפלונים אלמונים.

אני מפקפקת בכך שיתפתח דיון. לו אני הייתי באה לשתף ברגשות הקשים שלי והיו חושדים בי שאני טרול, מייד הייתי בורחת והולכת לחפש מקום מתאים יותר לשתף בו.

אם כך, אתן מוזמנות לענות ל משתפת מחשבות. נראה איך יתפתח הדיון. פשוט... הסגנון, וכתיבה גושית וכו׳. אבל למען הספק כדאי להגיב.

גם לי נקרא אמיתי, וקשה...
הנשים שמרגישות ככה שנתקלתי בהן מספרות על הדהלגיטימציה שעושה החברה לתחושות כאלו, ועל הדרכים הרבות להפוך אמירות כאלו ללא לגיטימיות ולהשתיק אותן. חוסר אמון זו שיטה טובה.

<בפורומים המתאימים, אפשר למצוא לא מעט נשים כאלו. לכן מבחינתי זה דומה לסיפורי אונס - אם את לא מכירה אף אישה שנאנסה, זה כנראה אומר שיש כזו בסביבתך, והיא בחרה לא לספר לך>

גם לי דווקא נקרא אמיתי, וקשה...

את חושבת? דווקא נשמע לי אמיתי וכואב. אולי לא נעים לנו לחשוב שיש נשים שבאמת מרגישות ככה...?

ריח יערות עולה באפי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אמא ונמצאת 3 שנים בבית, עם ילדה אחת ונמאס לי ממנה, מעבר לזה שהיא לא הולכת ויש לה עיכוב התפתחותי, היא מפונקת ובוכה מכל דבר ואין לי כוח וסבלנות אליה יותר. מרוב שאני עייפה ומותשת אין לח כוח אפילו להפגש עם חברות ולחזור לתחביבים שהיו לי. אני מושיבה אותה מול הטלויזיה כל היום ושמחה שמישהו לוקח אותה ממני או מעסיק אותה. אני בעצם לא עושה איתה כלום, לפחות לא כמו שהייתי רוצה, כי אני לא מצליחה להכיל אותה יותר. לקבל את כל הבעיות בילדה הראשונה, זה מאוד מתסכל ומטיל ספקות ברצון להמשיך ולהביא ילדים לעולם. עוברות לי בראש מחשבות על קשירת שחלות כי אני לא חושבת שאצליח לעבור את אותו הדבר גם בילד השני.
אני כל כך עייפה מהטיפול בה וגם מזה שאני בבית איתה כל הזמן. לפעמים אני חושבת שאמהות אלה נשים לא בריאות בנפשן כי מצד אחד הן כמהות שייקחו את הילד שלהן ולא יחזירו ומצד שני כשלוקחים אותו, הן רוצות אותו בחזרה. זה מין דיסוננס שאין לו פיתרון וכתוצאה ממנו האמא הופכת להיות דפוקה וממשיכה להביא ילדים לא כי היא באמת רוצה אלא בגלל שהדיסוננס הורס אותה. אני חושבת שברגע שיוצאים לעבודה ומוצאים מסגרת תעסוקתית, זה יכול להקל על הדיסוננס אך לא פותר אותו ובסופו של דבר ההתנגשות הזאת בין שני רגשות מנוגדים, העייפות והתסכול נשארים לכל החיים ולומדים לקבל אותם כחלק מהחיים
בדיעבד, אני לא מצליחה להבין במה הילדה הזאת תרמה לחיים שלי ולמה הייתי צריכה את זה בכלל, ילדים רק צרות ודאגה, אין בזה שום הנאה וזאת מחוייבות כל החיים, לפחות כך אני מרגישה. כשאת הופכת להיות אמא, את מסוגלת להבין אמהות אחרות אבל בסופו של דבר אין תחליף לחיים ללא ילדים וזאת תקופה שאני מאוד מתגעגעת אליה....

את שואלת אותי?...

אם כן, יש לי שני ילדים.
ובאמת, לא הכי אופטימי, אבל הפתרון הממש מוחלט לזה עבורי היה לצאת מהבית. בגיל שכבר היתי שלמה עם שליחה לגן (גיל די מכובד...)
כשהייתי שם שנים חיפשתי כל מיני דברים שיעזרו לי, והם עזרו חלקית, אבל ממש לפתור - זה היה כשבאמת הגעתי למקום שאני מממשת את עצמי בעוד תחומים ולא רק בית, ילדים וזוגיות. זה היה שיפור מאוד גדול בחיי, לצאת מהבית. גם אם למעשה אני עובדת מהבית. ועובדת המון. אבל בכ"ז, חצי יום בלי ילדים (ועם משהו אחר מספק) עשה לי פלאות.

סתם תהייה, אני בערך במקום הזה עכשיו, הקטן יילך לגן בעוד עשרה חודשים לערך, כמעט בגיל שלוש.
אבל... אני רוצה עוד ילדים, ככה שזה לא בדיוק נכון עבורי... פשוט תוהה.
כמה ילדים יש לך, אם אפשר לשאול?

היי ריטה,

איזה קטע, העלית את זה ונזכרתי בדף הזה.
האמת היא שאני כבר לא שם.

כשהקטן היה מספיק גדול שלחתי לגן, עד הצהריים ופתחתי עסק עצמאי מהבית.
אני שוב מצליחה, מרויחה, מוערכת ואפילו מתאפרת קצת.
לא עושה עוד ילדים, כך שאני לא חוזרת אחורה לבור הזה של אמא בבית עם תינוקות.
לילדים שלי כבר יש חיים שהם לא רק סובבים סביבי. חוגים, חברים.
נעים לראות את ההתקדמות.

מה אצלך?

נמאס ממה?

גם לי נמאס.

אלמונית. אני מבינה אותך... כל מילה שאת אומרת היא מבחינתי נכונה אך הייתי רוצה להסביר לך את הצד השני בואי נגיד לא של בעלך אלא הצד השני של המטבע . היום לא קל להרויח כסף. גם אם מדובר בעסק פרטי וגם אם עובדים בתור שכירים הדבר דורש התמודדות יום יומית ואם אתא לא מספיק טוב ישר יש משהו אחר במקומך. אנשים רבים נלחמים על כל שקל ועל כל גרוש. כאשר יש רק בן זוג אחד שאחראי לפרנסה ועובד בחוץ הוא לא תמיד מודע לעבודה הקשה שאת משקיעה בבית ואולי גם האחריות כמפרנס יחיד קשה מדי עבורו. חינוך ביתי הוא רעיון אדיר אבל הוא לא יכול להתקיים ללא הכסה מספקת לכל בני המשפחה .בואי נומר כמו שאף אהבה הכי חזקה לא תוכל להתקיים ללא הכנסה מכובדת. לדעתי היה מאוד עוזר אם הייתם מנסים להכנס האחד לנעליו של השני.זה היה מאפשר לך להבינו והוא מצידו היה מבין יותר את עבודת הבית הנצחיות ושוחקות. כך אפשר להגיע למשא ומתן יעיל יותר.

