[po]סיפור לידה ראשונה שנכתב בהכנה לקראת הלידה השניה[/po]

:-d .

מתה על חוש ההומור שלך, שלא הולך לאיבוד גם בסיטואציות כאלה.
כתבת נהדר.
(אמנם אנחנו בבאופן, אבל שימי לב שרק באיומים דניאל הואיל לצאת ;-) :-D ).

[u]הכי קל לבחור או-או: או לקבל ולעשות את כל מה שמערכת הרפואה הקונבנציונלית מציעה, או לוותר עליה לגמרי. אני רציתי לקחת מה שהתאים לי ולדחות מה שלא[/u]
איזה יופי שכתבת את זה עכשיו, כי זה מתחבר [b]בדיוק[/b] עם מה שהתחלתי לכתוב בדף הבית שלי לגבי ההתמודדות עם סרטן.
עכשיו אני מבינה יותר למה התכוונת - ראשית, בהשוואה, ושנית, את מתייחסת לא ספציפית לאירועי הלידה פרופר, אלא לכל הסיפור בכללותו, לאורך כל ההריון, ששיאו למעשה בלידה עם מיילדת אצלך בבית ממש כפי שרצית, ואף החזקת מעמד בגבורה לאורך כל תהפוכות הלידה הארוכה והמאתגרת הזאת ובכל זאת [b]ילדת כפי שרצית[/b] |יש|
|L|

בשמת, התקלת אותי :-).

התשובה הקצרה היא שקיבלתי תיקון ללידה של יותם (אולי אשים פה את סיפור הלידה, שכתבתי בזמן ההריון עם דניאל והתהליך שעברתי אז לגביה), וניצחון על המכשולים העצומים שהוצבו בדרכי בהריון. ההריון הזה היה, כאמור, טלנובלה מבחינת הממסד הרפואי, ובלי שום סיבה מוצדקת מבחינת ההריון עצמו אלא רק בורות, כסתח, שקרים ועיוותים. החל ברופא הראשון שאיים עליי בהפלה אם אני לא עושה אולטרה סאונד בשבוע 2, המשך ברופא ששיקר לי ולאחרים עליי ובמיילדת שהעיפה אותי בגללו...

הכי קל לבחור או-או: או לקבל ולעשות את כל מה שמערכת הרפואה הקונבנציונלית מציעה, או לוותר עליה לגמרי. אני רציתי לקחת מה שהתאים לי ולדחות מה שלא, וזה התגלה כמאבק קשה ומייגע בכל אחד משלבי ההריון. למרות המכשולים האלה, ולמרות הלידה הקשה והארוכה, הצלחתי בסופו של דבר ללדת כמו שרציתי.

(ואז התחלתי לחשוב כמה חוויות מעצימות תלויות בדברים שאינן בשליטתנו. הרי זה שהצלחתי - היה הודות למזל, לא פחות מאשר הודות למאמצים שלי ואף יותר).

התשובה הארוכה היא פוטנציאלית אחד הדפים הכי ארוכים בבאופן :-) .

אני אשמח מאוד אם תסכימי לפרט - במה היא היתה כל כך מעצימה? את מספרת הרבה על הצדדים האחרים אבל דווקא על זה את די פוסחת.

תודה, בשמת!
הסיוט שבלידה מתגמד בזיכרון מול היותה אחת החוויות הכי מעצימות שהיו לי אי פעם, אולי המעצימה שבהן.

איזה חוש הומור וכתיבה משובחת {@ ואיזה סיוט של לידה P-: לא ייאמן איך הילד הזה הגיע לעולם...
(())

תודה!

תמי,
הכתיבה שלך נוגעת מאוד עמוק. תודה על השיתוף.

וואו תמי, ממש נהנתי לקרוא.
את מלאת הומור והצחקת אותי ממש.
זה תרגול טוב, אולי אקח אותו לעצמי, לכתוב את סיפור הלידה שעברתי בצורה הומוריסטית (-:
ואכן את אמא סופרוומן, אין ספק!
(())

וואו תמי. תודה גדולה על שאת חולקת את סיפור הלידה הזה.
את באמת באמת נחווית בצד הזה (גם בלי אוקסיטוצין :-)) כסופר וומן.
כמה את מרגשת ונוגעת בכתיבה שלך.
איזו ברכה @}

דואל לננסי המיילדת במלאת שנה לדניאל.

Dear Nancy,

Today is Daniel's first birthday. One year and two weeks ago it was my birthday. I was sitting and crying because all plans had failed and I thought I would have to give birth in the hospital or unassisted. Then I called you, and everything changed.

Daniel is wonderful. He is such a joy, Nancy. I can't start to describe the happiness and the good change he has brought to our family.

