יום חמישי. שבוע 39+2. גררתי את עצמי בכוח בפעם האחרונה לעבודה. החלטתי שאגיע עוד פעם אחת וזהו. הבטחתי לבוס שלי שאני אעבוד עד סוף ההריון או עד שייגמר לי הכוח. באותו יום חמישי הבנתי שכוח כבר אין לי. וגם ההריון לקראת הסוף.
בדרך הביתה בערב התחילו לי כאבים. מה שהסתבר בדיעבד כהתחלה של צירים. בלילה הכאבים התחזקו ולא הצלחתי לישון כל כך – כל פעם הייתי מתעוררת באמצע הציר מהכאב. אבל הצירים לא היו סדירים.
יום שישי. שבוע 39+3. יש לנו תור לאולטרא סאונד. מגיעים לקופ"ח. הערכת משקל של US היא 2800. הרופא אומר שלדעתו העובר הרבה יותר גדול והערכה שלו היא של 3200. אנחנו לא מתרגשים – הרי בקרוב נדע בדיוק.
בערב הפקק הרירי התחיל לצאת. הצירים ממשיכים כל אותו היום. וכל הלילה. עדיין לא סדירים. אבל כואבים. אני מקפצת על כדור הפיזיו, אישי כל פעם מעסה לי את הגב וזה עוזר כל כך. כיון שזו הפעם הראשונה בעצם שאנחנו מתמודדים עם צירים, שנינו מתרגשים. האיש מתעקש שאזעיק אותו כל פעם שיש ציר – הוא רוצה להיות שותף מלא בתהליך ולתמוך ולעזור בכל דרך אפשרית. בלילה אני לא מעירה אותו כדי שינוח ויהיו לו כוחות לטפל בי ובבכורתנו. הקטנה (בת 5 כמעט, שבקרוב תהפוך לגדולה שבילדינו) כבר יודעת איך אני נראית כשמגיע הציר, מפנה לי את הכדור פיזיו ומחכה בסבלנות שהציר ייגמר לפני שהיא מדברת איתי.
טוב, עבר עוד לילה בלי יותר מדי שינה. יום שבת – הצירים ממשיכים להתחזק והם לא סדירים באופן מאוד עקבי. מנסה לנקות את המטבח כדי להכין כמה ארונות לפסח.
הגיע עוד לילה. שבוע 39+5. 1 לאפריל. בסביבות 3 בלילה אני מתחילה להבין שהצירים תופסים דפוס – הם מתחילים להיות בערך כל 5-7 דקות בערך. אחרי שעה מעירה את האיש ומבשרת לו שהלידה כנראה מתקרבת. בסביבות 5 מזעיקה את חברתי היקרה (שתעזור עוד בהמשך כל כך הרבה שאין לי מילים שיוכלו לבטא את ההערכה שלי כלפיה. ליאת, את מדהימה! את פשוט המלאך השומר שלי!) שמגיעה אלינו להיות עם בכורתנו.
לקראת 7 בבוקר אנחנו מאורגנים לצאת לבית חולים. הצירים כואבים לאללה (וזה כסף קטן לעומת מה שיבוא בהמשך). הם כבר כל 5 דקות. אני תוהה איך אני עוברת את הצירים באוטו... עוברת. אין ברירה – אם החלטנו ללדת בבית חולים, זה חלק מעסקת החבילה – צריך להגיע לשם.
מגיעים לבית חולים (ליס) ב-7 וחצי. תופסת שם כדור פיזיו וממשיכה לקפץ עליו. מעבירים אותנו לחדר עם מוניטורים ואומרים לי לשכב על המיטה. אני מסרבת בנימוס. שוב ושוב, כי שוב ושוב נכנסים אנשי הצוות ואומרים לשכב ולחכות שתבוא המיילדת לבדוק אותי. אני עונה שאשכב כשהמיילדת תגיע. זה לוקח משהו כמו 40 דקות עד שמוניטור מתפנה והמיילדת מגיעה. המיילדת המקסימה (מינדי) בודקת אותי ומבשרת שאני בפתיחה של 6. היא מאוד מופתעת מזה שאני שקטה יחסית לפתיחה (נראה לי הייתי היחידה בחדר שלא שכבתי אלא הייתי על הרגליים או על הכדור ואישי המשיך עם העיסויים בגב בכל ציר וציר). אחרי מוניטור (תקין לגמרי), בעמידה, פתיחת וריד, מדידת לחץ דם וחתימה על טופס הסכמה ללנל"ק (כאילו, דא, זה מה שבאתי לעשות. ממש הצחיקו אותי עם הטופס הזה), נשלחנו לחדר לידה.
