היי
בן 3 חודשים ועם חיתול. כבר חודש בערך אני לוקחת אותו "לשירותים" במהלך היום. עובד לא רע.
אבל בלילות האחרונים מתעורר יותר פעמים (בלילה לא מפשפשת בכלל). יכול להיות שמתעורר כי הפיפי יותר מפריע לו? כי "למד" לסמן יותר בבירור שצריך לשירותים?

הי אירה,
ברוכה הבאה!
אני מציעה להתחיל בקריאה:
בלי חיתולים התחלה מאוחרת
ויש גם מדור:
מדור בלי חיתולים.
אשמח להשיב על שאלות נוספות.
בהצלחה!

מאיפה מתחילים עם בת ששה חודשים? מאד מדבר אלי אבל לא בטוחה מה נכון לעשות...

היי בנות, תודה רבה על התשובות.
לגבי הפיפי-קקי ללא התרעה, זה היה ממש ללא שום סימן, בשלושת המקרים הייתה עליי, ערה, היתה בשקט ומנוחה מוחלטת ואז פששששש..... היא גם מרגישה טוב והכל בסדר ובשאר פשפושי היום הכל היה כרגיל.
לגבי הלילה, נראה לי שאעזור אומץ ואנסה עוד כמה ימים, נראה איך יהיה.
תודה רבה רבה על התשובות.
מנטרה

הי מנטרה,
לגבי הסימנים מסכימה עם טנא שאולי משהו השתנה בסימנים. למרות שגם לי היה ניסיון כזה (כשהוא היה יותר קטן) כשהוא עשה קקי במנשא (!) תוך כדי שינה בלי שום סימן מוקדם (הוא היה עלי כך שאפילו תנועה לא הרגשתי לפני ששמעתי את הקול של הקקי). זה היה ממש מוזר.
לגבי הלילות את יודעת שגם אני עדיין מתחבטת בשאלה האם בכלל לפשפש. הלילה דווקא יצא שהוא נרדם בלי חיתול (זה קורהמידי כמה לילות)כך שפשפשתי אותו בלילה והוא קם יבש בבוקר (!) אבל אני מרגישה שהלילה היה "לילה קל" כי הוא נרדם בתשע, התעורר בסביבות אחת וחצי, עשה פיפי, ינק, וחזר לישון עד חמש וחצי. בחמש וחצי הוא שוב קם לפשפוש (פיפי וקקי) והנקה וחזר לישון אחר חצי שעה בערך של ערות. אם כל הלילות היו כאלה, הייתי מוותרת על חיתול בלילה.
העניין הוא, שלרוב אני עייפה מידי לפשפש בכל התעוררות אם זה לילה שהוא מתעורר כמה פעמים. חוצמזה, אפשפש רק כשהוא קם ממש (לרוב אני מניחה שהוא רעב) אני לא רואה את עצמי במצב העייפות הנוכחי קשובה לכל תנועה. כך שהשאלה אם לפשפש אותו כהוא ישן לא רלוונטית מבחינתי. אם הוא ישן - אני ישנה

הי מנטרה,
אנסה לענות מנסיוני.
כדאי לקחת אותה כשהיא נראית ממש ישנה?
לדעתי שווה לנסות. אם מדובר בסביבות 3-4, והיא טרם השתינה בלילה הזה, יכול להיות שהיא מלאה, ובעצם כתבת -
ואת הפיפי היא עושה דקה אח"כ בחיתול.
לגבי השאלה האם להתעקש? - היו תקופות ש"התעקשנו", כלומר הצענו באדיבות, עוררנו קלות (בלי להדליק אור, בלי להוציא מאווירת שינה), וזה עבד. מאוחר יותר, החל מגילאי 7-8 חודשים זה עורר התנגדות והפסקנו להציע פשפוש לילי, והוא החזיק עד הבוקר.
<מדובר בילד עם שלפוחית של פיל>.
לגבי היומיים האחרונים - האם הפיפי והקקי בלא הודעה היו בלילה? ביום? איך מרגישה הקטינא?
אני שואלת כי: יכול להיות שהיו סמנים, אבל "חדשים" או לא מוכרים, יכול להיות שלא הבחנתם, יכול להיות שמרמז על הרגשה פיזית ועוד.
בהצלחה ובהתמדה @}.

תגידו, מחרימים אותי בדף הזה?
אני שואלת המון שאלות ואף אחת לא עונה לי...
נסיון אחרון.
ביומיים האחרונים היא עשתה פעמיים פיפי וקקי אחד שהיו ממש בלי הודעה מוקדמת, שום רמז. למה זה קורה?
תודה רבה למי שאי פעם תענה לי , אם בכלל....

היי,
בהמשך לשאלה הקודמת, לפעמים בלילה היא עושה סימני פיפי, קצת מתוך חצי שינה, אבל אם אני לוקחת אותה לקערה היא מתעצבנת, (בת חודשיים) ואת הפיפי היא עושה דקה אח"כ בחיתול (אני מרישה שהוא נהיה חם). האם להתעקש? אני לא אוהבת לפשפש אותה כשהיא בוכה.
מאידך, כשאני לוקחת אותה בלילה והיא כן עושה, אני מחזירה אותה למיטה והיא מחייכת אליי , כאילו אומרת לי "תודה שהבנת".
תודה רבה וחג שמח

היי, שוב אני...
רציתי לשאול שוב לגבי הלילה, בסביבות 3-4 כשהיא מתחילה להיות חסרת מנוחה אני לוקחת אותה לפשפש וזה עובד,
אבל היום למש היא הייתה ממש עם עיניים עצומות, רק עשצה תנועות של פיפי וקולות ונראתה חסרת מנוחה. לא ידעתי האם כדאי לקחת אותה והסתכן בלעורר אותה. בסוף התעצלתי...
מה דעתכן? כדאי לקחת אותה כשהיא נראית ממש ישנה?
תודה רבה ולילה טוב.

תודה קרן ותמרוש,
עזרתן לי מאד,
קרן, מזל טוב ובהצלחה עם המפושפש החדש...
מנטרה

היי מנטרה,
רק להוסיף שלדעתי שתי דקות זה ה מ ו ן בשביל להחזיק מעל הסיר. נראה לי ש- 10-30 שניות זה די והותר.
מסכימה שמתח של האם עוצר פשפוש של התינוק. כשפשושי היה בן 4ח' עלינו על טיסה של 4 שעות. לפני הטיסה היה נדמה לי שהוא רצה קקי וגם אני הייתי במוטיבציה שהוא יעשה, לקחתי אותו כמה פעמים לשירותים בשדה, אבל כיוון שהייתי בלחץ להספיק את הטיסה לא יצא לו כלום-כלום. לא כל כך הבנתי את המנגנון הזה בזמנו אז לא ניסיתי אפילו להרגיע את עצמי, ובסוף עלינו על המטוס, חגרנו חגורות, וברגע שהשלמתי עם המצב ונשענתי לאחור ונרגעתי והמטוס התחיל להמריא - פררררררררררר יצא כל הקקי

הי מנטרה,

אנסה גם לענות על שאלותייך מניסיוני האישי. מנסה לפשפש עכשיו ילד שני בן שלושה שבועות (הראשונה גם פושפשה מגיל אפס כמעט) אז איתך בסירה מאוד דומה

1. בהחלט יתכן, אצלנו כבר קרה שעברו יותר משעתיים, קם עם חיתול יבש ועשה המון פיפי.
2. יכול להיות שיש משהו בתנוחת החזקה שלך שלא נוח לה, או לך (ואז הגוף שלך לא רפוי והיא מרגישה את זה) אני הייתי מנסה שינוי תנוחה, לנשום והרפות את הגוף (חשוב שלך יהיה נוח), וגם אולי לשנות מיקום (לנסות לפשפש לתוך כיור או משהו אחר/ מקום אחר). חוצמזה, קורה הרבה שאני די בטוחה שיש לו פיפי והוא לא עושה. צריך לזכור שזו שפה משותפת ששתיכן לומדות. אני מנסה לא להחזיק הרבה זמן מעל לסיר. לא רוצה, יעשה אחר כך. זו בחירה שלו.
3. זה קרה לי הרבה עם אחותו. ההשערה שלי הייתה שכמו שאני הרבה פעמים לא אוהבת לקום מתוך שינה לעשות פיפי, גם היא מתעוררת אבל "מתעצלת".. באיזשהו שלב שחררתי ופשפשתי רק אם הרגשתי שהיא ממש מתעוררת ומבקשת שאקח אותה. אחרת היו מחאות וגם לא עמדתי בעייפות שההנקות/פשפושים בלילה גרמו לי. עברתי איתה לחיתול בלילה וגם איתו אני די באותה מדיניות. לקראת גיל שנה התחלתי לפשפש גם בלילה אבל להתעורר יבשה לגמרי היא התחילה רק לאחרונה (סביב גיל 2.5).

