על ידי יפעת_ו* » 23 יולי 2007, 17:44
ראשית דבר: בני הבכור נולד עם זירוז ואפידורל וואקום, צהבת ילודים גבוהה, אישפוז ממושך, לי היו תפרים, טחורים, כאבים רבים ומצב רוח כללי ירוד. את כל זה אני מרשה לעצמי לפרוק עכשיו כי עד הלידה פשוט לא הרשתי לעצמי לשקוע בזה. רק להרים את הראש ולחשוב חיובי, קדימה, איך לידה אחרת תניב תוצאות אחרות בשבילי ובשביל תינוקי…
לקראת לידה מס' 2, כמעט שנתיים אחרי, עשיתי עבודת הכנה: קראתי סיפורי לידה יפים ומעצימים באתר (ותודה לכל המספרות!!! כל מי שכותבת סיפור לידה, דעי לך שזה מאוד מחזק וגם סיפורי לידה קשים יותר יש להם מקום של ניחומים בליבי), שמעתי מחברות על לידות אחרות, על מיילדות אחרות, על יחס אחר. השאלתי את הספר "לידה פעילה" וקראתי בו שוב ושוב, מהסרט הסוד לקחתי את ההתכווננות ודימיינתי את עצמי בלידה אחרת. בחרתי מלכתחילה ללדת באופן פרטי במרכז של לניאדו ודיאדה בנתניה.
שבוע 39 והכל כרגיל, אני בעבודה. כיוון שבלידה הקודמת לא הרגשתי בכלל צירים לא היה לי מושג שכך זה מתחיל. הבוסית שלי אומרת לי בדיעבד שהיה ברור שאני בצירים כיוון שקמתי כל כמה דקות, מכווצת, נושכת את השפה התחתונה וממשיכה בשיחות הטלפון בקול כואב. היא אמרה לי: היום את יולדת, ואני אמרתי שהיא הוזה.
בצהריים כולנו (אבא אמא והבייבי הגדול) רגילים לישון במזגן אבל אני לא מצאתי את עצמי בשכיבה.
בעלי שאל "זה מתחיל?" ואני אמרתי לו שלא. כל הזמן היה לי בראש שאני לא בטוחה אם בכלל זה צירים ולבוודאי לא רוצה להגיע סתם מוקדם לבי"ח ובכלל כדאי למשוך בבית ולראות אם זה זה…
בשתיים בצהריים בעלי בודק ואומר שיש כל 4 דקות ציר. שוב לא הייתי בטוחה האם זה זה. ושוב לא רוצה לשמוע על בי"ח כי זה אולי צירי דמה (בכלל יש דבר כזה או שהמצאתי???). בשלוש שלחתי אותו לבית מרקחת לקנות לי דברים שבמידה וזו לידה, כדאי שיהיה לי.
את הזמן העברתי בסטודיו למוזיקה שלו. מתמסרת לחלוטין לצירים. שקט, הבייבי הגדול שלי שלי ישן, הבעל בבית המרקחת ואני למעלה. זזה. לא מודעת באותו רגע בכלל מה קורה איתי. לא חושבת שזו לידה. פשוט זזה. מהקיר לעמידה על 6, לכריעה, להזיז את האגן, מקלחת. כל מה שקראתי ולא ידעתי עד כמה הפנמתי - עשיתי.
בארבע ביקשתי שסבא יבוא לשמור על הבייבי הגדול. אולי כדאי שניסע לבי"ח. עדיין אני למעלה מעבירה כל דקה בנפרד, מודעת לא מודעת לכאב. נסחפת איתו לחלוטין, לא מדברת, לא צועקת, לא שותה או אוכלת פשוט זזה.
בארבע וחצי מתקשרים לסבא - הוא בפקק. עוד יקח זמן.
לי פתאום מרגיש שאין זמן. חייבים ללכת.
בחמש יוצאים מהבית. מנסה לשמור פאסון ליד הבייבי הגדול שנמצא איתנו ברכב עד שנגיע לחברה לשים אותו אבל שזה לא הולך. כואב לי מה לעשות?? בעלי אומר לי "זה בסדר, שחררי את הכאב, הילד יעמוד בזה ,אל תפחדי".
בחמש ושבע דקות הבייבי נמסר לחברה. וזהו הכל משתחרר אצלי.