השעה 9 וחצי. מקבלת אותנו מיילדת (לידיה). היא מתחילה להקליד פרטים במחשב, אני מייד מבקשת כדור פיזיו. המיילדת אומרת לי "אבל את אחרי קיסרי". אני עונה "נו, ו...". היא "את לא יכולה להיות על הכדור עם עירוי". אני "למה אני צריכה עירוי?" היא "בשביל אפידורל!" אני "מי אמר שאני רוצה אפידורל?!" היא מפסיקה להקליד ומביטה בי בהפתעה. אני מביטה בה בהפתעה בחזרה. היא מוודא "מה, את לא רוצה אפידורל?!" אני עונה שבשלב זה לא. היא מביאה לי כדור.
היא בודקת פתיחה. מבשרת שהפתיחה של 5. סבבה. אנחנו שואלים מה הערכת המשקל שלה – היא בודקת ואומרת ש- 3500 בשקט. טוב, את זה אנחנו עוד נראה.
בגלל קיסרי בעברי, מחברים אותי למוניטור. לאורך כל הלידה כמעט. לי לא איכפת, כל עוד אני יכולה להיות בתנועה. המיילדת מחברת את המוניטור בעודי על הכדור.
נכנסים רופאים ומיילדות נוספות. אחד הרופאים מסביר לי למה הם מעדיפים שאני אהיה עם אפידורל (שאם יהיה צורך בניתוח, לאור קיסרי בעברי, שלא יהיה צורך לבזבז זמן על הכנסת האפידורל. וגם שאיכשהו זה מפחית את הסיכון לקרע בצלחת שברחם). אני מהנהנת וממשיכה לקפץ על הכדור. שואלים אותנו שאלות (כמעט אותן שאלות). אני עונה כשאני יכולה. כשאני בציר – אני שוקעת בו ולא מזיז לי שמדברים איתי – המנוי שלי לא זמין. שכולם יזדיינו בסבלנות. אני יולדת עכשיו.
למזלנו, אותו הבוקר הוגדר כ"בייבי בום" – הגיעו מלא נשים ללדת כך שהצוות היה עסוק ולא היה להם יותר מדי זמן אלינו – שזו היתה ברכה אמיתית. לדוגמה, כשביקשתי לנתק אותי מהמוניטור (כדי ללכת לשירותים), לקח למיילדת איזה חצי שעה לחזור ולחבר אותי וטווח התנועה שלי באותו חצי שעה היה יותר ממטר וחצי. מה שהיה מאוד נחמד. אני מצידי הייתי מוכנה להכפיל את ההפסקה. או לשלש.
הצירים מתחזקים ומתחזקים. אני נושמת את הנשימות מהבטן וזה עוזר עד שלב מסויים. בסביבות 11 המיילדת בודקת אותי שוב ומבשרת שהפתיחה 7-7.5. הציר שאני עוברת בשכיבה על הגב על המיטה כואב פי כמה וכמה ואני בורחת מהמיטה בשניה שהמיילדת מסיימת את הבדיקה וממשיכה לחפש תנוחות ותנועות שיקלו על הכאבים.
אישי קורא בתהילים ובזהר (כמה שהוא מספיק בין הצירים).
הנשימות מפסיקות לעזור. כל תנוחה שאני מנסה לא ממש עוזרת. העיסויים הם הדבר היחיד שעוזר. לפעמים הציר מגיע בפתאומיות ואני מתקשה לנשום. המילה אפידורל מתחילה לרחף בראשי. אני אומרת לעצמי "נעבור עוד ציר ונראה". אני מדברת עם העובר בראשי, אומרת לו שאנחנו צוות וביחד אנחנו יכולים לעשות את זה. או מדמיינת הכל מוצף באור לבן, או פרח שנפתח עוד ועוד. עד שציר מגיע ואני לא ממש מסוגלת לחשוב...
בסביבות 12 מגיע ציר שכואב ברמות (אני מתחילה לתרגל צעקות) ואז יורדים המים. אני רואה שהם ירוקים. אישי יוצא לקרוא למיילדת. היא מגיעה תוך דקות ספורות, יחד עם רופא הילדים. רואה את המים, מבשרת לנו שהם מקוניאליים ושאני חייבת לעלות למיטה ולשכב על הגב. זה מלחיץ אותי. הדבר המוגדר היחיד שהיה לי ללידה הוא להישאר בתנועה, ולא להגיע למצב של שכיבה על הגב. אישי (שרואה את מצבי ומבין שאני לא ממש בקטע של דיבורים עכשיו) מנהל משא ומתן עם המיילדת שאולי אפשר בעמידה, או בקריעה או בכל תנוחה אחרת, רק לא בשכיבה. <אחר כך הוא מספר לי שראה על המיילדת שהיא נלחצה, כנראה מהמים והיה לה חשוב להוציא את התינוק כמה שיותר מהר. > המיילדת אומרת שהיא לא יכולה לעשות את הלידה בתנוחה שהיא לא שכיבה. התפשרנו על הצד. רק מה, היא שמה את הרגליים שלי על הרגליות של המיטה והופ! אני על הגב.