The memory of the birth is still hazy. I remember bits and pieces, such as the weirdest sex I've ever had...the only thing I remember clearly is the last hour or so, and the pushing. When I realized that this baby, unlike Yotam, will have to be pushed out, and it will have to be done now. And I pushed with my willpower, because muscle power I didn't have any more.... But the memory of the overall birth experience is of one of the most empowering experiences of my life, and you and Heather and Tammy were such an important part of it. It would not have been like this without your presence. This is another gift that you gave me, one that will last forever. I am so grateful for it, Nancy.

(I'm sorry I dropped off the face of the earth. Daniel keeps me VERY busy, I can hardly get to the computer! But I promise I will send videos as soon as I can).

Much love and hugs to you, Heather and Tammy.

Tami

[po]דף סיפור לידת בית[/po]
[po]דף מוצנע[/po]

(באיחור של שש שנים)

תשע שנים, ארבעה חודשים ויומיים אחרי יותם, ארבעים ושניים שבועות אחרי הזיון, ארבעה עשר שבועות אחרי שמיילדת הבית פיטרה אותי, חמישים וארבע שעות אחרי שהלידה התחילה, שעה אחרי שהתחלתי לדחוף, והרבה אחרי שיצאה לי הנשמה (נחשו מאיזו עדה אני), דניאל נולד.

את המיילדת, ננסי ויינר, מצאתי יום לפני התל״מ. זה היה יום הולדתי ה-42. קדמו לו תשעה חודשים של הריון בסגנון טלנובלה. את הדרמות שלה סיפקו נציגי הממסד הרפואי, וניסיונות חוזרים ונשנים וכושלים למצוא מיילדת בית במקום זו שפיטרה אותי בלי התראה בשבוע ה-28, וגרמה לקריאת לחץ הדם הגבוה היחידה בכל ההריון. אפילו שקלתי לנסוע למקום כמו זה של אינה מיי גאסקין או לשלם לאחת ממיילדות הבית הנודדות, שתמורת תשלום נאות באות לקראת הלידה ומתאכסנות בבית מלון עד לאחריה, כל ההוצאות עלינו ותודה.

ובכן, יום הולדתי. אחרי שמיציתי את הרחמים העצמיים (תירגעו, רק לאותו יום. אצלנו בעדה יש בלוטה מיוחדת שמייצרת עוד כאלה לפי דרישה), צלצלתי לעוד מספר אחד אחרון. בלי ציפיות מיוחדות. כי אני הייתי בקונטיקט, וננסי בכלל היתה במסצ׳וסטס, מרחק נסיעה של כמעט חמש שעות ומעבר לקו הגבול בין המדינות. אבל ננסי היתה אושיה, שטבעה את המונח "Vbac" והיה סיכוי שהיא תוכל לפחות להפנות אותי הלאה. כולה טלפון, מה יש להפסיד חוץ מעוד אכזבה קטנה. אבל בשיחה הזו קרה נס: כבשתי את ליבה. היא הציעה לבוא כל הדרך ממסאצ׳וסטס, לחצות את קו הגבול לקונטיקט ולהסתכן באובדן הרישיון שלה.

שבועיים אחר כך. ארבעים ושניים שבועות, אני ענקית ובקושי יכולה לנשום, ובטוחה שאני הראשונה ביקום שתהיה בהריון לנצח. אחרי הצהרים התחילו הצירים, מנומסים ולא נדחפים בתור. חיכיתי עד שהייתי די בטוחה שזה זה, וצלצלתי לננסי שתארוז את שותפתה והמיילדת המתלמדת ותתחיל לזוז לכיווננו. בינתיים אני היולדת הכי לדוגמה בעולם, רוקדת ומזיזה את התחת כמו גדולה, ולגמרי בטוחה שגם זה יחליק החוצה בקלות כמו אחיו הגדול. כי הלידה השניה אמורה להיות קלה יותר מהראשונה, לא?

המיילדות הגיעו, והצירים שככו. לא נורא, רק התחלנו! ננסי נותנת לי הנחיות איך לזוז. אני הייתי בטוחה שהיא תעשה מעצמה פרח קיר לפי הסיכום שלנו, אז אני מתעצבנת. לא רעיון טוב, להתעצבן. חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר שעות. התינוק מבלה שם סבבה בפנים אז אף אחד לא מודאג, אבל אני מתעייפת. ננסי באה בהצעה שמערבת אותי ואת רז וכל מיני אברים ארוגניים, הכל כולל הכל. הזוי! סקס עכשיו?! אחרי דיון קצר שלי ושל רז, נבחרות האופציות היותר שמרניות. ההוא בפנים לא מתרשם. זה מתחיל להיות טרנד.

