ממש כתיבה מרגשת, בבקשה תחזרי לעדכן.

שוב אמא את קוראת כאן?
מה שלומך?

אני מאוד מודה לך שכתבת. ריגשת אותי מאוד ואני חושבת עליכם בדמעות.
אני מאמינה מאוד במפגש נשמות. כנראה שהנשמות שלכם בילו יחד בהרבה גלגולים אחרים ואין לי ספק שהם יבלו עוד בסיבובים הבאים.
הנשמה של דוד היתה צריכה להגיע לעולם הזה בשביל לפגש איתך, לחוות את האהבה שלך. וכנראה שהיא השלימה את התיקון שלה ויכלה להשתחרר מכבלי הגשמיות. רק הגוף קבור באדמה. הנשמה של דוד נמצאת בעולם של אהבה אין סופית.
את נבחרת לקבל אותו אל חייך. נשמה גבוהה ומיוחדת. אם נבחרת לכך סימן שאת בעצמך ראויה מאוד, ושיש לך כוחות חזקים מאוד. לך, ולכל משפחתך להתמודד עם המשא הכבד והכואב הזה.
לאהוב ככה זו זכות אמיתית.נצרי בתוכך את האהבה והניחי לרגשי האשמה. לרגשות אשם אין שום תכלית, הם לא מקדמים אותנו לשום מקום ולא מתקנים דבר.
לאהבה לעומת זאת... האהבה שלך יכולה להזיז הרים.
מאחלת לך ריפוי והשלמה ושתצליחי להמשיך לאהוב בעוצמה וללא פחד.

הוא נשמע מדהים ואת נשמעת מישהי כל כך מיוחדת
אני מסתובבת עם כל מה שכתבת מאז שהגעתי וקראתי את העמוד לראשונה.
זה נשמע לי שהנשמה שלו עוד סביבך. זקוקה לאישורך כדי ללכת, זקוקה לשחרור. אולי בגלל מהירות התאונה גם זקוקה ממך לאישור שאת אוהבת, אני לא יודעת.
אני לא מקצועית בעניין. אבל האם זה נשמע לך כיוון נכון?

הוא נשמע מדהים. פשוט ילד מדהים. הקושי שאת מתארת, הוא נשמע גם כמו הזדמנות יוצאת דופן לחיות. לנון אמר פעם there r no problems only solutions ואת בהחלט מוכיחה כי צדק.
אני חושבת שבנך השני שונה כל כך כדי ללמד אותך דברים חדשים ולתפוס לעצמו מקום משלו בליבך. כמו כל אח שני.
איכשהו מתוך כל האינטנסיביות שתיארת אני מרגישה שדוד היה סהכ ילד רגיל. שאם לא היה מגיע עם תווית, אז מקסימום הוא היה נחשב לילד אנרגטי, וגם זה היה מתאזן עם השנים.
הוא גם נשמע יפה מאוד. אבן חן נדירה.
קיבלת מתנה מופלאה.

ברור שאת היית אמא מיוחדת לילד מיוחד והיה ביניכם משהו מאוד מאוד מיוחד ואיך ככה לוקחים כזה דבר מופלא?
אם יש לך כוחות כאלה מיוחדים, אולי צריך להגיע לחייך עוד דמות מיוחדת אולי דמויות?
הוא באמת נשמע מדהים! ואת כל כך מאוהבת...

נקודות - קלעת בול בנושא התרחישים. אם על כל פעם שהיה עובר לי תרחיש כזה בראש הייתי מקבלת שקל הייתי יכולה להאכיל את כל היתומים באפריקה... רגשות אשמה הם בהחלט משהו שלא מרפה, גם בדברים הגדולים וגם בקטנים. תודה על העידוד . גם דוד גדל בלי מוצצים. לקטנצ'יק אמא שלי דחפה מוצץ ועד שהתחלתי להרגיש טוב זאת כבר היתה עובדה מוגמרת שסתם מסבכת את החיים. שונה מאד לגדל ילד לבד וביחד עם משפחה. אחת הסיבות שדוד היה כל כך מוצלח היא שראיתי בו אחריות בלעדית שלי ואף אחד לא התערב לי ולא אמר מה לעשות ולא לעשות. שום דבר לא הגביל אותי. בטח לא דחף מוצצים או נתן מים לילד יונק ורחץ אותו לפני שחבל הטבור התייבש כמו שעשתה הסבתא השניה. מצד שני הרבה יותר קל לי לטפל בקטנצ'יק כי יש סביבה תומכת ויש הכרה מצד האנשים מסביבי וגם כי נכנסתי להורות הזאת עם נסיון ובגיל יותר מתאים, הפעם לילד נוח בלי טראומות, אלרגיות ותחזיות עגומות ביחס למצבו בעתיד. דוד היה ילד מדהים, אבל מאד קשה לגידול בגיל קטן שלא באשמתו. ברוב הבתים היום ילד כמו דוד היה מקבל ריטלין החל מגיל קטן מאד. לשבת, לשכב, לנוח ולישון לא היו מלים בלקסיקון שלו. כשהייתי מצליחה להרדים אותו היה ישן כמו בול עץ וקם רענן מהר מאד. כולו חיוכים וציפייה להתחיל את הבוקר. וכשגדל במקום לישון שנת צהריים טובה של שעתיים שלוש היה ישן כמה פעמים למשך רבע שעה עשרים דקות ושוב, מתעורר רענן ושמח. כשהיה בן שנתיים וחצי ניסיתי לשלוח אותו לגן. הוא לא רצה לעזוב אותי. ביום הראשון הוא ישר רץ ושיחק עם ילדים. הרגשתי שזה המקום הנכון בשבילו.
ביום הראשון הגננת אמרה לי עכשיו לכי לפני שישים לב ויהיה בלגאן.
אני: אבל -
גננת: מהר מהר לכי, אל תדאגי הוא לא ישים לב.
אני: אבל...
גננת: לכי! עכשיו!
הלכתי... בסוף היום פגש אותי ילד ענייני.
דוד: איפה היית?!
אני: בבית, ניקיתי וסידרתי לכבודך, נהנית בגן היום?
דוד: לא! אני לא נהנה כשאת הולכת. מחר את תישארי איתי פה!
למחרת אני מקבלת טלפון מהגננת
"דוד לא מוכן לשחק, הוא בוכה ומוכן להפסיק רק אם ידבר אתך"
דוד: אמא איפה את?
אני: בבית
דוד: אמא התבלבלת, את מבולבלת. את צריכה לבוא לקחת אותי הביתה
אני: טוב, אבוא עוד מעט
דוד בבכי: עכשיו עכשיו משעמם אני רוצה הביתה.
זה היה סופו של היום השני.
ביום השלישי הגענו לגן בבוקר. שיער ארוך ומלאכי מתנדנד מצד לצד, זוג עיניים גדולות וירוקות נפערות, פה נפתח ואומר בבכי בזמן שזוג ידיים מחבקות את הרגליים שלי
"אמא, אבל אני כל כך אוהב אותך, את לא תשאירי אותי כאן לבד. כל כך רע לי פה, אני כל כך עצוב. אני מבטיח להיות ילד טוב בבקשה תקחי אותי מפה, אני אוהב אותך..
אני עם דמעות מנסה להסביר שזה הדבר הטוב ביותר בשבילו, מתפלאה מאיפה הוא הוציא את המשפט שאמר לפני רגע. הוא לא היה ילד בכיין בכלל
והוא בשלו. הפעם באנגלית כי הוא יודע שזה יותר משפיע עליי Mommy please, i love you much, please don't leave me here alone. We can run fast and no one will notice that we're gone.
זה הספיק לי. לקחתי אותו משם והכנסתי אותו לחוגי ספורט מחול ומוסיקה כדי שיוציא מרץ ויכיר ילדים אחרים. היו לי ויכוחים נוראיים עם המורים כדי שיקבלו אותו בגיל כזה צעיר אבל סוף סוף פתרנו את בעיית ההיפריות שלו. הגוף והמוח קבלו מספיק גירויים. הילד חזר הביתה כל יום מותש והלך לישון בלי בעיות. עם קטנצ'יק אין לי בעיות כאלה. הכל נורמאלי אצלו. הכל מתפתח טוב לפי הספרים ככה שקל לי איתו. יש לי זמן לחשוב על לקחת לו כלב בגיל קטן מה שעם הגדול לא בא בחשבון, לגלוש באינטרנט. אני יכולה לגדל תאומים כמו הקטן באותם כוחות שגידלתי את הגדול אבל מצד שיני הזמנים המדהימים שהיו איתו והחיבור המדהים שהיה לנו לא היו מתאפשרים בלי כמות תשומת הלב והזמן שהקדשתי לו

