וספירת מלאי לעצמי (ולדורות הבאים)- תשע שיניים כבר מבצבצות, שיער ג'ינג'י גולש
תנועות של לא-לאל-לא עם הראש,משחקים עם עצמו במראה, התנפלות על הציצי ומעברים ארוכים בין ימין לשמאל
יונק בין ארבע למלא מלא פעמים ביום, בלילה כבר לא. ישן (טפו טפו טפו) כבר כמה שעות רצוף וביום שנת בוקר וצהריים
בשלב מוזר של תירגול קשב לפעמים אני והוא בעניין ולפעמים מישהו מאיתנו יוצא מפוקוס ואז מלא פיספוסים. עדיין בעיקר בלי חיתולים בבית נראה מה יהיה בחורף.
יותר יוצאים ומסתובבים ומרגישה שכבר בא לו על עוד ילדים. חושבים על זה
מבסוטים אלחמדולילה

שלושה חודשים לא כתבתי עליי ועליו ועלינו. זמנים אינטנסיביים מאוד עוברים עלינו וברוך השם אנחנו באהבה ובברכה ובשפע.
הפלא ממלמל לו כבר מילים, חלקן מוכרות וחלקן פחות. צעד כמה צעדים ראשונים ובכלל נהיה איש קטן
מסקן ומסוקרן ומצחיק וצוחק ולגמרי בעניינים כבר וזה פשוט נפלא
אוהבת אותו מלא ומאחלת לעצמי שנה חדשה בה אמצא את דרכי עם הגדילה המקצועית והמשפחה וגם אם אפשר זמן מה לעצמי, לגדילה שלי.

הפלא חולה. ופתאום יש לי זמן. הוא כל הזמן ישן ומעוך ולי יש זמן לעשות את כל מה שרציתי אבל אני מתגעגעת אליו....
אחחח איזה פלא. זמנים לא פשוטים, באמת אומרים שהשנה הראשונה היא משברית, אנחנו מימשנו את זה בגדול
אחחחח הפלא הוא פלא מזכיר לנו אהבה
וכמעט שנה אחרי שבא אלינו (עברה שנה?....) אני נזכרת לחפש אותי שוב. להכיר את עצמי כעת- גם אמא וגם אשב וגם בת זוג וגם חברה וגם וגם וגם
ללמוד לחיות בהרמוניה עם כל הישויות האלו. שיהיו חברות זו לזו.
דיווח "יבש" כדי שלא אשכח- הפלא בן 11 חודשים. 4 שיניים. עומד על הכל, אוכל כמעט הכל, רוצה לעשות ה-כ-ל לבדו, שביתת פשפושים שהולידה פתרונות יצירתיים כמו ללכת לשירותים או לשבת על הכיור עם מים זורמים ופשוט מדהים מדהים מדהים.
אני הרפיתי קצת ברוך השם את השליטה והלחץ ופחות עסוקה בשעות ויותר מקשיבה לו. שכחתי כמה שזה כיף
מלאת אהבה ובדרך לריפוי עצמי בעזרת אהבה עצמית.

השבוע הזה בסימן של שיחרור. לחזור ללמוד את הגבולות שלי עם עצמי. מי אני ואיך זה מרגיש.
אני עוברת קורס מאוד אינטנסיבי והודות להרבה עזרה ורצון שלי אני חווה הנאה בכמה מישורים: המישור הפיזי של העשייה. לתת לגוף שלי חזרה את רשות הדיבור, להרשות ולקבל אותי שונה, פחות חזק ו"משתגע".
המישור של הרחבת הדעת- לחזור על קורס שכבר עשיתי מזמן העמקה. לא להיות באוטומט של כתיבה והבנה שיטחית אלא לנסות לצלול עמוק יותר, לעשות אינטגרציה עם החוויה שאליה אני רוצה לקחת את הלימוד.
והמישור הנפשי של להפרד מהפלא שלי. להרשות לי ולו הנאה אחרת. ממש מדהים אותי כמה שזה פשוט לי ולו ואיך שזה עובר בטוב.
כנראה שכשזה מגיע בזמן הנכון אז זה פשוט קורה. פשוט וטוב.
ככה שהפלא שלי נהנה עם חברה טובה, אבא שלו ואמא שלי ואני הודות לעזרתם ממש מצליחה לשחרר ולהנות מהקיום שלי שמסתבר שיכול לקרות במקביל.
אחחחחחח........ I CHOOSE JOY (כמה מדהים- זה המשפט שמוביל את הקורס שאני עושה והמרגיעון למעלה אומר: "האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר")

