הגיע הזמן להמשיך לכתוב.
תחילת שבוע 40.
כבר לפני שבועיים החלו צירים מדי פעם, ושלשום יצא קצת מהפקק הרירי. התנפחתי בידיים וברגליים ומזה כשלושה שבועות אני חווה שינויים משמעותיים במצב הרוח, בעיקר לטובה. אלו הם סימני הלידה שלי.
הגוף שלי מספר לי שאני מתכוננת ללדת ומזמין את המודעות שלי להצטרף לתהליך מתוך אמונה ובטחון.
הפסקתי לעבוד לפני כשבועיים על מנת לפנות את עצמי לתהליך זה.
לא הייתי בבדיקות מלבד בדיקת דם ראשונה ואולטרא סאונד בשבוע 12. רציתי לקבל נתונים על מצבי הבריאותי כי ההריון התחיל עם בחילות וחולשה. היום אני מבינה כי זאת היתה ההתנגדות להריון שהחלישה אותי כל כך. ככל שהשלמתי עם המצב החדש והתחלתי לאהוב את ההריון, התחזקתי. מהחודש החמישי הרגשתי טוב ונראיתי טוב.
עברנו שינויים רבים במשפחה, עזבנו את הקיבוץ שלי ועברנו לקיבוץ השכן להקים גן ובית ספר דמוקרטי. מעיין (5) נהנית ללכת לשם. אני עבדתי שם כחודשיים עד שהרגשתי שאני כורעת תחת העומס והתפניתי להמשך עבודת ההקמה מהבית. (בעיקר עבודה על המחשב) . שכרתי חדר טיפולים ועבדתי בו כל ערב (עד לפני שבועיים) כשבן זוגי חזר מהעבודה שלו.
התחושה היא שההריון הזה הביא איתו פריון ושפע חדש לחיינו.
מתוך מצב הרוח המרומם והשמחה שזורמת בי נוצר חיבור אוהב וקשוב יותר ביני לבין בנותיי. לאחרונה חגגנו לשתיהן יום הולדת (3,5) , והרגשתי שאני רוצה להשקיע בהן באופן מיוחד לקראת התקופה החדשה שבה אהיה עסוקה יותר בתינוק/ת. יש בי קצת רגשי אשמה כלפיהן, קצת פחד מכך שאצטרך להזניח אותן לטובת התינוק/ת.
יחד עם זאת אני בידיעה ברורה כי כולנו, כולל שתיהן, בחרנו את החוויה הזאת על מנת להתפתח.
גם אם יהיו קשיים ותהיה קנאה, אזכור את החסד שבהרחבת המשפחה ואראה את התהליך כחיובי וכמאפשר נתיב נוסף למימוש נתינה ואהבה.
אם אזכור זאת ברגעי המשבר יהיה לכולנו קל יותר.
הבנות מתרגשות. מעיין רוצה להשתתף בלידה, לראות את התינוק יוצא ממני.
הסברתי לה שאני רוצה להיות לבד עם אבא והיא מאוד נפגעה ובכתה.
ההורים שלי יבואו לקחת את הבנות אם אלד במשך היום.
ומה יהיה אם הן לא יסכימו ללכת איתם? שוב החשש הזה.
אמונה, אמונה, הכל יהיה כפי שצריך להיות.
אני זקוקה לשחרר את החשיבה הראציונלית, להפסיק לתכנן ולזרום עם הקול הפנימי שלי שאומר לי בברור: הכל בסדר!
הכנתי את הבית ללידה ללא מיילדת.
הכנתי את הסביבה, ההורים והחברים.
אני מוכנה לכך עוד מלפני ההיריון הראשון.
בן זוגי סוף סוף מוכן אף הוא.
הוא עסוק עכשיו, קודם לתפקיד מנהל, הרבה אחריות, הרבה לחץ.
האם הוא פנוי מספיק עבורי?
אמונה, אמונה! הכל בסדר!
מתרגשת לקראת הלידה כמו לקראת בילוי או נסיעה מרגשת.
יודעת שתהיה חוויה מהנה, מענגת ומטריפה את כל החושים.
מחכה כבר להשתחרר, להיפתח, לברוא את ההמשכיות של חיי מתוך עוצמה ועצמאות.
עכשיו אני נזכרת במשפט: "אין דרך אל האושר, האושר הוא הדרך."
עליי להנות כאן ועכשיו מהחוויה, להיות עכשיו משוחררת, פתוחה, עצמאית ועוצמתית.
הרי
את יולדת כמו שאת חיה .
