+הודעה ממשתתפת חדש התקבלה בברכה+
אה, משום מה יצא שכתבתי כפלוני אלמוני את הפוסט הקודם, ואני לא מצליחה לתקן...
משונה מאוד.
או קסום?
הכל בך, פייה שלי קשור בקסם.
היינו בארץ האפשרויות, ראשלישית כבר היתה בת תשעה חודשים כשהבנתי שתיכף חוזרים הביתה... ישבתי עם הנסיך שלי לשיחה והודעתי לו שאני רוצה את מספר ארבע שלי, ועכשיו...
הנסיך התנגד (איש חכם....), והתנגד (ועקשן...) והתנגד עוד קצת, ועברה איזו שעה לפחות עד שהצלחתי לשכנע...
חצי שעה אחר כך - כבר היית אצלי בבטן
כל כך הייתי מאושרת בהריון אתך, הסתובבתי בגאווה רבה, עם הבטן בחוץ, (עייפה ברמות על שקשה לתאר), והשמנתי לי בנחת...
רופאת הנשים התחלחלה למשמע הידיעה (ומייד התחילה לדבר איתי על אמצעי מניעה...
), ואני - כמו אמא אווזה, שלושה אפרוחים בחוץ, ואחת (ידעתי שזו את) בבטן.
יצאנו לטיול הארוך שלנו לפרידה מארץ האפשרויות כשהייתי בחודש הרביעי בערך, קאמפינגים, שינה במכונית, תיזוזים... איזה כיף.
ואז- הגיע היום.
היה לי ברור שתוולדי בתאריך קסום, תאריך של פיות... אבל התאריך היה קסום כפליים - נולדת בתאריך העברי של אחותך, ראשנייה - וביום השוויון הסתווי (זה של הפיות)...
בעקבות הלידה של ראשלישית - כבר זכרתי שאפשר ללדת אותך עם האחים שלך, אבל כיוון שראשלישית היתה רק בת שנה וחצי - הנחתי שכדאי שיהיה עוד מבוגר בסביבה... למקרה שיהיה צורך...
אז ביקשתי מסאוסן - מראש, אם אפשר, שתבוא רק לית ביטחון - והיא שמחה מאוד מאוד מאוד, כי היא מעולם לא ראתה לידה לפני כן...
חבר שהגיע מהארץ לקראת אמצע ההריון לא הצליח להבין איך לנסיך עדיין אין טלפון סלולארי - למקרה שאזדקק לו בדחיפות... - אז הוא הביא לנו אחד, קטן וחמוד, למקרה הצורך... (כמובן, הסלולאר נותר בקופסא...).
ואז הגיע הלילה שלפני... התחיל טפטוף המים (למודת ניסיון - כבר ידעתי שזה זה...)...
והנסיך היה (כמובן) במעבדה....
ואי אפשר היה להשיג אותו...
בכלל...
וגם לא את סאוסן...
באחת בערך התחלתי לכתוב מיילים לכל מי שהכרתי בסביבה (עוד לא היה פייסבוק, ולהתקשר סתם אחרי חצות הליל לא רציתי...) - שיהיו מוכנים להקפצה טלפונית באמצע הלילה...
והלכתי לישון...
בסביבות שבע בבוקר הגיע הנסיך, מותש... סיפרתי לו שהיום זה היום (ו-כמובן, שלחתי אותו לישון)...
הערתי את שאר הראשנים, ושאלתי אותם אם הם מעדיפים לבלות איתי את היום, ואולי הבייבי יוצא היום, או שהם הולכים לבית הספר... כמובן שהם העדיפו לבלות איתי את היום...
אז התארגנו ליציא לבית החולים האוניברסיטאי הקרוב- (כזכור, צמוד למעבדה של הנסיך) ראשן וראשנייה על האפניים שלהם, ראשלישית בעגלה, ואני בהבלח גאוני של רגע - עם טיטול של ראשלישית...
המרחק- בד"כ - חצי שעה הליכה ברגל...
היוסיבות מאוד טובות להחלטה על צעידה רגלית לבית החולים:
1 - זה נראה היה כמו כיף גדול.
2 - עדיין לא התפתחו צירים והנחתי שזאת תהיה הדרך לפתח אותם.