לשוב אמא
אני לא יודעת,המחשב הזה.... אולי אני לא בהירה מספיק. התכוונתי לאמר שזה הכי טבעי לחוש רגעי אשם וכולנו חווים אותם חדשות לבקרים, ובסיטואציה כזו, על אחת כמה וכמה ורק רוצה להגיד לך שלא נראה שאת היית לא בסדר ושכל רגע נתון יכולים לקרות כל כך הרבה דברים שלא בשליטתנו.
מקווה שאני מובנת

שוב אמא, ספרי לנו עוד מה שלומך?
תראי איזה צהוב, "כולנו זקוקים לחסד"

דוד לא זז ממני. היה לי על הידיים עד שהגב שלי כבר לא עמד בזה ואז עבר ללהחזיק לי את היד. הוא עשה את זה בלי שאחנך אותו לזה. הוא לא אהב שום דבר שקראתי לו כלוב. לא הסכים להשאר בלול ולא אהב את מיטת הסורגים שלו. ישן רוב הזמן בעגלה שיכל להכנס ולצאת ממנה כשרצה ומהר מאד עבר למיטת מעבר. גם על מגן הבטיחות רב איתי.

גם אצלי, אף פעם לא היו מאחורי סורגים או חומות או חוסמים. גם אצלי היו על הידיים הרבה, אם כי אני לא גידלתי עם מנשא כי זה שבר לי את הגב(הייתה עגלה ונהנו ממנה כולנו - לאף אחד לא הייתה בעייה איתה), ציצי בשפע וללא מוצצים.

הוא היה ילד כל כך עקבי ואחראי עד שלא הרגשתי צורך לתפוס לו את היד בחוזקה אלא נתתי לו לתפוס אותי וסמכתי על היצר לשימור עצמי שלו.

אוי,רגשי האשמה. אני מאתרת לעצמי שבמצבים כאלה, אתה מנסה לדמיין כל מיני תרחישים ומנסה כאילו לתקן את הטעות דרך זה, אבל את יודעת שאין בזה מציאות, זה מן מצב היפוטטי שלא ממש עוזר, אלא מכניס אותנו לאשליה רגעית כזו. ומה עם רגשי האשמה? הסכנות נמצאות מעבר לפינה לכולנו בכל רגע נתון.

כן. אנחנו לא נדע מה ״עדיף״ ,לחיות מעט זמן עם הרבה אהבה,או לחיות הרבה זמן עם מעט אהבה.
ובכל זאת אני יודעת שאני היית מעדיפה את של דוד.
ושוב, אנחנו לא נוכל לדעת מכאן מה קורה שם,כשהנשמה חוזרת לבורא.אולי יש פיצוי כלשהוא? תיקון כלשהו?
מחזקת אותך.

