הנה זה בא. כתבתי סוף את הסיפור.
לקח לי המון זמן. קודם כל לעכל את הלידה עצמה. היא היתה קצרה אבל עוצמתית והייתי במין סוג של הלם בשלושה ימים הראשונים לאחריה...
ואז כתבתי בהדרגה ושכתבתי בראש ונזכרתי בעוד פרטים ולקח זמן להשלים. עכשיו הכל כתוב (ואולי עוד ישונה עם הזמן, לעצמי). ואני מוכנה לשתף.
סיפור הלידה של אוֹרי, 14 בפברואר 2006
לידת בית? אני? מי היה מאמין. בטח שלא אני, לפני ההריון הזה. הרעיון בכלל לא היה קרוב אלי בהריון הראשון וחשבתי שזה פשוט מטורף לא לעשות את זה בבי"ח.
מאז עברתי גלגולים שונים, שינויים בתפיסה והרבה עבודה עצמית עד שהגעתי ללידה הזאת.
ההריון
כבר כשמאיה היתה בת שנתיים – התחיל לדגדג לי בשחלות. כן, אני רוצה עוד ילד. שוב להיות בהריון, אליו התגעגעתי בשניה שמאיה היתה בחוץ, וללדת ולהיות אמא ל-2. הרגשתי שהגיע הזמן להרחיב את המשפחה.
גיא הרגיש שזה מוקדם לו, ובכל מקרה השתמשתי בהתקן מירנה והחלטנו לדחות את זה בינתיים לקיץ, כשהמטרה היא ללדת באביב 06.
אבל ההתקן לא הסתדר לי. היתה לי ציסטה, כאבים, PMS שלא נגמר ומצב הורמונלי בלתי נסבל. הוצאתי אותו ונסענו לארץ לביקור בדצמבר שעבר.
ואיכשהוא לא נזהרנו, ולא ידעתי מתי הביוץ ופתאום הייתי בהריון. גיליתי את ההריון בשלב מאוד מוקדם והייתי מאושרת. לא תכננו הריון בשלב כזה והלידה אמורה היתה להיות קרוב ליומולדת 3 של מאיה והרגשתי עם זה טוב מאוד.
אבל ההריון הזה לא התפתח. אחרי כמה נסיונות לבדיקת דופק, היה דופק איטי שנעלם אחרי שבוע. לא היו דימומים, הרופאה החליטה שהכי טוב – גרידה.
נשארתי עם חור בבטן ובלב וגעגועים עזים להריון ותינוק כאן ועכשיו.
אחרי שני מחזורים ונסיונות להכנס להריון, הרגשתי שאני צריכה לבדוק. אכן! שני פסים! איזה אושר! ובכל זאת, כל תחילת ההריון הזה היה מלא חרדות וחששות. יחזיק או לא יחזיק. יהיה דופק או לא?... בבוקר בדיקת הדופק התחילו הבחילות, והכל אושר כתקין.
ואז החלטה – אצל מי להעביר את מעקב ההריון.
קיבלתי המלצה על שרות מיילדות שקיים פה מטעם הממשלה, והלכנו לשמוע איך זה עובד והאם זה מתאים לנו. והתאים מאוד.
הקליניקה של המיילדות נמצאת 5 דקות מהבית לעומת הרופא המצוין שהיה לי עם מאיה שנמצא חצי שעה נסיעה מהבית בלי פקקים... האוירה שם ביתית ונעימה ובגלל שזה לא הריון ראשון ובעצם לא הייתי לחוצה (רק מודאגת) מהבדיקות והמעקב עצמו – החלטנו ללכת על זה.
וגם – ללדת בבית או קרוב לבית עדיף בלידה שניה, אם היא תהיה מהירה יותר מהראשונה...
דיברנו גם על לידות בית, אבל אני לא הייתי סגורה על זה, ובעלי בטח שלא. הוא ממש היה נגד, ושנינו עברנו תהליך עד שהתגבשה ההחלטה.
מבחינתי, אם כבר בבית – אז במים. בתוך בריכה. אחרי שידעתי שאני סובלת מכאבי הצירים מהלידה הראשונה, הרגשתי שמים יכולים לעזור לי הפעם, אפילו רק בתור אופציה.
