בדיוק לפני 8 שנים פחות 6 שעות ו23 דקות, נולדה בניתוח קיסרי בביה"ח רוטשילד בחיפה, בכורתי שירת הים.
אני זוכרת שאז עוד לא ידעתי הרבה דברים.
הגעתי לביה"ח (אז גרנו במושב דור) שעות ספורות אחרי שהתחילו לי הצירים.
אני לא יכולה לשבת או להיות כבולה למיטה. אני זוכרת שאני עולה ועולה במדרגות ולא עוצרת, לא נחה לרגע.
בן הזוג שלי מעשן סיגריה מרחוק ואיך שאני מריחה את הסירחון אני מקיאה וממשיכה ללכת מהר במסדרונות, במדרגות, רק לא לעצור (הוא כבר מזמן התעייף..) ואין התפתחויות. הכל תקוע.
נכנסנו לחדר. רציתי לשמוע מוסיקה ואז נכנסת לחדר ד"ר תחת ופניה זועפות. היא מבקשת מבן הזוג שלי מיד לכבות את המוסיקה, דוחפת אצבע ויוצאת...כל כך הרבה רופאים ואחיות נכנסים לחדר, דוחפים לי אצבעות ונעלמים...ואני שותקת. לא יודעת מה לעשות. פוחדת.
ואז נכנסת מיילדת אחת, דוחפת אצבע ויורדים לי המים.............מחוברת למוניטור, ולא נשמע הדופק..
ומיד מופיע רופא מרדים. אפידורל, גילוח, וחדר ניתוח. ללא מילים.
איזה תמימות מצידי. אפילו טיפשות!
עושים בי מה שרוצים ואיני מתנגדת. חסרת אונים.
10 שעות אני עם צירים לשוא.
צולבים אותי.קושרים את שתי ידי,שמים לי פרגוד מול הפרצוף ופותחים.
היא בחוץ. בקושי מראים לי אותה. אני מתחננת שישחררו לי את הידיים, או לפחות יד אחת.
הם מסכימים.יד אחת. מבקשת שיקרבו אותה אליי, כדי שאשק על לחייה והם מקרבים...
זהו נעלמה. אני מסוממת. מנומנמת. אחרי כמעט שעתיים. יש לי כח לצעוק עליהם. איפה היא? תביאו לי אותה!
אני רוצה לראות אותה. לגעת בה. מה קורה פה לעזעזל!!!
אני לא יכולה לקום אחרי הניתוח. כואב לי כואב.
אני שולחת אותו להביא לי אותה. הוא אומר שלא מסכימים ושבקושי ראה אותה. אני זועמת. כמו לביאה חושפת שיניי כמעט טורפת...
הנה היא כאן סוף סוף. אני מניקה אותה. ישר היא תופסת. איזה תחושה עילאית. אני רגועה.
הילדה/אשה קטנה שלי (לא באמת שלי) גדולה. היום היא בת 8.
אני מאחלת לה את כל הטוב שבעולם.
מאחלת לה שתתחבר לשמחה, מאחלת לה שהכח שיניע אותה יהיה האהבה, מאחלת לה שיהיה לה האומץ לחוות, לנסות ואפילו לטעות. להקשיב ולהתבונן ולשאול שאלות. מאחלת לה להתמקד בטוב. ללמוד וללמוד וללמוד.
מאחלת לה שתדע מה היא רוצה. מאחלת לה שתקבל את כל חלקי אישיותה ותבחין בשלם.
מאחלת לה שפע ודרך מהנה.
הרבה מזל והרבה טוב.
באהבה אמא.
בדיוק לפני 8 שנים פחות 6 שעות ו23 דקות, נולדה בניתוח קיסרי בביה"ח רוטשילד בחיפה, בכורתי שירת הים.
אני זוכרת שאז עוד לא ידעתי הרבה דברים.
הגעתי לביה"ח (אז גרנו במושב דור) שעות ספורות אחרי שהתחילו לי הצירים.
אני לא יכולה לשבת או להיות כבולה למיטה. אני זוכרת שאני עולה ועולה במדרגות ולא עוצרת, לא נחה לרגע.
בן הזוג שלי מעשן סיגריה מרחוק ואיך שאני מריחה את הסירחון אני מקיאה וממשיכה ללכת מהר במסדרונות, במדרגות, רק לא לעצור (הוא כבר מזמן התעייף..) ואין התפתחויות. הכל תקוע.
נכנסנו לחדר. רציתי לשמוע מוסיקה ואז נכנסת לחדר ד"ר תחת ופניה זועפות. היא מבקשת מבן הזוג שלי מיד לכבות את המוסיקה, דוחפת אצבע ויוצאת...כל כך הרבה רופאים ואחיות נכנסים לחדר, דוחפים לי אצבעות ונעלמים...ואני שותקת. לא יודעת מה לעשות. פוחדת.
ואז נכנסת מיילדת אחת, דוחפת אצבע ויורדים לי המים.............מחוברת למוניטור, ולא נשמע הדופק..
ומיד מופיע רופא מרדים. אפידורל, גילוח, וחדר ניתוח. ללא מילים.
איזה תמימות מצידי. אפילו טיפשות!
עושים בי מה שרוצים ואיני מתנגדת. חסרת אונים.
10 שעות אני עם צירים לשוא.
צולבים אותי.קושרים את שתי ידי,שמים לי פרגוד מול הפרצוף ופותחים.
היא בחוץ. בקושי מראים לי אותה. אני מתחננת שישחררו לי את הידיים, או לפחות יד אחת.
הם מסכימים.יד אחת. מבקשת שיקרבו אותה אליי, כדי שאשק על לחייה והם מקרבים...
זהו נעלמה. אני מסוממת. מנומנמת. אחרי כמעט שעתיים. יש לי כח לצעוק עליהם. איפה היא? תביאו לי אותה!
אני רוצה לראות אותה. לגעת בה. מה קורה פה לעזעזל!!!
אני לא יכולה לקום אחרי הניתוח. כואב לי כואב.
אני שולחת אותו להביא לי אותה. הוא אומר שלא מסכימים ושבקושי ראה אותה. אני זועמת. כמו לביאה חושפת שיניי כמעט טורפת...
הנה היא כאן סוף סוף. אני מניקה אותה. ישר היא תופסת. איזה תחושה עילאית. אני רגועה.
הילדה/אשה קטנה שלי (לא באמת שלי) גדולה. היום היא בת 8.
אני מאחלת לה את כל הטוב שבעולם.
מאחלת לה שתתחבר לשמחה, מאחלת לה שהכח שיניע אותה יהיה האהבה, מאחלת לה שיהיה לה האומץ לחוות, לנסות ואפילו לטעות. להקשיב ולהתבונן ולשאול שאלות. מאחלת לה להתמקד בטוב. ללמוד וללמוד וללמוד.
מאחלת לה שתדע מה היא רוצה. מאחלת לה שתקבל את כל חלקי אישיותה ותבחין בשלם.
מאחלת לה שפע ודרך מהנה.
הרבה מזל והרבה טוב.
באהבה אמא.(()) (()) (())