אבל אני לא ממש שם. הגיעו צירי הלחץ! אללה איסטור, זה נכון כל מה שמספרים עליהם – זה כואב רצח! אני צורחת (בלי לדפוק חשבון מה יחשבו/יגידו, לא איכפת לי מכלום). הסערה העצומה הזו סוחפת אותי, אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלהיסחף ולתת לטבע לעשות את שלו. אני אוחזת בידו של אבא של הילדים שלי ובצירים כמעט שוברת לו אותה, לתחושתי (אח"כ אני מחליטה לאחוז בחולצתו ולא בידו כדי לשמר את איבריו במצב תקין לעתיד). הדחף לדחוף מגיע מעצמו, אני מתמסרת אליו. הכל קורה מעצמו. הכאב הוא כל כך עוצמתי וטוטאלי! אני לא מצליחה לנשום, אני חושבת שאני כנראה הולכת למות, אם לא מכאבים אז ממחסור בחמצן – אני לא יכולה לנשום!
אחרי אחד הצירים המיילדת אומרת לי לא לדחוף. פחחחחחחח, בטח! כאילו שיש לי שליטה כלשהי על הצירים ההיסטריים האלה! אני לא עונה ולא עושה כלום באופן יזום. ברור לי שתיכף זה ממשיך ומשתדלת לנשום כל עוד אני יכולה.
4 או 5 צירים וכאלה ואז זה נגמר. ככה. בבת אחת. אני רואה את התינוק בידיים של המיילדת! כל הכאב נעלם! אני בוכה מאושר. אנחנו מבקשים לחכות עם חיתוך חבל התבור, המיילדת אומרת שחייבים לחתוך עכשיו כדי שרופא הילדים יבדוק את התינוק. אחרי רגעים ספורים ינוקא מונח עלי, קטן כל כך (2660, תודה לכל מעריכי המשקל!) ומתוק כל כך. אבא שלו מתקשה לדבר ואני רק אומרת לו כמה שחיכינו לו וכמה שאנחנו אוהבים אותו.
השלב השלישי של הלידה – יציאת השילייה: באיזשהו שלב המיילדת אומרת לי לדחוף. אני חושבת לי "נו, נראה לך שדווקא עכשיו אני אפסיק לשמוע בקולו של גופי ואעשה משהו שהוא עוד לא מוכן לעשות?" אני עושה נשימה מהבטן, וראו זה פלא – השיליה יוצאת מעצמה וזה כמעט ולא כאב. המיילדת מראה לנו את השיליה ואת הקשר הדי הדוק בחבל התבור.
לא היה חתך החיץ. אני שואלת אם יש קרעים. המיילדת בודקת ואומרת שאולי יש משהו קטן אבל זה יתרפא מעצמו ואין צורך לתפור.
אחרי שעה בערך ינוקא יחד עם אבא שלו הולכים לחדר קבלה של ילודים ואני מקבלת בונוס – עירוי פיטוצין, בגלל הקיסרי בעבר. חששתי קצת שזה יעשה התכווצויות כואבות, אבל זה לא עשה. היה לי לא מי יודע מה נוח לשכב בלי תזוזה יותר מדי, אבל עברתי גם את זה. המיילדת שהייתה איתנו בלידה באה להיפרד ממני לפני שהיא עזבה ואמרה לי שהיא מאוד נהנתה בלידה שלי ואמרה שהיא מאוד השתדלה לבוא לקראתנו, במסגרת האילוצים המקצועיים. היא אמרה שהתפקיד שלה לשמור על הבריאות שלי ושל תינוק וזה מה שהיא עשתה. נפרדנו בצורה מאוד נעימה והודיתי לה על הטיפול.
כל מה שרציתי מייד אחרי הלידה זה לקום מהמיטה. אחרי שנגמר העירוי של פיטוצין, הועברתי למחלקה. רציתי לקום מהמיטה. האחות אמרה לי לנוח קצת. טוב, נחתי. קראתי לאחות וביקשתי שוב לקום. היא ביקשה שאני אוכל קודם (אז נזכרתי שלא אכלתי כלום במשך כל היום). טוב, אכלתי. שוב קראתי לאחות. היא הייתה איתי כשקמתי, ליוותה אותי לשירותים, עזרה להחליף בגדים ואז הבנתי כמה שאני לא מותשת ולא עייפה, אלא מלאת מרץ וכוחות.
כשאישי הגיע אלי עם ינוקא, בישרתי לו שאנחנו משתחררים היום! הוא היה מופתע מהעניין, כיון שזה לא היה מתוכנן (האמת היא שלא עשינו הרבה תכנונים לגבי הלידה). יחד עם זאת, אני לא ראיתי את עצמי נשארת שם ללילה. רציתי הביתה, למקלחת שלי, לבגדים שלי, למיטה שלי (אז מה אם לא ייצא לי לישון, אני מעדיפה לא לישון במיטה שלי ולא של בית חולים).
