על ידי יהללוך_מלאכים* » 14 אוגוסט 2007, 23:30
אז הרופא באמצע הבדיקה מבין שאני לא בעניין של סטריפינג
לא מבין למה לא, אבל גם לא מציק. משכנע אותי להתאשפז כי יש לי עובר גדול ,וירידת מים יכולה לגרום לצניחת חבל טבור.
אנחנו במו"מ ובסוף הוא מאשר לי שחרור בתנאי שאני אגיע מחר בבוקר.
אני יוצאת מב"ח כל כך מאושרת עובר 3900 ,אני מפליצה אותו.
הידיעה שאין סכנה לניתוח, שהוא לא כזה גדול, כל כך שחררה אותי, שכבר תבינו כמה הפחד סוגר אותנו, כמה פחד יכול לעכב תהליכים טבעיים של הגוף.
כבר כתבתי פעם "אין לנו מה לפחד אלא מן הפחד עצמו"
הודעתי לאישי על המצב החדש גם הוא נשם לרווחה, בדרך חזרה הבייתה הרגשתי שוב צירונים ושמחתי. האיש שאל אם להגיע הבייתה, אמרתי לו שממש לא והוא יכול להמשיך את יומו.
אני בבית בחזרה ,בערך ב 17:30 רגועה יותר, ועייפה מאד.
מתכננת ללכת לעשות קניות בסופר ,לשחק קצת עם המלאכית ועוד.
אני מודיעה לאיריס על הערכת משקל והיא שמחה בשמחתי. אנחנו קובעות שאם יש לי צירים
באמצע הלילה אני מודיעה לה, והיא תבדוק מי נמצא במשמרת בחדר לידה.
איכשהו עוד לפני שהבנתי מה קורה התחילו לי צירים חזקים. השעה 18:00
מה חזקים חזקים מאד,מתקשרת לאישי הוא מבין את המצב ויוצא לכיוון הבית.
המלאכית משחקת בחוץ ואני נכנסת להתקלח, אני מחכה להפוגה בין הצירים בתקווה לנוח קצת ולצבור כוח.
הצירים תוקפים אותי בבטן בעוצמה חזקה סדירה ומהירה. המים מקלים עליי, אני משנה תנוחות, מנענעת אגן ומנסה לקבל כל ציר באהבה. המלאכית נכנסת הבייתה ומבינה שמשהו קורה, היא רוצה להתקלח איתי ואני בין ציר לציר מנסה לשתף פעולה. פתאם היא נשכבת על הרצפה בבכי הסטרי וצעקות שהיא רוצה את אמא שלה. אני נקרעת פיזית ונפשית. מנסה לרצות אותה והנה עוברים עוד כמה צירים באמבטייה.
אני מבקשת מאמא שלי שיצאו לטייל. אישי מגיע ,מוצא אותי נתלת על מנורות בבית ועל כל דבר אפשרי שיכול להכיל אותי.
הוא שואל מה קורה ואני אומרת, ב"ח עכשיו. יש לי זמן לנשנש משהו? הוא שואל ואני מתעצבנת עליו שעד 18:00 בערב הוא לא אוכל כלום.
שעה בבית של צירים כל דקה, נראה לי מספיק. 19:10בדרך לב"ח (אני גרה 10 דקות מאסף הרופא ) אני שואגת על 4 מאחורה הנהגים תמהים מה קורה, וחושבים לעצמם מה החום עושה לאנשים.
מגיעים לב"ח אין חנייה קרובה זה לא מעניין אותי מחנים איפשהו. אישי יוצא עם התיקים, לי יש כל דקה ציר, אני עוצמת עיניים. לא לראות, לא לשמוע, לא לצאת מריכוז, אני בלידה!! ואף אחד לא יעצור אותי עכשיו. אנשים ניגשים מציעים עזרה, אישי מחייך ואומר ,לא, הכל בסדר יש לה קצת צירים, והנה בא עוד ציר, אני נתלת עליו (לא מספיק כל התיקים עליו). המעלית מגיעה מפוצצת אנשים. נשים בהריון וסתם אורחים ואני כמובן בציר, שואגת וחולקת רגעים אינטימים עם אנשים זרים. מגיעים למיון יולדות ,אני צועקת חדר לידה הם מבקשים לעשות בדיקה, איריס מחכה לדעת כמה פתיחה. אורן מתקשר ומבשר לה פתיחה של 6. היא אומרת לו אני בדרך
מלאך! כבר ציינתי?
