על ידי .מי* » 12 נובמבר 2004, 21:37
פעם הייתי עורכת דין. עבדתי הרבה שעות ביום, הילדים היו אצל מטפלות ובגנים, הייתי חוזרת אחר הצהריים, אוספת את כולם, נכנסת הביתה, תשושה לגמרי וסובלת מנפילת אדרנלין, ופחות או יותר מחכה שהם ילכו כבר לישון. תמיד היתה הרגשה שבחוץ, במשרד, בבית המשפט, שם קורים הדברים החשובים והמעניינים, שם כייף, בין לבין קובעים איזו ארוחת צהריים או קפה עם חברה, קופצים לקניון, תמיד הייתי מרוצה מאד מן האופן שבו אני יכולה לדחוס דברים, להכניס את האוטו למוסך בין הישיבה לפגישה, לארגן בפלאפון במונית את ההזמנה לעוגה ליום ההולדת של הילדה בגן, להזיז עניינים. התלבשתי יפה, היו לי גוונים בשיער, הרווחתי כסף, הוצאתי כסף. ובכל זאת, כנראה, לא הייתי מרוצה. כי כל מוצאי שבת הייתי בדכאון, שהנה מתחיל עוד שבוע חדש. וכל בוקר, כשהתעוררתי, הייתי נזכרת מה מחכה לי היום ומנסה לגנוב לעצמי עוד כמה רגעים של שינה. ותמיד היה נדמה לי שאני לא מספיק עם הילדים שלי, שהחיים עוברים ואני "לא מספיקה".
כעת אני שנתיים אחרי הפעם האחרונה שחייתי ככה. עכשיו אני בבית כל היום, הילדים בבית כל היום, גוונים בשיער לא עשיתי כבר שנה וחצי, שכחתי לגמרי מה זה חליפות וגרביונים, אם צריך לקחת את האוטו למוסך זה הופך להיות פעילות משפחתית של יום שלם, אין לי פלאפון, אין לי הרבה כסף ובסכומים שפעם הוצאתי בלי להניד עפעף אני יכולה להזכר כיום בתמהון.
מכל נקודת מבט חיצונית, מדובר, כמובן, ברגרסיה, ואכן יש אנשים שרואים כך את מצבי, אבל בעיני החיים שלי היום הרבה יותר נכונים ובריאים. פתאום נראה לי מטופש לגמרי, מה איכפת לי האינטרסים של כל מיני לקוחות, זה רוצה שאני אסדר לו וזה רוצה שאני אטפל לו, למה אני צריכה להעסיק בזה את מחשבותי, למה אני צריכה לא לישון בלילה בגלל איזה תיק של מישהו או להיות עצבנית בגלל איזה פסק דין שלא נוגע לי בכלל, ובינתיים איפה הילדים, איפה החיים האמיתיים? איפה החירות לחשוב על מה שאני רוצה לחשוב, לעשות את הדברים בקצב שלי, פשוט להיות?
אני נהנית מאד מזה שהילדים בבית, שכבר אין להם את האילוצים של בית הספר. אני רואה אותם שמחים, זורמים, יצירתיים, פתאום אני הרבה יותר מתפעלת מהם, רואה אותם, חושבת עליהם. אנחנו קמים מאוחר והולכים לישון מאוחר, לפעמים אנחנו מתעסקים עם ארוחת צהריים כולל הכנה אכילה ופינוי במשך שעה וחצי, לפעמים אנחנו רובצים יום שלם ולפעמים אנחנו יוצאים החוצה ומטיילים. הם מעסיקים אותי שעות רבות ביום - ואני לא מתכוונת פיזית, אלא במחשבותי. הקצב של החיים הרבה יותר מתאים לי. אני כיום הרבה יותר יצירתית. הרבה יותר רגועה. יש לי הרבה פחות אי שקט צרכני. אני מרגישה שאני הרבה יותר מכווננת, והשאלה האם אני מממשת את עצמי או לא ממש לא מעסיקה אותי. ובכלל, מה זה בעצם "מימוש עצמי"? אני מרגישה כיום ממשית לגמרי, יותר ממשית מאשר הייתי בתור עורכת הדין הממהרת וה"מקצוענית".
אני שמחה מאד שהספקתי לתפוס את זה לפני שהגדול שלי נכנס לגיל ההתבגרות (עכשיו הוא בן עשר וחצי) ולחוות עוד כמה שנים של ביחד ממלא ומספק לפני שהוא גודל.