כמה זמן שלא הייתי בביתי האינטראקטיבי הזה. הפלא באמת ממלא את ימיי ואפילו זמן לקפוץ לבקר את עצמי לא נישאר...
לכן מנצלת רגע קט של שינה כדי לעדכן את עצמי. הפלא הוא ג'ינג'י בכל איבריו. דעתן, עקשן חזק שובב ומצחיק ברמות בלתי יאומנו.
פרטים יבשים: יש שתי שיניים תחתונות, בלורית מתנפנפת (ג'ינג'ית כמובן), עומד וזוחל על ה-כ-ל, יורד ועולה מדרגות ומכשולים שונים, אוכל כל מה שאני מוכנה להציע ונראה כאילו לא די לו, עסוק ופעיל יותר מטובי המנכל"ים לפעמים אני פשוט נשכבת לצידו עייפה ומתמוגגת.

ויותר עמוק בפנים נראה שדברים מוצאים את מקומם. אני שיחררתי רבות וכבר מסוגלת להיפרד ממנו ליותר משעה (-;
היה הרבה זמן חופש עם המשפוחה המורחבת וזה נתן מין הרגשת שיחרור. הפלא מרגיש בנוח עם כולם והם איתו, מאוהבים בו קשות (בצדק!)
אבא שלו נותן הרבה אמון בי ומכבד את הפרטים הקטנים שאני חולקת איתו מנסיון של ימים וחיים עם הפלא.

מה שהטריד אותנו מאוד לאחרונה הם לילות ארוכים וקשים בהם הפלא התעורר כל שעה (!) בצרחות. שום דבר לא הרגיע חוץ מציצי ובאיזשהו שלב הרגשתי שנוצרה תלות לא טובה. העברנו ימים ולילות בכל מיני דרכים להרגיע תוך שאנחנו מנסים ומשתדלים להיות סבלניים זה לזו ואל הפלא.
לא פשוט. העייפות הקשה פשוט משבשת את הדעת.
היה מדהים לראות איך אחרי לילה של צרחות עד השתנקויות בבוקר התעורר לא פלא חייכני וטוב לבב כאילו הוא לא יודע על מה אנחנו מדברים ומה המהומה בכלל P-:
הנכונות של אבא שלו להרתם למשימה היתה עצומה ומרגשת. עם זאת לא תמיד הסכמנו ביננו על הדרך וזה כמובן מסבך.
ואיך יודעים מה נכון? ואיך יודעים למה הוא זקוק?
התמודדויות ראשונות של הצבת גבולות בהורות. של האחריות ההורית של אמא ואבא על הפלא שלהם. הרגשתי שבאיזשהו מקום דווקא הקושי הזה הופך אותנו לעוד יותר הורים. ממש כאילו נפל לאבא שלו איזה אסימון שאומר שעכשיו הדברים צריכים להתנהל אחרת.
נראה לי שעד עכשיו הוא נלחם בזה והתעקש להחזיק באמונה ששום דבר לא צריך להשתנות וזה הכביד מאוד, ועכשיו הוא רואה שיש צורך במסגרת איתנה כדי לאפשר גמישות.
ומצידי אני רואה שיש צורך בגמישות כדי לאפשר מסגרת איתנה.

טפו טפו טפו חמסה חמסה שום בצל הלילה, אחרי חוסר שינה מתמשך גובל באי שפיות, התעוררנו מעט! (מפחדת לומר כמה בדיוק כדי לא לפתוח פה ונגד עין הרע. חמסה עליו כבר אמרתי?) יאללה ננצל את ההפוגה גם לאכול משהו.
אוהבת את המנוחה שיש לי כאן ואת הפלא שלי בכל ליבי ומאודי וכמובן אותי ואת אהובי, איזה כיף להיזכר שהוא אהובי.

קוראת אותך ומתמוגגת(())
מתה על פלא שלכם
כזה משובב ומצחיק

נו...הרבה נחת.
בהחלט @} @} @}

איזה כיף שיש לי מין יומן מסע שכזה. ואיזו הפתעה שאפילו יש לו קוראים [-:
שמחה שקפצתן סגולה וניצן.
הפלא רץ קדימה, נראה כאילו תיכף יתלבש לבד...יצאה שן ראשונה במזל טוב (אולי סופסוף נתחיל לישון?) ואנחנו בתנועה בלתי נפסקת
ומשום כך אין זמן לשום דבר אחר.ג'ינג'י בכל הוויתו והכי מתוקו שיש.
לא מוצא הרבה טעם בשינה וחי מלאכול את הדשא בחצר ולהתרסק מגבהים שונים
נו...הרבה נחת.
שבת שלום

פלא מדליק!