התחלנו בהליכים של שחרור מוקדם, שמענו את כל האזהרות, חתמנו על כל מה שבית חולים רצה (במכתב שחרור של ינוקא רשום "הורים משחררים את התינוק בגיל 6.5 שעות"
) ובשעה 22:30 יצאנו הביתה.
גיסתי הביאה את בכורתנו הביתה וכולנו התאחדנו בהרכב החדש. הקטנה גדולה שלנו קיבלה את אחיה החדש בהתרגשות ובאהבה גדולה. כשהגענו הביתה, הבנתי כמה שההחלטה להשתחרר מוקדם הייתה נכונה. זה פשוט הרגיש הכי נכון לנו להיות בסביבה הנעימה והלא סטרילית שלנו, לא כפופים לשעות או לנהלים של מישהו.
בסה"כ לא עשו לנו בעיות עם השחרור המוקדם, אלא הזהירו אותנו שזה בניגוד להמלצות הרופאים. נו שוין.
אחרי יומיים חזרנו לבית חולים לביקורת שעברה בשלום. אף אחד לא עשה בעיות. האחיות בתינוקיה זכרו אותנו וקיבלו אותנו עם חיוכים (כנראה שלא הרבה כל כך להוטים לעוף הביתה כמה שעות אחרי לידה, או שאנחנו פשוט בלתי נשכחים
).
זהו סיפור הלידה השניה שלי. לנל"ק מוצלח. לידה מחזקת, היא החזירה לי את האמון בגוף שלי, בכוח הטמון בו ובחוכמה שלו. לתמיכה של הסביבה היתה השפעה עצומה – התמיכה של אישי נתנה לי גב חזק וידעתי שיש לי על מי להישען כשיהיה צורך. העזרה של ליאת, חברתי היקרה, בזמן שהיינו בלידה והיא היתה עם הקטנה גדולה שלנו, וגם אחרי הלידה (עזרה עם הנקה, משלוחי אוכל, תמיכה נפשית, ארוחת ערב משותפת) – יקרה מפז. כנראה שעשיתי משהו טוב בגלגול הזה שהיה לי מזל לקבל עזרה ואהבה כל כך גדולות.
ועכשיו לפרק "איך עשיתי את זה" או המתכון שלי ללידה טובה:
אחרי הלידה הראשונה (שאת סיפור הלידה הזה לא כתבתי עד היום ועברו כבר כמעט 5 שנים), אמרתי שהלידה הבאה תהיה או בבית או בשדה או בכל מקום אחר, רק לא בבית חולים. הייתי בטראומה ענקית מהלידה הראשונה. כך שהיה לי די ברור שאני הולכת ללדת בבית. בערך באמצע ההריון נסענו להיפגש עם מיילדת בית שמוכנה ליילד אחרי קיסרי. אחרי הפגישה איתה הבנתי שאני לא ממש יודעת מה אני רוצה בלידה ושכנראה נפשית אני לא ממש מוכנה ללידת בית. הדבר הכי חשוב, לפי אותה מיילדת, היה שאני אלד וגינלית הפעם. ולא משנה איפה. האמת היא שהייתי בדיכאון קל אחרי הפגישה. כשהתגברתי על הדיכאון, החלטתי להתחיל להתכונן ברצינות לאירוע. הלכתי לטיפול ב- BAT אצל חברה שלי (ואני מודה על הטיפול הזה כל כך! זה היה גדול! לא רק בהקשר של לידה אלא לחיים בכלל) ונפתחו שם הרבה מחסומים והרבה סתימות עפו להם מהמערכת. קראתי את הספר "לידה פעילה" והעברתי את התוכן לאישי שגם הוא יהיה מוכן. עשיתי הכנה רוחנית (התייעצויות עם היועצת שלי מהקבלה, קריאה בזהר, מדיטציות). בנוסף לזה, עשיתי מעקב הריון מסודר בקופ"ח, שמרתי על המשקל, השתדלתי להיות פעילה כמה שיותר (אף על פי שלא עשיתי התעמלות מסודרת), תירגלתי בלי סוף את הנשימות. והדבר הכי חשוב – הייתי פתוחה לקבל את מה שיבוא באהבה. ידעתי שאני אמשוך ללידה שלי את האנשים שמתאימים למצב המודעות שלי, ועבדתי קשה להביא את המודעות שלי למקום כמה שיותר טוב. כנראה זה הצליח
אני שוב רוצה להודות לכל האנשים הטובים שבורכתי בנוכחותם לפני, תוך כדי ואחרי הלידה – בלעדיכם לא הייתי יכולה לעשות את זה. אוהבת אתכם בלי סוף.