השעה 19:30
אני בחדר לידה רופאים נכנסים מכל עבר, גם הכוסית הבלונדינית מהצהריים אני רוצה לעמוד, לנוע ולא מסוגלת. כל ציר זורק אותי לעולמות של חוסר שפיות, איריס איריס איפה את? אני נותנת לאורן להלחם בבירוקרטייה ושנייה לפני שמתנפח לו העורק הראשי איריס נכנסת. איריס מנסה לדעת על מה המלחמה אורן אומר לה שרוצים לפתוח לי ווריד, היא שואלת מי? ואני צועקת, הבלונדינית הכוסית. אני מקבלת הטפות מוסר ומציינים בפניי שזאת ד"ר נוף... נו שיהיה היא עדיין כוסית.
איריס - מלאך בדמות של תמנייה קטנה מתולתלת. אני מרגישה את היד הרכה שלה עליי ,היא מסתכלת לי בעיניים ומנסה לדבר אליי ללא מילים. הרופאים רוצים פתיחת ווריד ,רוצים גישה מהירה לחדר ניתוח ורוצים להיות נוכחים בלידה. איריס מבקשת ממני לפתוח ווריד אחת המיילדות מתנדבת לעשות את זה איריס דוחה אותה. פותחים לי ווריד (חייבים לרצות גם את המערכת) בודקת פתיחה אנחנו כבר ב 7 . מנסה שוב לקום ,לא מסוגלת, ממשיכה לשכב על הצד נושמת למטה שואגת החוצה. הבטן מכבידה עליי ואני שומעת דיבורים על זה שהתינוק עדיין נורא גבוה, המוניטור תקין. איריס מבקשת ממני בציר לנסות להוציא את המים היא אומרת שזה יקל על התינוק לרדת למטה.
אני שואלת אותה מה קורה, מה יש לקחת ? היא לא מבינה. אורן אומר לי שחבל ,שמיותר שאנחנו מתקדמים, אני לא רוצה לשמוע. איריס מה האופציות? אני שואלת שוב, אדולן, חשיש, מריחואנה, אופיום,ליתיום,אפידורל,טישטוש , כדור 8 מ"מ. משהו, אני כל כך עייפה...
הכוסית נכנסת מבינה על מה מדברים, ושואלת את רוצה אפידורל, אורן עונה לה שלא, היא עונה שהיא לא שאלה אותו. איריס אומרת לה "היא בלידה" הכוסית מתקשה להאמין. מגיע ציר אני לחוצת, ובום אני מפוצצת את שק מי השפיר, כמות עצומה של מים יוצאים מתוכי בשפריץ ענק מרטיב את איריס ואת אורן יחד, אני מרגישה הקלה, העובר שלי יורד אליי.
לחץ אני מרגישה לחץ אבל הכל כואב ואין זמן לנשום, אני נושכת את אורן מרגישה את הידיים של איריס בתוכי, פתאם אני שומעת שאגה "איריס שורףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף לי" (שאגה שלי) הראש בחוץ.
10 דקות אחרי שהמים ירדו 50 דקות מאז שהגעתי לב"ח. עוד ציר אחד, אני שואגת איריסססססססססססססססססס והוא בחוץ . איזו הקלה איזה שקט, איזו בריאה.
אני פוקחת עיניים רואה את הרופאה הכוסית מזילה דמעה, ואת שאר הרופאים מחייכים אלי. אני מחבקת ומנשקת את הילד שלי, את בעלי ואת המלאך השומר שלי. שוקלים אותו ומודיעים לי 4460 אני בשוק אני מסתכלת עליו , כל כך קטן ועדין, על מי אומרים שהוא גדול?
כל הפרוצדורה אחר כך פחות מעניינת.
השיעור שלי מכל הסיפור הזה : להאמין בעצמי, להתחבר לתחושות העמוקות שבבטן, להקשיב לרחשי ליבי, לאהוב את אישי מחדש, לזכור איך בכל לידה אנחנו מתאחדים לגוף אחד, ויוצרים יחד חיים חדשים. להאמין שיש מלאכים בדמות אדם, ולסמוך על בורא עולם ועל נפלאות הטבע.