מאחלת לנו המשך ימי שמש, שלווה ונחת.
גם

מאחלת לנו המשך ימי שמש, שלווה ונחת.|h|

ושוב איתי ושוב איתי. מה שלומך אמא יקרה? עייפה? רציתי לומר לך שאת נפלאה ונהדרת.

והפלא זוחל לו לכל פינה, בעיקר למסוכנות יותר. נעמד(בן שבעה חודשים!גאון!) על הספה, הכסא וכל מה שאפשר ואפילו מתחיל בצעדים קטנים לכיוון המטרה עד שמתרסק.
שלב די מתסכל עבורו ומתיש עבורי, הוא זקוק לי לידו כל הזמן וחלפו הימים שיכולתי להניח אותו בבטחה ולעשות סידורים (-:
מנוזל ברמות קשות וונותן הופעות של פרצי בכי עז, לעיתים בלי סיבה נראית לעין. מרגישה שמסובך לי יותר להבין אותו
מצד שני- הקשר בינו לבין אבא שלו נהיה מדהים יותר מיום ליום. יש מצבים שרק אבא שלו מרגיע אותו והוא נרדם בשלווה בזרועותיו אחרי שעה חסרת מנוחה בכל פוזיציה אחרת. אבא שלו ואמא שלו (אני) סבלניים יותר אחד לשני ומשתפים אותו ביומיום שלנו.
אוכל, רוצה כל מה שיש לנו ביד. אני קצת תקועה ברמת היצירתיות בתפריטים מקווה לפריצת דרך בקרוב.
עד כאן מהשדה שלנו... מאחלת לנו המשך ימי שמש, שלווה ונחת.

המון זמן לא הייתי והרבה קורה. הפלא בשבוע אחד התחיל לזחול, להתהפך ולהתיישב. הוא גילה את יכולת התנועה שלו והוא לא מפסיק לזוז.
הוא מאתגר את עצמו כל הזמן ביעדים מצחיקים כמו האוזניים של הנעלי בית שלי ואז שועט קדימה.
יש תנועה אבל עדיין לא הכל אפשרי כך שאנחנו בשלב קצת מתוסכל.
מהסופשבוע האחרון המציא תנועה חדשה כל כך מצחיקה- קצה הלשון בולט בשפיץ החוצה. הורס. קונדסוני בטירוף

אכן היו כמה ימים ולילות קשים. הפלא מוציא שן (נו שתצא כבר.....!) והיה חום גבוה ובעיקר הרבה כאב שפשוט לא היה לי מה לעשות איתו. לומדת כמה שזה חשוב לא להזדהות אלא להיפך- לחבק בהמון שמחה ואהבה. להכיל את הכאב מבלי להפוך להיות הכאב או עוד יותר גרוע- אמא חסרת אונים מיואשת ומרחמת.
אז היו כמה לילות בלי שינה וימים טרופים הילד הגאון שלי המציא קול מיוחד לכאב הזה שנשמע כמו במבה-במבה-במבה (ואני חושבת לעצמי "זו המילה הראשונה שלך? במבה?!? מה יגידו השכנים.... P-:) זה נשמע כל כך מתוק וכואב...
הלילה לראשונה טפו טפו חמסה חמסה נראה שהוא מאושש. ישן יותר טוב (חמסה ושוב חמסה) ואפילו חזרנו להתפשפש וקמנו רק עם חיתול אחד רטוב.

ושתי אנקדוטות מדהימות מהימים האחרונים:
אתמול הפלא ישב עלי ולפתע פשוט נעמד, הלך שני צעדים ונפל. מזל שאחותי הייתה כאן וראתה את זה אחרת אני בעצמי לא הייתי מאמינה לי (-:
והיום נסענו לנו באוטו. יש ליד הסל קל צילונית כזו שאני משחקת איתה בכל מיני תימרונים כדי שלא יסתנוור. כשאני קולטת שהוא עייף אני ממש מכסה אותו בצילונית וככה הוא נרגע לו ושוקע בשינה. אז היום סידרתי לו צל ואז הוא פשט תפס, משך, כיסה את עצמו והלך לישון!
מחונן! כל כך הצחיק אותי לראות שני אגרופים אוחזים חזק ומתחתם ילד ישן.

