על ידי אחות_של_טרה* » 04 פברואר 2005, 22:26
אני רוצה להתחיל בתודה לכל אלה שליוו, תמכו, ייעצו בדף
עצות להימנעות מקיסרי נוסף וסליחה שאני מעדכנת אחרי כל כך הרבה זמן, אבל לא הצלחתי להגיע לכך קודם.
זהו בעצם סיפור הלידה של מלאכי.
- 12.04 בשעה עשר בערב התחילו הצירים, כל חצי שעה בערך, הכנתי את בעלי שיהיה מוכן כי נראה שהלידה תהיה מחר, ושילך לישון מוקדם.. הלכנו לישון ומחצות לערך היו צירים כל רבע שעה, לא חזקים מדי כך שהמשכתי לישון טוב. משלוש וחצי לערך כבר היו צירים כל שבע דקות, קצת יותר כואבים, צריך כבר להתנועע, לנשום עמוק,בכל ציר, בחמש כבר הייתי צריכה לנטוש את המיטה המשפחתית כדי לא להעיר את שני הילדים, בשש כבר קמתי הכנתי אותם לגן, כל המשפחה כבר הייתה ערה,בעלי לקח את הילדים, עידכן את העבודה, אמא שלי (הבייביסיטר להיום) ואת שתי המלוות שלי- אחותי וחברה טובה שלי.
היה יום שמש מקסים, המלוות הגיעו והתחלנו את דרכנו שתימשך עוד הרבה זמן..
הצירים עדיין כל שבע דקות לערך, קצת יותר כואבים, עידכנו את ד"ר ברדה ויצאנו לטיול קצר במדרון. הוצאנו כריות החוצה והעברנו כמה זמן בחוץ, אפילו נרדמתי קצת בשמש, הצירים היו כל 20 דקות, נכנסתי הביתה והלכתי לישון.
בסביבות אחת התעוררתי מציר חזק וארוך מאוד, הצירים היו כבר כל ארבע-חמש דקות בערך.
המלוות המקסימות שלי עזרו לי לעבור את הצירים, הזכירו לי לנוע, לנשום, לעשות קולות נמוכים, להשתמש בכדור,עיסו תמכו ועודדו. דיברנו עם ד"ר ברדה והחלטנו לסוע לבי"ח אחרי שתהיה שעה של צירים כל ארבע דקות. אחרי כמעט שלוש שעות כאלה, בסביבות שש יצאנו לכיוון לניאדו (שעה וחצי נסיעה).
את הצירים בנסיעה העברתי ע"י השענות על הכדור, סך הכל לא היה כ"כ נורא. שמחתי שהנסיעה עברה,הגענו ללניאדו, פגשנו את ד"ר ברדה ונכנסנו לחדר. אני מעדיפה לא להתייחס לבית החולים ולצוות, רק אומר שבי"ח זה בי"ח, וכשמו, כדאי להגיע אליו רק כשחולים, ורצוי אחרי שניבחנו כל האופציות החלופיות ואין ברירה.
ברדה בדק פתיחה, עוד הספקתי להגיד לאחותי שחסר לו שאם אחרי כל השעות האלה יש פתיחה פחות משש. ברדה אמר- ארבע. הבנו שיש לנו עוד זמן להעביר בבי"ח, לא סחבנו לשווא ציוד במשקל חמישים ק"ג. המלוות סידרו את כל האביזרים הנלווים, מוסיקה, שטיחים, מזרונים, שרפרף, כדור היה בבי"ח. היו בקשר עם חברה הומיאופטית שליוותה את הלידה דרך הטלפון.
הצירים המשיכו והמשיכו, נעשו כואבים וארוכים יותר, השעות חלפו, הייתי כבר מותשת אחרי כבר 24 שעות של צירים. ברדה בדק- פתיחה שש, הראש בבסיס האגן. בשלב זה הכאב היה ממש חזק, הייתי עייפה, מותשת, רציתי רק לישון, לא היה לי אפילו כוח לנוע בצירים. ביקשתי לקבל אפידורל, בתקווה שאוכל לישון קצת ולהתחזק. אני לא בטוחה מתי, בסביבות שתיים לערך, קיבלתי אפידורל- אחרי שקיבלתי אינפוזיה, חוברתי למוניטור, הידיים כאבו מניסיונות החדרת האינפוזיה וכמובן מחוברת לאפידורל. המלוות , בעלי ואני נרדמנו תוך דקה. אמרתי להם שיעירו אותי עוד חצי שעה. כעבור שלושת רבעי שעה התעוררתי, כולם סביבי נמים.
ידעתי שזה השעות האחרונות שיש לי ויש לנצלן לקידום הלידה, בטח לא לשכב.