3 חששתי שלא תהיה חנייה..
4 - כל ק"מ בערך יש בקאמפוס מעין טלפון חירום, אז הנחתי שלא אצטרך ללדת בין השיחים... - כי אפשר יהיה להשיג את החבר'ה מהביטחון....
5 - השארנו לנסיך את האוטו שיוכל לבוא מהר,
6 - היה יום ממש יפה.
סיפרנו לדייויד השכן שאנחנו יוצאים לדרך, וביקשנו ממנו להעיר את הנסיך עוד איזה שעה וחצי, שיספיק לבוא גם, לראות את הנס, - ובסביבות תשע וחצי בבוקר יצאנו לדרך...
רבע שעה אח"כ עברנו ליד סטארבאקס, והוחלט (על דעת הרוב) לעצור למיקשייקים (להם) וקפה קפוא (לי)... ונשארנו גם כדי לכרסם משהו - ולספר לכולם שאנחנו הולכים ללדת
ובעיקר שאני לובשת טיטול... (טוב, לא אני, הראשנים התרגשו...)
והמשכנו לצעוד...
מסתבר שהיום היפה היה חמים למדי, מזל שלקחנו לנו מים, והדרך, הקצרה בד"כ - נראתה ארוכה עד מאוד...
אבל לא התפתחו צירים, אז המשכנו לנו...
היה באמת כיף, הכל היה ירוק מסביב, וגם הצהוב נראה היה ירוק, הדרך בסטאנפורד יפהפיה, והאנשים נחמדים... הראשנים שמחו בגלגליהם - וראשלישית היתה מאושרת לקראת הבייבי...
לקח לנו עוד בערך שעתיים וחצי להגיע
בלי צירים.
כשהגענו (בסביבות 12:30 בצהריים) - האחיות נשמו לרווחה, בקול רם, והסבירו לי שהן מחכות לי כבר שעה וחצי, ודואגות מאוד, ושהנסיך עושה רונדלים עם האוטו כבר המון זמן, והחדר שלי מוכן, ובכלל - מה אני חושבת לי (טוב, הן לא באמת אמרו את זה, אבל זה לגמריי השתמע ממבטים שלהן....) בחדר התקשרתי שוב לסאסן והשארתי עוד הודעה, עם מספר החדר והכול.... (מקבלים טלפון, מובנה עם החדר, וטלוויזיה...), וחיכיתי לצירים...
הראשנים הלכו לשחק קצת בחדר הסמוך, ההוא עם המשחקים והספרים והצבעים לילדים - שהכרנו כבר משנה וחצי קודם, בלידה של ראשלישית, אבל הם השביעו אותי שאם משהו קורה - אני קוראת להם! שלא יפסידו (כשראשלישית בקעה - הם בדיוק יצאו לצייר לה ציור ופספסו את כל הכיף...).
הבטחתי...
באחת, הגיע הנסיך - על סף היסטריה, מסתבר שהוא בקושי ישן, וכששמע את הדלת נסגרת אחרינו - הוא יצא מיד אחרינו - ומאז הוא מחפש אותנו... (אח, החיים ללא סלולארי...)..
ואין צירים...
למודת ניסיון - שיקרתי היטב לצוות, וסיפרתי להם שירידת המים התחילה בערך לפני שעה, (ולא לפני יותר מ 12 שעות) כי אחרת רמת הלחץ היתה עולה כל כך - שעוד הייתי מקבלת פיטוצין וזירוז ואנטיביוטיקה...
הרופא לא בודק אותי, אבל אומר לי לפי הבטן מה יהיו המידות המדוייקות של הבייבי, (וכרגיל - לגמרי צודק).
בארבע, אחרי מקלחת טובה (אכן טובה... אפשר גם אמבטיה, שם בתוך החדר...), וסיפורים לראשנים, וצילומים במגוון תנוחות, הלכנו קצת לטייל - אולי זה יצליח לנו עם הצירים (אני חושבת שאולי היה כבר משהו, אבל היה לחלוטין לא מורגש)- והנה סאסן בדרך אלינו... ישר מהמעבדה, מתרגשת כולה... טיילנו טיפה בחוץ והנה זה התחיל... קצת לחץ... ממש טיפה...