אתחיל מהסוף להתחלה,
הוספתי את המלים באופן טבעי כי כתבתי פה למעשה על שני דברים שונים. על מותו וגם על חייו של בני. בסיפור חייו רציתי לשתף כמה דברים: אחד - מאחר והייתי מאד צעירה ואף אחד בסביבתי לא ראה בו משפחה וניסה להשפיע על הדרך שבה גידלתי אותו הגעתי תוך נסיון וטעיה להרבה מאד מהתאוריות המדוברות פה באתר.
חשבתי שיעניין אנשים פה לדעת שאפשר להגיע לאותם הדברים באופן אינסטנקטיבי ולא רק תוך כדי קריאה ודפדוף באינטרנט.
דבר שני - כדי להזהיר אמהות שלא יסמכו על הילד שלהן. דוד לא זז ממני. היה לי על הידיים עד שהגב שלי כבר לא עמד בזה ואז עבר ללהחזיק לי את היד. הוא עשה את זה בלי שאחנך אותו לזה. הוא לא אהב שום דבר שקראתי לו כלוב. לא הסכים להשאר בלול ולא אהב את מיטת הסורגים שלו. ישן רוב הזמן בעגלה שיכל להכנס ולצאת ממנה כשרצה ומהר מאד עבר למיטת מעבר. גם על מגן הבטיחות רב איתי. הוא היה ילד כל כך עקבי ואחראי עד שלא הרגשתי צורך לתפוס לו את היד בחוזקה אלא נתתי לו לתפוס אותי וסמכתי על היצר לשימור עצמי שלו. יש פה כל כך הרבה הורים באתר שמתנהגים כמוני עם הילדים והרגשתי צורך להזהיר אותם. מצטערת אם בגלל שטף הרגשות שלי זה לא היה ברור.
עתליה יקרה - בוודאי שאני אוהבת אותו. אבל לא יודעת אם הוא הציל אותי. הוא שינה את סדר העדיפויות שלי. כשמאבדים ילד זה אחד הדברים שאי אפשר באמת להתאושש מהם או לחזור לעצמך או להתגבר עליהם. הכאב יותר גדול ממה שכל אמא תוכל אי פעם להכיל. מה שאפשר לעשות כדי לא להשתגע זה לדחוק את הזכרונות והרגש לפינה אפלה ולהזכר בהם בלילות בעיקר וככה להצליח לתפקד. עם ילד נוסף זה מתחיל לבלבל. כשקטנצ'יק מחייך אליי כל העולם נעלם ונשאר רק החיוך המושלם הזה, ואני לרגע מאושרת, ואז לא יודעת מה לעשות עם רגשות האשמה שמתחילים לחלחל. לצחוק כשהילד שלך קבור באדמה? לחייך? מבלבל מאד... לפעמים נמאס להרגיש. הנטל מרגיש כבד מדי.
הדבר העיקרי שהילד שינה בי זו המסכה שאני נאלצת לחבוש. הקטן צריך ממני דברים מעבר לאהבה. צריך שאחייך, צריך שאתפקד, צריך שאטפל, צריך מגע וחום וסביבה נקיה ומסודרת. אז אני עוטה מסכה, ואף אחד ברחוב לא יוכל לנחש שאיבדתי ילד. אני בוכה רק באמבטיה ובמיטה. רק פעם אחת כששילמתי בסופרמרקט הקופאית ראתה את התמונה של דוד אצלי בארנק (ילד יפה על נדנדה, לבוש חולצה ורודה אבל גברית שרק אתמול קיבל מאמא, שיער אדום חלק עד לכתפיים פזור ומתנפנף). ואמרה כמו פעם "וואו איזה ילדה יפהפייה, ממש בובת חרסינה, היא שלך "? ולא יכלתי לעצור את הדמעות. כל כך התגעגעתי לזה...
ולבסוף אורלי - נקודה מעניינת. קיוויתי שקטנצ'יק יהיה בת ואז זה לא יצטרך להיות כל כך דומה. אני מניחה שזה יעשה טוב במקומות מסויימים כי לא תהיה ההשוואה הזאת. לא יהיו לי יותר קטעים מעצבנים כמו בטיפת חלב בחודש שעבר (אותה אחות לשני הבנים) פתאום התלוצצה "עם הגדול שלך לא היו בעיות כאלה של תת משקל, מה קרה? הפסקת להאכיל?" ועוד כל מיני מעצבנים שכאלה וחסרי טאקט למיניהם. מצד שיני אולי זה יראה לי את כל מה שהפסדתי איתו וכל מה שהוא יכול היה לקבל ולא קיבל ממני. אולי מרחק השנים יקהה קצת את הרגש.. לאלוהים הפתרון...
פן אחד בחיינו שדחקתי לשוליים הם היחסים שלו עם המשפחה הביולוגית. את ההורים שלו הוא מאד אהב, אבל ראה בהם חברים ולא הורים. היה מישהו אחד, קרוב משפחה של האבא שטיפל בהם והתייחס אליהם בניגוד ליתר המשפחה שלהם. בדוד לא יכל לטפל אבל מאד אהב אותו והיה הדוד שלו. נפגשנו איתם כל שבועיים שלושה.
כשטסתי לחו"ל הוא היה בא לבקר את דוד ולפעמים לוקח אותו אליו לכמה ימים. אחד הזכרונות האהובים עליי מדוד הם החזרות שלי הביתה אחרי שבוע שבועיים שלא ראיתי אותו. אני עמוסה כולי בבגדים אחד על השני על השלישי, שקיות קשורות לחגורה כדי לא לשלם עודף משקל על המזוודות. מזוודה מלאה מתנות מלאות רגשות אשמה. בגדים דחוסים דק דק לתוך תיק היד. גב חמוד מופנה אליי בהתרסה, פרצוף חמוץ וידיים שלובות. אני שולפת מתנות אחת אחרי השניה. אחרי כמה מתנות הוא כבר מתחיל לפזול הצידה ולהתעניין. כמה שעות אחר כך משחקים כאילו כלום לא קרה. בעלי עומד מעלינו עם פרצוף לא מרוצה: איפה קבלת הפנים שלי? ועכשיו מה נעשה עם כל זה? אני מבטיחה שאמצא להכל מקום ואם לא אפנה דברים ישנים...מקדישה זמן גם לבעל שבעצמו נראה זועף...
הדוד היה כל כך מרוצה שדוד לא יהיה כמו הוריו. וכשדוד מת היה היחיד שאמר לי משפט שאיכשהו ניחם. הוא אמר שדוד היה הילד הכי שמח שהכיר, ושעדיף כמה שנים מושלמות כאלה מהגורל שהיה מצפה לו אם לא הייתי לוקחת אותו. שנים של כליאה במוסדות, אף אמא מחבקת, רק בגלל שסומן. אני לא יודעת אם כמה שנים מאושרות ומוות נוראי עדיפים על עשרות שנים של חיים וסבל. גם אנשים סובלים רוצים לחיות. גם כאן לאלוהים הפתרון...