במביק תודה [-: איזה כיף שקפצת!

את כזאת משהו!

(וכי סופסוף למדתי לעשות עוד משהו חוץ מסמיילי...)

גם אני כזאת לומדת כל פעם עוד אחד, ואז טוחנת אותו ברוטציה עם האחרים. ועם זאת, זה הכי חשוב

והכי חשוב ולא ייאמן הפלא היום בן חצי שנה , זאת אומרת מלאו לאימהותי שישה ירחים שלמים
ונראה לי שאנחנו הולכים לחגוג באיזו עליית חום....

סיכום של עוד שני לילות. הראשון היה קטסטרופה. כל פעם שהפלא נע ולפי הבנתנו ביקש פיפי הוא התרעם קשות כשהקמנו אותו. זה הגיע לבכי של עלבון מר שנפתר רק בציצי. הלילה הזה התחיל עם חיתול כדי לנסות פחות להציק לו ומתישהו הורדתי כשהתעןרר מלא וחשבתי שאולי זה לפיפי. קם כל שעה בשני הלילות האלו ואני מרוטה ועייפה.
חושבת לעצמי שכל עניין הבלי חיתולים הזה הוא אל-חזור:
ברור לי שזה נכון וזה טוב. אבל נדרשת כל כך הרבה השקעה שלפעמים זה מרגיש כאילו אני עבד לפיפי קקי. וכאן נכנס האל חזור- כיח ממש קשה לי כבר לשים חיתול, מרגיש כמו להשתיק או לסתום.
מה עושים עם העייפות??????

לעצמי כי אני אמא נהדרת (וכי סופסוף למדתי לעשות עוד משהו חוץ מסמיילי...)

ועוד דבר מרגש- כבר שני לילות שאנחנו בלי חיתול בלילה! הרבה זמן רציתי ולא הבנתי איך אפשר לעשות את זה עם כמות הפיפי שיש בחיתול בבוקר ולפני יומיים במחשבה משותפת החלטנו שמורידים חיתול. קראתי המון בדפים המתאימים ואזרתי כוחות ללילה הראשון.
הוא עבר מדהים, נראה כאילו הוקל לפלא והוא היה מבסוט, ממש התרגשתי מהקלות שזה הלך טפו טפו טפו חמסה חמסה.
רושמת לעצמי כדי לזכור: הלך לישון ב- 22:30 , התעורר ב- 1:30 לינוק ולעשות פיפי, התעורר שוב ב 5:30 לפיפי וציצי, התעורר ב- 8:00 עם מיטה רטובה ועשה עוד פיפי ואז 8:15 קקי, 8:30 פיפי עלי תוך כדי יניקה.
מסקנה זמנית- הכמות הגדולה של הפיפי היא מהבוקר.
הלילה הלך לישון בערך באותה שעה, קם נדמה לי שלוש פעמים מהן אחת רק לפיפי. בתחילת הערב היה גם פיספוס במיטה.
בלילה הראשון בקושי ישנתי מרוב התרגשות על כמה שזה אפשרי והלילה כבר קצת יותר. אני רוצה בזה מאוד ורואה כבר את הבעייה העיקרית-
לשם הפישפוש אני מתעוררת לגמרי ולא כמו להניק בשכיבה חצי ישנה וזה מביא לעייפות קשה.
גם כאן- נמשיך ונראה.

הרבה זמן לא הייתי כאן. ימים טובים עוברים עלינו. אני והאיש במגמת התקרבות, הרבה רצון טוב ואולי התפכחות מהשקיעה איש איש בעצמו.
הפלא התחזק אחרי ימים קשים, ולילות קשים יותר. אולי יוצאת שן, עוד לא ברור.
היכולות שלו (יצא לי היכולות שלי ותיקנתי, אבל גם הן מצחיקות ומפתיעות כל פעם מחדש!) מצחיקות אותי ומפתיעות כל פעם מחדש, איך הוא תופס את המוצץ וזורק לפה, איך הוא דוחף את הכפית עם הבטטה (שכחתי- התחלנו לאכול!! נראה כאילו חיכה לזה כל כך...).
משהו השתנה בתקשורת ביננו מאז שהיה חולה. אני פחות מבינה, אולי כי היה כל כך שונה ועכשיו אני לומדת מחדש.