יום חמישי. שבוע 39+2. גררתי את עצמי בכוח בפעם האחרונה לעבודה. החלטתי שאגיע עוד פעם אחת וזהו. הבטחתי לבוס שלי שאני אעבוד עד סוף ההריון או עד שייגמר לי הכוח. באותו יום חמישי הבנתי שכוח כבר אין לי. וגם ההריון לקראת הסוף.
בדרך הביתה בערב התחילו לי כאבים. מה שהסתבר בדיעבד כהתחלה של צירים. בלילה הכאבים התחזקו ולא הצלחתי לישון כל כך – כל פעם הייתי מתעוררת באמצע הציר מהכאב. אבל הצירים לא היו סדירים.
יום שישי. שבוע 39+3. יש לנו תור לאולטרא סאונד. מגיעים לקופ"ח. הערכת משקל של US היא 2800. הרופא אומר שלדעתו העובר הרבה יותר גדול והערכה שלו היא של 3200. אנחנו לא מתרגשים – הרי בקרוב נדע בדיוק.
בערב הפקק הרירי התחיל לצאת. הצירים ממשיכים כל אותו היום. וכל הלילה. עדיין לא סדירים. אבל כואבים. אני מקפצת על כדור הפיזיו, אישי כל פעם מעסה לי את הגב וזה עוזר כל כך. כיון שזו הפעם הראשונה בעצם שאנחנו מתמודדים עם צירים, שנינו מתרגשים. האיש מתעקש שאזעיק אותו כל פעם שיש ציר – הוא רוצה להיות שותף מלא בתהליך ולתמוך ולעזור בכל דרך אפשרית. בלילה אני לא מעירה אותו כדי שינוח ויהיו לו כוחות לטפל בי ובבכורתנו. הקטנה (בת 5 כמעט, שבקרוב תהפוך לגדולה שבילדינו) כבר יודעת איך אני נראית כשמגיע הציר, מפנה לי את הכדור פיזיו ומחכה בסבלנות שהציר ייגמר לפני שהיא מדברת איתי.
טוב, עבר עוד לילה בלי יותר מדי שינה. יום שבת – הצירים ממשיכים להתחזק והם לא סדירים באופן מאוד עקבי. מנסה לנקות את המטבח כדי להכין כמה ארונות לפסח.
הגיע עוד לילה. שבוע 39+5. 1 לאפריל. בסביבות 3 בלילה אני מתחילה להבין שהצירים תופסים דפוס – הם מתחילים להיות בערך כל 5-7 דקות בערך. אחרי שעה מעירה את האיש ומבשרת לו שהלידה כנראה מתקרבת. בסביבות 5 מזעיקה את חברתי היקרה (שתעזור עוד בהמשך כל כך הרבה שאין לי מילים שיוכלו לבטא את ההערכה שלי כלפיה. ליאת, את מדהימה! את פשוט המלאך השומר שלי!) שמגיעה אלינו להיות עם בכורתנו.
לקראת 7 בבוקר אנחנו מאורגנים לצאת לבית חולים. הצירים כואבים לאללה (וזה כסף קטן לעומת מה שיבוא בהמשך). הם כבר כל 5 דקות. אני תוהה איך אני עוברת את הצירים באוטו... עוברת. אין ברירה – אם החלטנו ללדת בבית חולים, זה חלק מעסקת החבילה – צריך להגיע לשם.
מגיעים לבית חולים (ליס) ב-7 וחצי. תופסת שם כדור פיזיו וממשיכה לקפץ עליו. מעבירים אותנו לחדר עם מוניטורים ואומרים לי לשכב על המיטה. אני מסרבת בנימוס. שוב ושוב, כי שוב ושוב נכנסים אנשי הצוות ואומרים לשכב ולחכות שתבוא המיילדת לבדוק אותי. אני עונה שאשכב כשהמיילדת תגיע. זה לוקח משהו כמו 40 דקות עד שמוניטור מתפנה והמיילדת מגיעה. המיילדת המקסימה (מינדי) בודקת אותי ומבשרת שאני בפתיחה של 6. היא מאוד מופתעת מזה שאני שקטה יחסית לפתיחה (נראה לי הייתי היחידה בחדר שלא שכבתי אלא הייתי על הרגליים או על הכדור ואישי המשיך עם העיסויים בגב בכל ציר וציר). אחרי מוניטור (תקין לגמרי), בעמידה, פתיחת וריד, מדידת לחץ דם וחתימה על טופס הסכמה ללנל"ק (כאילו, דא, זה מה שבאתי לעשות. ממש הצחיקו אותי עם הטופס הזה), נשלחנו לחדר לידה.