_משפט הפתיחה של הפוסט עליו הגבתי היה חד,משסה ומהמם.
כמעט ולא הצלחתי להמשיך לקרוא.
התביישתי בעצמי שאני לא יכולה לקרוא את מה שאת בעצם, חיה._

מזדהה עם זה כל כך. כמעט ולא פתחתי את הדף מהפחד הזה, אבל משהו גרם לי לפתוח.
מקשיבה לך גם.

למה הוספת בכותרת הדף באופן טבעי בסוף?

מה שאת עברת היה מפרק כל אחד.
את מדהימה.
הילד הקטן שלך הגיע בכדי להציל אותך.
ואת בתמורה צריכה לאהוב אותו. זאת עסקת חליפין.
אני אוהבת אותך.

מצטרפת לקוראות ולמחזקות.
טוב את עושה שאת כותבת כאן. בעצם זה שאת מזהה את הקושי וכותבת עליו כעל קושי את כבר מתחילה את הדרך לתיקון והקלה. נראה שיש בך כוחות ואני מאחלת לך ולמשפחה שלך ימים יפים של צמיחה ואהבה.

לפני כמה שנים טובות, נסעתי עם אמא שלי ושני ילדיי המאוד קטנים אז, לתל אביב. נסענו עם רכבת בשביל החוויה לילדים ומשם המשכנו במונית לחוף הים. בשלב מסויים עמדנו כדי לעבור את הכביש בבן יהודה. אני חרשת באוזן ולכן לרוב מאוד מגבירה עירנות בכביש... עמדתי לעבור כששני ילדיי אוחזים כל אחד ביד אחת. זה היה שבריר של שניה שאמא שלי צועקת לא לעבור ואני איכשהו עוצרת עם שני ילדיי, מיניבוס חלף ממש מילימטר מהפנים שלי במהירות שיא!
זה היה ממש עניין של שניה ואני והבן היינו נמחקים.
אני ואמא שלי לא מצליחות לשכוח את הרגע הזה וכל פעם נזכרות בו והדופק עולה לנו.
איך חיים שלמים, איך הכל יכול להתנקז לשנייה אחת קטנה?
זה כל כך חמקמק ומפתיע, שקשה לחשוב על זה

חיבוק ענק אישה יקרה.
נשמע בלתי אפשרי מה שאת עוברת ויחד עם זה, חזק כמו החיים.
מאחלת לך הרבה כוחות ושלווה.

כל כך רוצה למצוא מילים מנחמות\מעודדות.
יכולה רק לחבק אותך מרחוק.
את כבר הוכחת שאת אמא מדהימה, אל תלקי את עצמך על דברים שלא תלויים בך.
בנך הצעיר הרוויח אותך כאמא.
פשוט תהיי אמא שלו.
שהחיים יאירו לכם פנים.

משפט הפתיחה של הפוסט עליו הגבתי היה חד,משסה ומהמם.
כמעט ולא הצלחתי להמשיך לקרוא.
התביישתי בעצמי שאני לא יכולה לקרוא את מה שאת בעצם, חיה.
כאילו חיכיתי להמשך כלשהו, תיאור שלו, של ההתפתחות שלו, למרות שהיה ברור מראש שהוא נפטר.
פשוט, זה נוחת כמו שנחת כנראה במציאות, ללא אזהרות, ללא הכנה, בלי לרכך את המכה. אני מודה שנחנקתי.

כואב לי שאני לא מצליחה לתת את אותה תשומת הלב לקטן. אין לי כחות. הוא בוכה הרבה יותר מהגדול, נמצא הרבה יותר בלעדיי. לא במנשא רוב הזמן. אולי אני פוחדת על עצמי, אולי עליו, אולי על שנינו. נראה לי שאני מנסה להוציא כאן חלק ממה שיושב לי על הלב

תוציאי. תחשבי, תעבדי, תתאבלי, תאהבי, תחיי עד כמה שתוכלי.
עבר בי הרהור, סליחה אם אני מגזימה, כמובן תתעלמי או תמחקי אם זה לא במקום, דוד נפטר בגיל שלוש.
אחרי גיל שלוש משהו ישתנה את חושבת?
מהמעט כל כך שכתבת, אני מרגישה שאת אישה מאוד טובה ומאוד רגישה.
אני באמת מאמינה שאת שם עבור התינוק, אולי יותר מכל שהיתה יכולה אמא אחרת.

אורלי יקרה, תודה על החיבוק. לא הבנתי אותך... במה היית נכשלת?