מאוד מזדהה עם הדף
גם בעלי, אישי, שהוא אהוב אך "פרוייקט מר מקסים" מתנגד לשיטת חינוך ביתי נחרצות ודוחק בי לשוב לעבודה. שנינו יודעים שהוא מעריך את העבודה הנפלאה והמיוחדת שלי עם הילדים אך בכל פעם הוא מטיח בי ש "את משתמשת בהם בתור תירוץ לא לעשות שום דבר...." בימים רגילים אני עובדת מבוקר ועד ערב עד כלות נשימה רב עבודות הבית עליי וגם רב הטיפול "המיותר" בילדים (מבחינתו צרכים רגשיים הם משהו שדוחים עד שהילד מתרגל להיות בלי) נלחמת בו, בממסד בהשפעות החברתיות אני מרגישה לפעמים שאנחנו הנשים מיועדות במבנה החברתי הקיים לותר על זהות, נוחות ומותרות על מנת להיות אמהות, והפואנטה היא שאין לנו שום בעלות על הילדים הללו, עיין ערך דפים על גירושין, הרחקת ילדים מהבית וזה עוד לפני שסופרים גיוס לצבא וכו' למדתי בשנה שעברה על ההיסטוריה של יפן שם הממסד בתקופה מסויימת שלל מנשים את כל זכויות הירושה, בעלות על רכוש והשפעה פוליטית, בדור הבא צמח מבנה חברתי בו נשים חזקות הפעילו גברים חלשים לשליטה ונשים עצמאיות נרדפו עד חרמה, מספר מאות שנים אחר כך צמחו בתי זונות ורבעי שעשועים בהן נמכרו נשים בכלובים,
פרספקטיבה על עולמנו אנו המוסתר בהרבה
לא נמאס לי להיות אמא נמאס לי שמנצלים את זכותי הטבעית לאמהות לשלוט בי

בהצלחה.

איך שיטת המגירות מתקשרת לנושא??

קראתי בתחילת הדף וזה נראה לי ש ח י ק ה מהסוג שקורה לכולנו.

אם כבר בהתקדמות את עוסקת, אני ממליצה לך לשנות את שם הדף ל רוצה שינוי או מצפה להתחדשות, מתאים במיוחד לשנה החדשה.

אשר להרגשתך, טוב ש"נמאס לך" זה מצביע על היותך עוצרת מידי פעם לחשוב ולבחון מחדש דרך בחיים.
כדאי לך לבדוק האם לא מתלוויה להרגשת ה"נמאס" עוד סימפטומים (שיכולים להצביע על דיכאון)
טוב מידי פעם "להוריד הילוך" ולראות שגם כך אפשרלהסתדר.

אשר לי, גם לי היתה תקופה כזו, ומה שמאד עזר לי היתה שיטת המגירות.

ניסחת משהו שאני חושבת הרבה זמן.
תודה שאת אומרת

רודפת העפיפונים היקרה. הניחוש שלי שבזמן המתאים לא רק תרדפי אחרי העפיפונים אלא ממש תעופי כמוהם ואולי אפילו יותר כמו השחף ההוא מהספר של נדמה לי אקזופרי. שמחה בשבילך.

_כשאתה מכניס אינגרידYנטס מושקעים הציפיות שלך מהילדים הן גבוהות, כי אתה כאילו בתוך הצפיות מהילדים, גם מצפה מהדרך שבה הובלת אותם, הלכת איתם, ובסופו של דבר, כבר אמרו חכמינו שכגודל הציפיות- כך גודל האכזבות.
אז אני אומרת שאם עפיפונים תעשה לה קריירה, ואם לא- בסוף תמיד יוצא לחם._

ניסחת משהו שאני חושבת הרבה זמן.

מאוד מאמינה שחשוב ללחם שלי ההשקעה הזו כעת...
מקסים איך שכתבת. בהצלחה.

התענגתי על דבריכן...

קודם כל למה שאלאן כתבה, ברגע הראשון קפצתי ברתיעה ממה שכתבת, אני די מתרגזת כשאומרים לי שלא חשוב מה אעשה, כי זה תלוי בתכונות הפנימיות של ילדים וכו'. ובד"כ מרגישה שזה ממעיט מערך המאמצים שלי (פרשנות שהיא לגמרי שלי...) אבל יש משהו מרגיע בזה, ואני קוראת את דברייך בטון הזה. אחת מנקודות המפנה החיוביות בהורות שלי, לפני חודשיים או שלושה, היתה כשיום אחד הבת שלי קמה במצב רוח נפלא, ואמרתי לעצמי, וואלה, הנה היא שמחה וזה לגמרי לא קשור אלי. לא עשיתי כלום לטובה הבוקר והיא שמחה, כי זה מגיע ממנה. איזה עול הוסר מעלי, העול של האחריות המוחלטת למצב רוח שלה בכל רגע ורגע. אמרתי לעצמי, כן, חלק מגיע ממנה ולא ממני. ומאז אני קצת פחות לחוצה מהמצב רוח שלה. אני אומרת קצת פחות כי עדיין אני שמה את רוב האחריות על עצמי, אבל כבר רוב ולא כל... וזה הבדל משמעותי.

עדיין רוב הנטיה שלי היא לא להסכים ל"תמיד יוצא לחם" כי אני רואה על עצמי, כששיניתי דברים ביחס שלי לבת שלי (הבן שלי עוד תינוק אז אצלו לא רואים עדיין תוצאות של מעשים), דברים השתנו אצלה. אבל גם אצלי הילדים די קטנים. יש עדיין שליטה על הרבה משתנים. העולם החיצוני עדיין משפיע עליהם בצורה מוגבלת. אולי על זה דיברת, על ההשפעה של העולם החיצוני עליהם. על זה יש לנו פחות שליטה.

לנושא שדיברתי עליו, כל מה שכתבתי וכתבתן לי כל כך עזר לי. זה גם הביא לי רעיון לכוון אחר לפתח את השירותי משרד, שאני חושבת שאני יכולה לנסות לפתח כבר עכשיו בזמני המוגבל. זה משלב את מה שאני נמשכת אליו והוא ביזנס, אפשר לומר שאני רוצה לקחת את השירותי משרד לכוון יותר ביזנס מאשר שאני אעשה את העבודה. כשחיפשתי קצת דוגמאות של עסקים כאלה ודיברתי עם אנשים, הגיע לי רעיון אחר בכלל באותו כוון אבל יותר מקצועני (וגם - הפתעה - מנצל את הידע המקצועי שלי אבל מכוון אחר), זה משהו שלא יוכל להתממש עכשיו כשאני בבית בכזו אינטנסיביות, אבל אני חושבת עליו בחיוב לעתיד, וזה לראשונה מזה הרבה זמן נראה לי משהו בהחלט אפשרי, וטוב לי לחשוב שיש משהו כזה שאני אוכל לעשות בבוא הזמן. לא היה לי משהו כזה שחשבתי בבירור שהוא יכול להיות מתאים לי, ועכשיו יש לי לפחות אחד. לפחות דבר אחד שאני חושבת ש (1) יהיה אפשרי, (2) ימצא חן בעיני ו (3) יכול להתפתח לרווחיות אמיתית.כל הדברים האלה הם כמובן הרבה מכירות. כל עסק שיש לך הוא הרבה מכירות. ואני חושבת שאני יכולה לעשות את זה.