הנסיעה לבי"ח מזעזעת. הכל פקוק. בעלי מציית לשני דברים: רמזור אדום וצירים. בכל דקה או שתיים אני מזנקת מהאוטו, אדומה, מבושלת, צועקת, נאנקת, באמצע הכביש. רכבים מלפני ומאחורי ומצדדי מצפצפים (נו באמת אתם לא רואים שאני יולדת???!!!). אני לבושה בחולצה בלבד ונטולת תחתונים כך שמי שראה תחת גדול ביום א' זז לו בכביש 57 – זו אני (-:
מגיעים לקראת 6 לבי"ח. אני נכנסת למיון נשים נאחזת במעקה וצווחת אני לוחצת!!!!!!! מייד האחיות היו לידי. רגע, הן אומרות, כל כמה זמן ציר?? אני לוחצת!!, אני עונה – לא מבינה בעצמי את המשמעות.
הן מבקשות שאשכב רק לשניה לבדוק פתיחה, הסכמתי לשכב "אבל רק לשניה!" בין הצירים היא בדקה ואמרה יש לך פתיחה של 9 או עשר קשה לבדוק שאת זזה (דא!!!! ).
אני, שכל מה שחשבתי זה רק לא להגיע עם פתיחה קטנה, שאולי זה לא צירים, שאם זו פתיחה קטנה וכאלו כאבים אני מייד אקח אפידורל או שניים או חמש עשרה, אני הצלחתי לסחוב את הצירים בבית. לשניה עד שהגיע עוד ציר הייתי מאושרת.
המים עוד לא ירדו שאולו אותי אם לפקוע. אמרתי שלא. בניגוד לפעם קודמת החלטתי שקודם אומר לא לכל הצעה שיציעו בבי"ח ואח"כ אחשוב על זה. בכל מקרה הייתי צריכה לעבור למרכז לידה ושם אפגוש את המיילדת שלי ונחליט יחד. את המעבר למרכז עשיתי בכסא גלגלים צווחת "אני לוחצת לקקי" והאחות אומרת לי רק עוד רגע חכי!!
הגעתי לחדר הטבעי, נעמדתי על 6, נכנסה המיילדת ורצתה לבדוק פתיחה. איך שהיא התקרבה פקעו המים. מה זה פקעו?? טסו ועפו על כל החדר. הרצפה כוסתה במים, המיילדת היתה צריכה לשטוף פנים ופה (אופס) ובעלי נפרד לשלום מהבגדים שלו…
אני על 6 על המיטה. "אני לוחצת" (הפך להיות המוטו שלי בלידה…) אני צווחת וסוף כל סוף התשובה מהמיילדת היא "קדימה, תלחצי". אני מרגישה את הראש שלו. נוהמת "חצי ראש בחוץ" אומרת פנינה המיילדת. בעלי תומך בי מלפני ואני מרוכזת, שואגת ונוהמת עוד לחיצה, המיילדת מציעה להרים רגל אחת והנה בלחיצה הבא הוא בחוץ. מרגישה אותו עוזב לי את הגוף. המיילדת מעבירה לי אותו מתחתי (אני עדיין על 6) ואני מתיישבת. הוא עלי. יונק, חבל הטבור פועם בין שנינו, המיילדת בשוק מהמהירות, בעלי בשוק כללי ואני מאושרת.
בניגוד לבי"ח במרכז לידה משאירים את חבל הטבור עד שמפסיק לפעום לבד, לא לוקחים ולא שוקלים ולא רוחצים ולא כלום. פשוט הלכו מאיתנו, חזרו להחליף מצעים ולתת לנו מים ואוכל והרבה ספייס ושקט. וכך קיבלנו את התינוק שלנו.
אין מה להשוות את ההרגשה אחרי לידה בביח מול לידה פעילה. הגוף היה אמנם מותש אבל הנפש היתה מרוממת. שלי ושל הסובבים אותי.
בשש ורבע, פחות מחצי שעה שאנחנו בבי"ח, בערך 4 שעות אחרי שהכל התחיל אני מוצאת את עצמי שקטה ורגועה, מאושרת, חובקת את הבייבי שלי. מחוזקת. מאמינה בעצמי וביכולות שלי.
בעשר וחצי בלילה הלכנו הביתה.
בעשר בבוקר כבר אכלנו לנו ארוחת בראנץ, משפחה בת 4 נפשות. מי היה מאמין…
בקיצור המון תודה לכל מיש נתן את ההשראה ללידה הזו לכותבות באתר, למייעצות, לקוראות ולתומכות.