אמירה כללית שלי - אני מזכירה לעצמי כל הזמן שהמטרה שלי היא לשמור על הקשב שלי ושלו כמה שניתן ושהוא לא יתרגל לעשות על עצמו/ בחיתול. כלומר, אם רוב היום הוא בלי חיתול זו הצלחה מבחינתי.. משתדלת לא להתייחס לכל הסיפור כאל יחס פשפושים מול פספוסים.

בהצלחה!

באמת שניסיתי לקרוא הכל... לצערי גדול (ארוך) עליי.
אשמח לשאול מספר שאלות, לגבי ביתי בת ה-6 שבועות.

1. שלשום בלילה היא התעוררה ב-4, זיהיתי שהיא מבקשת פיפי לפי פיתולי הגוף, אבל היא הייתה ישננית אז לא רציתי להעירה, הנחתי שתעשה בחיתול. היא המשיכה ככה לעשות את הקולות והתנועות עד 6 בבוקר, ואז הנחתי שפשוט החיתול כבר רטוב ומציק, אז ברגע שהורדתי לה, היא עשתה עליי המון המון המון פיפי. ייתכן שהתאפקה כלכך הרבה זמן?
2. כשאני מזהה סימני פיפי אני לוקחת אותה לקערה היעודית לכך, ומחזיקה אותה כשתי דקות, היא לא עושה כלום, אבל כרגע שאני מסובבת אותה אליי היא עושה עליי פיפי. שאלתי היא כמה זמן לחכות מעל הקערה? ומדוע היא מעדיפה לפשפש עליי, לא כתוב איפושהו שהם לא אוהבים לעשות פיפי על אמא?
3. בימים האחרונים שמתי לב שהיא מבקשת לפשפש בסביבות 3-4 לפנות בוקר, ואני גם קמה ומפשפשת אותה (היום אפילו בהצלחה ). אבל בכל מקרה היא קמה עם חיתול מלא פיפי מהלילה. השאלה היא למה היא לא מבקשת פיפי גם בשאר הפעמים בלילה? אני הרי מתעוררת מכל ציוץ שלה.

תודה רבה ובהצלחה לכולנו.
מנטרה

למה את לוקחת אותה לפי זמנים?
תראי, אתן עדיין בתהליך הלמידה. לי איכשהו יש הרגשה שאת לקחת פיקוד על כל התהליך ולוקחת אותה לשירותים גם כשהיא צריכה - לפני שהיא אפילו מסמנת - וגם אולי כשלא (כי עבר הרבה זמן) ולכן היא הפסיקה לסמן, כי ממילא את "מנהלת" את העניינים ואין לה ממש מה לתרום.

נשמע לי שמה שיכול להועיל זו איזו שביתת פשפושים אמהית. פשוט מצידך לקחת קצת הפסקה מהעניין, לא לקחת לשירותים לפי זמנים, וכן לחכות לסימן שלה. וכמובן, גם אם היא מסמנת אחרי שמרטיבה - מצוין. לשבח ולהגיד לה "בפעם הבאה תקראי לי בדיוק לפני שזה מתחיל". או משהו דומה.

שלום לכולם... מקווה שהדף עוד פעיל...
הקטנה שלי בת 4.5 חודשים.. התחלנו לפני חודש וחצי, כששמעתי על כך בטעות מאיזה חברה ומיד התחלתי לקרוא את כל התגובות וההסברים באתר הנפלא הזה...
העניין הוא שהיא הפסיקה לסמן. אני לוקחת אותה לפי זמנים בממוצע כל חצי שעה במשך היום ואחה"צ תדירות גבוהה יותר. הבעיה היא שהיא כבר לא מסמנת. היא קוראת לי אחרי...
יש למישהי רעיון מה עושים?

בן החודשיים שלי מידי פעם כשהוא עלי עם חיתול בד עושה קקי או פיפי ללא שום הודעה מוקדמת. אולי כי אני לא מאד מתרגשת מזה? רק אומרת לו עשית פיפי/קקי.

הקיטור לא שונה מבקשה להנקה או עייפות
בקשה להנקה היא עם הצליל נה NE וזה נכון עד גיל 3 חודים. צליל הבכי לעיפות הוא WAAAAA הקיטור לפיפי הוא שונה משני אלו והוא מתרחש בפתאומיות, שניה אחת הילד הסתכל בכיף במובייל או שהיה שקוע בנגיעות בפיל המרשרש ופתאום משום מקום בכי קטן כזה, זה בכי שאתה לא מבין אותו כי התינוק כבר קם משינה ואכל, התרוקן ועכשיו הוא משחק ופתאום בכי קטן כזה ואז כשבאים לתינוק יש לו מבט של מצוקה והוא מניע ידיים ורגליים במהירות גבוהה (הרבה מתבלבלים וחושבים שהתינוק מתלהב מהם אז הם ממשיכים עם הקוצי מוצי שלהם כשלמעשה כל מה שהוא רוצה זה או שיקחו אותו לסיר או שיעזבו אותו כבר במנוחה ויתנו לו להשתין בשקט

עם בנים צריך ממש לכוון את הבולבול למטה? (בן 3 חודשים) ןהפעמים הבודדות ששמתי על הסיר (ללא הצלחה) הבולבול באופן טבעי מופנה אחוצה.... מה עושים? זה מספיק אקרובטיקה תוך כדי הנקנ וכו', אז גן עוד יד לכיוון הבולבול????

שלום לכולם. בתי בת 8 חודשים והודות לאתר הזה אנחנו מפשפשות כבר ארבעה חודשים בהנאה. (לעיתים היא בלי חיתול לעיתים עם חיתול בד). רציתי להוסיף לדיון על הסימנים שכל תהליך הפשפוש שלנו עד כה היה ללא סימנים מצידה וללא איזו אינטואיציה גבוהה מצידי, אלא פשוט מתוך הגיון ולמידת הדפוסים של הקטנה- למשל אחרי שינה תמיד מגיע פיפי, או אחרי שנכנסים נוזלים לגוף (הנקה, בקבוק, אוכל, שתיה).

אפילו לא תכננתי לנסות בלי חיתולים, אבל פתאום זה נראה אפשרי
בהצלחה!

לתנוקת שלי בת 6 שבועות הייתה פריחה בטוסיק, אז הורדתי לה את החיתול לכמה ימים וגיליתי ש60-70% מהפעמים שהיא בוכה זה פשוט כי היא צריכה פיפי, אז התחלתי לשם אותה מעל הסיר/ כיור כל פעם שנראה לי וזה באמת עובד רוב הזמן והיא הרבה יותר רגועה פתאום. אפילו לא תכננתי לנסות בלי חיתולים, אבל פתאום זה נראה אפשרי

דניאל דווקא קורה שהוא עושה קקי "בתשלומים" למרות שאני לוקחת לפשפש, לפעמים שתיים או שלוש נגלות, במרווחים של חמש או עשר או חמשעשרה דקות.

בלת"ק, ואולי כתבו את זה כבר: יש לי סימן נחמד שעוזר לי כשאנחנו כבר מעל הכיור, לדעת אם באמת יש לו משהו או שזה פשפוש סרק: ממש לפני שהם עושים את הפיפי, וקצת גםבמקרה של קקי, אז עומד לו.
(יש אישור מהבעל שזה נכון גם בגיל הבגרות).
זה עוזר לי מאוד לקצר את זמן השהייה וההמתנה במקרה של פשפוש סרק, ולחכות עוד קצת ולמנוע ממנו לעשות עלי, במקרים שהוא זומם עוד נגלה.
תקף לבנים בלבד

הנה דפים על עצירות:
על עצירות והנקה אצל פעוטות
עצירות אצל תינוקות

הי אשכר, התשובה לשאלה האחרונה שלך היא כן.
גם פיפי וגם קקי - יוצא במלואו כשמשחררים וטיפין-טיפין אם לא. כאילו "בורח" קצת אבל בעצם יש עוד.

