נקודות - קלעת בול בנושא התרחישים. אם על כל פעם שהיה עובר לי תרחיש כזה בראש הייתי מקבלת שקל הייתי יכולה להאכיל את כל היתומים באפריקה... רגשות אשמה הם בהחלט משהו שלא מרפה, גם בדברים הגדולים וגם בקטנים. תודה על העידוד
. גם דוד גדל בלי מוצצים. לקטנצ'יק אמא שלי דחפה מוצץ ועד שהתחלתי להרגיש טוב זאת כבר היתה עובדה מוגמרת שסתם מסבכת את החיים. שונה מאד לגדל ילד לבד וביחד עם משפחה. אחת הסיבות שדוד היה כל כך מוצלח היא שראיתי בו אחריות בלעדית שלי ואף אחד לא התערב לי ולא אמר מה לעשות ולא לעשות. שום דבר לא הגביל אותי. בטח לא דחף מוצצים או נתן מים לילד יונק ורחץ אותו לפני שחבל הטבור התייבש כמו שעשתה הסבתא השניה. מצד שני הרבה יותר קל לי לטפל בקטנצ'יק כי יש סביבה תומכת ויש הכרה מצד האנשים מסביבי וגם כי נכנסתי להורות הזאת עם נסיון ובגיל יותר מתאים, הפעם לילד נוח בלי טראומות, אלרגיות ותחזיות עגומות ביחס למצבו בעתיד. דוד היה ילד מדהים, אבל מאד קשה לגידול בגיל קטן שלא באשמתו. ברוב הבתים היום ילד כמו דוד היה מקבל ריטלין החל מגיל קטן מאד. לשבת, לשכב, לנוח ולישון לא היו מלים בלקסיקון שלו. כשהייתי מצליחה להרדים אותו היה ישן כמו בול עץ וקם רענן מהר מאד. כולו חיוכים וציפייה להתחיל את הבוקר. וכשגדל במקום לישון שנת צהריים טובה של שעתיים שלוש היה ישן כמה פעמים למשך רבע שעה עשרים דקות ושוב, מתעורר רענן ושמח. כשהיה בן שנתיים וחצי ניסיתי לשלוח אותו לגן. הוא לא רצה לעזוב אותי. ביום הראשון הוא ישר רץ ושיחק עם ילדים. הרגשתי שזה המקום הנכון בשבילו.
ביום הראשון הגננת אמרה לי עכשיו לכי לפני שישים לב ויהיה בלגאן.
אני: אבל -
גננת: מהר מהר לכי, אל תדאגי הוא לא ישים לב.
אני: אבל...
גננת: לכי! עכשיו!
הלכתי... בסוף היום פגש אותי ילד ענייני.
דוד: איפה היית?!
אני: בבית, ניקיתי וסידרתי לכבודך, נהנית בגן היום?
דוד: לא! אני לא נהנה כשאת הולכת. מחר את תישארי איתי פה!
למחרת אני מקבלת טלפון מהגננת
"דוד לא מוכן לשחק, הוא בוכה ומוכן להפסיק רק אם ידבר אתך"
דוד: אמא איפה את?
אני: בבית
דוד: אמא התבלבלת, את מבולבלת. את צריכה לבוא לקחת אותי הביתה
אני: טוב, אבוא עוד מעט
דוד בבכי: עכשיו עכשיו משעמם אני רוצה הביתה.
זה היה סופו של היום השני.
ביום השלישי הגענו לגן בבוקר. שיער ארוך ומלאכי מתנדנד מצד לצד, זוג עיניים גדולות וירוקות נפערות, פה נפתח ואומר בבכי בזמן שזוג ידיים מחבקות את הרגליים שלי
"אמא, אבל אני כל כך אוהב אותך, את לא תשאירי אותי כאן לבד. כל כך רע לי פה, אני כל כך עצוב. אני מבטיח להיות ילד טוב בבקשה תקחי אותי מפה, אני אוהב אותך..
אני עם דמעות מנסה להסביר שזה הדבר הטוב ביותר בשבילו, מתפלאה מאיפה הוא הוציא את המשפט שאמר לפני רגע. הוא לא היה ילד בכיין בכלל
והוא בשלו. הפעם באנגלית כי הוא יודע שזה יותר משפיע עליי Mommy please, i love you much, please don't leave me here alone. We can run fast and no one will notice that we're gone.