ראשית דבר: בני הבכור נולד עם זירוז ואפידורל וואקום, צהבת ילודים גבוהה, אישפוז ממושך, לי היו תפרים, טחורים, כאבים רבים ומצב רוח כללי ירוד. את כל זה אני מרשה לעצמי לפרוק עכשיו כי עד הלידה פשוט לא הרשתי לעצמי לשקוע בזה. רק להרים את הראש ולחשוב חיובי, קדימה, איך לידה אחרת תניב תוצאות אחרות בשבילי ובשביל תינוקי…
לקראת לידה מס' 2, כמעט שנתיים אחרי, עשיתי עבודת הכנה: קראתי סיפורי לידה יפים ומעצימים באתר (ותודה לכל המספרות!!! כל מי שכותבת סיפור לידה, דעי לך שזה מאוד מחזק וגם סיפורי לידה קשים יותר יש להם מקום של ניחומים בליבי), שמעתי מחברות על לידות אחרות, על מיילדות אחרות, על יחס אחר. השאלתי את הספר "לידה פעילה" וקראתי בו שוב ושוב, מהסרט הסוד לקחתי את ההתכווננות ודימיינתי את עצמי בלידה אחרת. בחרתי מלכתחילה ללדת באופן פרטי במרכז של לניאדו ודיאדה בנתניה.
שבוע 39 והכל כרגיל, אני בעבודה. כיוון שבלידה הקודמת לא הרגשתי בכלל צירים לא היה לי מושג שכך זה מתחיל. הבוסית שלי אומרת לי בדיעבד שהיה ברור שאני בצירים כיוון שקמתי כל כמה דקות, מכווצת, נושכת את השפה התחתונה וממשיכה בשיחות הטלפון בקול כואב. היא אמרה לי: היום את יולדת, ואני אמרתי שהיא הוזה.
בצהריים כולנו (אבא אמא והבייבי הגדול) רגילים לישון במזגן אבל אני לא מצאתי את עצמי בשכיבה.
בעלי שאל "זה מתחיל?" ואני אמרתי לו שלא. כל הזמן היה לי בראש שאני לא בטוחה אם בכלל זה צירים ולבוודאי לא רוצה להגיע סתם מוקדם לבי"ח ובכלל כדאי למשוך בבית ולראות אם זה זה…
בשתיים בצהריים בעלי בודק ואומר שיש כל 4 דקות ציר. שוב לא הייתי בטוחה האם זה זה. ושוב לא רוצה לשמוע על בי"ח כי זה אולי צירי דמה (בכלל יש דבר כזה או שהמצאתי???). בשלוש שלחתי אותו לבית מרקחת לקנות לי דברים שבמידה וזו לידה, כדאי שיהיה לי.
את הזמן העברתי בסטודיו למוזיקה שלו. מתמסרת לחלוטין לצירים. שקט, הבייבי הגדול שלי שלי ישן, הבעל בבית המרקחת ואני למעלה. זזה. לא מודעת באותו רגע בכלל מה קורה איתי. לא חושבת שזו לידה. פשוט זזה. מהקיר לעמידה על 6, לכריעה, להזיז את האגן, מקלחת. כל מה שקראתי ולא ידעתי עד כמה הפנמתי - עשיתי.
בארבע ביקשתי שסבא יבוא לשמור על הבייבי הגדול. אולי כדאי שניסע לבי"ח. עדיין אני למעלה מעבירה כל דקה בנפרד, מודעת לא מודעת לכאב. נסחפת איתו לחלוטין, לא מדברת, לא צועקת, לא שותה או אוכלת פשוט זזה.
בארבע וחצי מתקשרים לסבא - הוא בפקק. עוד יקח זמן.
לי פתאום מרגיש שאין זמן. חייבים ללכת.
בחמש יוצאים מהבית. מנסה לשמור פאסון ליד הבייבי הגדול שנמצא איתנו ברכב עד שנגיע לחברה לשים אותו אבל שזה לא הולך. כואב לי מה לעשות?? בעלי אומר לי "זה בסדר, שחררי את הכאב, הילד יעמוד בזה ,אל תפחדי".
בחמש ושבע דקות הבייבי נמסר לחברה. וזהו הכל משתחרר אצלי.