תודה לכל מי שלקח חלק בחוויה הזו. - נשיקות
אז הרופא באמצע הבדיקה מבין שאני לא בעניין של סטריפינג
לא מבין למה לא, אבל גם לא מציק. משכנע אותי להתאשפז כי יש לי עובר גדול ,וירידת מים יכולה לגרום לצניחת חבל טבור.
אנחנו במו"מ ובסוף הוא מאשר לי שחרור בתנאי שאני אגיע מחר בבוקר.
אני יוצאת מב"ח כל כך מאושרת עובר 3900 ,אני מפליצה אותו.
הידיעה שאין סכנה לניתוח, שהוא לא כזה גדול, כל כך שחררה אותי, שכבר תבינו כמה הפחד סוגר אותנו, כמה פחד יכול לעכב תהליכים טבעיים של הגוף.
כבר כתבתי פעם "אין לנו מה לפחד אלא מן הפחד עצמו"
הודעתי לאישי על המצב החדש גם הוא נשם לרווחה, בדרך חזרה הבייתה הרגשתי שוב צירונים ושמחתי. האיש שאל אם להגיע הבייתה, אמרתי לו שממש לא והוא יכול להמשיך את יומו.
אני בבית בחזרה ,בערך ב 17:30 רגועה יותר, ועייפה מאד.
מתכננת ללכת לעשות קניות בסופר ,לשחק קצת עם המלאכית ועוד.
אני מודיעה לאיריס על הערכת משקל והיא שמחה בשמחתי. אנחנו קובעות שאם יש לי צירים
באמצע הלילה אני מודיעה לה, והיא תבדוק מי נמצא במשמרת בחדר לידה.
איכשהו עוד לפני שהבנתי מה קורה התחילו לי צירים חזקים. השעה 18:00
מה חזקים חזקים מאד,מתקשרת לאישי הוא מבין את המצב ויוצא לכיוון הבית.
המלאכית משחקת בחוץ ואני נכנסת להתקלח, אני מחכה להפוגה בין הצירים בתקווה לנוח קצת ולצבור כוח.
הצירים תוקפים אותי בבטן בעוצמה חזקה סדירה ומהירה. המים מקלים עליי, אני משנה תנוחות, מנענעת אגן ומנסה לקבל כל ציר באהבה. המלאכית נכנסת הבייתה ומבינה שמשהו קורה, היא רוצה להתקלח איתי ואני בין ציר לציר מנסה לשתף פעולה. פתאם היא נשכבת על הרצפה בבכי הסטרי וצעקות שהיא רוצה את אמא שלה. אני נקרעת פיזית ונפשית. מנסה לרצות אותה והנה עוברים עוד כמה צירים באמבטייה.
אני מבקשת מאמא שלי שיצאו לטייל. אישי מגיע ,מוצא אותי נתלת על מנורות בבית ועל כל דבר אפשרי שיכול להכיל אותי.
הוא שואל מה קורה ואני אומרת, ב"ח עכשיו. יש לי זמן לנשנש משהו? הוא שואל ואני מתעצבנת עליו שעד 18:00 בערב הוא לא אוכל כלום.
שעה בבית של צירים כל דקה, נראה לי מספיק. 19:10בדרך לב"ח (אני גרה 10 דקות מאסף הרופא ) אני שואגת על 4 מאחורה הנהגים תמהים מה קורה, וחושבים לעצמם מה החום עושה לאנשים.
מגיעים לב"ח אין חנייה קרובה זה לא מעניין אותי מחנים איפשהו. אישי יוצא עם התיקים, לי יש כל דקה ציר, אני עוצמת עיניים. לא לראות, לא לשמוע, לא לצאת מריכוז, אני בלידה!! ואף אחד לא יעצור אותי עכשיו. אנשים ניגשים מציעים עזרה, אישי מחייך ואומר ,לא, הכל בסדר יש לה קצת צירים, והנה בא עוד ציר, אני נתלת עליו (לא מספיק כל התיקים עליו). המעלית מגיעה מפוצצת אנשים. נשים בהריון וסתם אורחים ואני כמובן בציר, שואגת וחולקת רגעים אינטימים עם אנשים זרים. מגיעים למיון יולדות ,אני צועקת חדר לידה הם מבקשים לעשות בדיקה, איריס מחכה לדעת כמה פתיחה. אורן מתקשר ומבשר לה פתיחה של 6. היא אומרת לו אני בדרך
מלאך! כבר ציינתי?