בקשר לכמויות ולתדירות, נראה לי שזה לא הדף המתאים.
אם זה מפריע לו אז זו עצירות ואולי יש דף בנושא.
(אם לא מפריע אז אין בעיה)

לא יודעת מאיפה להתחיל, יש לי הרבה מה לשאול על קשב, אבל הכל מבולבל לי

אמיתָי בן 3 שבועות, הוא "בקשב חלקי", בעיקר סביב הקקי, אבל על הדרך יש גם פיפי.
זה התחיל מזה שזיהיתי מאמצי בטן, כבר יום אחרי הלידה (לידת בית), כשזה עוד היה מקוניום. הורדתי בגדים וקרבתי לו ברכים לבטן בנסיון לעזור לו. באמת יצאה כמות יפה.
כעבור כמה ימים, כבר התחיל הקקי החום הרגיל של יונקים. שוב זיהיתי מאמצים רבים של הבטן. הורדתי חיתול ולקחתי לכיור, חיכיתי קצת תוך כדי שאני אומרת לו שאם יש לו קקי הוא יכול לנסות לעשות עכשיו. אכן יצא קקי ואז השמעתי צליל "פשש פשש פשש".
זה מדהים, הוא מיד קלט, פעם הבאה שזיהיתי מאמץ, שוב לקחתי לכיור השמעתי את ה"פששש" ויצא קקי.
עכשיו לבעיות
הוא מתאמץ המון זמן, אפילו שעות, לפני שבאמת יוצא לו קקי. משמיע קולות גם תוך כדי שינה ולעיתים מתעורר מזה. כשאני לוקחת לכיור הוא מתאמץ אבל לא יוצא (יוצא פיפי אבל לא קקי, והמאמץ נמשך אח"כ). זה מוכר למשהי? אולי חשוב לציין, שההנקה שלו עכשיו לא אידיאלית והוא בולע הרבה אוויר, לצערי. אולי זה קשור?
ולשאלה הבאה, הוא עושה פחות קקי ממה שהגדול שלי היה עושה, אבל כל פעם שיוצא לו בכיור, יוצאת כמות גדולה. יש לפחות פעמיים קקי גדול ביממה ובד"כ אפילו שלוש פעמים. האם זה בגלל שהוא מתרוקן יותר ביעילות ואצל תינוקות שעושים בחיתול זה פשוט יוצא "בתשלומים"?

המון תודה לעונים!

אי אפשר להתחרפן מלפתוח ולסגור את כל הטיקטקים האלה כל רבע שעה? ומה עושים עם הקור? הבית לא מספיק חם לככ הרבה התפשטיות בחורף. אולי עדיף לחכות עם הרצינות בעניין, לעשות נסיונות, ורק שיתחמם לנסות ברצינות...

אום, אנחנו בדיוק באותו מצב!
שלי הפסיקה לסמן, כנראה בעקבות החורף, שבו היתה הרבה עם חיתול.
היא יותר גדולה - 10 וחצי חודשים וקקי תמיד בסיר
(לא חוכמה גדולה, עושה רק פעם ביום, על הבוקר... קשה לפספס).
בכל אופן הפסיקה לסמן ולפעמים, בלי חיתול, מקטרת אחרי.
לפעמים אני יום שלם איתה בלי חיתול כדי שנושא התקשורת סביב הפיפי יתקדם, אבל אחרי כל יום כזה מתקפלת כי לא רואה שינוי ולא מבינה מה הטעם.
אני חושבת שאולי כאן הבעיה - עם ההתמדה תתפתח גם התקשורת.
אני מנסה להיות כמה שיותר בלי חיתול, ובחוץ
(עדיין קר בערבים, אז עוד לא גלגלנו שטיחים...)
ומנסה להגיב על כל פשפוש או פספוס. מקווה שישתפר.
אשמח אם תעדכני

הילדה שלי כששומעת מים זורמים או כששומעת מישהו אחר עושה פיפי היא ישר רוצה גם או שעושה במקום.. ואני אומרת לה "לא חכי עד לשירותים" והיא עושה במקום וזה לא נעים לי מול אנשים אחרים..כדאי ללכת לרופא אולי?אני לא יודעת-זה נורמלי בכלל?אם מישהו יודע שיענה לי בבקשה..

האם יכול להיות שהוא לא מסמן?
כן.
גם בגלל החיתול, וגם בגלל הזחילה. בדיוק כתבתי על זה אתמול ב-שביתת פשפושים- שהם לא מסמנים, כי החל מגיל מסוים הם מצפים שיניחו להם פשוט לעשות על הרצפה כשהם עירומים (ואז הם מסוגלים לזחול ולהתרחק מהשלולית בלי להרטב, ולא צריכים עזרה מאמא).

אני מסכימה עם מישהי לגבי הפגיעה בתקשורת. מצד שני, אתם בחיתול כל הזמן, ובכל זאת יש לכם תקשורת, אז אולי הפגיעה אצלכם תהיה פחות משמעותית.

זקוקה לאיזו קריאת כיוון.
קיצקיצ בת שבעה חודשים עוד מעט, מגיל 4 חודשים מפושפשת ומקוקה. בהתחלה היינו מזהים (או לפחות חשבנו שמזהים) בקשות לפיפי. היא הייתה מקטרת. היא כבר לא עושה את זה. לא נותנת סימן. במשך היום היא שעות רבות בלי חיתול, תלוי מה עושים, וגם אם כן, אני כל הזמן בודקת אם רטוב. לא יודעת מתי הפסיקה לסמן, אבל יכול להיות שזה קשור לתקופה שהיתה לנו שבה היא קיטרה הרבה בלי קשר לפיפי (חוסר תקשורת סביב השינה שלה במשך היום) והרבה פישפושי שוא. היום כבר לא מקטרת בכלל, אבל גם עושה פיפי בלי למצמץ, עם או בלי חיתול. מה שמעניין הוא שאם היא בלי, היא לפעמים מקטרת אחרי שעשתה, כי המצע רטוב וקר. אם היא בחיתול זה אפילו לא מפריע לה (כי חם ונעים?). לפעמים אני יום שלם איתה בלי חיתול כדי שנושא התקשורת סביב הפיפי יתקדם, אבל אחרי כל יום כזה מתקפלת כי לא רואה שינוי ולא מבינה מה הטעם.
אגב, סביב הקקי אין בעיות כאלה, וחוץ מזה אם אני מציעה לה לעשות פיפי ויש לה אז היא תעשה.
איך מתקדמים מכאן?

אתמול והיום היא בלי חיתול כי חם ואנחנו הרבה בחוץ
זה כזה תענוג, השיפור כמעט מיידי. היא ממש יודעת!

מישהי, הוא עם ר"פ, משתדלת לפשפש, וכשאני מבחינה שהוא עשה בחיתול- אני מתנצלת, וגם מקשרת את הרטיבות עם המילה ("אוי, חמודי, עשית ולא שמתי לב, אני מצטערת....." וכאלה.)
אני בבית של ההורים- אז הכל כאן נורא לחוץ-נקיון, ולכן שלוליות (שיהיה במכנס)- זה לא בא בחשבון...... הגיעו ימים חמים, אז נראה לי שאחזור לגרביים+אוברול.... נראה...- טוב משתוללים עליי- אז אמשיך מחר....