בנוסף דיברתי על זה עם בעלי. הוא להפתעתי לא היה ממש נגד, הוא אמר שלדעתו אני יכולה להגיע ליותר מזה (....... ככה זה תמיד איתו) אבל (הפתעה) שדווקא כן הוא חושב שזה משהו להתחיל איתו, "יותר טוב מכלום" ויכול להצליח. הוא גם עודד אותי כן להתחיל את מה שחשבתי שאפשר לעשות כבר עכשיו. הוא גם הצליח להדליק אותי על איזה משהו אחד שהוא רוצה שאני אעשה ואולי גם את זה אפשר להתחיל (משהו שיותר קשור למה שהתעסקנו איתו אז - קשור לגיוס כספים). ומה שקרה כשדיברנו על זה הוא שאמרתי לעצמי, וואלה, אני לא מעוניינת ללכת בנפרד ממנו, אני כן רוצה שיהיה לנו את הנקודת השקה הזו של הביזנס ששנינו מתעניינים בו. כל שאר העולמות שלנו מנותקים כל כך (הוא בהייטק ואני בקטע של ילדים, אוכל בריא, עבודה עצמית וכו'), ההתעניינות של כל אחד מאיתנו בתחומי העניין של השני די נמוכה. נשארו לנו ממש מעט שטחים משותפים וביזנס הוא אחד מהם. והרעיון שאני מתכננת לעתיד, לדעתי אם אני אעשה את זה, כן יעניין גם אותו, אני חושבת (במיוחד אם זה קצת יצליח...) ובנוסף אמרתי לעצמי שאני כן אשתדל איכשהו להמשיך את הדברים המשותפים שעשינו אז, וננסה לחפש כוון יותר מוצלח להמשיך אותם, אבל לא לוותר על זה.

חשבתי לעצמי שאולי זה המזל שלי שאנחנו הולכים יחד, הוא דוחף אותי לדברים וגם אם זה מעצבן, אולי זה דווקא יהיה לטובה... זה כמו שנפגשנו בחוג ריקודים והתחלנו לרקוד, הוא היה הרבה יותר טוב ממני אז, והוא דחף אותי להשתפר, וזה היה לפעמים מעצבן מאוד כי הוא היה קצת ביקורתי ודחף אותי כל הזמן להשתפר, לא הניח לי, ובזכות זה נהייתי גם כן די טובה. מה שלא חושבת שהיה קורה אם הוא היה עוזב אותי לנפשי. או שאולי זה כן היה קורה (כמו שקונדרה אומר אנחנו חיים רק אפשרות אחת בכל פעם ולא בודקים את כולן), אבל בכל זאת זה היה טוב. הוא לא נותן לי להתפשר. למשל אז כשהתעסקתי בשירותי משרד אבל בצורה כזו פשוטה, רק עבדתי וקיבלתי מעט כסף, לא פיתחתי לשום כוון, הוא אמר לי שזה בזבוז זמן ובעצם גם בעיני זה בזבוז זמן, אבל אני אולי יכולתי להתפשר, להמשיך בינתיים ובינתיים שנמשך הרבה זמן ובמקום לעשות משהו אחר טוב יותר, מקדם יותר אבל הוא לא נתן לי, הוא ישב לי על הראש ובאמת כשהפסקתי את זה התפנה זמן לדבר הבא שניסינו. שנכשל. אבל משם אנחנו שוב ממשיכים, אני חושבת...

ועכשיו בנות נפלאות אני מרגישה שיצאתי מהתחושה הקשה עם צידה לדרך, יש לי כמה תוכניות שאני מתכננת ללכת עליהן ואני מרגישה טוב עם זה. כשיש לי אופק לפני וקצת תוכנית, אז העיסוקים היומיומיים עם הילדים תופסים פרופורציה שונה. הפרופורציה היא שוב מה שהיתה בעבר: עיסוק מהנה ברובו עם הילדים שלי, שימשך עוד שנתיים שלוש באינטנסיביות הזו, ואח"כ יהיה שינוי שבו המינון יעלה לטובת דברים אחרים. עם תוכנית כזו אני משלימה בשמחה. כי סה"כ אני מאוד מאמינה במה שאני עושה בבית עם הילדים. מאוד מאמינה שחשוב ללחם שלי ההשקעה הזו כעת...

עכשיו אפשר מבחינתי לקחת את הדיון לכוונים אחרים - הבמה שלכן. תודה.

א ל א ן
אשמח אם תשתפי בעקבות מה אמונתך נחלשה.
איזה מין ציפיות היו לך ולמה הן נכזבו.
את כמובן לא חייבת, אם אינך רוצה לשתף, אבל בהחלט עוררת את סקרנותי.
וגם כמה פחדים רדומים.

כשהבכורה שלי היתה בת 4.5 חשבתי כמוך.
בהצלחה עם השני שבדרך. וגם עם הבן 4.5.
הדרך מתפתלת לה כל הזמן ולפעמים יש סבך ולפעמים שדה פורח ולפעמים צל ולפעמים שמש, שלפעמים מחממת מידיי, ולפעמים מחממת בדיוק, כי בלעדיה קר.

בני כמה הילדים שלך?
אחד בן 4.5 ועוד אחד בדרך...

ועכשיו אתיחס לאלאן ולסוף מעגל. יסמין כבר אמרה יש הרבה צבעים באמצע ואני מסכימה גם עם אלאן גם עם סוף מעגל וגם עם יסמין. אגדיר את הצבעים . החיים הם לא שחור או לבן . לרב יש בהם הרבה אפור. ופה ושם צבעים אחרים. אנו מאמינים שבשביל ילדים אין יותר טוב מאמא ואבא. אין טיפול מסור ואהוב יותר מאשר שני האנשים האלה יכולים לתת.אבל האם אנו רוצים לתת לילדינו אמא חסרת ערך עצמי שכל הזמן מותרת למען אחרים . שלא ממשת את עצמה ושוכחת שיש לה זכויות משלה .האם אנו הנשים רוצות לתת לבנותינו דוגמא של אמא תלותית פיזית נפשית וכלכלית במשפחה או בבן זוגה? האם זו דוגמא ראויה לבנותינו ובנינו כאשר אמא מסתובבת כל היום בבית סביב הצרכים של הסובבים אותה ולא זוכה להתיחסות מכובדת לצרכים הרגשיים שלה.?כאשר הבעל הוא היחיד שמפרנס נכנס לתוקף הפתגם בעל מאה הוא בעל דעה זה מוקרן גם לילדים. האם אלה חירות חופש שויון זכויות וערך עצמי שהיינו רוצות להקרין לילדינו? .?בטח תשאלו אותיאז מה הפתרון? ואומר לכם שאין פתרון אחד לכל אחת ועל כל אמא לפתח את הפתרון המיוחד המתאים לה ולמשפחה שלה. ובטח לא לזלזל בצורך שלה לפרנס בכבוד את ילדיה.

סוף מעגל, אני מזדהה עם דברייך, ככה חשבתי הרבה שנים. בני כמה הילדים שלך?

זה צד אחד של המטבע. הצד השני הוא הסרת אחריות.
זה לא חייב להיות רק שני קצוות. יש הרבה מקום (וצבעים) באמצע.

והנה אני כאן בשבילך. . את מדברת על ערך עצמי על עצמאות כלכלית על זכותך לממש את עצמך כאדם ולא רק כאמא.לפני שאמשיך רק אבהיר שבעיני גידול וטיפול בילדים הוא לא פחות ואפילו הרבה יותרחשוב ומענין מהיטק . אבל זה תחום שאת בעיקר נותנת מעצמך ואם זה התחום היחיד שבשלב זה ממלא את עולמך את מוצאת שזה לא מספיק והיית רוצה להעשיר את חייך בתחומים נוספים מענינים ושגם הם יובילו אותך לעצמאות כלכלית או לפחות לפרנסה בזכות עצמך.אמרת מילה אחת שיכולה לבוא בחשבון מבחינתך כעיסוק והיא מכירות. בוא י ניקח את נושא המכירות ונפתח אותו .. מה היית רוצה למכור? אולי יש מוצרים שגם בעלך היה מוצא בהם חשיבות ועינין מה במכירות יכול לתת לכם או רק לך תחושת ערך ?