כמה חודשים מאוחר יותר, אני בחדר לידה, לא רוצה שהתינוק יצא. פוחדת לרצוח אותו. אני לא מצליחה להפתח, ניתוח מהיר וקטנצ'יק שלי בחוץ. אני מספרת לו על אח שלו, שאותו לא יזכה להכיר. לפחות יכיר את דמותו. אני מתחילה להניק. חושבת על ההנקה שלא נתתי לבכור.
חשבתי שרגשות כאלה יש רק עם שני ילדים חיים. כל דבר שאני נותנת לו ולא יכלתי לתת לגדול ישר אשמה כלפי הגדול. כל דבר שאני מונעת ממנו כדי לא להפלות ישר אשמה כלפי הקטן. והבגדים? מה עושים עם הבגדים שלו? חבל לזרוק. אבל כל בגד הוא זכרון מכאיב. הרגשה שהקטן לוקח את המקום של הגדול כל פעם שהוא לובש בגד שלו. ביום אחד של הסטריה לקחתי כמעט את כל הבגדים שלו וזרקתי למיחזור. השארתי רק כמה עם המון זכרונות שאותם אני מלבישה לקטן.
אחרי הלידה הלכתי לפסיכולוגית. היא קשקשה כל מיני דברים על זה שאני צריכה לסגור מעגל ולהתנתק מכל הרגשות השליליים כדי שאוכל להיות אמא לא חסרה בשביל הקטן. איזה מעגל בדיוק יש כאן לסגור? יש ילד שמת וילד שחי ואמא שלעולם לא תוכל להשלים עם זה. הכי היה קשה ביום השמיני לחייו של הקטן. החלטנו שלא חותכים. הגדול סבל כמה ימים אחרי הברית. למרות שההחלטה עם הגדול לא היתה בידיי הרגשתי רע להפלות. ולמרות זאת לא יכלתי לעולל משהו רע לקטן רק כי עוללו את אותו הדבר לגדול. כואב לי שאני לא מצליחה לתת את אותה תשומת הלב לקטן. אין לי כחות. הוא בוכה הרבה יותר מהגדול, נמצא הרבה יותר בלעדיי. לא במנשא רוב הזמן. אולי אני פוחדת על עצמי, אולי עליו, אולי על שנינו. נראה לי שאני מנסה להוציא כאן חלק ממה שיושב לי על הלב. אולי כדי לעשות מה שהפסיכולוגית אמרה ולנסות להיות אמא פחות חסרה בשביל קטנצ'יק. לא יודעת אם ואיך זה יכול לעזור אבל שווה את הנסיון.
תודה לכל הנשים החמודות שכותבות לי. אולי באמת אכתוב ספר יום אחד על הצד הטוב שבגידול שלו בשביל עוד נשים שאומרים להן שהילד שלהן לא שווה כלום...
כיף לקבל תמיכה ולהרגיש שוב שאני אמא של דוד... ושוב תודה רבה מאד לכל הכותבות והתומכות..

כמה טוב שאת כאן.

אני כמעט לא מסוגלת. אלו החיים שלך ואני מתביישת. אם לא היית נותנת לי משהו להיאחז בו אולי אפילו הייתי נכשלת.
אני לא יכולה לומר לך שאני אוהבת אותך, אבל אני שולחת לך אהבה.
אהבה ומרפא ובריאות.
אני מקשיבה.

יום אחד כשהיה כמעט בן 3, הלכנו, אני ודוד ברחוב. ילד שמעולם לא עזב את היד של אמא. היו עבודות בניה וטרקטור התחיל להרעיש. דוד עזב לי את היד ורץ לכביש. עברה פחות מחצי שניה עד שפגעה בו מכונית. ואני ראיתי את זה קורה ולא יכלתי לעשות כלום. רצתי לילד הקטן שלי ולא ידעתי אם להרים אותו או לא. פחדתי להזיז לו משהו ולהרוג אותו. ראיתי את זה קורה, צרחתי את הריאות שלי ורצתי אליו. התחלתי צעוק שמישהו יעזור לי. הנהג ההמום יצא מהאוטו ונראה חסר רגש לחלוטין. רציתי לרצוח אותו ולהציל את הילד שלי בו זמנית. דוד הקטן לא היה מסוגל לדבר. כל בית החזה החמוד של נמחץ מתחת לגלגל המכונית. הוא הסתכל עליי במבט שאמר "תעזרי לי" המבט הזה פרק אותי, שבר לי את הלב ברמה שלא יהיה ניתן לתקן בחיים. ולא יכלתי לעשות כבר כלום בשבילו, ידעתי את זה. שמתי עליו יד ואמרתי לו שאני אוהבת אותו. בכיתי לו שלא ימות, שלא ילך ממני. הוא מעולם לא הצליח להגיע אפילו לבית החולים. באמבולנס לא הסתכלו לי בעיניים. הוא לא נשם ולא נראה שהם יותר מדי התאמצו. בבית החולים באו צוות שלם לבשר לי שנקבע מותו. כאילו שלא ידעתי. צרחתי עליהם, התחננתי שיעשו משהו. שלא ישבו ויתנו לזה לקרות. מישהו חיבק אותי בכח והתחיל לשאול אם יש לי מישהו להתקשר אליו, איפה האבא שלו ועוד אלפי שאלות. מהר מאד הצטרפו השוטרים שהתחילו לתחקר אותי. כמה שעות אחרי זה יצאתי מבית החולים. חברות חיבקו. אמא שלי הגיעה, בוכה. אני בכוכב אחר. לרגע בוכה בהסטריה וברגע הבא בוהה בחלל כאילו מגוף של מישהי אחרת. חושבת למה לא אני החזקתי לו את היד, למה הוא החזיק אותי. למה גידלתי אותו בכזה חוסר אחריות, למה בטחתי בו שלעולם לא יעזוב לי את היד. מבקשת מכל מי שמגיע שיחזיר את הזמן, שיחזיר לי את הילד שלי. בהלוויה צעקתי על הקברן שלא יקבור אותו. לא רציתי לשים אותו בבית קברות. איזה מן אמא משאירה ילד בבית קברות והולכת. עשיתי לו את המצבה הכי יפה, ומעולם לא באתי לשם אחרי זה. אני לא מסוגלת. אני יודעת שאני צריכה ללכת לבקר אותו אבל פשוט לא מסוגלת לנטוש אותו שם שוב. להפתעתי המשטרה מצאה שלא הייתי אשמה בכל הסיפור. הייתי בטוחה שאבלה את שארית ימי בכלא. וחשבתי שזה עונש קל מדי. אני עדיין מרגישה... אני הייתי צריכה למות. הנהג קיבל עונש מינימלי ואני אפילו לא הואשמתי בכלום. כנראה ריחמו עליי. חשבו שאני ראויה לרחמים. אולי ידעו שקבלתי עונש גרוע מהמוות. החלטתי שלא יתכן שאצא נקיה מכל הסיפור. עשרות פעמים תכננתי את מותי. כל החלומות שלא הוקדשו לדוד או לסיוטים הוקדשו לנושא הזה. כעבור חודשיים לא ידעתי אם זה עונש או פרס. היו לי חלומות בהם דוד היה בחיים, עד היום יש. ואז קמתי בבוקר ושוב איבדתי אותו. הפסקתי ללמוד, בעבודה התהלכתי כמו זומבי ורק חשבתי איך להרוג את עצמי. לאט לאט נראה שהתכנית שלי הצליחה. יש בי אמונה מאד עמוקה שכל אחד מקבל מה שהוא רוצה. הרגשתי שגופי מתחיל למות. הרגשתי איום ונורא. ירדתי המון במשקל, בחילות שלא נגמרות. שמחתי למראה הסימנים האלה, הרגשתי שהנה סופסוף אני מקבלת את מה שמגיע לי. התחיל החורף ומצבי נהיה גרוע מתמיד. כמה שמחתי. הנה בן שלי, קטני שלי. עוד מעט אני מצטרפת אליך ונמשיך להיות בשמים ביחד. או איפה שאתה לא נמצא כרגע. אמא שלי ובעלי מנסים לטפל בי ללא הפסקה. אני מסרבת לכל טיפול, לא יוצאת מהמיטה. מסרבת לראות רופאים ופסיכולוגים. אמא מתעקשת יום אחד שאעשה בדיקת הריון ביתית בנסיון נואש לגלות מה קורה אתי. שפע ערכות ביתיות זרוקות בשרותים כמה שעות אחרי. אני נאלצת להודות שיש סיכוי שאני בהריון. אני הולכת לרופא - חודש שלישי. דופק. אני בהלם. מתחילה לצעוק בחדר של הרופא. בעלי מאושר. הרופא המבולבל שואל אם אני רוצה לעשות הפלה. אני עונה שלא. שפע טפסים ובדיקות בידיים ביציאה מהמרפאה. בעלי אומר לי בחיוך "קיבלתי אותך חזרה, וגם ילד בתור בונוס, אני מאושר".