הבנתי שאני צריכה למצוא תנוחה- כשאני מחוברת לאינפוזיה, מוניטור ואפידורל. הרגליים לא היו רדומות, כך שיכולתי להתיישב, אחותי שקראה כל ספר אפשרי כהכנה ללידה, והכירה את כל התנוחות כך שהגענו לתנוחת כריעה, רגל אחת יותר גבוהה, ואני נשענת על הכדור ונעה, בכדי לקדם את הפתיחה ולעזור לראש להכנס לאגן.
בסביבות שלוש ברדה בדק שוב, הפתיחה כמעט ולא התקדמה, אחרי כ"כ הרבה שעות של צירים תכופים, ארוכים וטובים(לפי המוניטור), הרחם מתחיל כבר להשתבש ולייצר צירים בלי שום רציפות, בבדיקה בזמן ציר הוא הצליח להרגיש את ראש העובר, זז במעגליות מנסה למצוא דרך להתבסס באגן ולא מצליח באף זווית. אני אחרי שני ניתוחים קיסריים, שבהן ראש העובר לא נכנס לאגן. הוא ממליץ לנתח.
לא נשארו עוד אופציות, אני סומכת על ברדה, מרגישה שניסיתי וניסינו כל מה שיכולנו. אני רוצה לראות את התינוק שלי. אני בדרך לחדר ניתוח, ברדה הוא המנתח, 29.12.04 04:03 התינוק שלי יוצא לאוויר העולם. אני רואה אותו לפני שהאחות מוציאה אותו לידיהן האוהבות של בעלי ושל המלוות המקסימות שלי, השומרות עליו מפני חיסונים, בדיקות וצוות רפואי, עד שאצא מהניתוח (אחרי רבע שעה בערך) ואוכל סוף סוף לחבק את התינוק שלי ולהניק אותו.
תודה ענקית למלווי. אמנם ילדתי בניתוח קיסרי, אך עם קבלה והשלמה מלאה שבאמת ניסיתי כמה שיכולתי, ושכנראה יש דברים הגדולים ממני ומרצונותיי.
בשיחה עם ברדה כשבוע לאחר מכן, הוא אמר שלדעתו כנראה אצלי יש איזושהי הגבלה אנטומית, שפשוט לא איפשרה לראש העובר להכנס לאגן, ושאם יהיה לי עובר הקטן מ2.6 ק"ג יש על מה לדבר לנסות לידה וגינלית.
אני רוצה להתחיל בתודה לכל אלה שליוו, תמכו, ייעצו בדף [po]עצות להימנעות מקיסרי נוסף[/po] וסליחה שאני מעדכנת אחרי כל כך הרבה זמן, אבל לא הצלחתי להגיע לכך קודם.
זהו בעצם סיפור הלידה של מלאכי.
[list=1]
[*] 12.04 בשעה עשר בערב התחילו הצירים, כל חצי שעה בערך, הכנתי את בעלי שיהיה מוכן כי נראה שהלידה תהיה מחר, ושילך לישון מוקדם.. הלכנו לישון ומחצות לערך היו צירים כל רבע שעה, לא חזקים מדי כך שהמשכתי לישון טוב. משלוש וחצי לערך כבר היו צירים כל שבע דקות, קצת יותר כואבים, צריך כבר להתנועע, לנשום עמוק,בכל ציר, בחמש כבר הייתי צריכה לנטוש את המיטה המשפחתית כדי לא להעיר את שני הילדים, בשש כבר קמתי הכנתי אותם לגן, כל המשפחה כבר הייתה ערה,בעלי לקח את הילדים, עידכן את העבודה, אמא שלי (הבייביסיטר להיום) ואת שתי המלוות שלי- אחותי וחברה טובה שלי.
[/list]
היה יום שמש מקסים, המלוות הגיעו והתחלנו את דרכנו שתימשך עוד הרבה זמן..
הצירים עדיין כל שבע דקות לערך, קצת יותר כואבים, עידכנו את ד"ר ברדה ויצאנו לטיול קצר במדרון. הוצאנו כריות החוצה והעברנו כמה זמן בחוץ, אפילו נרדמתי קצת בשמש, הצירים היו כל 20 דקות, נכנסתי הביתה והלכתי לישון.
בסביבות אחת התעוררתי מציר חזק וארוך מאוד, הצירים היו כבר כל ארבע-חמש דקות בערך.
המלוות המקסימות שלי עזרו לי לעבור את הצירים, הזכירו לי לנוע, לנשום, לעשות קולות נמוכים, להשתמש בכדור,עיסו תמכו ועודדו. דיברנו עם ד"ר ברדה והחלטנו לסוע לבי"ח אחרי שתהיה שעה של צירים כל ארבע דקות. אחרי כמעט שלוש שעות כאלה, בסביבות שש יצאנו לכיוון לניאדו (שעה וחצי נסיעה).