_אני מבינה את זה כמשפט שנותן קנה מידה. עד כמה מה שאני חושבת/מתכננת/אומרת/עושה משפיע על ילדי/בעלי/העולם סביבי.
מבחינתי זה משפט מרגיע, מנחם._

זה צד אחד של המטבע. הצד השני הוא הסרת אחריות.
למשל, אם הייתי מאמינה שילד "יוצא" אותו דבר עם תמ"ל לעומת הנקה, אני לא מאמינה שהייתי יכולה להשקיע בהנקה לאורך זמן. אני, לכשעצמי, חייבת את האידיאולוגיה. היא עוזרת לי להתמיד בדרך שלי.

וגם סוף מעגל, שרואה בדברים שלי משהו עצוב

חשבתי על זה שוב.
אני חושבת ש"עצוב" אינה מילה מתאימה.
יש משהו מאוד משחרר בלהאמין שהכל בידי שמיים, ודוגמא טובה לזה אפשר לקחת מחיים של חרדים, שמודים בעצמם בזה שהם אינם מפעילים הרבה שיקול דעת בחייהם. יש את ספר החוקים, וכשיש איזו אי הבנה פונים לאיזו ישות גבוהה יותר (הרב השכונתי ? הרב מאמריקה ?) שיפתור את הבעיה.
בעולם שלי, לטוב ולרע, אין אוטוריטה כזו.
אני היא זו שצריך לחשוב ולהחליט.
כלומר, לא לשקול, זה בעיני לא סתם "עצוב", אלא פשוט לא אפשרות קיימת.

בצורה בוטה, אפשר להגיד שבוודאי שהילדים שלי יוכלו, כשיגדלו, לבחור לא להיות מאושרים. אבל אני חייבת לעצמי (ולא רק להם) לדעת שעשיתי כל שביכולתי בשביל להתוות להם את הדרך לאושר, דרך העיניים שלי.

נראה לי שלהבדיל ממך, א ל א ן, יש לי עוד שפע מן התמימות של להיות הורה חדש. מאוד יכול להיות שתוך כמה שנים ועוד כמה ילדים גם אני אדבר כמוך (כגודל הציפיות- כך גודל האכזבות).

אמרתי לעצמי שלא אוכל לעבור את הכמה אלפי ש"ח לחודש לעולם. אני לא מצפה להצלחה מהירה, באמת שלא, אבל הדברים האלה נראים לי שגם בעוד 20 שנה לא יהיו יותר רווחיים
רגע, אז מה המטרה שלך? להרויח הרבה? אם זה לא הרבה זה לא שווה כלום? או שאולי זה למצוא מקור הכנסה שהוא שלך? או שזה לשתף פעולה עם הבעל? או שזה למצוא סיפוק לעצמך, מעבר לאימהות, ולאו דווקא קשור להכנסה?
אני שואלת אותך שאלות כדי למקד אותך במקור מה שמציק לך ומשם אולי תוכלי להתמקד בפיתרון.

אישית, מאד יכולה להבין את רצונך במקור הכנסה, כלשהו.

יסמין, תני לי לקרא שוב את דבריי.
למעשה אני מתארת כאן סוג של אכזבה שלי מהלחם שמתחמם בתנור אצלי בבית, לידי המצרכים שהכנסתי,(הנקה של שנתיים ואפילו למעלה מזה, להיות יחד עם הילדים, ללמד אותם דברים, להתפתח איתם) ואני אומרת- לחם יוצא גם אם מכניסים מצרכים אחרים (מטפלת, מטרנה, "זמן איכות" של 14 דקות ביום (הממוצע בישראל, ביסלי ובמבה ומיני צבעים למאכל)
כשאתה מכניס אינגרידYנטס מושקעים הציפיות שלך מהילדים הן גבוהות, כי אתה כאילו בתוך הצפיות מהילדים, גם מצפה מהדרך שבה הובלת אותם, הלכת איתם, ובסופו של דבר, כבר אמרו חכמינו שכגודל הציפיות- כך גודל האכזבות.
אז אני אומרת שאם עפיפונים תעשה לה קריירה, ואם לא- בסוף תמיד יוצא לחם.
הילדים שלנו מגיעים עם משהו משלהם, ולא משנה מה נשים- יש להם משהו משלהם.
ובעצם כולכן צודקות- גם יסמין, וגם סוף מעגל, שרואה בדברים שלי משהו עצוב, גם בעיניי זה עצוב, ובגלל שזה עצוב, אז הבחירות שלנו צריכות להיות הכי כנות, וכשמדובר באימהות משקיעניות- אז רצוי שמידי פעם הן יבחרו את מה שהכי טוב להן (ולאו דווקא לצאצאים- כי- מה עשיתי למשפט האהוב הזה עליי- בסוף תמיד יוצא לחם.)

ובהתייחסות לדברי א ל א ן:
אני מבינה את זה כמשפט שנותן קנה מידה. עד כמה מה שאני חושבת/מתכננת/אומרת/עושה משפיע על ילדי/בעלי/העולם סביבי.
מבחינתי זה משפט מרגיע, מנחם.
א ל א ן, הבנתי נכון?

למי שמאמין ש בסוף תמיד יוצא לחם - אין בחירה אמיתית.
לאו דווקא.

יש המון סוגי לחם: לחם מלא, לחם שאור, לחם לבן, בגט...
לדעתי, חינוך זה לא מתכון לעוגה.
כלומר, לחם ייצא, השאלה היא איזה ?
כאן באות הבחירות שלנו, הכוונות (הדרך לכוונות טובות רצופה בגהינום) וכו'.

האם הכוונות, הבחירות שלנו, יכולות להבטיח תוצאה מסויימת?
אני אגנוסטית טובה, אז התשובה שלי היא: אולי.

סוף מעגל, כל מילה!

אם בסוף תמיד יוצא לחם, משמע אין שום סיבה לאידיאולוגיה.

ועם זה אני ממש לא מסכימה.

נכון שהורות מלמדת שהרבה דברים הם בלתי ניתנים לתכנון, אבל גם במסגרת הזו יכולות להיות שאיפות.
ושאיפות יכולות להיות לשני הכיוונים הקיצוניים, וגם לספקטרום שלם של דרכי ביניים :

• אני שואפת להיות עורכת דין ולהראות לילדים שלי דוגמא אישית של הצלחה וקריירה.
• אני שואפת להיות עם ילדי בבית, לגדול ולהתפתח איתם.

אם אני מאמינה שילדי יגיעו לאותו מקום בסוף (לחם) משמע שלא משנה באיזו דרך אבחר.

זה נשמע לי מתאים למי שאולי שם מבטחו באיזה אל עליון.
ואפילו שם, בעצם, מדברים על הרשות הנתונה.

בעולם שלי, לאידיאולוגיה יש חשיבות, והיא מנתבת רבות מהבחירות שלנו.
וזה לא ממש משנה, לצורך הנקודה שאני מנסה להבהיר, באיזו אידיאולוגיה מדובר.
לכן ניסיתי להדגים באמצעות שני קצוות לכאורה מנוגדים.