קוראת, מחבקת וקצת מקנאה - על הטוב שהיה.
את הכי אמא שלו, היחידה והנפלאה. ילד מאומץ הוא ילד שלך, ואין שום קשר להריון, האהבה יכולה להגיע איתו או בלעדיו. ברור שאת יודעת מה זאת אהבה אמיתית

התיאור של הגשם......
ברור שמילים לא יוכלו לה להרגשה המוחשית ובכל זאת זה ממש חותך בבשר, בנשמה
את בוודאי יכולה להיות השראה לכל כך הרבה דברים ולכל כך הרבה אנשים,
גם אני קוראת בהשתאות

_לי את נשמעת
אימא מאז ומתמיד , אימא בנשמה. אימא אדמה._
כל מילה. מקשיבה גם.

תמשיכי. נשמע כואב מאד.
מדהים הסיפור הזה. מרגש!

_אני יכולה הלגיד לך שהמילים שלך חותכות כמו סכין. בישירות הבלתי רגילה שלך.
תרגישי חופשי לכתוב כאן כל מה שנכון לך, כבר יש לך קבוצת תמיכה._

וואו, את מאוד אמיצה.
לכתוב על אובדן גדול כל כך.
להכיל אותו.
ועוד קודם לכן -
בהחלטה לגדל אותו.
בהתמודדות לבד.
בסגנון הגידול שלו, לקחת אותו לשיעורים, ללמד אותו לבד כל כך הרבה, להינשא תוך כדי, לעשות הכל בניגוד המוחלט לרצון ולתמיכת המשפחה.
את גם כותבת מדהים. כמו סופרת.

מעל לכל מרחף האובדן הנורא והמזעזע הזה.
כתבת שאת לא בטוחה שאת מעבירה את עוצמת התחושות שלך, אני יכולה הלגיד לך שהמילים שלך חותכות כמו סכין. בישירות הבלתי רגילה שלך.
תרגישי חופשי לכתוב כאן כל מה שנכון לך, כבר יש לך קבוצת תמיכה.

שוב אמא,
לי את נשמעת
אימא מאז ומתמיד , אימא בנשמה. אימא אדמה.
אישה מדהימה. קוראת אותך בהשתאות ועיניי דומעות.

מבינה ומכירה את התחושה של הלב שלא מוכן להשלים עם זה שהמת האהוב הקרוב קבור באדמה והשמיים לא מרחמים
וממטירים ללא הפסק. כל הזמן חשבתי אני על אבי שנרטב שם ובהרגשה שלי היה מופקר . רציתי להגן עליו מפני הגשם . להגיד לו "אתה לא מופקר".
מאחלת לך שהצער יקהה ולו במעט . עם הזמן.
מקשיבה לך. מקשיבות לך

גם אני קוראת

גם אני קוראת

קראתי אותך אמש לפני השינה ושאריות ממה שהרגשתי, זלגו לי לחלום. מקשיבה בהשתאות.

גם אני מקשיבה

כמה אמא

אני מקשיבה

וואו. נשמע מדהים. וכואב מאוד.
אני מקשיבה.

ד"א שוב החלפתי כינוי. החדש נשמע פחות מגביל..