עשרים וארבע שעות של צירים. מסתבר שארבע עשרה שעות נוספות זה כל מה שצריך בשביל שההזוי יפסיק להיראות הזוי. זה אמנם אנקדוטלי, ויישאר ככה. רז ואני מסתגרים בחדר. תנו לי רק להעיר, ככה בקטנה: אני די בטוחה שכשמדברות על לידה אורגזמית, לא לזה הן מתכוונות. יש לי תשובה חדשה לשאלה ״מה הסקס הכי מוזר שעשית בחיים״. לא מזמן זכיתי איתה במקום ראשון בתחרות עם חברות.

אבל לשמחתנו, זה עוזר: מגיעים צירים ממש תכופים וקשים, כמו לידה פעילה. אני מסירה את פריט הלבוש היחיד שנשאר עליי ונכנסת למקלחת, והתר מעודדת: יופי, כשהיולדת מתפשטת עד הסוף זה סימן שהעסק רציני. ומה היה עד עכשיו? שיעור בפלדנקרייז? אממה, הילד, בעקביות מרשימה עם העדפותיו עד עצם היום הזה, שונא להתקלח. הוא מוחה על המקלחת החמימה, והצירים שוככים. הלו!! זו לא היתה לידה פעילה?? אף אחת לא סיפרה לי שזה אפשרי בכלל שהיא תעבור כלעומת שבאה בלי התוצרת, רבאק. את מי אפשר לקלל פה? בינתיים אני רק מפנטזת לכיוון הילד על לנוח בקבר או להתהפך בו, מה שיבוא קודם.

טו מייק אן אינפיניט סטורי לונג, אנחנו בחמישים ושלוש שעות. אני מותשת שאין מלים. מתח לא נעים באוויר. הילד שם בפנים הוא היחיד ששמח איפה שהוא. המיילדות מורטות את שער ראשן מטאפורית. בזמן שהן כאן הן מפסידות ימבה לידות אחרות. ננסי מעיפה בי מבט ואומרת לי בחמלה אך בתקיפות, שאני צריכה ללכת לביתחולים. יתנו לך זירוז, היא אומרת, והוא יהיה בחוץ תוך ששים שניות.

אני מרגישה מובסת, ואומרת בסדר. בית החולים הוא במרחק מדוד של שתי דקות נהיגה איטית בלי רמזורים, ובתחתית מדרון תלול רצוף כוונות טובות. אני קמה כדי ללכת, ואז, בשבריר שניה, מבינה שלושה דברים. אחד: הילד הזה החליט סוף סוף לצאת, והוא יוצא ע-כ-ש-י-ו. שניים: את הילד הזה, שלא כמו אחיו, אני אצטרך לדחוף - מה זה לדחוף, לבעוט החוצה. ושלושה: אני אצטרך לדחוף בכוח הרצון בלבד. השרירים הגישו את התפטרותם בנימוק של הרעה בתנאי העבודה. המוט בדלת שהתקנתי במיוחד כדי להיתלות עליו מנופף לי מלמעלה בצער, ואני מרגישה כמו ההוא בציור של מיכלאנג׳לו שהאצבע שלו כמעט נוגעת. יאללה למיטה.

אני דוחפת, דוחפת, דוחפת על המיטה באור מלא ועם כל המיילדות מסביב עם הידיים עליי, משמנות במרץ, כמו בתמונה בספר של אינה מיי גאסקין שעצבנה אותי בעודף ההתערבות שבה ובכותרת ״היולדת מסייעת למיילדות״, כי מי בדיוק עוזרת למי? אבל לא אכפת לי, שישימו ידיים איפה שהן רוצות, העיקר שייצא כבר.

אני לא יכולה לראות כלום מפה כי יושבת עלי בטן שמסתירה. רז מדווח לי מהשורה הראשונה כמו שדרן כדורגל: והראש יוצא! לא, נכנס חזרה. הראש יוצא! לא, נכנס חזרה. הראש יוצא! לא, נכנס חזרה. גם לאפשרות של לידת באנג׳י לא הייתי מודעת קודם. לומדים דברים חדשים כל יום. שמישהו יגאל אותי מייסורי כבר. חבל הטבור כרוך מסביב לצווארו של הצאצא, ואולי זו הסיבה להתארכותה של הלידה הזו, בטח לבאנג׳י הזה. ננסי, במיומנות ובעדינות, מחליקה את חבל הטבור מעבר לראש, והראש משתחרר. אני מתחילה לצרוח כמו שלא צרחתי מעולם, ואני דוחפת עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת ומרגישה גל חום והקלה מיידית בכאב, והוא יוצא ומיד בוכה בעצבים ובקול רם בפעם הראשונה ובהחלט לא האחרונה, ורז תופס אותו ושם אותו עליי, ואני משפריצה אוקסיטוצין כמו המזרקה של אגם. אני סופרוומן! יש לי כוחות על, ייצרתי בנאדם!

(ושלוש דקות אחר כך הילד התהפך מצד לצד).