הגיע הזמן להמשיך לכתוב.
תחילת שבוע 40.
כבר לפני שבועיים החלו צירים מדי פעם, ושלשום יצא קצת מהפקק הרירי. התנפחתי בידיים וברגליים ומזה כשלושה שבועות אני חווה שינויים משמעותיים במצב הרוח, בעיקר לטובה. אלו הם סימני הלידה שלי.
הגוף שלי מספר לי שאני מתכוננת ללדת ומזמין את המודעות שלי להצטרף לתהליך מתוך אמונה ובטחון.
הפסקתי לעבוד לפני כשבועיים על מנת לפנות את עצמי לתהליך זה.
לא הייתי בבדיקות מלבד בדיקת דם ראשונה ואולטרא סאונד בשבוע 12. רציתי לקבל נתונים על מצבי הבריאותי כי ההריון התחיל עם בחילות וחולשה. היום אני מבינה כי זאת היתה ההתנגדות להריון שהחלישה אותי כל כך. ככל שהשלמתי עם המצב החדש והתחלתי לאהוב את ההריון, התחזקתי. מהחודש החמישי הרגשתי טוב ונראיתי טוב.
עברנו שינויים רבים במשפחה, עזבנו את הקיבוץ שלי ועברנו לקיבוץ השכן להקים גן ובית ספר דמוקרטי. מעיין (5) נהנית ללכת לשם. אני עבדתי שם כחודשיים עד שהרגשתי שאני כורעת תחת העומס והתפניתי להמשך עבודת ההקמה מהבית. (בעיקר עבודה על המחשב) . שכרתי חדר טיפולים ועבדתי בו כל ערב (עד לפני שבועיים) כשבן זוגי חזר מהעבודה שלו.
התחושה היא שההריון הזה הביא איתו פריון ושפע חדש לחיינו.
מתוך מצב הרוח המרומם והשמחה שזורמת בי נוצר חיבור אוהב וקשוב יותר ביני לבין בנותיי. לאחרונה חגגנו לשתיהן יום הולדת (3,5) , והרגשתי שאני רוצה להשקיע בהן באופן מיוחד לקראת התקופה החדשה שבה אהיה עסוקה יותר בתינוק/ת. יש בי קצת רגשי אשמה כלפיהן, קצת פחד מכך שאצטרך להזניח אותן לטובת התינוק/ת.
יחד עם זאת אני בידיעה ברורה כי כולנו, כולל שתיהן, בחרנו את החוויה הזאת על מנת להתפתח.
גם אם יהיו קשיים ותהיה קנאה, אזכור את החסד שבהרחבת המשפחה ואראה את התהליך כחיובי וכמאפשר נתיב נוסף למימוש נתינה ואהבה.
אם אזכור זאת ברגעי המשבר יהיה לכולנו קל יותר.
הבנות מתרגשות. מעיין רוצה להשתתף בלידה, לראות את התינוק יוצא ממני.
הסברתי לה שאני רוצה להיות לבד עם אבא והיא מאוד נפגעה ובכתה.
ההורים שלי יבואו לקחת את הבנות אם אלד במשך היום.
ומה יהיה אם הן לא יסכימו ללכת איתם? שוב החשש הזה.
אמונה, אמונה, הכל יהיה כפי שצריך להיות.
אני זקוקה לשחרר את החשיבה הראציונלית, להפסיק לתכנן ולזרום עם הקול הפנימי שלי שאומר לי בברור: הכל בסדר!
הכנתי את הבית ללידה ללא מיילדת.
הכנתי את הסביבה, ההורים והחברים.
אני מוכנה לכך עוד מלפני ההיריון הראשון.
בן זוגי סוף סוף מוכן אף הוא.
הוא עסוק עכשיו, קודם לתפקיד מנהל, הרבה אחריות, הרבה לחץ.
האם הוא פנוי מספיק עבורי?
אמונה, אמונה! הכל בסדר!
מתרגשת לקראת הלידה כמו לקראת בילוי או נסיעה מרגשת.
יודעת שתהיה חוויה מהנה, מענגת ומטריפה את כל החושים.
מחכה כבר להשתחרר, להיפתח, לברוא את ההמשכיות של חיי מתוך עוצמה ועצמאות.
עכשיו אני נזכרת במשפט: "אין דרך אל האושר, האושר הוא הדרך."
עליי להנות כאן ועכשיו מהחוויה, להיות עכשיו משוחררת, פתוחה, עצמאית ועוצמתית.
הרי [po]את יולדת כמו שאת חיה[/po] .