קצת אחרי גיל חודש וחצי הכל השתנה מבחינתי, הוא חטף דלקת ריאות.
כל כך פחדתי לאבד אותו עד שספר ההוראות איבד חשיבות מבחינתי. החלטתי לטפל בו כמו שהלב מרגיש בנסיון נואש להציל אותו.
הוא לא היה בסכנת חיים רצינית אבל הלב שלי ירד לתחתונים. התחלתי להאכיל אותו כמה שחשבתי שרצה. והצרחות הפסיקו - הילד פשוט היה רעב.
מכאן היתה לנו תקופה ארוכה ומאושרת. עשיתי אתו רק מה שהרגיש לנו נכון. לא כפיתי עליו שום דבר. הוא היה עליי כל הזמן - מרצונו. ישן במיטה נפרדת כי לא רצה לישון איתנו. כשגדל אכל ושתה רק מהצלחת או מהיד שלי. כל מה שקיבל לצלחת שלו לא עניין אותו. גם אם זאת חתיכה מאותו הדבר שאכלתי.
כשהיה בן חודשיים החלטתי שלא אתן לחברה לתייג אותו. ולא אתן לו להפוך להוריו. הוא נראה לי נורמאלי בכל צורה ועניין - וזה שהחברה התייחסה אליו בצורה מסויימת פשוט לא עבר על ידי.
סרבתי לשמוע תדריכים, סרבתי לתת תרופות.
בת דודה שלי ילדה חודש וחצי לפני שדוד נולד. אז השוויתי אותו לילד שלה. לא לשום ספר. לא קראתי כלום על הבעיה שכביכול היתה לו. פשוט ישבתי אתו ולימדתי אותו כל מה שהיה צריך לדעת. עד שהבין והגיע לרמה של ילד רגיל.
אחרי כמה חודשים אתו התחילו הלימודים. הוא היה פצפון בן חודשיים וחצי. שמתי אותו במנשא שחסם לו את האור והוא למד לישון בשעורים.
תוך שבועיים מתחילת הסמסטר הוא למד שכשהוא בשיעור הוא שותק. ומעולם לא היו לנו בעיות עם הסידור הזה.
לקחתי חצי מערכת וכל הזמן שלא הוקדש ללמודים הוקדש ללפתח אותו.
בהתחלה למד נורא לאט והיה הרבה מאחור יחסית לבני גילו. לאט לאט השלים את הפער, וכשהיה בן שנתיים וחצי לקחתי אותו לאבחון שבו נאמר לי שהוא מחונן.
במסגרת עבודתי נאלצתי להשאיר אותו תקופות של שבוע שבועיים לבד עם בעלי, שמעולם לא קיבל אותו אבל טיפל בו יפה מאד.
הבאתי לו את הצעצועים הכי מפתחים שמצאתי. קוביות עם אותיות, מספרים וצבעים. ובמקביל עברנו לבית עם חצר ומילאנו אותה במשחקים מיוחדים להפעלת שרירים.
עבדנו ללא הפסקה. עזר לי מאד שהילד היה בלי טיטולים. (לא ידעתי על "השיטה" והטרנד החדשים. היו לו תפרחות נוראיות ואלרגיה למשהו שלא הצלחנו להבין מה. קראתי את הספר "לא בלי בתי" וסופר שם שנשים באיראן גידלו את התינוקות שלהן בלי טיטולים והם עשו על הרצפה, אז גם הילד שלי גדל כמו תינוק איראני עם טוסיק לבן ומלאכי). כשגדל, הילד לא זז ממני. היה לי על הידיים עד שלא יכלתי להחזיק אותו יותר, ואז נשאר צמוד אליי עד שסמכתי עליו לחלוטין שלעולם לא יזוז ממני או יפרד.
למרות שאין בינינו טיפת דמיון, כל הזרים ברחוב ידעו מייד שזה הבן שלי. רק הם, המשפחה הקרובה שלי תמיד התייחסה אליו בתור פרוייקט ולא בתור משהו אנושי. תמיד התנכרה אליו ומעולם לא קבלה אותו. אבל איכשהו זה היה בסדר. אין לי מלים לתאר את החיבור שהיה בינינו. הוא היה העולם שלי ולא הייתי צריכה כלום מלבדו. ואני הייתי אותו הדבר בשבילו. מעולם לפני כן או אחרי כן לא הרגשתי ככה עם מישהו. היו לנו בדיחות פנימיות עוד לפני ששלט בשפה. ידענו להרגיש כל אחד מה השיני רוצה בלי צורך בהסברים. מעולם לא אהבתי בצורה כזאת שלמה כמו שאהבתי אותו, ועדיין אוהבת. אני מתביישת להודות בזה. אבל אפילו עם הבן הקטן שלי, שילדתי, אני לא מרגישה כזה חיבור. היינו שנינו והעולם. וכל יום הרגיש כמו שלמות. ההרגשה שלו מטפס עליי בבוקר במיטה. הפעם הראשונה שקרא לי אמא, שהיתה כל כך משמעותית בשבילי, אולי בגלל שאף אחד לא הכיר בזה שאני אמא שלו. נמאס לי לשמוע ביטויים כמו "אבל ילד מאומץ את לא יכולה לאהוב כמו ילד שלך, חכי שיהיו לך ילדים משלך תדעי מה זאת אהבה אמיתית". אני לא יודעת למה, אבל אחרי מותו התחלתי לחפש אישור מכולם על זה שאני אמא שלו. לפני זה מעולם לא הפריע לי.
אני לא יודעת אם מישהי פה איבדה ילד, אני מקווה שלא. ההרגשה פשוט נוראית, מכלה. מאבדים את הרצון לחיות. מאבדים כל רצון חוץ מאשר הרצון שיהיה לך בידיים. לחבק אותו, לגעת. בשלב מסויים מתמכרים למחשבות האלה. ההרסניות. למחשבות של אם רק הייתי מקבלת אתו עוד יום אחד, עוד חיבוק אחד. לגעת בו. אלוהים כמה שזה חסר. המגנטים על המקרר הופכים להיות הילד שלך שאיננו. והכי גרוע בגשם. כל מה שאפשר לחשוב עליו זה שהילד סובל בגשם. קר לו והוא לבד. כל מה שאני רוצה לעשות בימים של גשם זה לעטוף אותו במגבת ולשים מעליו מטריה, להביא תנור אמבטיה לחמם אותו. ואז אני נזכרת כמה שנא שעטפתי אותו במגבת. הוא אהב להתייבש עם הפן.
קשה מדי לכתוב את סיפור מותו עם כל הזכרונות כרגע, אז אחכה עם זה בינתיים. המלים פה נראות כל כך תפלות ביחס לרגשות שמסתתרים מאחוריהן עד שאני תוהה האם לכתוב אותן ולהוסיף לדף.
כמה חודשים אחרי מותו הגעתי לאתר הזה במקרה. התפלאתי למצוא את כל הדברים שעשיתי בצורה אינטואיטיבית עטופים פה בתאוריות עם שמות כמו עקרון הרצף ועוד ועוד...
בני השיני ישן כרגע במיטה המשפחתית שלנו. אני הולכת לחבק אותו ולישון. אסיים את סיפורו של דוד בהמשך. בינתיים לילה טוב