פפריקה, האם הוא עם חיתול?
אני שואלת כי אצלנו היא היתה עם חיתול כל החורף
(השתדלנו שזה יהיה רב פעמי) ופשפשנו כמיטב יכולתנו,
ממש ניסינו להיות ערניים. זה הצליח, אבל לא טוב כמו בלי חיתולים בכלל.
עכשיו אני מרגישה שהתקשורת נפגמה מאד,
היא עושה הרבה פעמים בלי כל התרעה, מה שלא היה קורה פעם.
יש גם ימים יבשים, אבל החורף גבה את מחירו.
(מודה, בחירה שלי, שאני לא מצטערת עליה, אבל מחכה בכליון עיניים לקיץ...)
זה לא יעזור, כשהם בלי חיתול בכלל העירנות שלנו גוברת וגם התקשורת משתפרת
כי אפשר כמעט תמיד לתפוס פספוס בזמן אמת ולהגיב עליו, וכך לפתח את המודעות שלהם.

עברו כמה חודשים, פשושי בן יותר מ7 חודשים.
יש ימים שהוא יבש לגמרי, אבל לא כי אני מבחינה בסימון כלשהוא מצידו, אלא כי אני לוקחת אותו כל 15-20 דקות לגיגית (הוא זוחל והעולם נורא מעניין!) אבל אם אני לא לוקחת אותו אני לא מבחינה בקיטור כלשהוא מצידו.....
אבל כששוב אני קוראת את מה שסיפרתי אז, אני חושבת שכדאי שאחזור על ההצעה לפשפוש עם ההתעוררות- למרות שהוא קצת מתחרפן מזה- ובבוקר הוא ספוג!! בזמן האחרון הוא לא מוכן לפשפש בלילה.... אבל ננסה שוב. (בהצלחה לנו...)

האם יכול להיות שהוא לא מסמן? או שזה רק בגלל שאני מפספסת ולא שמה לב או לא יודעת מה לחפש, או אפילו בגלל שהיה איזה שבוע שהפסקתי עם הפשפושים לגמרי (הייתי חייבת הפסקה.) ?

נסי "מיצי! מיצי!"

יש לנו חתול בבית,ואני אומרת לו פשששט ואז הילדה שלי חושבת שאני אומרת פששששש ואז היא עושה פיפי .....אני לא יודעת,אולי לא להגיד פששש?

נו,אז בהמשך ל"הלשנה" על מר-אפרוח ועליי-
כיום, משהו כמו חודש וחצי אחרי שהתחלנו באופן הדרגתי....
הוא לא מרטיב בכלל כל הלילה שזה יחסית הרבה שעות- יכול להיות מ22/23 עד 3:30/4 בוקר..... ואז, הוא בד"כ מתעורר באטרף של התאפקות ושל רצון לינוק. לפעמים הוא מוכן לפשפש.
אבל בד"כ הוא לא מוכן- הוא מתעצבן עם התיקתק הראשון (ראה בלוגינו - בלוג פשושי בלי חיתולים ) ותופס קריזה, משהו.
בהתחלה- הוא היה מרטיב את החיתול, כי היה נכנס לתוך הכיף של ההנקה, ומשחרר.....
בכל מקרה, תמיד אמרתי לו- שימתין, ויעשה הפסקה, ואז נלך לגיגית לפשפש. אחרי כמה דקות הייתי בודקת- אם החיתול רטוב, מה לעשות. אם החיתול יבש- הייתי מנסה שוב לפתוח את החיתול- אם הוא רגוע- לקחתי לפשפש. אם לא, מחכה שוב.
אחרי שבוע בערך- הוא למד- הוא יונק קצת ונרגע, ואז אני מציעה לו לפשפש, אם הוא מוכן- מפשפשים. ואם לא- הוא מתאפק עוד כמה דקות.....
אבל הוא מתאפק..... לרוב הוא יבש עד הפשפוש.
בכלל- כשאני רואה שהוא יונק אבל בועט ברגלים באגרסיביות, אני מפשפשת אותו. והוא עושה.
חוצמזה- כבר יש לו יחסית זמנים קבועים, ובבוקר, בערך ב-9 הוא מפשפש, ואז יונק עוד קצת, ובפשפוש הבא יש לו כבר ממש יציאה..... כך בדיוק גם בערב...
שלשום- הוא ינק, ובגלל שידעתי שזה הזמן פחות או יותר ליציאה הקבועה שלו, הצעתי. הוא בכה עוד לפני שהזזתי אותו בכלל- הוא הבין מה אני אומרת.
אחרי כמה דקות הצעתי שוב ופתחתי תיקתק בחיתול... הוא הסתכל עליי וחייך....אמרתי לו שאנחנו הולכים לגיגית, הוא חייך שוב. הורדתי חיתול, לקחתי אותו ואמרתי - תשחרר, והוא שחרר!! מה זה שחרר....... ואפשר היה לראות שהוא נורא התאפק......

מישהו יכול לתת רעיון לתנוחות פשפוש?

מר אפרוח הסתכל לי בעיניים, אמר לי "גו"
סימן!!! סימן!!!
מבט בעיניים זה הסימן הכי מובהק שאני מכירה.

אני חושבת שהורים מערביים נוטים לעשות קולות לקקי שמזכירים "התאמצות", ואני לא בטוחה שזה נחוץ, כי גם קקי הוא משהו שצריך לשחרר (יכול להיות שנכנס פה החינוך שלנו, אנחנו שגדלנו בחיתולים ולמדנו "להתאפק" ו"להתאמץ" בשירותים). זו רק נקודה למחשבה (האם בדף הזה המלצתי על המאמר איך לא ללחוץ בלידה? וגם בשירותים?).

דוגמאות נוספות:
תלונה
בכי ממש
בעיטות ברגליים, או רק ברגל אחת
מילמול בחוזר על עצמו רק בהקשר הספציפי

מי יכולה לתת דוגמאות נוספות לסוגי איתותים נוספים ?
אצלנו יש הפגנה של חוסר נוחות. משהו כמו ניפנופי הזרועות של רפלכס מורו והתפתלויות קטנות של אי-נוחות.
אם מפשיטים אז אפשר ללמוד מה-בדיעבד

מי יכולה לתת דוגמאות נוספות לסוגי איתותים נוספים ?
אצלי הוא לפעמים מתחיל לצווח בצורה מיוחדת, בקול "חורק" כזה, מין צווחה דחופה (מהר, מהר!). בד"כ אני מבינה רק בדיעבד

_ואז אני מרגישה שהיא
פשפשה באותו רגע כי הרגישה שזו הציפיה שלי ממנה._
טוב, זה ממש בסדר. זה לגמרי טבעי: זוהי בדיוק התקשורת! את מציעה לה, אז היא מנסה. היא משתפת פעולה, כי ברור לה שאת לטובתה, שאת בצד שלה. זה לא גורם לה שום נזק. אם אין מספיק פיפי בשלפוחית, לא ייצא. אם יש, ייצא. לא קרה כלום.
מה שכן, רצוי לחכות רק קצת. את תלמדי כמה זמן לוקח לה להתחיל לעשות כשהיא באמת צריכה, ולא להחזיק אותה יותר, אלא אם כן היא מסמנת לך שהיא באמת צריכה ושתחכי עוד קצת. לרוב עדיף להבין שזה מוקדם מדי ולהפסיק, ולקחת שוב כשברור שהיא צריכה.

_כשאני משמיעה קולות פשפוש היא גם עושה קקי, כלומר אין כרגע
הבדל באזניה בין שני הקולות. האם יש עם זה קושי כלשהו?_
ממש לא.
לא צריך קול נפרד לצרכים נפרדים. ממילא עושים אותם באותו מקום... ואצל בנות בכלל גם אין שום הבדל אחר.

גם אצלנו, לפעמים יונקת לזירוז הקקי, אבל שמתי לב למשהו שתמיד מקדים את הקקי ואני מוצאת שזה הסימן הטוב ביותר בזמן יניקה או כשהיא עלי:
יש לה מין התכווצות חזקה של הבטן, משהו כמו נשימת הבטן הרגילה של תינוקות אבל הרבה יותר חזק. באופן מעניין, התחלתי לשים לב לזה דווקא כשהיה רעש בחוץ ולא הסתכלתי על הפנים שלה. חוש הראיה והשמיעה היו 'מנוטרלים' ואז התחושה בגוף היתה מאד חזקה.
לפעמים זה בא בצירוף של קולות משונים, ובדרך כלל גם משחררת ותופסת את הציצי, או תופסת אותו מאד חזק בלי לינוק.
עוד סימן שבדרך כלל מופיע לפני פיפי, בלי קשר ליניקה, זה שעין אחת שלה מאדימה מסביב, כמו כשהיא עייפה. לפעמים היא גם ממש קוראת לי או מייבבת פתאם באמצע משחק.