בתוך כל זה אני כן עובדת קצת וגם כותבת בנחת את הדוקטורט שלי, למרות שבאמת לא ברור לי, מה ייצא לי מזה. בינתיים אני עושה את זה כי כרגע זה טוב בשבילי - גם כי אני כותבת עבודה שמעניינת אותי וגם כי טוב לי שיש לי ענין מסודר לענות בו ולחזור אליו מפעם לפעם במהלך היום. וגם עדיין כנראה בכל זאת יש בי משהו מאותה תחושה ישנה שצריך "להספיק", וההתקדמות של העבודה הזאת נותנת לי תחושה טובה בקשר לזמן החולף, שאני כביכול "מנצלת". אני רואה איך לפעמים בפרק זמן קצר בין לבין אני מקדמת אותו קידום משמעותי, ואיך לפעמים עובר שבוע שלם בלי שמשהו בעצם זז שם. אבל כבר לא בוער לי שום דבר ולא לוחץ לי להגיע לאיזהשהוא מקום, וגם ברור לי ששום הישג - אפילו אם אני אהיה דוקטורית מדופלמה - לא באמת ישנה את מי שאני, לא יגדיר אותי מחדש ולא נחוץ לי כדי להרגיש טוב עם עצמי.
כרגע לא נראה לי בכלל שוויתרתי על משהו בעל חשיבות, ואין לי שום צורך פנימי לחזור לחיים האלה של "קריירה". אפילו קצת לא נעים לומר שאני מרחמת על נשים שנמצאות במקום שבו הייתי. אני רואה אותן, מתרוצצות בקצב רצחני, מנהלות חיים בלתי אפשריים, חסרות סבלנות אל הילדים, חושבות שהן מנהלות את כל העולם, מרגישות חשובות ומשמעותיות, וכל זה נראה לי כיום העמדת פנים, בריחה, סיפור מגוחך שאנחנו מספרים לעצמנו. זה לא נראה לי חשוב, זה לא נראה לי משמעותי, זה לא נראה לי "מימוש עצמי".
כשאני חושבת על זה הדבר היחידי שיוכל להחזיר אותי לשם, אולי חלקית, זה רק שיקולים כלכליים (אני לא יודעת כמה זמן נוכל להמשיך לצוף כמו שאנחנו צפים כיום, ואם בעיות כלכליות יטרידו אותנו - לא שעכשיו אנחנו פטורים מהן אבל עדיין אנחנו יכולים לחיות בסדר - אני אצטרך למצוא איזון אחר בין הבית והעבודה, וחשוב לי מאד לזכור ולהזכיר לעצמי עד כמה מדובר במעגל קסמים (למשל, כשאת עובדת את צריכה את החליפות והגרביונים והתיקים והגוונים והפלאפון והאוטו והמטפלת והלאנץ' ולגור קרוב לעיר והעוגת יום הולדת מן הקונדיטוריה, וכל אלה הופכים להוצאות שבשבילן את עובדת, והעבודה הופכת למין חיה כזאת שמכלכלת את עצמה על חשבונך. ועד כמה אפשר לבחור
פשטות מרצון).
פעם הייתי עורכת דין. עבדתי הרבה שעות ביום, הילדים היו אצל מטפלות ובגנים, הייתי חוזרת אחר הצהריים, אוספת את כולם, נכנסת הביתה, תשושה לגמרי וסובלת מנפילת אדרנלין, ופחות או יותר מחכה שהם ילכו כבר לישון. תמיד היתה הרגשה שבחוץ, במשרד, בבית המשפט, שם קורים הדברים החשובים והמעניינים, שם כייף, בין לבין קובעים איזו ארוחת צהריים או קפה עם חברה, קופצים לקניון, תמיד הייתי מרוצה מאד מן האופן שבו אני יכולה לדחוס דברים, להכניס את האוטו למוסך בין הישיבה לפגישה, לארגן בפלאפון במונית את ההזמנה לעוגה ליום ההולדת של הילדה בגן, להזיז עניינים. התלבשתי יפה, היו לי גוונים בשיער, הרווחתי כסף, הוצאתי כסף. ובכל זאת, כנראה, לא הייתי מרוצה. כי כל מוצאי שבת הייתי בדכאון, שהנה מתחיל עוד שבוע חדש. וכל בוקר, כשהתעוררתי, הייתי נזכרת מה מחכה לי היום ומנסה לגנוב לעצמי עוד כמה רגעים של שינה. ותמיד היה נדמה לי שאני לא מספיק עם הילדים שלי, שהחיים עוברים ואני "לא מספיקה".
כעת אני שנתיים אחרי הפעם האחרונה שחייתי ככה. עכשיו אני בבית כל היום, הילדים בבית כל היום, גוונים בשיער לא עשיתי כבר שנה וחצי, שכחתי לגמרי מה זה חליפות וגרביונים, אם צריך לקחת את האוטו למוסך זה הופך להיות פעילות משפחתית של יום שלם, אין לי פלאפון, אין לי הרבה כסף ובסכומים שפעם הוצאתי בלי להניד עפעף אני יכולה להזכר כיום בתמהון.
מכל נקודת מבט חיצונית, מדובר, כמובן, ברגרסיה, ואכן יש אנשים שרואים כך את מצבי, אבל בעיני החיים שלי היום הרבה יותר נכונים ובריאים. פתאום נראה לי מטופש לגמרי, מה איכפת לי האינטרסים של כל מיני לקוחות, זה רוצה שאני אסדר לו וזה רוצה שאני אטפל לו, למה אני צריכה להעסיק בזה את מחשבותי, למה אני צריכה לא לישון בלילה בגלל איזה תיק של מישהו או להיות עצבנית בגלל איזה פסק דין שלא נוגע לי בכלל, ובינתיים איפה הילדים, איפה החיים האמיתיים? איפה החירות לחשוב על מה שאני רוצה לחשוב, לעשות את הדברים בקצב שלי, פשוט להיות?