אתמול היתה פעם ראשונה שממש נהנתי לצאת מהבית לטיפולים במים, היה לי כיף להשתחרר ולעשות משהו אחר, ללא יסורי מצפון או אשמה ולהתחיל להזכר שאני טובה בעוד דברים. במקרה או שלא במקרה כשחזרתי מהבריכה מצאתי כאן איש מותש וילד בוכה. האיש הושיט לו את הפלא וצנח באפיסת כוחות על מזרון בסלון (אחריי שלוש שעות שהיה איתו (-: לא יכולתי שלא לצחוק). הפלא נרגע עליי, ינק לשוע והלך לישון. לקח לו הרבה זמן להרגע ממין השתנקויות כאילו ואני חשבתי לעצמי שכשסוף סוף אני משחררת ומצליחה לצאת רגועה אז אולי פתאום הוא נאחז. כבר פעמיים שהוא מסרב לבקובוק ומעביר את האיש ערבים של שביתה כללית
ושוב חזרו המחשבות האם אני עושה את הדבר הנכון, אולי זה עוד לא הזמן לצאת, או אולי זה לא בזמן טוב (לילה) כי נראה שהכל יוצא מאיזון.
בתור התחלה החלטתי לא להחליט כלום ולתת עוד קצת זמן לניסיון.

הפלא כבר צרוד מרוב בכי, ימים קשים עליו ועלינו עם קרן שמש- הלילה עבר יותר טוב. עליו לחוד, עלינו לחוד ועל כולנו יחד.
אתמול חברה נתנה לו צעצוע מפלסטיק (דווקא נחמד) והוא היה מאושר ושוב חשבתי לעצמי איך בגלל עקרונות מטופשים שלו (די לפלסטיק...) אני מונעת ממנו.
אז היום הוצאתי שקית אדירה של צעצועים שקיבלנו והוא היה מבסוט!
שכבנו לנו על מחצלת בחוץ , אני מיינתי והוא השתעשע. איזה מורה לחיים. הולכת לאכול

סגו לה תודה. את נעימה לי כאן. אגיב בהמשך

קוראת אותך,
את כותבת ישיר,ממש מתוך הבטן בהמון אמת פנימית,
כמה תובנות שעולות לי,אם לא מתאים, תתעלמי ותרגישי חופשיה למחוק.
את כותבת שלך יש צורך להעלות דברים ולטפל בהם ולאיש יש התנגדות,אז קודם כל ,זהו דפוס אופיני לנשים וגברים הן רוצות לדבר,להם מתאים לצלול עד שהכל יעבור,ואז מבחינתם זה נגמר

• מה שלא קורה אצלינו,הכאב הופך למשקע שיצוף במשבר הבא ביתר שאת.

מסקנה-אם אנחנו צריכות לדבר,זה מה שנעשה,
לפעמים לא דווקא מולם,אלא אפשר גם לעשות בירור עם עצמנו או עם אשה אחרת,עדיף עם כתפיים רחבות (וחבילת טישו זמינה ) .
ועוד,את אומרת:
אנחנו חייבים לפתור ולהבריא. למעננו. למענו.
אז זהו,שלא חייבים,
לפעמים להיות בתוך החולשה והכאב זה בדיוק המקום שנכון להיות בו עכשיו.
הגוף מדבר והגוזל משקף לך דרכו שעכשיו את לא בתפקוד רגיל.
מאיטים,נחים,מתרפקים ולאט לאט צוברים אנרגיות להמשיך.

כבר כמה ימים שהפלא חולה. היה חום גבוה מאוד שבא כתגובה מיידית לשיחה קשה בין הוריו היקרים (אנחנו (-: ) ולאחריו כמה ימים של חוסר שקט ובכי. נראה לי שנוא מוציא שיניים ואגרסיות לא שלו.
אנחנו חייבים לפתור ולהבריא. למעננו. למענו.

משלשלת כל הבוקר.
הפלא- פלא. משמח ומאיר פינות חשוכות. אני מכירה ומוקירה תודה.