אצלנו אליה לפעמים בא אליי מושך לי ברגל או מנסה לטפס עליי אבל ברוב המקרים אני פשוט יודעת שהוא צריך יש לי כמו צליל פנימי שאומר פתאום פיפי או קקי ואז אני לוקחת אותו, משהו כמו בדימיון מודרך שאתה פשוט יודע...

יניקה של מצוץ-עזוב מאוד אופיינית ללפני קקי ובמהלכו. איך שזה מתחיל אני קמה ולוקחתותו לכיור.

אצלנו מזרז אותו אם אני שוטפת לו את הטוסיק ומנגבת. לפעמים הוא ממש מחכה שזה יקרה ורק אח"כ עושה עד נאגלה. חושבת שסה דומה לחתולה שמלקקת לגורים שלה את פי הטבעת ומגרה אותם לפעילות מעיים. וגם היחמורה, מלקקת לעופר את פי הטבעת ואז- ורק אז- יוצא הקקי. אין לי כוונות ללקק שום פי טבעת את פעולת הניגוב כנראה דומה:-D

סצינה הזויה מאתמול בלילה: אני מתעוררת משינה עמוקה, הוא על הציצי, משמיע קולות ודורש משהו. אני אפופה לגמרי, שואלת "יש לך קקי?". לוקחת מהר לקערה, אבל הוא מתעצבן ולא יוצא לו כלום. חוזרים למיטה, אני מיניקה עוד, מבינה שאולי בכלל התעוררתי בתחילת ההנקה, ושסתם החלטתי שהוא צריך, ושסתם הערתי את שנינו עוד יותר. עד עכשיו לא ברור לי מה זה היה
מתוך שינה אומרת לו: "אם תצטרך קקי תגיד לאמא אה, אה".
אחרי זמן מה, אולי כמה דקות (הפסקתי להסתכל על השעון בלילות) הוא אומר "אה", וזה בינגו...

(יש מצב שכל התינוקות מדברים כל הזמן בהברות פשוטות, רק שאף אחד לא שם לב?)

Pלונית אחרת - קורה לך שאת מסתכלת עליה ופתאום עולה לך בראש 'פיפי'? אם כן אז קחי אותה לפשפוש, כי זה בטח נכון ...
לבת שלי גם יש תקופות כאלה. אם אני מרגישה שהתקשורת ביום או שבוע מסוימים לא 'משהו משהו' אז אני עוברת להסתמך יותר על תזמון. ביתי היקרה מודיעה בעיקר קקי. פיפי פחות נחשב ...

אולי, חשבתי על זה, אבל מה?! היא רוצה שאני אסתכל עליה כל הזמן?! 0-: לפעמים אפילו כשהיא עלי פתאום נוזל עלי.... אבל אם אני יושבת לשולחן העבודה והיא על המזרון לידי היא קוראת לי כשהיא צריכה. מוזר.

אולי היא מסמנת לך בצורה אחרת כשאת לידה? לוידת. סתם משערת. עושה פרצופים, משהו עם הידיים.

שמתי לב לדבר מוזר, אם אני לא לידה היא קוראת לי (ממש בקול) לפישפוש, אבל אם אני לידה קרוב - משחקת איתה או אפילו סתם קרובה מאוד היא פשוט משחררת בלי כל אתראה. כאילו מצפה שאם אני ממש על יד אדע שהיא צריכה?! מה הקטע עם זה? מה אני מפספסת?

גם שלי לא צמודה אלי במנשא. כשהיא עם עצמה, אני שמה מתחתיה מגבת ישנה, או שתיים. לרוב הן נשארות יבשות לכל היום. כמות הפספוסים קטנה כ"כ מהר בלי שמרגישים. כמעט ואין.
במשך הזמן היא תקרא לך גם מחדר אחר. אצלינו זה היה ממש מהר. נשמע כאילו אנחנו מסתכלים עליהם 24/7 כדי לתפוס את המבט הזה של "עוד שניה יוצא לי PP", אז לא, זה רק בהתחלה ככה. מאוד מהר היא למדה לקרוא לי.

את יכולה להעביר אותה איתך לחדר האחר ולהניח אותה על הרצפה עם משחקים שלה. ככה היא לידך כל הזמן רואה אותך ואת אותה.

חשבתי שיש משהו מאוד ממרכז את הילד ב בלי חיתולים - מאחר ואנחנו בדירה עירונית הרי שיש דברים שאני עושה בחדר אחר ממנה (מטבח / חדר מחשב...) אמנם העברתי את רוב הפעילות שלי לסלון אבל עדיין יש פעילויות שאני נדרשת לעשות בחדר אחר ואז מה?!

הודעה שנשלחה לקבוצת יהו של הבלי חיתולים http://groups.yahoo.com/group/eliminationcommunication
וחשבתי שזה יכול מאוד לעזור:
(וסליחה על האנגלית - אין לי זמן לתרגם כרגע)

Subject: "The pee button", or technique I've had good success with.

On the subject of weeing I posted this to the Oz Nappy free group, and
it has helped people there, so I thought I'd post here for other
newies to try out:

Since beginning natural infant hygiene, or actually before while
reading the book when preggers, I thought about how when we had
kittens in the house we would watch the mother cat come in, roll the
kitten over and lick it's lower belly, the kitten would then do its
business for her to "clean up". I thought, we're all mammals, surely
it is an instinctual technique.

I tried this earlier on, (technique below - not licking!) but couldn't
well get co-ordinated with a floppy newborn. I remembered it again
recently (Maven is 3 months) and since he has been having trouble
relaxing at night - arching, crying, falling asleep etc, I tried it -
and BAM - massive piddle session. Since then I have done it many
times, and 9 out of 10 it seems to help prompt a BIG bladder
relaxation - especially when he is stressed, like after waking up
after a longish sleep with a full bladder, and crying about it, then
he feels better. Also before bed, if he has a bit to get out before an
outing, or while we have the opportunity when out, but no iminent
signalling. I've been calling it his "pee button" in recent days, it's
beed so effective.

The technique is to hold baby in usual classic position, more leaning
back on arm or belly, and to 'tickle" his lower belly with one finger

• just above I guess where his bladder would be. It really helps a

full emptying be achieved, rather than several shorter pees as
sometimes seems the case. How does this work for others? It would be
interesting to know...

שחר לפעמים מתעצבן כשאני לוקחת אותו לשירותים ומציעה לו להתרוקן לפני שהוא צריך,
במקרים כאלו אני שרה לו אום (כמו ביוגה) ארוך ונמוך והוא גם נרגע וגם משחרר.

ברגע שאני פותחת את המים בכיור ישר הפיפי יוצא.

מנסים כמה שניות. אם הוא מסרב לא מתעקשים, בטח לא אם הוא בוכה.
כשאת מבינה שהוא גם רוצה לינוק וגם צריך פיפי את מיניקה, ומסדרת חיתול עלייך שיתפוס את הפיפי.
לרוב הם עושים הפסקה ממש קטנה בהנקה (מרפים לרגע) - ואז עושים פיפי. בהדרגה תלמדי לתפוס את ההפסקונת ולהעביר לתנוחה על הקערה. את גם אומרת לו "רגע, חכה" וכשאפשר לשחרר את אומרת "עכשיו, פשששש". וכשהוא עושה פיפי (לא משנה על מה) את אומרת לו "פיפי" שיידע לקשר את המלה לפעולה.

אני עדיין סקפטית שהוא ממש מבין את הסיטואציות ואת מה שאני אומרת לו. האמנם?
לחלוטין!
זה מדהים ומרגש, כשאת קולטת שאת ממש מדברת עם תינוק בן כמה שבועות והוא מבין הכל. בעלי ואני לא הפסקנו להתפעם מזה. לדעתי, התקשורת הזאת גם מפתחת את האינטליגנציה.