השעה 9 וחצי. מקבלת אותנו מיילדת (לידיה). היא מתחילה להקליד פרטים במחשב, אני מייד מבקשת כדור פיזיו. המיילדת אומרת לי "אבל את אחרי קיסרי". אני עונה "נו, ו...". היא "את לא יכולה להיות על הכדור עם עירוי". אני "למה אני צריכה עירוי?" היא "בשביל אפידורל!" אני "מי אמר שאני רוצה אפידורל?!" היא מפסיקה להקליד ומביטה בי בהפתעה. אני מביטה בה בהפתעה בחזרה. היא מוודא "מה, את לא רוצה אפידורל?!" אני עונה שבשלב זה לא. היא מביאה לי כדור.
היא בודקת פתיחה. מבשרת שהפתיחה של 5. סבבה. אנחנו שואלים מה הערכת המשקל שלה – היא בודקת ואומרת ש- 3500 בשקט. טוב, את זה אנחנו עוד נראה.
בגלל קיסרי בעברי, מחברים אותי למוניטור. לאורך כל הלידה כמעט. לי לא איכפת, כל עוד אני יכולה להיות בתנועה. המיילדת מחברת את המוניטור בעודי על הכדור.
נכנסים רופאים ומיילדות נוספות. אחד הרופאים מסביר לי למה הם מעדיפים שאני אהיה עם אפידורל (שאם יהיה צורך בניתוח, לאור קיסרי בעברי, שלא יהיה צורך לבזבז זמן על הכנסת האפידורל. וגם שאיכשהו זה מפחית את הסיכון לקרע בצלחת שברחם). אני מהנהנת וממשיכה לקפץ על הכדור. שואלים אותנו שאלות (כמעט אותן שאלות). אני עונה כשאני יכולה. כשאני בציר – אני שוקעת בו ולא מזיז לי שמדברים איתי – המנוי שלי לא זמין. שכולם יזדיינו בסבלנות. אני יולדת עכשיו.
למזלנו, אותו הבוקר הוגדר כ"בייבי בום" – הגיעו מלא נשים ללדת כך שהצוות היה עסוק ולא היה להם יותר מדי זמן אלינו – שזו היתה ברכה אמיתית. לדוגמה, כשביקשתי לנתק אותי מהמוניטור (כדי ללכת לשירותים), לקח למיילדת איזה חצי שעה לחזור ולחבר אותי וטווח התנועה שלי באותו חצי שעה היה יותר ממטר וחצי. מה שהיה מאוד נחמד. אני מצידי הייתי מוכנה להכפיל את ההפסקה. או לשלש.
הצירים מתחזקים ומתחזקים. אני נושמת את הנשימות מהבטן וזה עוזר עד שלב מסויים. בסביבות 11 המיילדת בודקת אותי שוב ומבשרת שהפתיחה 7-7.5. הציר שאני עוברת בשכיבה על הגב על המיטה כואב פי כמה וכמה ואני בורחת מהמיטה בשניה שהמיילדת מסיימת את הבדיקה וממשיכה לחפש תנוחות ותנועות שיקלו על הכאבים.
אישי קורא בתהילים ובזהר (כמה שהוא מספיק בין הצירים).
הנשימות מפסיקות לעזור. כל תנוחה שאני מנסה לא ממש עוזרת. העיסויים הם הדבר היחיד שעוזר. לפעמים הציר מגיע בפתאומיות ואני מתקשה לנשום. המילה אפידורל מתחילה לרחף בראשי. אני אומרת לעצמי "נעבור עוד ציר ונראה". אני מדברת עם העובר בראשי, אומרת לו שאנחנו צוות וביחד אנחנו יכולים לעשות את זה. או מדמיינת הכל מוצף באור לבן, או פרח שנפתח עוד ועוד. עד שציר מגיע ואני לא ממש מסוגלת לחשוב...
בסביבות 12 מגיע ציר שכואב ברמות (אני מתחילה לתרגל צעקות) ואז יורדים המים. אני רואה שהם ירוקים. אישי יוצא לקרוא למיילדת. היא מגיעה תוך דקות ספורות, יחד עם רופא הילדים. רואה את המים, מבשרת לנו שהם מקוניאליים ושאני חייבת לעלות למיטה ולשכב על הגב. זה מלחיץ אותי. הדבר המוגדר היחיד שהיה לי ללידה הוא להישאר בתנועה, ולא להגיע למצב של שכיבה על הגב. אישי (שרואה את מצבי ומבין שאני לא ממש בקטע של דיבורים עכשיו) מנהל משא ומתן עם המיילדת שאולי אפשר בעמידה, או בקריעה או בכל תנוחה אחרת, רק לא בשכיבה. <אחר כך הוא מספר לי שראה על המיילדת שהיא נלחצה, כנראה מהמים והיה לה חשוב להוציא את התינוק כמה שיותר מהר. > המיילדת אומרת שהיא לא יכולה לעשות את הלידה בתנוחה שהיא לא שכיבה. התפשרנו על הצד. רק מה, היא שמה את הרגליים שלי על הרגליות של המיטה והופ! אני על הגב.