חמש ורבע חוזרים למחלקה, אני עומדת ומניעה את האגן בסיבובים, ומשתמשת במכשיר מסאז' כזה, עם 3 רגליים, שפועל על בטריות... מניחה אותו על הבטן, חושבת על התינוקת שבטח לא מבינה מה אלה הרעשים המשונים הללו, והריטוטים המהירים, אבל זה עובד...
סאוסן מתה לקפה, מבטיחה לקפוץ ולהביא גם לנו... ויוצאת....
ראשן וראשנייה לא מוכנים ללכת איתה - שלא יפסידו כלום חלילה, ואני מתיישבת... ונעמדת, כי אני מרגישה קצת יותר לחץ... אולי לשירותים?
לשירותים?!!
קוראים לאחות, שקוראת לרופא (ההוא מהפעם הקודמת), שמודיע לי, שכמו שזה נראה לו - יש לי לפחות עוד שעתיים, אז הוא קופץ לקחת משהו לאכול.......
שעתיים...
זה המון זמן...ואו...
זה מתחיל, את יודעת.. לכאוב קצת...
ואני צריכה לשירותים...
והראשנים לידי...
וזה די, איך נגיד, כואב...
והראשנים לידי...
עוד שעתיים, ואו...
זה די הרבה זמן ככה...
אוי...
פניתי לאחות שנשארה שם ואמרתי שאם לפנינו שעתיים כאלה, אז אולי כדאי שנחשוב על אפידורל בכל זאת, כי אני ממש מרגישה כמו בלידה, עם הרצון לשירותים וזה....
(בחיי שהאמנתי לו, לרופא הזה, ךידה רביעית והכל, אבל - הוא יודע יותר טוב. לא?)
האחות דוחפת אותי למיטה, צווחת לדוקטור שיחזור ומיד, צורחת עליי לא ללחוץ... (זה לא אני, זה הצירים גברת...) הדקטור חוזר, כפפות האופנוע שלו כבר עליו (מזל שלא הספיק לצאת...), ראשן מצלם כל הזמן תוך כדי שהוא עושה לי מסאז' (כבר בן שמונה וחצי!) ראשנייה מביטה בעניין, וראשלישית מסתובבת לה על הרצפה בנינוחות גמורה, ולא שמה לב לדרמה...
לא הספקתי לקבל את המראה הפעם... או לחשוב, או לכאוב...
תוך חמש דקות - את כבר בחוץ, מניחים אותך עליי, כולם מתרגשים נורא ואת מתחילה לינוק... ענקית ממש.
ראשלישית זורקת מבט לכוון המיטה ונעצרת בפתאומיות, כי פתאום הבייבי בחוץ. על אמת... ועל הציצי שלה.....
אויי....
היא שואלת בחצי תקווה, חצי בלבול "ציצי?" וכשהיא מקבלת גם, מולך, היא נרגעת... ממש אפשר לראות איך ההבנה שהכל השתנה עכשיו - מתמקמת לה בתוך המוח....
תוך דקות מנקים הכל, מתארגנים ליציאה לכוון החדר שלנו, אני על כיסא הגלגלים, האהבה החדשה שלנו עליי, עטופה, שתי עיניים כחולות ענקיות פעורות על העולם, ותלתל שובב בהיר קופץ מהצד של הראש...
ומולנו, עם שלוש כוסות קפה ועוגיות בשקית - ממהרת סאוסן... "מה קרה? הכל בסדר?? למה את בכיסא?" אני מראה לה את הפלא, והיא: "מה זה? של מי התינוק הזה?" אני: "סאוסן, זהו, נגמר, זו שלי..." (מזל שבסוף היא מאמינה לי)... אכזבה של שתינו על שלא הספיקה (ארבעים דקות זה המון זמן, מסתבר...), ולחדר.
אני מודיעה שאין לשטוף את התינוקת, או לחסן, או לפגוע בה בכל דרך שהיא... אנחנו מקבלות חדר (וקצת פרצופים לא מרוצים, אבל לא נורא), ומשחררות את כולם הביתה.
היה כיף.
ץ