אני לא יודעת למה בחרתי לכתוב את הסיפור שלנו היום.
למעשה, אני לא יודעת למה בחרתי לכתוב את הסיפור שלנו בכלל.
כבר כמה חודשים מאז שהתחלתי לקחת חלק בהוויי המדהים של האתר הזה, וכבר כמה שבועות מאז שגמלה בלבי ההחלטה שאכתוב.
יש בי צד שמרגיש כנראה שאני מרמה את כולם פה במקום כלשהו. כי שיקרתי בקשר לסיבה האמיתית שהגעתי לאתר הזה. וכאן אוכל סופסוף לכתוב מה באמת הוביל אותי לפה..
אני לא כותבת כאן שמות ולא מזדהה בכינוי הרגיל שלי הגלל הרצון להגן על אנשים מסוימים שאכתוב עליהם כאן, וגם בגלל הרצון להגן על הרגשות של עצמי שעדיין, וכנראה לעולם לא ישקטו.
יש לי שני בנים שאני אוהבת עד כמה שרק אפשר לאהוב. לפני שנה כמעט איבדתי את בני הבכור. אחיו הקטן לעולם לא יכיר אותו.
בפורום הזה אקרא לו דוד. משום מה יוצא לי לחשוב עליו בשם הזה הרבה מאז מותו.
דוד הגיע אליי בדרך מאד לא שגרתית:
במסגרת שרותי הצבאי טיפלתי בהתנדבות בילד בן 8 עם מחלת ריאות קשה. נקשרתי אליו והוא נפטר אחרי כמעט שנה שהתנדבתי אצלו. אחרי לכתו נשארה בי תחושה של רצון לתקן. חסך כלשהו. החלטתי שברגע שתהיה לי הזדמנות אמצא משהו טוב לעשות בעולם הזה. אשנה משהו.
אף פעם לא הייתי טיפוס צדקן או אכול רגשות אשמה, אבל איכשהו נשאר בי רצון לעשות משהו טוב. וגדול. שנה אחרי השחרור התלבטתי והתחבטתי במוחי וחשבתי מה אוכל לעשות . נהניתי להשתעשע במחשבה הזאת אבל לא עשיתי שום צעד בכיוון. עכשיו אני מבינה שחיכיתי לו.
לא אוכל לכתוב איך בדיוק מפאת פרטיותם של אנשים, אבל יום אחד שמעתי על זוג אנשים שסובלים מבעיה מוחית מסוימת שהביאו לעולם ילד ואינם יכולים לטפל בו. הילד סומן כפגום. כילד שלעולם לא יתפתח למבוגר נורמטיבי. ילד עם שום סיכוי בחיים והורים שאוהבים אותו אבל לא מסוגלים לטפל בו, גם לא בעצמם.
באותו יום הייתי אצלם, שמעתי ולא האמנתי כשאמרתי שאני מוכנה לקחת ולטפל בו ולגדל אותו כאילו היה שלי.
מעולם לא אימצתי אותו. הוא פשוט ניתן לי. תוך שבועיים מאותו רגע.
הייתי נורא צעירה, עם אפס נסיון בגידול ילדים ובחיים בכלל. סטודנטית שזה עתה סיימה שנה א' באוניברסיטה.
הנסיעה הראשונה אתו היתה מדהימה. חברה שלי הסיעה, הוא ישב מאחור, הוא בכה ונראה מבוהל. בגלל הקושי עם הוריו וצהבת הוא עבר ברית רק באותו יום. לא ידעתי איך להרגיע אותו או מה לעשות. בשלב מסוים נתתי לו את האצבע שלי. הוא מצץ בהתלהבות ושתק. התאהבתי בו באותו רגע. הייתה מן אהבה שהתפרצה ובערה בי מאז אותו רגע ולנצח. ילד יפה כמו בובת חרסינה: עור לבן, שיער אדום יפהיפה ועיניים כחולות שהפכו ירוקות אחרי כמה חודשים. כל אחד שעבר ברחוב היה חייב תמיד לגעת "בה" (משום מה אף אחד לא חשב שזה בן).
הגעתי הביתה והזמנתי את אמא שלי. חטפתי ממנה על הראש כמו שלא חטפתי מעולם. היא אף פעם לא הצליחה להבין למה עשיתי את זה. גם חבר שלי שברבות הימים הפך לבעלי לא כל כך הבין.
ההתחלה היתה קשה מנשוא. באמת שלא ידעתי איך לגדל ילדים. כסף תמיד היה לי בשפע ולכן לא היווה בעיה. אבל בגיל קטן יש גבול למה שכסף יכול לעשות. לקחתי צוות שיהיה על הבית ועברתי לטפל ביצור הקטן. לא היה לי ידע מצד אחד וגם לא קלקלו אותי מצד שיני. קבלתי יחד עם הילד מה שקראתי לו "הוראות הפעלה". האכלה כל 3 שעות. כמויות, טמפרטורות, מדדים. ואני, שתמיד נמשכתי לפן המדעי ונחרדתי לשלומו של הגוזל מילאתי אחר ההוראות בהקפדה יתרה.
הילד לא הפסיק לבכות. חשבתי שאני עומדת להשתגע. צרחות עד התקרה. במשך שבועות. מה לא אמרו לי.... גזים, כואבת לו הפרידה מהוריו הביולוגים, גמילה מזה שעישנו על ידו כל הזמן ובמהלך ההריון. מליון תרוצים. אף אחד לא אמר לי איך אמורים לישון עם תינוק ובמשפחה שלי היתה החלטה גורפת לא לעזור לי כדי שאחזיר אותו לאן שהגיע כך שעשיתי מה שהרגיש לי נכון וטבעי - שמתי אותו במיטה איתי. וזה לא עזר... הוא לא רצה לשמוע על להיות אתי במיטה..
כשהיה בן חודש ושבוע הייתי משאירה אותו לבד בחדר וסוגרת את החלונות - כדי שהשכנים לא יחשבו שאני מתעללת בילד, ואת הדלת - כי כבר לא יכלתי לשמוע אותו בוכה וצורח. ביליתי שבועיים בזה שהייתי יושבת בצד השיני של הדלת ובוכה.