השעה 19:30
אני בחדר לידה רופאים נכנסים מכל עבר, גם הכוסית הבלונדינית מהצהריים אני רוצה לעמוד, לנוע ולא מסוגלת. כל ציר זורק אותי לעולמות של חוסר שפיות, איריס איריס איפה את? אני נותנת לאורן להלחם בבירוקרטייה ושנייה לפני שמתנפח לו העורק הראשי איריס נכנסת. איריס מנסה לדעת על מה המלחמה אורן אומר לה שרוצים לפתוח לי ווריד, היא שואלת מי? ואני צועקת, הבלונדינית הכוסית. אני מקבלת הטפות מוסר ומציינים בפניי שזאת ד"ר נוף... נו שיהיה היא עדיין כוסית.
איריס - מלאך בדמות של תמנייה קטנה מתולתלת. אני מרגישה את היד הרכה שלה עליי ,היא מסתכלת לי בעיניים ומנסה לדבר אליי ללא מילים. הרופאים רוצים פתיחת ווריד ,רוצים גישה מהירה לחדר ניתוח ורוצים להיות נוכחים בלידה. איריס מבקשת ממני לפתוח ווריד אחת המיילדות מתנדבת לעשות את זה איריס דוחה אותה. פותחים לי ווריד (חייבים לרצות גם את המערכת) בודקת פתיחה אנחנו כבר ב 7 . מנסה שוב לקום ,לא מסוגלת, ממשיכה לשכב על הצד נושמת למטה שואגת החוצה. הבטן מכבידה עליי ואני שומעת דיבורים על זה שהתינוק עדיין נורא גבוה, המוניטור תקין. איריס מבקשת ממני בציר לנסות להוציא את המים היא אומרת שזה יקל על התינוק לרדת למטה.
אני שואלת אותה מה קורה, מה יש לקחת ? היא לא מבינה. אורן אומר לי שחבל ,שמיותר שאנחנו מתקדמים, אני לא רוצה לשמוע. איריס מה האופציות? אני שואלת שוב, אדולן, חשיש, מריחואנה, אופיום,ליתיום,אפידורל,טישטוש , כדור 8 מ"מ. משהו, אני כל כך עייפה...
הכוסית נכנסת מבינה על מה מדברים, ושואלת את רוצה אפידורל, אורן עונה לה שלא, היא עונה שהיא לא שאלה אותו. איריס אומרת לה "היא בלידה" הכוסית מתקשה להאמין. מגיע ציר אני לחוצת, ובום אני מפוצצת את שק מי השפיר, כמות עצומה של מים יוצאים מתוכי בשפריץ ענק מרטיב את איריס ואת אורן יחד, אני מרגישה הקלה, העובר שלי יורד אליי.
לחץ אני מרגישה לחץ אבל הכל כואב ואין זמן לנשום, אני נושכת את אורן מרגישה את הידיים של איריס בתוכי, פתאם אני שומעת שאגה "איריס שורףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף לי" (שאגה שלי) הראש בחוץ.
10 דקות אחרי שהמים ירדו 50 דקות מאז שהגעתי לב"ח. עוד ציר אחד, אני שואגת איריסססססססססססססססססס והוא בחוץ . איזו הקלה איזה שקט, איזו בריאה.
אני פוקחת עיניים רואה את הרופאה הכוסית מזילה דמעה, ואת שאר הרופאים מחייכים אלי. אני מחבקת ומנשקת את הילד שלי, את בעלי ואת המלאך השומר שלי. שוקלים אותו ומודיעים לי 4460 אני בשוק אני מסתכלת עליו , כל כך קטן ועדין, על מי אומרים שהוא גדול?
כל הפרוצדורה אחר כך פחות מעניינת.
השיעור שלי מכל הסיפור הזה : להאמין בעצמי, להתחבר לתחושות העמוקות שבבטן, להקשיב לרחשי ליבי, לאהוב את אישי מחדש, לזכור איך בכל לידה אנחנו מתאחדים לגוף אחד, ויוצרים יחד חיים חדשים. להאמין שיש מלאכים בדמות אדם, ולסמוך על בורא עולם ועל נפלאות הטבע.
תודה לכל מי שלקח חלק בחוויה הזו. - נשיקות