אני טוענת שהמשותף לשני הקצוות (אמהות חינוך ביתי ונשות קריירה מצליחות) היא הבחירה.

למי שמאמין ש בסוף תמיד יוצא לחם - אין בחירה אמיתית.

ובעיני זה עצוב.

<אגב, אני מתייחסת לדברי א ל א ן שנאמרו לפני ולא לדברי אלודאה בלבן אותם לא קראתי כך שאיני יודעת באיזה הקשר הם נאמרו. כמובן שקיימים הקשרים מסוימים שבהם בהחלט בסוף תמיד יוצא לחם >

זה הקישור הנכון. (אני מקווה)

אלודאה בלבן כתבה בדף שלה משפט- בסוף תמיד יוצא לחם. ואני אמרתי לה שתעשה על המשפט הזה קופירייטס.
העניין הוא שילדים הם לא איזו עוגה שאם את שמה את המצרכים הנכונים ואת מכוונת את התנור, העוגה שאת תכננת היא העוגה שיוצאת מהתנור. מה שאני אומרת זה שילדים הם אנשים בפני עצמם ויש להם שדים, ולא משנה כמה נשקיע בהם- הרבה או מעט- בסוף תמיד יוצא לחם. גם אם תשלחי אותם למטפלת ולגן- בסוף תמיד יוצא לחם וגם אם תהיי איתם בבית, ותעשי איתם פאזלים ותניקי אותם- הם, יש להם את התיבת פנדורה שלהם, שהם פותחים אותה (בדרך כלל בגיל ההתבגרות) ואז הם גם נורא צריכים אותך, ואז את עסוקה בלחפש מה עשית לא בסדר, ואם השקעת והיית בבית- אז את גם נורא כועסת על זה שמה שלא עשית ומה יוצא בסוף- אותו הלחם כמו של זו שיש לה היום שנות נסיון במשהו, ויותר כסף בבנק ויותר כבוד מהבעל ופינה, שהיא שלה, והיא יכולה לברוח אליה, במקום להצטרף למחול השדים של המתבגר, שעכשיו עושה לונה פארק מהחיים שלו.
אני אומרת תתרכזי במה את רוצה לעשות. ותעשי. בסוף תמיד יוצא לחם.

זו תקופה מרגשת בשבילך, התחלה של משהו חדש. זה מצוין שאת נותנת ללחץ להיבנות כדי להתחיל משהו קונסטרוקטיבי.
אני ממליצה לך להתחיל לקרוא ביוגרפיות של אנשים מצליחים, גם כדי לקבל רעיונות וגם כדי שתראי שאת לא לבד ובעצם הרבה אנשים התחילו מאותה נקודת התחלה כמו שלך (למשל מרתה סטיוארט), חיפשו תעסוקה ומצאו עצמם נסחפים לשינוי חיים טוטאלי.

תני לי כמה ימים לחשוב. אקראה עוד פעם את דבריך ואגיב. יש גם משהו מעודד בדבריך הפעם והוא זה שהיתה תקופה שבעלך תמך ושיתף פעולה ברעיון מסוים. אני לא כל כך מבינה למה הרעיון הבא אתם חייבים לבצע יחד. האם זה לא יכול להיות משהו שזה רק שלך והוא תומך גם אם זה לא נראה לו משוב ומענין. הוא תומך באשה שהוא אוהב כיוון שמה שחשוב לו קודם כל שאם ילדיו תהיה מרוצה בחייה איתו. עוד משהו אני יכולה להגיד כבר עכשיו והוא שבתור התחלה לפעמים אם אני מרויחה רק 1000 שקל זה בכל זאת יותר מ 0

רק רוצה לומר- הוצאת לי את המילים מהפה. אז כנראה שלכולנו יש ימים כאלה.

איך קוראים לבמאי היהודי הזקן הזה שנשוי לבת החורגת של אשתו...) - וודי אלן.

אהלן,

כתבתן לי כל כך הרבה ואני כל כך אסירת תודה. אני לא יכולה להתיחס להכל כרגע - נשמור חלק להמשך.

אני חושבת שמשהו טוב משמעותי שקורה לי עכשיו בימים האלה מאז שהעליתי את הדף הזה הוא שאני ממש לא מנסה לגרום לעצמי להרגיש יותר טוב בנושא. אני ממש מנסה לתת למצב המשברי הזה להמשך. כדי שיצא לי מזה משהו ולא סתם אחזור למצב הרגיל ללא כל שינוי. אפילו אם השינוי יהיה רק רגשי הוא חייב להיות אמיתי ולא אינסטנט. הנטייה שלי היא להעלות חיוך על פני, להגיד "נו שוין, יהיה בסיידר" ולהמשיך הלאה. ואני ממש מתעקשת לא לעשות את זה עכשיו. יש לי תחושה עמומה שיקרה משהו טוב. המשבר הרציני הקודם שהיה לי, כשפיטרו אותי מהעבודה המגעילה שהיתה לי, היה אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לי.

אני מנסה לסדר לעצמי את הראש. אתן צודקות שהעניין עם בעלי הוא חלק משמעותי פה. למשל, כשאני מדברת עם אמא שלי, והיא מה זה מרוצה ממה שאני עושה, אז אני תמיד מרגישה טוב. היא אומרת שבוודאות אני אמצא משהו טוב לעשות בעוד כמה שנים, ובינתיים אני עושה כל כך טוב לקטנים שלי, ובעלי מרויח טוב ואנחנו בקשר מעולה (אני הצגתי כאן את ההיבט השלילי היחיד, אני חושבת, של הקשר שלנו) - הכל מעולה. ואז תמיד מזדקפות לי הכתפיים בגאווה על מה שאני עושה. איפשהו בליבי פנימה אני גם יודעת שאני אקצור את הפירות איתם כל החיים. למעשה אני כבר קוצרת.

אבל בגלל זה קראתי לדף "נמאס לי להיות אמא" כי באמת אני מרגישה שזה כל כך כובל אותי. האמהות. הדאגה הטוטלית הזו לקטנים שלי שאני כל כך אוהבת. הכבילות הזו לבעלי בתור המפרנס. אני מאוד אוהבת אותו והוא באמת כיף של בנאדם, אנחנו מבלים המון עם הקטנים ולבד אבל התחושה היא של חוסר בחירה. שלא יכולתי לעזוב לו רציתי, כי אז לא אוכל לתת להם את מה שאני נותנת היום (בעיקר את עצמי איתם, וגם אותו - אבא מעולה שכמותו).

מסתובב לי סיפור אחד בראש, היתה לאמא שלי שכנה (נפטרה לפני כמה חודשים בשיבה טובה) שהיתה תופרת. היא רצתה לפתוח לעצמה סלון כלות, ובעלה הוריד אותה מזה. בשביל מה לך כל הטרחה וכו'. לא היו להם ילדים, וכשהוא נפטר בגיל די צעיר (60 בערך) היא הרגישה שהיא נשארה בלי כלום. בלי עסק ובלעדיו. וזה מצב די מפחיד.