מכתב לאיש:
אהובי היקר וודאי שמת לב שהשתבללתי בימים האחרונים. אני עוברת משהו חזק ומודה לך על שאתה נותן לי את המרחב לעבור אותו.
גיליתי את עצמי כמי שאינה מדברת את מה שכואב לה ואני רוצה לצעוק שכואב לי.
גיליתי שאני כה עסוקה בלרצות ולנחש מה מצופה ממני עד שהלכתי לאיבוד. הכל השתנה בשנה האחרונה ואני מרגישה שלא באמת נתנו לזה מקום.
אינני באה בטענות אליך כי הכל מתחיל בי. ואם יש משהו בהתנהלות שלך שמפריע לי הרי אני איפשרתי אותו, אולי אפילו גרמתי לו.
מגלה כמה אני מפחדת להרעיש במים, כמה אני מאויימת מאי הריצוי. ואם תהיה לא מרוצה אז מה? נראה כאילו אתה במילא לא מרוצה בתקופה האחרונה (ודווקא בגלל זה כאילו מפחדת להעמיס עליך עוד משהו, גם ככה קשה לך...)
חייבת לעצמי את הגילוי. עם כל הפחד שמציף ומנסה להרחיק אני רוצה לגלות מה נשאר בתוכי. אני רוצה למלא את הריק. אני רוצה להיות מסוגלת להגיד לעצמי מה אני רוצה, ולך. אני רוצה להפסיק את ההתמכרות שלי לריצוי. אני רוצה לסמוך יותר.
ויותר מהכל- אני רוצה להיות סלחנית לעצמי.
כרגע אני לא פנויה לעמוד בהסכמים קודמים שהיו לנו,מרגישה שאני צריכה לעצור. אנא קבל זאת בהבנה ותן לי את המקום לו אני זקוקה עכשיו.
מקווה שאוכל לגדול משם ולתת לשנינו מתוך מלא ולא מתוך ריק. תודה.

עברתי סשן ביום שני. שיחה עם מישהי שאני סומכת עליה, ידעונית שכזו. היא שמה לי מראה מול הפנים שמאוד קשה לי איתה מתמודדת איתה עכשיו.
גיליתי שבמציאות שלי עכשיו אני לא מי שאני חושבת שאני או איך שהייתי מתארת את עצמי. גיליתי שקשה לי ואני מחזיקה המון דברים בבטן.
ביני ובין האיש תקופה מורכבת. הוא לא מאמין בלדבר, חושב שזה הופך את הכל לגדול יותר ויוצר בעיות שאינן. אני ההיפך- דיבור הוא כלי ראשוני, לומר מה מציק ולדבר על זה מכל הכיוונים עושה לי טוב. מרגיש לי בריא. תמיד זו הייתה מין אבן מחלוקת בינינו (הבדל די משמעותי)
דרך השיחה גיליתי את עצמי כמי שלא מדברת ולא מעלה ודוחפת עמוק פנימה את מה שמפריע (שקיים עכשיו, נרצה או לא נרצה)כדי שייעלם מהשטח. גיליתי את עצמי כמוהו. לא מדברת ולא מעלה, כובשת בתוכי כדי לא לערער את פני השטח הכביכול שלווים.
כל הגוף תפוס כבר הרבה זמן, מקומות מתעוררים בבוקר בכאב חד, הבטן שלי כבר שבועות קפוצה כמחכה למהלומה בכל רגע.
מתחילה להבין מדוע. מרכזת כל כך הרבה אנרגיה בחוץ, בלרצות את האחר שלא נשאר לי דבר עבורי.
עסוקה בלנחש את העולם ובעיקר את האיש וכבר לא יודעת מה שלי. מה הרצון שלי
ולכאורה מתנהלת בנינוחות הרי אני מאוהבת, יש לי פלא והוא באמת מדהים וממלא אושר אך לא הפניתי תשומת לב וחמלה אליי, אל האשה שעברה הריון ולידה ופתאום היא אמא. מרגישה שהאיש מצפה שהכל ייתנהל כרגיל אז מתאימה את עצמה לזה כדי שהכל יימשיך להיות טוב
בתוכה מפעפעת ונתפסת וכועסת וממשיכה לתת ולתת ולתת ועדיין בהסתרה כלפי עצמה. עדיין אינה מוכנה לראות כדי שלא יתמוטט עולמה
מרגישה שאין לזה מקום, האיש לא פנוי לדבר הוא כבר אמר זאת מיליון פעם
ומרגישה בכל הגוף איך אסור לזה לשקוע שוב לתהום הנשייה, חייבת לפתוח. חייבת ליצור גשר בין הלב לבין המציאות.

משהו עובר על הפלא. קשה לו להירדם ומתעורר מהר, פתאום יש פיספוסים של קקי (אולי זה משהו עובר עלי? )
נראה שמציק לו משהו.