את הצירים בנסיעה העברתי ע"י השענות על הכדור, סך הכל לא היה כ"כ נורא. שמחתי שהנסיעה עברה,הגענו ללניאדו, פגשנו את ד"ר ברדה ונכנסנו לחדר. אני מעדיפה לא להתייחס לבית החולים ולצוות, רק אומר שבי"ח זה בי"ח, וכשמו, כדאי להגיע אליו רק כשחולים, ורצוי אחרי שניבחנו כל האופציות החלופיות ואין ברירה.
ברדה בדק פתיחה, עוד הספקתי להגיד לאחותי שחסר לו שאם אחרי כל השעות האלה יש פתיחה פחות משש. ברדה אמר- ארבע. הבנו שיש לנו עוד זמן להעביר בבי"ח, לא סחבנו לשווא ציוד במשקל חמישים ק"ג. המלוות סידרו את כל האביזרים הנלווים, מוסיקה, שטיחים, מזרונים, שרפרף, כדור היה בבי"ח. היו בקשר עם חברה הומיאופטית שליוותה את הלידה דרך הטלפון.
הצירים המשיכו והמשיכו, נעשו כואבים וארוכים יותר, השעות חלפו, הייתי כבר מותשת אחרי כבר 24 שעות של צירים. ברדה בדק- פתיחה שש, הראש בבסיס האגן. בשלב זה הכאב היה ממש חזק, הייתי עייפה, מותשת, רציתי רק לישון, לא היה לי אפילו כוח לנוע בצירים. ביקשתי לקבל אפידורל, בתקווה שאוכל לישון קצת ולהתחזק. אני לא בטוחה מתי, בסביבות שתיים לערך, קיבלתי אפידורל- אחרי שקיבלתי אינפוזיה, חוברתי למוניטור, הידיים כאבו מניסיונות החדרת האינפוזיה וכמובן מחוברת לאפידורל. המלוות , בעלי ואני נרדמנו תוך דקה. אמרתי להם שיעירו אותי עוד חצי שעה. כעבור שלושת רבעי שעה התעוררתי, כולם סביבי נמים.
ידעתי שזה השעות האחרונות שיש לי ויש לנצלן לקידום הלידה, בטח לא לשכב.
הבנתי שאני צריכה למצוא תנוחה- כשאני מחוברת לאינפוזיה, מוניטור ואפידורל. הרגליים לא היו רדומות, כך שיכולתי להתיישב, אחותי שקראה כל ספר אפשרי כהכנה ללידה, והכירה את כל התנוחות כך שהגענו לתנוחת כריעה, רגל אחת יותר גבוהה, ואני נשענת על הכדור ונעה, בכדי לקדם את הפתיחה ולעזור לראש להכנס לאגן.
בסביבות שלוש ברדה בדק שוב, הפתיחה כמעט ולא התקדמה, אחרי כ"כ הרבה שעות של צירים תכופים, ארוכים וטובים(לפי המוניטור), הרחם מתחיל כבר להשתבש ולייצר צירים בלי שום רציפות, בבדיקה בזמן ציר הוא הצליח להרגיש את ראש העובר, זז במעגליות מנסה למצוא דרך להתבסס באגן ולא מצליח באף זווית. אני אחרי שני ניתוחים קיסריים, שבהן ראש העובר לא נכנס לאגן. הוא ממליץ לנתח.
לא נשארו עוד אופציות, אני סומכת על ברדה, מרגישה שניסיתי וניסינו כל מה שיכולנו. אני רוצה לראות את התינוק שלי. אני בדרך לחדר ניתוח, ברדה הוא המנתח, 29.12.04 04:03 התינוק שלי יוצא לאוויר העולם. אני רואה אותו לפני שהאחות מוציאה אותו לידיהן האוהבות של בעלי ושל המלוות המקסימות שלי, השומרות עליו מפני חיסונים, בדיקות וצוות רפואי, עד שאצא מהניתוח (אחרי רבע שעה בערך) ואוכל סוף סוף לחבק את התינוק שלי ולהניק אותו.
תודה ענקית למלווי. אמנם ילדתי בניתוח קיסרי, אך עם קבלה והשלמה מלאה שבאמת ניסיתי כמה שיכולתי, ושכנראה יש דברים הגדולים ממני ומרצונותיי.
בשיחה עם ברדה כשבוע לאחר מכן, הוא אמר שלדעתו כנראה אצלי יש איזושהי הגבלה אנטומית, שפשוט לא איפשרה לראש העובר להכנס לאגן, ושאם יהיה לי עובר הקטן מ2.6 ק"ג יש על מה לדבר לנסות לידה וגינלית.