ומצד שני הבעיה היא שאנחנו כן חיים יחד, ואני רואה אותנו כן ממשיכים יחד כל החיים, והוא והמחשבות שלו זה לא משהו שאני יכולה להתעלם ממנו. היתי כל כך רוצה כן למצוא משהו שנוכל להתעסק בו יחד, כלומר בעיקר אני, אבל גם הוא יהיה שותף אפילו אם רק להתיעצויות או מחשבה משותפת. משהו שגם הוא מתלהב ממנו ולא רק צפרדע שהוא בולע. משהו משותף לנו. היתה תקופה של איזה שנתיים שלוש שהיו לנו כל מיני נסיונות בוסר בעסקים (קצת מהססת לפרט כדי לא לזהות את עצמי...), זה היה מאוד מרגש הלילות ללא שינה (אף אחד מאיתנו לא ישן) לפני פגישות חשובות, התכנונים האסטרטגיים יחד, הינו מתאמנים על השיחות שננהל, עובדים על איזה חוזים שחתמנו. מאוד נהנינו מזה. אבל אני כבר התיאשתי מהכוון הספציפי ההוא, הוא עוד לא אבל אני כבר לא יכולה לרמות את עצמי ולהמשיך במשהו שאני לא מאמינה שיצא ממנו משהו. לא יצא מזה כלום ולא היה שום סימן שם לאופטימיות. אל תיעצו לי להמשיך שם כי זה ממש ממש לא הלך, רק רציתי להדגים את הכיף שהיה לנו בשיתוף פעולה, כשעשיתי (הרוב היה עבודה שלי) משהו שגם הוא האמין בו, רצה בו, שיתף פעולה איתי, קיווה יחד איתי, היה איתי בזה, העריך את מה שעשיתי.

בעצם הבעיה שלי ושלו הוא ששום דבר לא נראה לי מספיק טוב בשבילי. או אני בשבילו. מין סמפטום סנוביות כמו של (איך קוראים לבמאי היהודי הזקן הזה שנשוי לבת החורגת של אשתו...) שאמר שהוא לא מוכן להצטרף למועדון שמוכן לקבל אותו... יחד עם נחיתות. כל דבר אני פוסלת. מה שעשיתי אז מהבית היה עבודה משרדית. זה היה די הרבה עבודה. די משעממת (לפעמים מעניין הטקסט עצמו, מין חטטנות כזו...), ודי מעט כסף. ואני עבדתי בתעריפים לא נמוכים במיוחד יחסית לתחום. אז אמרתי לעצמי, זה לעולם לא יתקדם לשום מקום, לעולם לא יהיה ממש רווחי, לעולם לא יוכל להמריא. לעולם לא תהיה פה הכנסה גדולה יותר בפחות עבודה. חשבתי על תחום אחר שקשור לתינוקות, יעוץ מסוים וביטלתי, שוב מאותה סיבה, אמרתי לעצמי שלא אוכל לעבור את הכמה אלפי ש"ח לחודש לעולם. אני לא מצפה להצלחה מהירה, באמת שלא, אבל הדברים האלה נראים לי שגם בעוד 20 שנה לא יהיו יותר רווחיים. אגב זה גם התסכול של בעלי, הוא בהייטק והוא מרוויח טוב אבל לטוב מתרגלים, ובתכל'ס סדרי הגודל של המשכורת לעולם לא ישתנו וזה מה שמתסכל אותו. על דברים חכמים יותר אני תמיד מרגישה שאני לא מספיק טובה בשבילם והם לא מעניינים אותי (כמו הייטק). דברים שאני נמשכת אליהם כמו משפטים או שוק ההון דורשים השקעת זמן עצומה שאין לי יכולת לתת (חוזרים לזה שאני אמא). וגם אני פוחדת שאשנא אותם כמו את המקצוע שלי. דבר אחד שעוד לא פסלתי זה מכירות.

זרקתי לכן עוד... אני מרגישה במלכוד. מקווה שהבובע מייסעס שלי מעניינים עוד מישהו...

יקירתי קראתי עוד פעם את דברייך. מדאיג אותי קצת המשפט כל מה שמושך אותי לעולם לא ימשוך אותו והאם בשביל להיות חשובה בעיניו את חייבת לעשות משהו שחשוב לו. ומה עם תחומי ענין שלך. הרי את מעריכה ולא מבטלת את מה שהוא עושה וקוראת לעיסוקיו מענינים וחשובים ואם הוא היה נשאר בבית עם ילדים האם הוא יכול היה לעשות את הדברים החשובים ומענינים שלו.עוד לפני שאת הולכת להרויח כסף יש המון מקום להעריך אותך על כך שבזכותך הוא יכול לעבוד בשקט ולדעת שילדיו בידיים בטוחות ואהובות העושות את העבודה הקשה הזאת של טיפול וגידול ילדים בחינם. תשאלי אותו אם מייד בתחילת עיסוקיו החשובים הוא הרויח סכומי כסף שהוא מרויח היום. תשאלי אותו על התלבטויות שלו לפני בחירת עיסוק. האם הוא עצמו ידע מייד מה הוא רוצה לעשות.

Hi, Kite Runner.
Been there, got over it, somehow. It may work for you, or not. But here is what I did:

1. Sat with my husband, talked and decided that everday, when he comes home, he thanks me for being home with the girls, cleaning, cooking, gazing at the stars, whatever....(I had to thank him too for providing for the family, etc, ) It was a bit artficial in the begining, but it worked.
2. Started a workshop in the evening. Once a week, but it's me, without "strings attached".
3. Started eating a lot of green vegetables. They provide a lot of energy and when I'm not very tired, I tend to be much more positive.
4. Started looking at my self with less critical eyes. You're still beautiful, still smart, still educated. You don't really need any outsider to acknowledge that.

Hope it will help. Hugs,
Alina

רודפת עפיפונים יקרה .לא פתחת מספיק את הסיפור שלך על העיסוק מהבית. לא ברור במה עסקת ולמה הוא לא מקדם אותך לשום מקום אם הצלחת להרויח ממנו כסף. הסיפור נראה לי כהתחלה של הצלחה שנפסק באמצע כיוון שלא קיבלת את העידוד הראוי מבעלך וחבל.אני יכולה לספר לך שנדירים הם המקרים בכל עיסוק גם מחוץ לבית שבו מייד מרויחים המון כסף. הדבר דורש מאמץ לימוד נכונות להשקיע זמן. הרבה אנשים מחפשים רעיונות ודרכים להרויח כסף מהבית ואת כבר עשית זאת.הבעלים האוהבים והאהובים שלנו לפעמים במקום לקדם אותנו בלי להתכוון עוצרים אותנו בהתבטויות שלהם.הייתי מציעה לשים אצבע על הדופק ולא לותר מייד.

רודפת עפיפונים.לא קראתי את כל הדף אך קראתי את הקטע שבו סיפרת על הנסיון שלך להרויח כסף מהבית. לא פתחת את הסיפור מספיק ולא ברור במה עסקת אך אני כבר עכשיו לא מבינה למה מה שעשית לא מקדם אותך לשום מקום אם הצלחת להרויח מזה כסף. אני רוצה לספר לך שנדירים הם המקרים ואולי אפילו אפסיים שמייד בכל עיסוק שהוא מרויחים הרבה כסף גם לא כשהוא לא מהבית.זה דורש מאמץ לימוד נכונות להשקיע זמן.מה שסיפרת בקטע ההוא נראה לי כהתחלה של הצלחה שנפסקה באמצע וחבל. המון אנשים מחפשים דרך להרויח כסף מהבית ואת כבר עשית זאת ומשום מה לא קבלת את העידוד המתאים להמשיך.הבעלים האהובים והאוהבים לפעמים בלי להתכון במקום לקדם אותנו עוצרים את ההתפתחות שלנו וכאן הייתי מציעה להיות עם יד על הדופק ולא תמיד לותר.