הגוש שחסם בגרון מתחיל להשתחרר
הבטן הרכה שהייתה מכווצת כממתינה לאגרוף שוב רפויה
האהבה והשמחה שבות ללב הפתוח

הכי הרבה מתיקות בבת אחת שראיתי בחיי. איזו זכות יש לנו שבחר בנו הפלא הזה
השנה האזרחית החדשה מביאה איתה בשורות של התחדשות ואהבה. רואה את עצמי בעיניים מפוכחות יותר דרך עיניו של האיש. רוצה ללמוד איך לנהל פחות ולסמוך יותר. מלמדת את עצמי לשתוק ולא לצפות, ציפיות טומנות בחובן הבטחה לאכזבה.
הפלא ופלא כשאני מצפה פחות ומפעילה פחות הדברים פשוט קורים, או שלא, וגם אז זה בסדר. (-:

הפלא גדל. עוד רגע (למעשה שעה) יהיה בן 5 חודשים. לא ייאמן
הפעוט המופלא הזה שפותח וסוגר את היד שלו ומביט במבט מוקסם הוא איתי, יש לי חלק ביצירה
עוברים עלינו ימים טובים אם כי עייפים. לא ברור למה אך הפלא מתעורר כל שעתיים בערך לינוק
אבא ואני לעומת זאת... לא מתקשרים כל כך. מקשים אחד על השני וגם זה לא ברור למה...
נו שויין שתבוא עלינו שנה אזרחית משמחת

הבוקר ראיתי איך הפלא בתנועה מחושבת ומכוונת השליך שוב ושוב את יד שמאל שלו (אבא אמר שאולי יהיה שמאלי) לעבר המוצץ שנפל עד שהצליח להחזיר אליו את האבדה. זה היה מדהים לראות איך חישב, תיכנן ניסה שוב ושוב עד שהצליח.

כבר לא יודעת מה הקול שלי בתוך בליל הקולות. חזרתי לטפל במים פעמיים בשבוע בערב. מצד אחד הפלא בן ארבעה וחצי חודשים ועושה לאבא שלו כל כך טוב להישאר איתו לבד וגם לי נעים מצד שני קשה לי ולא שלם לי ואני לא יודעת אם זה מה שאני באמת רוצה או שבעצם בא לי להסתגר איתו בבית שנה.
איך יודעים? שמתי לב שבהרבה דברים שבאו עם לידתו של הפלא אני מתבלבלת כך. מה הקול שלי ומה לא שייך אליי
מה אני מדקלמת ומה אני באמת מאמינה.מרגישה.רוצה
אוף, לא יודעת.

@} קוראת. מתאים לך להיות אום פלא!

אתמול הפלא התהפך עליי מהגב אל הבטן. דוחף כל כך חזק עם הרגליים, איזה כח יש לו. וגם- הבולבול שלו הזדקף פתאום בדרך שלא ראיתי לפני.
זה הצחיק אותי מאוד וגם היה קצת מוזר

אהבת עולם תודה

למה אני כל כך עסוקה בזמן? בודקת מתי הוא התעורר כדי לדעת מתי יירצה לישון שוב, מתי ינק כדי לדעת מתי יהיה רעב שוב, מתי קמתי כדי לדעת אם ישנתי מספיק, מה השעה כדי לדעת עוד כמה זמן עד שאבא חוזר.
מה הקטע הזה? טוב לי, כאן ועכשיו , אז למה אני זקוקה לשעון שיגיד לי מתי ועוד כמה זמן ועד מתי?
זו התנהגות של מישהו שחרד מהזמן שעובר או שלא נהנה ורוצה שיעבור מהר ולשמחתי אני לא זו ולא זו אז למה המשחק החמקמק עם הזמן?

קוראת אותך

כבר כמה ימים שבשינות הקצרות במשך היום הפלא מבקש לעשות פיפי והאמא הקשובה שלו מושיה אותו על קערת סלט, עושים פיפי וחוזרים לישון.
איזה כיף!
בלילה זה פחות פשוט, הוא מתעורר ורוטן על זה מאוד.
אתמול התהפך פעמיים, זה היה נראה כבר כאילו הוא לגמרי מבין ויוזם.
מתעורר...