לא שייך לדף אבל שייך לנושא ההבנה: אחרי שראיתי שבתי התחילה לדבר מלים שלמות וברורות בגיל ששה וחצי חודשים, חשבתי הרבה על עניין רכישת השפה. לפי החשבון שלי, בשביל שתינוק יהיה מסוגל לבטא בקול רם מלים ברורות ושלמות בגיל חצי שנה - הוא צריך להבין דיבור כבר בגיל 6 שבועות לכל היותר (כלומר, ברגע שהוא יוצא מהשלב ה"עוברי" הזה של אחרי הלידה). או בעצם - התינוק מקשיב לנו מדברות כבר מתוך הרחם, כי ידוע שהוא שומע קולות וקולט רגשות כבר כעובר.
בעקבות ההבנה שהבנתי בזכות בתי, התייחסתי לתינוק השני שלי מלידה כאילו הוא מבין כל מלה שאני אומרת לו כבר בלידה.
וככה גם ראיתי שהוא מתקשר בלי חיתולים ומבין כל מה שאני אומרת (כולל היענות לבקשה "חכה, תיכף נעצור בצד" כשאנחנו באוטו והוא בן פחות מששה שבועות), וגם התחיל לדבר מלים שלמות עוד לפני גיל חצי שנה.

גאווה א' - אני וגיא מול הכיור דקה ארוכה, נדמה שגיא מתעניין יותר בחלון שמעל. רגע של שקט ו-פיפי ישר לכיור! אני משבחת ומהללת ונפנית לדרכי בסיפוק, גיא מוחה בקול. אני מנסה להבין (חשבתי שהוא רוצה להמשיך להביט בחלון) וחוזרת לכיור, ואז הוא עושה גם קקי! הוא פשוט לא סיים ורצה שנחזור לעשות בכיור!
גאווה ב' - מטיילים בגינה, אני שואלת את גיא, חצי בצחוק, "רוצה להשקות את הגינה של סבתא?" לא עוברות עשר שניות, והבחור משחרר! השקה את הגינה של סבתא לקול צחוקי המופתע!

אני עדיין סקפטית שהוא ממש מבין את הסיטואציות ואת מה שאני אומרת לו. האמנם?

זוכרת שדיברנו על "ללמוד להבחין בתת מודע"?
אז אני חושבת שיש לי קצה חוט: לשים לב אלי, לא אליה. המסרים ממנה מגיעים אלי, ולא מתורגמים נכון. אם אשים לב לתגובות שלי, לשינויי התנוחה שלי וכו', אולי אלמד להגיב נכון לסימנים (במקום ללמוד לשים לב, צריך בעצם רק לשנות את התגובה, כי אנחנו ממילא שמים לב).

בפעמים בהן הוא לא מוכן לעשות פיפי לפני היניקה אני מניקה מעל גיגית ונותנת לו לינוק עד שאני מרגישה שהוא צריך ואז אנחנו כבר שם. לפעמים אני מוותרת וסופגת פספוס כדי לא לתת לו לבכות ככה...

ניקי: מוכר וידוע.
אין ברירה, צריך להתחיל כשה"פיספוס" ידוע מראש. הוא מתעורר, אומרים לו באופן ברור: "עכשיו נינק, ואחרי זה נעשה פיפי". הוא יונק. ברגע שהוא עושה הפסקה קטנה - אומרים "עכשיו נלך לעשות פיפי. בוא!" וקמים למקום שיעשה פיפי. אם הוא לא חיכה - אומרים לו: "פיפי! בפעם הבאה נעשה ב..." (אמבטיה? כיור? סיר?)
הרבה פעמים, הוא לא יתרוקן, כי זה בעצם פיספוס. אז הוא יינק עוד קצת, ואז יעזוב, ואז אומרים "עכשיו נלך לעשות פיפי" והולכים לאמבטיה, נגיד, ומנסים לפשפש. ברוב המקרים הוא יעשה את הפיפי שנשאר מקודם.
בהדרגה הוא ילמד את מה שאת מנסה ללמד אותו:
יונקים, ואז הולכים לאמבטיה לעשות פיפי.
יש לו הרבה דברים ללמוד: להבין מה את רוצה, ללמוד להתאפק עוד קצת כשהשלפוחית נורא לוחצת, להסכים להפסקה ביניקה לצורך פיפי (כשהוא כבר לא גווע ברעב/בצמא, אבל כבר מת לפשפש...).
זה תהליך.
בהתחלה הוא יעשה תוך כדי הנקה, לאט לאט הוא יגדיל את מרווחי הזמן.
תהליך לימודי.

פיפי לאחר שינה-
אני יודעת שמיד לאחר השינה יש פיפי ואכן כל פעם מיד אחרי ההתעוררות לקחתי את יובלי לאמבטיה. אבל במקום לעשות (כנראה בגלל שהא רגיל להתעורר ישר לציצי) הוא בכה ובכה עד שכבר לא יכולתי לראות אותו ככה וויתרתי והתחלתי להניק. בכל פעם, רגעים ספורים אחרי כן הוא עשה פיפי. מה העצה במקרה הזה- לוותר על "פישפוש" מיד אחרי שינה או לנסות למרות הבכי (כואב הלב)?
תודה!

ניפנופי רגליים! זהו. כשהוא יונק במיטה וצריך פיפי הוא בועט! וגם הבכורה היתה פתאום בועטת (כשהיתה גדולה וגמולה) בלילה כשהיתה צריכה פיפי, ולא היתה מסוגלת להגיד מה מציק לה (בוכה, בוכה, אומרת על כל דבר לא, בועטת ברגליים). רק אני הבנתי את זה, ומובן שתמיד התברר שצדקתי. בזכותה הבנתי מה הוא "אומר" לי.

מצטרפת לקודמותי -
רואים את כל הקולות. גם "דיבור", גם מאמצים שונים, גם קיטורים. הכל בפנים - פה, עיניים, מצח, וגם בגוף, בידיים: אגרופים, נפנופים, ברגליים...

על הקולות אני כמעט לא סומכת. הוא "מתלונן" ורואים את זה בהבעות, בפרצוף, בתנועות. או שהוא נעשה פתאום שקט ו"חושב". או בדפוס היניקה - פתאום יונק שוב ושוב ושוב באופן אובססיבי עד שאת תופסת שהוא בכלל לא צריך לינוק אלא לעשות פיפי - יונק עוזב יונק עוזב, תופס את השד ולא יונק וכו'.

שרה - קודם כל בהצלחה. שנית - נראה לי שאצלי התקשורת מבוססת גם על שמיעה כי זה מה שיש לי. אם את לקוית שמיעה מן הסתם כל התקשורת היא פחות על צליל ויותר על שפת גוף וקשר עין? אצל אמנון זה ממש לא רק הקול. זה בעיקר וקודם כל שפת הגוף - קצב שונה של תנועות, התפתלויות שונות ותנועות שכאילו לא קשורות לרגע.
קולות מאמץ לפני קקי תמיד מלוות בהתפתלות מאומצת ואימוץ שרירי הבטן. לומדים לראות את זה ולהרגיש את זה.

אצלי אף אחד מהילדים לא השמיע קולות לפני קקי. להפך -- הם נעשו שקטים ו"חושבים".

הכי מדהים - שרוב הפעמים אני פשוט יודעת לבד מתי היא צריכה ומה. אינסטינקט.
ממש כמו שהציצי מתמלא חלב לפני שהיא מתעוררת.

אצלי, כשאני מושיבה אותה, אני אומרת "בואי, תעשי פיפי ב...", ואז גם קצת "פששש", ו"גונבת" נשיקה על הראש (בסוף, בגיל 30, תהיה לה עצירות כי היא לא תצליח לשחרר בלי נשיקה (-; ), ואז - אני מחכה. והיא מחכה, ואני מרפה את השרירים שלי, וגם היא, ורק אז זה יוצא.
כלומר - זה לא מצב של - סימן - פיפי, אלא איזו תקשורת מורכבת יותר.