אני נהנית מאד מזה שהילדים בבית, שכבר אין להם את האילוצים של בית הספר. אני רואה אותם שמחים, זורמים, יצירתיים, פתאום אני הרבה יותר מתפעלת מהם, רואה אותם, חושבת עליהם. אנחנו קמים מאוחר והולכים לישון מאוחר, לפעמים אנחנו מתעסקים עם ארוחת צהריים כולל הכנה אכילה ופינוי במשך שעה וחצי, לפעמים אנחנו רובצים יום שלם ולפעמים אנחנו יוצאים החוצה ומטיילים. הם מעסיקים אותי שעות רבות ביום - ואני לא מתכוונת פיזית, אלא במחשבותי. הקצב של החיים הרבה יותר מתאים לי. אני כיום הרבה יותר יצירתית. הרבה יותר רגועה. יש לי הרבה פחות אי שקט צרכני. אני מרגישה שאני הרבה יותר מכווננת, והשאלה האם אני מממשת את עצמי או לא ממש לא מעסיקה אותי. ובכלל, מה זה בעצם "מימוש עצמי"? אני מרגישה כיום ממשית לגמרי, יותר ממשית מאשר הייתי בתור עורכת הדין הממהרת וה"מקצוענית".
אני שמחה מאד שהספקתי לתפוס את זה לפני שהגדול שלי נכנס לגיל ההתבגרות (עכשיו הוא בן עשר וחצי) ולחוות עוד כמה שנים של ביחד ממלא ומספק לפני שהוא גודל.
בתוך כל זה אני כן עובדת קצת וגם כותבת בנחת את הדוקטורט שלי, למרות שבאמת לא ברור לי, מה ייצא לי מזה. בינתיים אני עושה את זה כי כרגע זה טוב בשבילי - גם כי אני כותבת עבודה שמעניינת אותי וגם כי טוב לי שיש לי ענין מסודר לענות בו ולחזור אליו מפעם לפעם במהלך היום. וגם עדיין כנראה בכל זאת יש בי משהו מאותה תחושה ישנה שצריך "להספיק", וההתקדמות של העבודה הזאת נותנת לי תחושה טובה בקשר לזמן החולף, שאני כביכול "מנצלת". אני רואה איך לפעמים בפרק זמן קצר בין לבין אני מקדמת אותו קידום משמעותי, ואיך לפעמים עובר שבוע שלם בלי שמשהו בעצם זז שם. אבל כבר לא בוער לי שום דבר ולא לוחץ לי להגיע לאיזהשהוא מקום, וגם ברור לי ששום הישג - אפילו אם אני אהיה דוקטורית מדופלמה - לא באמת ישנה את מי שאני, לא יגדיר אותי מחדש ולא נחוץ לי כדי להרגיש טוב עם עצמי.
כרגע לא נראה לי בכלל שוויתרתי על משהו בעל חשיבות, ואין לי שום צורך פנימי לחזור לחיים האלה של "קריירה". אפילו קצת לא נעים לומר שאני מרחמת על נשים שנמצאות במקום שבו הייתי. אני רואה אותן, מתרוצצות בקצב רצחני, מנהלות חיים בלתי אפשריים, חסרות סבלנות אל הילדים, חושבות שהן מנהלות את כל העולם, מרגישות חשובות ומשמעותיות, וכל זה נראה לי כיום העמדת פנים, בריחה, סיפור מגוחך שאנחנו מספרים לעצמנו. זה לא נראה לי חשוב, זה לא נראה לי משמעותי, זה לא נראה לי "מימוש עצמי".
כשאני חושבת על זה הדבר היחידי שיוכל להחזיר אותי לשם, אולי חלקית, זה רק שיקולים כלכליים (אני לא יודעת כמה זמן נוכל להמשיך לצוף כמו שאנחנו צפים כיום, ואם בעיות כלכליות יטרידו אותנו - לא שעכשיו אנחנו פטורים מהן אבל עדיין אנחנו יכולים לחיות בסדר - אני אצטרך למצוא איזון אחר בין הבית והעבודה, וחשוב לי מאד לזכור ולהזכיר לעצמי עד כמה מדובר במעגל קסמים (למשל, כשאת עובדת את צריכה את החליפות והגרביונים והתיקים והגוונים והפלאפון והאוטו והמטפלת והלאנץ' ולגור קרוב לעיר והעוגת יום הולדת מן הקונדיטוריה, וכל אלה הופכים להוצאות שבשבילן את עובדת, והעבודה הופכת למין חיה כזאת שמכלכלת את עצמה על חשבונך. ועד כמה אפשר לבחור [po]פשטות מרצון[/po]).