הנסיעה לבי"ח מזעזעת. הכל פקוק. בעלי מציית לשני דברים: רמזור אדום וצירים. בכל דקה או שתיים אני מזנקת מהאוטו, אדומה, מבושלת, צועקת, נאנקת, באמצע הכביש. רכבים מלפני ומאחורי ומצדדי מצפצפים (נו באמת אתם לא רואים שאני יולדת???!!!). אני לבושה בחולצה בלבד ונטולת תחתונים כך שמי שראה תחת גדול ביום א' זז לו בכביש 57 – זו אני (-:
מגיעים לקראת 6 לבי"ח. אני נכנסת למיון נשים נאחזת במעקה וצווחת אני לוחצת!!!!!!! מייד האחיות היו לידי. רגע, הן אומרות, כל כמה זמן ציר?? אני לוחצת!!, אני עונה – לא מבינה בעצמי את המשמעות.
הן מבקשות שאשכב רק לשניה לבדוק פתיחה, הסכמתי לשכב "אבל רק לשניה!" בין הצירים היא בדקה ואמרה יש לך פתיחה של 9 או עשר קשה לבדוק שאת זזה (דא!!!! ).
אני, שכל מה שחשבתי זה רק לא להגיע עם פתיחה קטנה, שאולי זה לא צירים, שאם זו פתיחה קטנה וכאלו כאבים אני מייד אקח אפידורל או שניים או חמש עשרה, אני הצלחתי לסחוב את הצירים בבית. לשניה עד שהגיע עוד ציר הייתי מאושרת.
המים עוד לא ירדו שאולו אותי אם לפקוע. אמרתי שלא. בניגוד לפעם קודמת החלטתי שקודם אומר לא לכל הצעה שיציעו בבי"ח ואח"כ אחשוב על זה. בכל מקרה הייתי צריכה לעבור למרכז לידה ושם אפגוש את המיילדת שלי ונחליט יחד. את המעבר למרכז עשיתי בכסא גלגלים צווחת "אני לוחצת לקקי" והאחות אומרת לי רק עוד רגע חכי!!
הגעתי לחדר הטבעי, נעמדתי על 6, נכנסה המיילדת ורצתה לבדוק פתיחה. איך שהיא התקרבה פקעו המים. מה זה פקעו?? טסו ועפו על כל החדר. הרצפה כוסתה במים, המיילדת היתה צריכה לשטוף פנים ופה (אופס) ובעלי נפרד לשלום מהבגדים שלו…
אני על 6 על המיטה. "אני לוחצת" (הפך להיות המוטו שלי בלידה…) אני צווחת וסוף כל סוף התשובה מהמיילדת היא "קדימה, תלחצי". אני מרגישה את הראש שלו. נוהמת "חצי ראש בחוץ" אומרת פנינה המיילדת. בעלי תומך בי מלפני ואני מרוכזת, שואגת ונוהמת עוד לחיצה, המיילדת מציעה להרים רגל אחת והנה בלחיצה הבא הוא בחוץ. מרגישה אותו עוזב לי את הגוף. המיילדת מעבירה לי אותו מתחתי (אני עדיין על 6) ואני מתיישבת. הוא עלי. יונק, חבל הטבור פועם בין שנינו, המיילדת בשוק מהמהירות, בעלי בשוק כללי ואני מאושרת.
בניגוד לבי"ח במרכז לידה משאירים את חבל הטבור עד שמפסיק לפעום לבד, לא לוקחים ולא שוקלים ולא רוחצים ולא כלום. פשוט הלכו מאיתנו, חזרו להחליף מצעים ולתת לנו מים ואוכל והרבה ספייס ושקט. וכך קיבלנו את התינוק שלנו.
אין מה להשוות את ההרגשה אחרי לידה בביח מול לידה פעילה. הגוף היה אמנם מותש אבל הנפש היתה מרוממת. שלי ושל הסובבים אותי.
בשש ורבע, פחות מחצי שעה שאנחנו בבי"ח, בערך 4 שעות אחרי שהכל התחיל אני מוצאת את עצמי שקטה ורגועה, מאושרת, חובקת את הבייבי שלי. מחוזקת. מאמינה בעצמי וביכולות שלי.
בעשר וחצי בלילה הלכנו הביתה.
בעשר בבוקר כבר אכלנו לנו ארוחת בראנץ, משפחה בת 4 נפשות. מי היה מאמין…
בקיצור המון תודה לכל מיש נתן את ההשראה ללידה הזו לכותבות באתר, למייעצות, לקוראות ולתומכות.