הוא פשוט פלא הפלא הזה. יודע מה הוא רוצה , יודע לבקש וכנראה שגם אני יודעת להקשיב. איזה עונג
אח, איזה אושר נפתח, איזה ילד פרחח,כמה טוב הוא ורך.....ככה אני ממלמלת לעצמי כל היום

לפעמים אני אוהבת להיות עקרת בית.
תזכורת לעצמי (-:

לפני חודש בערך החלטתי שבא לי נסות שוב את עניין הבלי חיתולים. כשהפלא נולד הוא היה המון ערום ופשוט עשה מה שבא לו איפה שבא לו מתי שבא לו. אחר כך התנסנו בחיתולי בד ובחיתולים אקולוגים ובוקר אחד פשוט הורדתי את החיתול.
במקרה באותו שבוע היה גם חוג בלי חיתולים אצל בשמת והלכנו לשמוע.
הדבר הכי חשוב שקיבלתי שם היה אישור לכמה שהכל אפשרי ופשוט. איך שזה לא שחור ולבן- או עם חיתולים או בלי בכלל אלא יש גם מלא אמצע.
אז עכשיו אנחנו לומדים ומלמדים זה את זו וזה פשוט כיף. האיש מבסוט ולגמרי בעניין ואני לומדת להיות פחות פרפקציוניסטית (השיעור של חיי מאז שהפכתי לאמא) ולפעמים אנחנו עם חיתול, לפעמים בלי ולפעמים עם חיתול בלי חיתול. זאת אומרת- מתרגלים קשב עם חיתול.
נדמה שהפלא פשוט חיכה לזה והזרימה זורמת (והפיפי גם (-: ) אני ושבת שמה שמאוד איפשר את זה זה שאני פחות בלחץ אם הוא צריך או לא, אם הוא עשה כבר, אלא פשוט מנסה להקשיה ואם מתפספס- אז מה. לא נורא.
הבוקר היתה נקודת ציון חשובה לעצמי- ניחשתי שהפלא רטצה לעשות פיפי לפי המבט בעיניו. איזו גאווה! כל הכבוד לי ולו.

איזה בוקר של כיף.מתעוררים במיטה אני והפלא אחרי לילה שלם(!) מצתחקים ומפטפטים. הפלא היה בן 4 חודשים לפני יומיים והוא כבר פשוט בן אנוש מופלא. מפטפט ומגרגר ומלא מלא תנועה. אני מתפעמת ממנו וצוחקת איתו ולומדת אותו ואותי ואותנו.
ומסביב למרבה הפלא החיים ממשיכים. יש זוגיות וכלים בכיור ויש כסף בארנק, או שלא ויש פקקים ודיווחי תנועה.
מצחיק, כשרק נולד הפלא לא האמנתי בכלל שיש עולם בחוץ. יותר נכון לא עניין אותי שיש עולם בחוץ. סגרתי את הפלאפון לחודשיים, התנתקי מתהכל. מה שרצה לדבר איתי היה צריך להתקשר לאיש ואם במקרה היה לידי שאל אם אפשר.
כשהיה בן שלושה חודשים חזרתי פעם ראשונה לטפל במים. נפרדנו לשעה אליה התכוננתי בשבוע מלא חרדות ובכי.
האיש והפלא באו איתי וחיכו לי מחוץ למים בסבלנות, אני הרווחתי והם הרוויחו, היה נעים וטוב.
מאז לומדת לשחרר כל פעם קצת יותר. השבוע כבר הפלא נשאר עם אמא שלי בספונטניות כשאני קפצתי לשיננית (איזה כיף (-: )
אתמול יצאתי להקפיץ את אחותי וכשחזרתי האיש והפלא רחוצים מטיילים בחצר.

בגיל חודשיים וחצי העירה את תשומת ליבנו אחות טיפת חלב מתוקה שכדאי להניח אותו יותר על הבטן. הסכמנו שמרוב שאנחנו רוצים שיהיה איתנו בגובה העינים רב הזמן הוא אכן על הגב. אחר כך הקפדנו יותר.
בוקר אחד הנחתי אותו על השטיח על הבטן. כנראה שהיה לו מספיק לא נוח בשביל לעשות מעשה והוא דחף את עצמו והתגלגל אל הגב.
אני צחקתי כל כך והשבתי אותו אל הבטן. הפלא דפק מופע גילגולים של 5 ברצף וכל פעם אני מתפקעת מצחוק והוא מסתכל בי במבט משתאה של "מה קורה איתך?". אותו מבט שהוא נותן לי לפעמים כשאני רוקדת בבית או שרה לו בקולי קולות.