בנוסף, כשאני מנסה לתאר את התהליך שעברנו -
בהתחלה רק ניחשנו, החזקנו, ולפעמים הצלחנו (יו... אני חושבת עכשיו, וכבר לא מבינה למה שתינוקת בת יומיים תעשה פיפי/קקי בדיוק כשמחזיקים אוה. זה פתאום חזר להיות פלא בעיני).
אח"כ למדנו לנחש טוב יותר.
אז ראיתי שהיא לפעמים מתאפקת (ז"א - אם אני אומרת - "בואי, נלך לעשות פיפי בכיור", או - "חכי, אבא יקח אותך לקקי", לא ברח לה בדרך, והדרך יכלה להיות ארוכה יחסית). יכולת זו השתכללה: עכשיו אנחנו מורידים מכנסיים, ואפילו פתחנו לחצניות של אוברול.
כמעט בו זמנית ראיתי שאחרי שהיא מסיימת, היא מסמנת ש"די".
קצת מאוחר יותר נהיה "עושה לי טובה" - כלומר מתאמצת לעשות פיפי כי לקחנו אותה, ולא כי היא באמת רצתה.

עד היום, אני לא חושבת שזה ה"פשששש" שלנו (בעלי לא תמיד טורח...), אלא המצב שלי בו אני חושבת בכנות "עכשיו את יכולה, קדימה".

לגבי סימונים שלה - היא לא מסמנת כמו "אמא, קחי אותי לפיפי", אלא ההתנהגות שלה פתאום משתנה: נעשית פעילה מאוד, או מיבבת, או סגנון היניקה משתנה. אלה דברים שאנחנו תמיד מגיבים אליהם - באופן כמעט לא מודע, אבל התגובה ה"אינסטינקטיבית" היא לא הנכונה, אלא צריך לקחת לסיר. ז"א - זה עדיין תפקיד שלי - לקרוא את הסימנים, ולא שלה-לסמן. (לפעמים אני מבקשת ממנה "תפסיקי לינוק כשתרצי פיפי". אני עוד לא יודעת אם זה עוזר. אולי כן).

הלילות - לדעתי, הבעיה אצלינו היא שעד שאנחנו מתעוררים, היא כבר במצב המעצבן של מתאפקת ורוצה לינוק. במצב כזה, פשפוש יגרור בכי, והנקה תרגיע ותאפשר לה לעשות פיפי תוך כדי. אנחנו מתפשרים, בינתיים, על חיתול ח"פ.

מה אני אומרת?
נראה לי (משאלותיך) שאת מצפה שהתינוק ילמד מערכת סימנים ברורה, שלא יהיו פספוסים, שהכל יהיה דטרמיניסטי וברור. זה לא כך.

כל ה"בלי חיתולים" אינו תהליך למידה של הילד לבד, אלא תהליך למידה הדדי של הילד והוריו.

פספוסים תוך כדי הנקה - יש מעט. אני חושבת שאילו היינו/הייתי מבינה את כל האיתותים שלה, וגם מגיבה להם, זה לא היה קורה.
ז"א - זה קורה, אבל כמעט תמיד רואים איזה שינוי בצורת היניקה (ואני לא מבינה שזה רמז, או שוכחת ["איך לא קלטתי? טיפשה!"], או לא מספיקה), או שזה כמו שתיארתי למעלה. בלילה אני מיניקה רק בשכיבה - והיא מחותלת. אנחנו לא בטוחים אם היא עשתה את הפיפי קודם, או תוך כדי.

מחשבות על בכי. איכשהו אני מרגישה שבמקום שכרגיל היינו מלמדים אותו לא לבכות - על כל פיפי/קקי אי נוחות וכד' בעזרת מוצץ או משהו אחר, היום אני מעודדת אותו לבכות כי כך אני מבינה אותו יותר. אז לא בדיוק. אני מעודדת אותו לתקשר גם אם זה דרך בכי. הבכי שלו משמעותו זה כבר לא רק - רע לך הינה חיבוק, עכשיו יותר טוב. זה יותר - אני צריך עזרה אז גם תוך כדי בכי אני מחזיקה אותו לפיפי וזה נכון לי הרבה יותר. יוצא שהוא בוכה יותר (נדמה לי) מתינוקות אחרים ואני ממש מרוצה מזה!
ככל שאני חושבת על הענין יותר זה מרגיש לי יותר נכון. וכן - זה מאד מעיף.

אח, להתמוגג! זה מה ששבה אותנו: לראות ולהווכח במו עינינו שתינוקות כל כך קטנים מבינים! הרי זה מדהים!
נכון.
היום גיסי שאלו אותי "למה", ועם הנסיון ה"ארוך" שלי יכלתי כבר לומר "אני רואה שזה טוב לה", "זה נוח לנו", "היא מבינה, מחכה, עושה כי ביקשתי". מדהים! 3 שבועות!

[לבלוג - אתמול כשאבא שלי היה, היא ישבה עלי, והרגשתי את מכנסי נרטבים. קפצתי (כמו שכתבתי שאני מנסה להפסיק), וראיתי שזו טיפה קטנה. אמרתי לה שנלך לעשות פיפי בכיור, והיא חיכתה, הלכנו, ועשתה].

אח, להתמוגג! זה מה ששבה אותנו: לראות ולהווכח במו עינינו שתינוקות כל כך קטנים מבינים! הרי זה מדהים!
הינוקא עוד לא הולך, רק זוחל ועומד, ומתיישב, אבל לא על כסאות וכדומה.
ויש לנו סיר פנימי קטן (שנכנס בתוך מושב "סירטף", רק שהמושב עוד גדול וסיר רגיל גדול עליו.
הסיר והטישו-אים או נייר הטואלט עומדים על שרפרף ליד הספה.

הבוקר הוא בא אלי (אחרי שכבר עשה פיפי וקקי באותו בוקר, ושיחק על הרצפה), תופס בסיר ומושיט לי.
"אתה רוצה פיפי?" טוב, פשפשתי אותו. עשה פיפי ענקי.
הוא בא לבקש לעשות בסיר!

אמש הוא גם בא לבקש, כשאכלתי ארוחת ערב, אבל לא הבנו אותו. חשבנו שהוא רוצה אוכל. כנראה שהוא הבין, שעם הוריו הסתומים צריך להגיד במפורש: הנה סיר. לזה אני מתכוון.

אחרי לילה כמעט ללא יניקה, אחרי יניקת הבוקר הקשה (נראה כאילו היא מרגישה מותקפת ע"י החלב) ומנוחת הלוחם (מתרווחת ו"פותחת כפתור" כמו אחרי ארוחה גדולה), ראיתי שהיא לקראת קקי.
בוקר, אני עוד מאובנת, החלטתי לשלוח את בעלי למשימה, ויִדעתי את הקטנה "את רוצה קקי? תכף אבא יבוא, ויקח אותך לכיור". היא חייכה בתום ההסבר! למותר לציין שהיא לא עשתה עלי קקי בזמן שחיכינו לו, וכן עשתה (המון!) בכיור.

התובנה החדשה שלי:

זה חייב לעבוד ברקע.
לא 100% קשב, אלא רק - ברקע, ב"ראיה צדדית", בלי להבין בדיוק מה ולמה.
(בשמת כתבה למעלה, למשל, שהיא לא יודעת אם זה פיפי או קקי, היא רק יודעת ש"עכשיו צריך סיר").
כשאני מנסה לעשות את זה רציונלית, יש כ"כ הרבה גורמים לפענח: תנוחה, פרצופים, תנועות של הפה והעיניים, צורת יניקה, תנועות ידיים, קימוט מצח... אי אפשר לנתח את כל זה בלי לטעות. יותר מזה: כשיש מסיחי דעת (מחשב, אורחים, טלפון, ילד נוסף ...) זה עוד יותר קשה, ויש לי עוד יותר פספוסים.
אבל מה - זה כמו עם העכברים והחתול: אין לי מושג איך "מפתחים" קשב תת מודע.

מצד שני (אם כי אולי זה אותו דבר) - בכל פעם שאני חושבת שיש פיפי/קקי, ונותנת אותה לבעלי בשביל זה, אני לא טועה! הרבה פעמים זה קורה רגע אחרי שאני הושבתי אותה מעל סיר, ורק עיצבנתי אותה. אולי זה כי מבחינת בעלי זה לא "היא עשתה ככה, אז היא בטח-אולי-רוצה", אלא "אני יודע שהיא רוצה. נקודה (ואין לי מושג למה)".