רודפת עפיפונים - קראת את מחשבותי? את מתארת בדיוק את מה שעברתי רק בשינוי קטן אבל משמעותי. אישי מאוד רצה שאחזור הביתה להיות עם הילדים. אפילו יותר ממני. היתה לו הערכה כלפי גם בבית - קצת ירד, עולה לפרקים אבל מעולם לא נעלם. תמיד העריך ותמך. הבעיה היתה שהערכתי העצמית ירדה ולפעמים השלכתי את זה עליו.
נמאס לי מהתלות הכלכלית בבעלי. למרות שהוא מעולם לא יכול היה להבין זאת. מבחינתו היה ברור שהכסף 'שלו' הוא 'שלי' באותה מידה וכלל לא הבין למה אני מרגישה 'חרא' לקנות לו מתנת יומולדת מהכסף 'שלו' - סתם דוגמה קטנה ואפילו קטננית במידת מה אבל ממחישה.
השהיה בבית גרמה לי לירידה בהערכתי העצמית ונוסף לה החשש שככל שעובר הזמן יהיה לי יותר קשה לחזור למעגל העבודה - גם בגלל התקדמות החברה וגם בגלל הגיל. לכל זה התגנב חשש (לחלוטין לא מובן מבחינת אישי) של "מה יהיה אם חו"ח אשאר לבד?"
התחלתי להתנדב פעם בשבוע, פיתחתי תחביב שגורם לי הנאה, שמאפשר לי הכנסה צנועה ויותר מכסף זה נותן לי הרגשה של "שווה" וידיעה שבעת הצורך אוכל להרחיב אותו. השינוי הכי חשוב היה שאחרי מספר שנים בבית (לא בחינוך ביתי) חזרתי למעגל העבודה למשרת אם בתחום אחר לחלוטין עם הכנסה זעומה אבל המון סיפוק ולמידה ובעיקר סיבה טובה לקום בבוקר.

בהצלחה בכל תובנה שתגיעי אליה ובעיקר בחירת הצעד הנכון עבורך. זכרי שמה שטוב לך יהיה טוב למשפחתך.

שמתי לב לעובדה שלדף הזה קוראים נמאס לי להיות אמא
אבל בעצם מדובר פה על נמאס לי להיות בבית עם הילדים או נמאס לי להרגיש שבעלי לא מעריך את עבודתי או בא לי להרויח כסף , כולם נושאים מעניינים וחשובים.

מה בעצם נמצא בבסיס הבעיה?

ושנה טובה ומתוקה @}

רודפת יקרה, אולי יעזור לך לדעת שהאמריקאים (אלא מי) עשו פעם מחקר ומצאו שכדי להחליף אמא בבית יזדקקו ל 8 אנשי מקצוע שונים (מטפלת, מורה, מנקה, טבחית, אחראית רכש, כובסת, פסיכולוגית, ליצנית - אלו ה8 הראשונים שעלו לי בראש - לא זוכרת בדיוק מה הם פירטו). עכשיו, נגיד שכל אחד מהם מקבל משכורת מינימום (והם לא, אבל נגיד), תחשבי בבקשה כמה זה יוצא בחודש והשאירי במקום בולט בבית שבעלך יראה. זה מה שאת שווה בעולם העסקים וזה לא מעט בכלל!

יש בזה הרבה, אבל אני מהמאמינים שאת צריכה להתחיל את השינוי שלך קודם, את לא באמת יכולה לשנות אותו.
מתחבר לי עם:

אני באמת חושבת שאם היתי מקבלת הערכה יומיומית מבעלי זה היה משפיע, מאוד. הנקודה היא שהוא כזה. גם לעצמו אין לו המון הערכה.

ומרגישה שעיקר העבודה היא שאת בעצמך תתחילי להעריך את עצמך. את זו שיודעת הכי טוב אם בשביל זה צריך שתרוויחי כסף או שאפשר לעשות את זה בדרך אחרת. אבל בעיניי, השינוי תמיד תמיד תמיד מתחיל בנו ואפשרי רק בנו...

שנה טובה

האתגר הוא לעזור לו ללמוד להתחיל להיות שבע רצון מחייו. מחייך. ומחייכם המשותפים..
יש בזה הרבה, אבל אני מהמאמינים שאת צריכה להתחיל את השינוי שלך קודם, את לא באמת יכולה לשנות אותו. רק אם הוא יראה אותך, וירצה גם להשתנות, זה יקרה. לפעמים השינוי בך, יהיה לקבל אותו כמו שהוא, גם זה אתגר.
מציעה לך להסתכל ב מדור כסף עבודה , לראות מה אנשים עושים מהבית, איך מתחילים עסק עצמאי. אני בעצמי חושבת על זה מהכיוון ההפוך, אני בעבודה מסודרת שמתחילה להימאס עלי, אבל לי ייקח זמן עד שאוכל לעזוב.
מה מעניין אותך? אם היית יכולה לעשות כל דבר, מה זה היה? מה נראה לך רווחי מספיק בשביל שתשקיעי בו? מה המטרה שלך בעבודה מהבית, הכסף או העניין (אולי שניהם, אבל מה קודם)?
סתם כמה שאלות להתחלה.

רודפת העפיפונים יקרה,
אחד הנושאים הבולטים והחשובים בדבריך הוא אופיו של בן זוגך והדרך שבה הוא משפיע על חיו וחייך.
אני באמת חושבת שאם היתי מקבלת הערכה יומיומית מבעלי זה היה משפיע, מאוד. הנקודה היא שהוא כזה. גם לעצמו אין לו המון הערכה. הוא מאוד חכם, עושה המון דברים מעניינים, מרויח מעולה, ובכל זאת, לעולם לא שבע רצון.
פעם מישהו סיפר לי, שאיחוד בין שני בני זוג נותן הזדמנות לכל אחד מהם להגיע לתיקון. כל בן זוג יכול לעזור לצד השני לשנות ולשפר. לפי הגישה הזו,
יש אתגר גדול שממתין עבורך. האתגר הוא לעזור לו ללמוד להתחיל להיות שבע רצון מחייו. מחייך. ומחייכם המשותפים..

רויטל קודם עוד לא קראתי אותך, כן, יש לי תחושה שזה לא זמני הרגש הזה, ולא כדאי לי להתעלם.

אוי איזה חיוך עשיתן לי, איזה כיף שכתבתי את זה.
בדיוק אחרי שכתבתי את זה גיליתי שקיבלתי מחזור (חה, חה...), אבל ב"גופה של אישה..." המחברת (אח שכחתי את שמה...) כותבת שמה שעולה לנו בזמן מחזור זה דברים חשובים, ולא כדאי להתעלם מהם. ואם מדובר על לא להתעלם, אז אתמול בערב אמרתי לעצמי בנחרצות שכן, אני ממש מעוניינת לעשות עוד משהו, כלומר משהו רווחי. ושנורא בא לי כן להרוויח כסף. הנקודה היא שעד עכשיו היתה לי די הרבה עזרה בבית בתשלום ודי נגמר לי הכסף לזה ואחרי החגים אני ממשיכה עם די מעט עזרה. וזה די מדכא אותי.