אבל אני לא ממש שם. הגיעו צירי הלחץ! אללה איסטור, זה נכון כל מה שמספרים עליהם – זה כואב רצח! אני צורחת (בלי לדפוק חשבון מה יחשבו/יגידו, לא איכפת לי מכלום). הסערה העצומה הזו סוחפת אותי, אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלהיסחף ולתת לטבע לעשות את שלו. אני אוחזת בידו של אבא של הילדים שלי ובצירים כמעט שוברת לו אותה, לתחושתי (אח"כ אני מחליטה לאחוז בחולצתו ולא בידו כדי לשמר את איבריו במצב תקין לעתיד). הדחף לדחוף מגיע מעצמו, אני מתמסרת אליו. הכל קורה מעצמו. הכאב הוא כל כך עוצמתי וטוטאלי! אני לא מצליחה לנשום, אני חושבת שאני כנראה הולכת למות, אם לא מכאבים אז ממחסור בחמצן – אני לא יכולה לנשום!
אחרי אחד הצירים המיילדת אומרת לי לא לדחוף. פחחחחחחח, בטח! כאילו שיש לי שליטה כלשהי על הצירים ההיסטריים האלה! אני לא עונה ולא עושה כלום באופן יזום. ברור לי שתיכף זה ממשיך ומשתדלת לנשום כל עוד אני יכולה.
4 או 5 צירים וכאלה ואז זה נגמר. ככה. בבת אחת. אני רואה את התינוק בידיים של המיילדת! כל הכאב נעלם! אני בוכה מאושר. אנחנו מבקשים לחכות עם חיתוך חבל התבור, המיילדת אומרת שחייבים לחתוך עכשיו כדי שרופא הילדים יבדוק את התינוק. אחרי רגעים ספורים ינוקא מונח עלי, קטן כל כך (2660, תודה לכל מעריכי המשקל!) ומתוק כל כך. אבא שלו מתקשה לדבר ואני רק אומרת לו כמה שחיכינו לו וכמה שאנחנו אוהבים אותו.
השלב השלישי של הלידה – יציאת השילייה: באיזשהו שלב המיילדת אומרת לי לדחוף. אני חושבת לי "נו, נראה לך שדווקא עכשיו אני אפסיק לשמוע בקולו של גופי ואעשה משהו שהוא עוד לא מוכן לעשות?" אני עושה נשימה מהבטן, וראו זה פלא – השיליה יוצאת מעצמה וזה כמעט ולא כאב. המיילדת מראה לנו את השיליה ואת הקשר הדי הדוק בחבל התבור.
לא היה חתך החיץ. אני שואלת אם יש קרעים. המיילדת בודקת ואומרת שאולי יש משהו קטן אבל זה יתרפא מעצמו ואין צורך לתפור.
אחרי שעה בערך ינוקא יחד עם אבא שלו הולכים לחדר קבלה של ילודים ואני מקבלת בונוס – עירוי פיטוצין, בגלל הקיסרי בעבר. חששתי קצת שזה יעשה התכווצויות כואבות, אבל זה לא עשה. היה לי לא מי יודע מה נוח לשכב בלי תזוזה יותר מדי, אבל עברתי גם את זה. המיילדת שהייתה איתנו בלידה באה להיפרד ממני לפני שהיא עזבה ואמרה לי שהיא מאוד נהנתה בלידה שלי ואמרה שהיא מאוד השתדלה לבוא לקראתנו, במסגרת האילוצים המקצועיים. היא אמרה שהתפקיד שלה לשמור על הבריאות שלי ושל תינוק וזה מה שהיא עשתה. נפרדנו בצורה מאוד נעימה והודיתי לה על הטיפול.
כל מה שרציתי מייד אחרי הלידה זה לקום מהמיטה. אחרי שנגמר העירוי של פיטוצין, הועברתי למחלקה. רציתי לקום מהמיטה. האחות אמרה לי לנוח קצת. טוב, נחתי. קראתי לאחות וביקשתי שוב לקום. היא ביקשה שאני אוכל קודם (אז נזכרתי שלא אכלתי כלום במשך כל היום). טוב, אכלתי. שוב קראתי לאחות. היא הייתה איתי כשקמתי, ליוותה אותי לשירותים, עזרה להחליף בגדים ואז הבנתי כמה שאני לא מותשת ולא עייפה, אלא מלאת מרץ וכוחות.
כשאישי הגיע אלי עם ינוקא, בישרתי לו שאנחנו משתחררים היום! הוא היה מופתע מהעניין, כיון שזה לא היה מתוכנן (האמת היא שלא עשינו הרבה תכנונים לגבי הלידה). יחד עם זאת, אני לא ראיתי את עצמי נשארת שם ללילה. רציתי הביתה, למקלחת שלי, לבגדים שלי, למיטה שלי (אז מה אם לא ייצא לי לישון, אני מעדיפה לא לישון במיטה שלי ולא של בית חולים).