מישהו יודע איך מפתחים תהליכי-רקע במחשבה?

זז באי נוחות ואז מפסיק לרגע לינוק באופן חשוד
ואז זה חם ורטוב, הרבה לפני שאני מצליחה להגיב.
והנה הודאה: זה קורה לי הרבה הרבה יותר כשאני מיניקה מול המחשב (איקון של המקלידה ביד אחת. דוקא ימין).

אני מפשפשת אותו ואז הוא נרדם בצ'יק
כאילו הפיפי/קקי מפריעים. כ"כ נכון - לישון כשכלום לא מציק יותר...

לפעמים הפיפי מגיע עכשיו אחרי שהוא טיפה מרפה את הגוף
קורה גם לי שאני מפשפשת ארוך, ומחכה ומחכה, ונדמה שהיא ממש נרדמת על הסיר. אל לא הבנתי עוד מה זה: בחלק מהפעמים אני מוותרת ומפספסת, באחר - מוותרת, וכלום (פשפוש יתר) ובחלק - היא עושה לי טובה (פשפוש עודף?) [מתרגלת מונחים].

קיים הבכי הזה של לפני פיפי, אבל לא תמיד אכן היה לי כ"כ הרבה יותר נוח אם הסימן היה תמיד אותו הסימן. למשל הבכי הברור שהוא כמו זעקה שהוא משמיע כשהוא מתעורר וצריך דחוף. תוך כדי הנקה זה שפת גוף. זז באי נוחות ואז מפסיק לרגע לינוק באופן חשוד. זו למידה חדשה לי. כך גם לדבר איתו והוא מחייך ומשחק וצוחק ומשתין תוך כדי.
בבוקר - משתין בתכיפות גבוהה. היום - ארבעה "פספוסים" שלי כשאני מסתכלת עליו לנסות וללמוד מהם האותות. אולי פשוט לא תמיד יש. אולי הוא מאותת פחות כשהוא לא לגמרי מלא או כשהוא מאושר וצוחק. עדיין פתאום העינים מתקבעות או שהגוף זז קצת באי נוחות . קשה לראות.

עוד משהו ששמתי לב אליו ביומים האחרונים. כשהוא נרדם והגוף שלו נהיה רפוי, כמעט תמיד יש עוד פיפי אחד שמבקש לצאת. הוא מתחיל לקטר קצת ובמקום לנדנד אותו יותר חזק אני מפשפשת אותו ואז הוא נרדם בצ'יק. כמובן לא תמיד אבל הרבה.

הבכי הגדול שהיה מלווה כל פיפי קצת נרגע ואני שמה לב שלפעמים הפיפי מגיע עכשיו אחרי שהוא טיפה מרפה את הגוף (ואני חושבת שאין לו ומותרת). אז נראה לי שהוא לומד לשחרר. כשאין לו ממש והוא מתעצבן הוא בוכה ב - נה נה נה. חוץ מזה בד"כ אין סימנים ברורים שאין לו או שאין יותר.

קיים הבכי הזה של לפני פיפי, אבל לא תמיד. למשל - לא אם הפיפי לפני הנקה, אולי יש משהו אחר שמעורר את הבכי הזה, ולא הפיפי-נטו? יש לכן רעיונות?

הפיפי/קקי מסבירים כל כך הרבה דברים שתמיד היו מין אקסיומות של "תינוק בוכה" וכיו"ב. אני מתחילה לתהות לגבי המון "אמיתות" כאלה מה בהן אמת, ומה תלוי-תרבות-מחתלת.

הנקה וחירבון - אני יושבת על קצה המיטה והגיגית בין רגלי - פועל יופי. גילה - אותם סימנים פיזיים לקראת חירבון וגם אצלו יש לי הרגשה שהוא מבשל את זה איזה שעה קודם.

ותובנה לא טכנית: אני כמעט בטוחה שכשהיא גומרת היא מודיעה (בכי+תנועות גוף של "טוב די, אני לא חיבת להמשיך לסבול את ההחזקה הזאת עכשיו!").

לגבי "תוך כדי יניקה"
אצלינו, די קשה לה להוציא קקי. אני לא לגמרי בטוחה, אבל נראה שיש לה איזה אי שקט שעה-שעתיים לפני קקי, ורק בסוף היא מוציאה. אחד הדברים שהיא עושה בזמן המאמצים-שלפני, זה למצוץ את האגרוף שלה, או את היד שלי שעליה היא נשענת (אם היא רכונה קדימה), או מבקשת ציצי לשלוקונים קטנים.
בשביל זה, האקרובטיקה לא כ"כ מסובכת: אני יושבת על מזרון, נשענת על קיר (או לא). בד"כ" אני בישיבה מזרחית, אבל עכשיו אני צריכה להזיז את הרגליים הצידה, כי הסיר עומד במקום כפות הרגליים שלי (הציור ברור?). היד של הצד ממנו היא יונקת תומכת בגב, עד התוסיק, והיד השניה - קצת עוזרת ברגליים. אני משתדלת שלא יפול הרבה משקל על התוסיק שעל הסיר, או לשים (קצה כף) יד ביניהם.
באחד הימים, הדבר היחיד שהרגיע אותה היה תנוחת יניקה "מאונכת", אז ישבתי גבוה יותר - על כף הרגל שלי - ורכנתי מעט קדימה. נדמה לי שהיה שם פיפי.

אני לא ממש מאלה שצוהלות בשמחה.
התנהלות שיגרתית נראית ככה: נדמה לי שהוא צריך. אני מפשיטה ומחזיקה מעל לסיר, ואומרת "פשש פשש, אתה רוצה פיפי?" ואז הוא עושה פיפי, ובזמן שהפיפי יוצא אני אומרת "כן, פיפי!" במין טון מאשר כזה (תבואי אלי ותשמעי), ובדרך כלל גם נותנת לו נשיקה על הראש (שבדיוק מתחתי).
אני אומרת "כן, פיפי" בעיקר כדי ללמד אותו מה המלה שהולכת עם הדבר הזה, ומקווה שעוד חודש חודשיים הוא כבר יגיד בעצמו "פיפי". הנשיקה גם היא לא חריגה. כל הזמן הוא מקבל נשיקות, בכל תירוץ וגם בלי תירוץ...

אני לפעמים אומרת "יופי, פיפי" בקול יבש ואפור כהרגלי. לפעמים סתם "יש לך קקי". ולפעמים "סססס" או "אה-אה-אה". התפעלות זה לא כל כך באופי שלי, אבל אני כן נותנת איזשהו משוב, הכרה.

שאלה ממש דבילית, אבל אני חייבת: כמה שמחה אתן מגלות כאשר התינוקות עושים פיפי/קקי? אני לא מרגישה בנוח עם ההתפעלות שלי מצד אחד, ומצד שני אני חושבת שצריך להגיד יופי בסוף.

זה בדיוק כך בהתחלה. הקיטור לא שונה מבקשה להנקה או עייפות, ואת פשוט מנסה את כל האפשרויות עד שאת קולעת... היום אני עובדת גם לפי השעון, ואני מכירה אותו.
ובכל זאת, יש קיטורים שבהם אני לא יודעת. אני קודם מנסה לפשפש ורואה איך הוא מגיב. יש לו שפת גוף שאומרת "בטח!" והוא עושה, יש של "אולי" ואז אני מחכה קצת, ויש עלבון מוחלט "בכלל לא רציתי פיפי! לא הבנת אותי!" ואז מנסים להיניק. ואם גם זה לא מה שהוא רוצה, אז לוקחים על הכתף ומתחילים להסתובב, ואז מתברר שהוא בכלל רצה לגהק, או שהפריעה לו איזו פליטה בהתהוות בבטן, או שהוא רוצה לישון ואז כמה קילומטרים נגמרים בשינה...

איך הוא מסמן לך שהוא צריך פיפי? הקטנה שלי, (כבר לא כ"כ קטנה- 10.5 חודשים) מתחילה מין קיטור שכזה, אבל הוא לא שונה מבקשה להנקה או עייפות אז בכל פעם אני פשוט מנסה ובודקת מה היא רוצה.