אני באמת חושבת שאם היתי מקבלת הערכה יומיומית מבעלי זה היה משפיע, מאוד. הנקודה היא שהוא כזה. גם לעצמו אין לו המון הערכה. הוא מאוד חכם, עושה המון דברים מעניינים, מרויח מעולה, ובכל זאת, לעולם לא שבע רצון. זה הכוח שלו - זה דוחף אותו קדימה לעוד הישגים - וזו החולשה שלו, כי הוא לא מספיק מרוצה לעולם. הוא גם מפנה את זה כלפי. אני לעולם לא ארויח מספיק, גם אם ארויח, והוא מודה בזה. לדוגמא, בתחילת הקריירה הביתית שלי כן עסקתי באיזה עיסוק שהרוחתי ממנו כסף מהבית, והוא היה נורא נגד עד שעזבתי את זה, כי זה "לא מקדם אותי לשום מקום". האמת היא שהוא צודק, כי אין שם שום עתיד, והכמה שקלים לא היו כל כך שווים את זה. אבל זו דוגמא. זה גם לא מספיק להרויח כסף. זה צריך להיות משהו חשוב, מעניין, נחשב, רווחי בטירוף. בקיצור רק משהו גברי כזה. כל מה שמושך אותי לעולם לא יהיה בעיניו משהו חשוב.

תלתל, באמת היו לי רגעי "נמאס" גם בפאזה הקודמת וזה באמת מה שאני תמיד אומרת לעצמי. בכל מקום יש חסרונות, יש שיעמום (אם אין שעמום בכלל אז יש לחצים). תמיד יש חסרון וגם כאן יש חסרון אבל יש יתרון אדיר לי ולילדים שלי. אבל איזה חוסר שלווה בתוכי אומר לי שמשהו פה לא לגמרי מספיק בשבילי. אני מפנטזת כן על איזה עיסוק שבזכות ההכנסה שלו אוכל להמשיך עם הרבה עזרה בבית ועם הילדים וכך לרקוד על כל החתונות. למשל איזה שעתיים שלוש בלעדיי ביום לדעתי לא יפגעו בתינוק שלי ובטח שלא בילדה. ולא יעמיסו עלי מדי. אני ממש מתה לעשות משהו. אבל העניין הוא שכבר שנים אני חושבת על דברים שאפשר לעשות ולא מצאתי משהו שממש מושך אותי ונראה לי מספיק רווחי, מספיק עם עתיד, מספיק מעניין. אוף כזה.

אני שופכת עליכן עוד ועוד... לא רגילה לעשות את זה. בד"כ יש לי תקווה ופה אני כותבת בצורה די שחורה. כי אני מה זה לא אופטימית לגבי העתיד העיסוקי שלי... אני פוחדת שמה שבעלי אומר נכון, שאני כמו חתול בשמנת ולכן לא מתאמץ. שאני לא מוכנה להקריב כלום ובגלל שיש לי כסף לא לעבוד אני לא מתקדמת ולא אתקדם לשום מקום.

אף חצוף, היתי מתה לפתח את הכוון ההוא איתך...

מבינה ללבך.

שמתי לב, שגם אצלי, בדרך כלל, בימים אלו של השנה, ימי חשבון הנפש, פתאום אני מוצפת מאד, מתעוררים דברים שנמנמו להם כל השנה...

אולי זו הזדמנות מצויינת עבורך לשקול דברים מחדש, לקבל החלטות שיעשו לך טוב. יכול להיות שזה לא סתם "אוף נמאס לי לשנייה, ועוד מעט זה יעבור"
יכול להיות שאת באמת במקום שקשה לך, שהויתורים מכבידים עליך, שלא את ולא ילדיך נשכרים מזה, שההסבה שעשית היא לא ההסבה המיוחלת, שאת מתגעגעת לעצמך במתכונות קודמות (יפה וחכמה). משום מה, לא נראה לי שאת נופלת ביופייך ובחוכמתך מבעבר, פשוט רוחך נפלה, ואיתה כל ההערכה העצמית.

קחי נשימה, יש לך שבועים ימים לעריכת חשבון נפש, פנימי וחיצוני. תקשיבי לעצמך. למדתי שבסיכומו של דבר, אנחנו יודעים בדיוק מה טוב לנו, פשוט מעט מאד מקשיבים לעצמנו, לקול הפנימי.

בהצלחה ושנה טובה טובה מאד מאד

אבל איך את מעריכה את עצמך? תעריכי את עצמך יותר אם תרוויחי כסף, או שזה רק המסר שאת מקבלת מבעלך?
אם את רוצה, יש המון דרכים להרוויח כסף מהבית, את פשוט צריכה למצוא מה מעניין אותך, או מה נראה לך שיכול להתאים לך. אם את מעריכה את עצמך גם בלי הכסף, אז תבהירי לו שככה טוב לך, ואת לא חשובה פחות בלי כסף. אם את תרגישי בטוחה בעצמך, ותבהירי לו את זה, יהיה לו קשה יותר לפגוע בך עם האמירות האלה.

וכן, לפעמים יש ימים כאלה.

ורוצה להוסיף (המרגיעונים האלה מצחיקים אותי, עכשיו עלה לי: "שבעים פנים לתורה") שלא משנה מה וגם אם
הצרות שלך זה "צרות של עשירים"... (בהשוואה לאחרים, הצרות שלנו תמיד יכולות להיות צרות של עשירים, לכן המשפט הזה שכתבה פלונית ברוב גמלוניותה מתאים לכולנו), תמיד יהיו לנו ימים כאלה, תקופות כאלה, גם באמהות, גם ברווקות. הנקודה באמהות שזו דרך אל-חזור. זהו. את אמא. עכשיו השאלה היא איך את בוחרת לתפקד כאמא (מסורה יותר, מסורה פחות), אלא אם מדובר באמא שמוסרת את ילדיה לאחרים לעולם ועד כי לא מתאים לה להיות אמא. אבל אמא זה טוטאל. זה לא נתון שאפשר לשנות כמו משקל או צורה של הגוף. אפשר רק לנסות לגלות גמישות וסלחנות כלפי עצמנו ביום-יום כדי למזער את המשברים האלה. בדיוק אתמול קראתי דף שיכול להועיל לך קשה לגדל בני אדם (מקוה שזה השם הנכון).

_ונמאס לי מהתלות הכלכלית בבעלי.
יש לו גם חוסר הערכה מסוים אלי בגלל זה שאני "רק" בבית ומתעסקת בדברים שהוא חושב שהם לא חשובים. וזה לא יפתר לעולם. לעולם. הוא יכול להשלים עם זה שאני בבית, והוא משלים, ומעריך אותי במידה מסוימת, אבל רק במידה מסוימת וזה לא ישתנה עד שלא ארויח כסף, והרבה. כן זה המצב._

מצחיק, אני עומדת להקליד והמרגיעון שלי הוא: "השיוויון האפשרי הוא שיוויון הנפש".

יש נטייה לרוב הגברים להעריך פחות (או לא להעריך בכלל) את עבודתה של האשה כאמא וכעקרת בית. זו תוצאה של יניקת שקרים מהעולם המערבי.
מה שמצחיק הוא שכ"כ הרבה יותר קל להיות שם בחוץ מאשר להיות כאן בבית ביום-יום הרגיל עם העבודות הלכאורה סיזיפיות של הבית והילדים.

אני חושבת שכאן טמונה הבעיה. אם היית זוכה להערכה מבן הזוג, על בסיס כמעט יומיומי, אולי היית מרגישה אחרת.

אין לי פתרון, רק חיבוק הזדהות.