התחלנו בהליכים של שחרור מוקדם, שמענו את כל האזהרות, חתמנו על כל מה שבית חולים רצה (במכתב שחרור של ינוקא רשום "הורים משחררים את התינוק בגיל 6.5 שעות" :-) ) ובשעה 22:30 יצאנו הביתה.
גיסתי הביאה את בכורתנו הביתה וכולנו התאחדנו בהרכב החדש. הקטנה גדולה שלנו קיבלה את אחיה החדש בהתרגשות ובאהבה גדולה. כשהגענו הביתה, הבנתי כמה שההחלטה להשתחרר מוקדם הייתה נכונה. זה פשוט הרגיש הכי נכון לנו להיות בסביבה הנעימה והלא סטרילית שלנו, לא כפופים לשעות או לנהלים של מישהו.
בסה"כ לא עשו לנו בעיות עם השחרור המוקדם, אלא הזהירו אותנו שזה בניגוד להמלצות הרופאים. נו שוין.
אחרי יומיים חזרנו לבית חולים לביקורת שעברה בשלום. אף אחד לא עשה בעיות. האחיות בתינוקיה זכרו אותנו וקיבלו אותנו עם חיוכים (כנראה שלא הרבה כל כך להוטים לעוף הביתה כמה שעות אחרי לידה, או שאנחנו פשוט בלתי נשכחים :-P).
זהו סיפור הלידה השניה שלי. לנל"ק מוצלח. לידה מחזקת, היא החזירה לי את האמון בגוף שלי, בכוח הטמון בו ובחוכמה שלו. לתמיכה של הסביבה היתה השפעה עצומה – התמיכה של אישי נתנה לי גב חזק וידעתי שיש לי על מי להישען כשיהיה צורך. העזרה של ליאת, חברתי היקרה, בזמן שהיינו בלידה והיא היתה עם הקטנה גדולה שלנו, וגם אחרי הלידה (עזרה עם הנקה, משלוחי אוכל, תמיכה נפשית, ארוחת ערב משותפת) – יקרה מפז. כנראה שעשיתי משהו טוב בגלגול הזה שהיה לי מזל לקבל עזרה ואהבה כל כך גדולות.
ועכשיו לפרק "איך עשיתי את זה" או המתכון שלי ללידה טובה:
אחרי הלידה הראשונה (שאת סיפור הלידה הזה לא כתבתי עד היום ועברו כבר כמעט 5 שנים), אמרתי שהלידה הבאה תהיה או בבית או בשדה או בכל מקום אחר, רק לא בבית חולים. הייתי בטראומה ענקית מהלידה הראשונה. כך שהיה לי די ברור שאני הולכת ללדת בבית. בערך באמצע ההריון נסענו להיפגש עם מיילדת בית שמוכנה ליילד אחרי קיסרי. אחרי הפגישה איתה הבנתי שאני לא ממש יודעת מה אני רוצה בלידה ושכנראה נפשית אני לא ממש מוכנה ללידת בית. הדבר הכי חשוב, לפי אותה מיילדת, היה שאני אלד וגינלית הפעם. ולא משנה איפה. האמת היא שהייתי בדיכאון קל אחרי הפגישה. כשהתגברתי על הדיכאון, החלטתי להתחיל להתכונן ברצינות לאירוע. הלכתי לטיפול ב- BAT אצל חברה שלי (ואני מודה על הטיפול הזה כל כך! זה היה גדול! לא רק בהקשר של לידה אלא לחיים בכלל) ונפתחו שם הרבה מחסומים והרבה סתימות עפו להם מהמערכת. קראתי את הספר "לידה פעילה" והעברתי את התוכן לאישי שגם הוא יהיה מוכן. עשיתי הכנה רוחנית (התייעצויות עם היועצת שלי מהקבלה, קריאה בזהר, מדיטציות). בנוסף לזה, עשיתי מעקב הריון מסודר בקופ"ח, שמרתי על המשקל, השתדלתי להיות פעילה כמה שיותר (אף על פי שלא עשיתי התעמלות מסודרת), תירגלתי בלי סוף את הנשימות. והדבר הכי חשוב – הייתי פתוחה לקבל את מה שיבוא באהבה. ידעתי שאני אמשוך ללידה שלי את האנשים שמתאימים למצב המודעות שלי, ועבדתי קשה להביא את המודעות שלי למקום כמה שיותר טוב. כנראה זה הצליח :-)
אני שוב רוצה להודות לכל האנשים הטובים שבורכתי בנוכחותם לפני, תוך כדי ואחרי הלידה – בלעדיכם לא הייתי יכולה לעשות את זה. אוהבת אתכם בלי סוף.