זה הספיק לי. לקחתי אותו משם והכנסתי אותו לחוגי ספורט מחול ומוסיקה כדי שיוציא מרץ ויכיר ילדים אחרים. היו לי ויכוחים נוראיים עם המורים כדי שיקבלו אותו בגיל כזה צעיר אבל סוף סוף פתרנו את בעיית ההיפריות שלו. הגוף והמוח קבלו מספיק גירויים. הילד חזר הביתה כל יום מותש והלך לישון בלי בעיות. עם קטנצ'יק אין לי בעיות כאלה. הכל נורמאלי אצלו. הכל מתפתח טוב לפי הספרים ככה שקל לי איתו. יש לי זמן לחשוב על לקחת לו כלב בגיל קטן מה שעם הגדול לא בא בחשבון, לגלוש באינטרנט. אני יכולה לגדל תאומים כמו הקטן באותם כוחות שגידלתי את הגדול אבל מצד שיני הזמנים המדהימים שהיו איתו והחיבור המדהים שהיה לנו לא היו מתאפשרים בלי כמות תשומת הלב והזמן שהקדשתי לו
נקודות - קלעת בול בנושא התרחישים. אם על כל פעם שהיה עובר לי תרחיש כזה בראש הייתי מקבלת שקל הייתי יכולה להאכיל את כל היתומים באפריקה... רגשות אשמה הם בהחלט משהו שלא מרפה, גם בדברים הגדולים וגם בקטנים. תודה על העידוד :-) . גם דוד גדל בלי מוצצים. לקטנצ'יק אמא שלי דחפה מוצץ ועד שהתחלתי להרגיש טוב זאת כבר היתה עובדה מוגמרת שסתם מסבכת את החיים. שונה מאד לגדל ילד לבד וביחד עם משפחה. אחת הסיבות שדוד היה כל כך מוצלח היא שראיתי בו אחריות בלעדית שלי ואף אחד לא התערב לי ולא אמר מה לעשות ולא לעשות. שום דבר לא הגביל אותי. בטח לא דחף מוצצים או נתן מים לילד יונק ורחץ אותו לפני שחבל הטבור התייבש כמו שעשתה הסבתא השניה. מצד שני הרבה יותר קל לי לטפל בקטנצ'יק כי יש סביבה תומכת ויש הכרה מצד האנשים מסביבי וגם כי נכנסתי להורות הזאת עם נסיון ובגיל יותר מתאים, הפעם לילד נוח בלי טראומות, אלרגיות ותחזיות עגומות ביחס למצבו בעתיד. דוד היה ילד מדהים, אבל מאד קשה לגידול בגיל קטן שלא באשמתו. ברוב הבתים היום ילד כמו דוד היה מקבל ריטלין החל מגיל קטן מאד. לשבת, לשכב, לנוח ולישון לא היו מלים בלקסיקון שלו. כשהייתי מצליחה להרדים אותו היה ישן כמו בול עץ וקם רענן מהר מאד. כולו חיוכים וציפייה להתחיל את הבוקר. וכשגדל במקום לישון שנת צהריים טובה של שעתיים שלוש היה ישן כמה פעמים למשך רבע שעה עשרים דקות ושוב, מתעורר רענן ושמח. כשהיה בן שנתיים וחצי ניסיתי לשלוח אותו לגן. הוא לא רצה לעזוב אותי. ביום הראשון הוא ישר רץ ושיחק עם ילדים. הרגשתי שזה המקום הנכון בשבילו.
ביום הראשון הגננת אמרה לי עכשיו לכי לפני שישים לב ויהיה בלגאן.
אני: אבל -
גננת: מהר מהר לכי, אל תדאגי הוא לא ישים לב.
אני: אבל...
גננת: לכי! עכשיו!
הלכתי... בסוף היום פגש אותי ילד ענייני.
דוד: איפה היית?!
אני: בבית, ניקיתי וסידרתי לכבודך, נהנית בגן היום?
דוד: לא! אני לא נהנה כשאת הולכת. מחר את תישארי איתי פה!
למחרת אני מקבלת טלפון מהגננת
"דוד לא מוכן לשחק, הוא בוכה ומוכן להפסיק רק אם ידבר אתך"
דוד: אמא איפה את?
אני: בבית
דוד: אמא התבלבלת, את מבולבלת. את צריכה לבוא לקחת אותי הביתה
אני: טוב, אבוא עוד מעט
דוד בבכי: עכשיו עכשיו משעמם אני רוצה הביתה.
זה היה סופו של היום השני.
ביום השלישי הגענו לגן בבוקר. שיער ארוך ומלאכי מתנדנד מצד לצד, זוג עיניים גדולות וירוקות נפערות, פה נפתח ואומר בבכי בזמן שזוג ידיים מחבקות את הרגליים שלי
"אמא, אבל אני כל כך אוהב אותך, את לא תשאירי אותי כאן לבד. כל כך רע לי פה, אני כל כך עצוב. אני מבטיח להיות ילד טוב בבקשה תקחי אותי מפה, אני אוהב אותך..
אני עם דמעות מנסה להסביר שזה הדבר הטוב ביותר בשבילו, מתפלאה מאיפה הוא הוציא את המשפט שאמר לפני רגע. הוא לא היה ילד בכיין בכלל
והוא בשלו. הפעם באנגלית כי הוא יודע שזה יותר משפיע עליי Mommy please, i love you much, please don't leave me here alone. We can run fast and no one will notice that we're gone.
זה הספיק לי. לקחתי אותו משם והכנסתי אותו לחוגי ספורט מחול ומוסיקה כדי שיוציא מרץ ויכיר ילדים אחרים. היו לי ויכוחים נוראיים עם המורים כדי שיקבלו אותו בגיל כזה צעיר אבל סוף סוף פתרנו את בעיית ההיפריות שלו. הגוף והמוח קבלו מספיק גירויים. הילד חזר הביתה כל יום מותש והלך לישון בלי בעיות. עם קטנצ'יק אין לי בעיות כאלה. הכל נורמאלי אצלו. הכל מתפתח טוב לפי הספרים ככה שקל לי איתו. יש לי זמן לחשוב על לקחת לו כלב בגיל קטן מה שעם הגדול לא בא בחשבון, לגלוש באינטרנט. אני יכולה לגדל תאומים כמו הקטן באותם כוחות שגידלתי את הגדול אבל מצד שיני הזמנים המדהימים שהיו איתו והחיבור המדהים שהיה לנו לא היו מתאפשרים בלי כמות תשומת הלב והזמן שהקדשתי לו