להחלטה עצמה הגענו בחודש שישי, אחרי שקיבלתי את תמיכתו של בעלי למרות שהוא לא בחר באופציה הזאת. הוא אמר לי שאני היא זו שיולדת והוא יתמוך במה שאחליט. והחלטתי שנלך על זה.
המשך ההריון עבר באיטיות... הרגשתי שאני בהריון כבר המון זמן. הייתי גם מאוד עסוקה בענייני עבודה אבל כשהגיע פתאום חודש תשיעי – הרגשתי שהלידה קרובה והחודש האחרון יעבור במהירות, וכך היה.
חלק גדול ממה שעבר עלי בשנה וחצי שלפני הלידה הזאת כתבתי בבלוג שלי
גלגול שלישי .
הלידה
הגיע החודש התשיעי והרגשתי שאני צריכה פתאום להתכונן נפשית ללידה. אחרי שעבר הלחץ בעבודה והתפניתי מעט להתרכז בסוף ההריון...
קודם כל התארגנתי על ענייני הבית לקראת הלידה – השלמתי קניות וכביסות.
רציתי להתאמן באפי נו ובעיסוי, בסופו של דבר מה שעשינו הוא עיסוי פעם אחת, אפי נו פעם אחת. קצת התאכזבתי אבל הייתי מוכנה לכך שלא יהיה לנו זמן להתעסק עם זה כמו בפעם הראשונה.
בסוף שבוע 39 התחלתי להרגיש צירים. מדי פעם ולא כואבים. זה התחיל אחרי שכבר שבוע הסתובבתי עם לחצים באיזור האגן – הרגשתי שהראש מאוד נמוך והלידה מתקרבת.
כדור הפיזיו עזר מאוד כל פעם שלא היה לי נוח – קפצצתי עליו וזה הקל. ידעתי שהכדור הכחול הזה יהיה חבר טוב שלי גם בלידה עצמה.
הצירים החלשים האלה התחילו יומיים לפני שאמא שלי ואחותי הגיעו. קיויתי לא ללדת עד שהן נוחתות, ואכן – הצלחתי להתאפק... והצירים המשיכו להופיע כל ערב אבל לא כואבים ולא סדירים. הגוף מתכונן ללידה, ואי אפשר לדעת מתי. שני דברים הרגשתי:
- שאני לא אגיע לתלמ
- שאני מאוד רוצה שירדו לי המים (כחלק מהלידה, לא רק ביציאת התינוקת). לא יודעת למה היה בי רצון כזה. אולי בגלל שבלידה הראשונה פקעו לי אותם. רציתי מאוד להרגיש מה זה. לשמוע ולהרגיש את ה"פאק" המפורסם ולדעת שבקרוב אלד.
ביום ראשון בערב הצירים התחילו להיות קצת סדירים. בזמן שצפיתי בטלויזיה שמתי לב שהם באים כל 10 דקות. אמא שלי ואחותי כבר ישנו וגיא יצא עם האחים שלו (שהיו פה בביקור לכבוד בר מצווה משפחתית, אבל בשלב הזה כבר לא ישנו אצלינו).
החלטתי ללכת לישון ולראות אם זה ממשיך או לא. המשיך מעט, קצת יותר כואב – אבל נרדמתי וישנתי טוב וקמתי בעצם עם אותם צירים אבל לא הרגשתי בלידה.
לקחנו את מאיה לגן והלכנו לאיקאה. להסתובב ולקנות כמה דברים. מדי פעם הגיע איזה לחץ ואיזה ציר אבל לא כזה שגורם לי לעצור ולנשום.
קנינו שטיח לסלון סוף סוף והייתי מאוד מרוצה שהספקתי לבחור ולקנות עוד לפני הלידה...
שמתי לב שבעצם כל ציר הוא תנועה שלה. כל תנועה שלה היא ציר, והראש שלה יורד עוד יותר למטה. (ועושה לי פיפי).
אחה"צ היה לי תור למיילדת. סיפרתי לה על הצירים ואישרתי שהיו כמה צירים בזמן שישבנו שם. אמא שלי ואחותי הצטרפו אלי ואחותי, שהיתה בלחץ מעניין לידת הבית – קיבלה קצת תשובות והרגעות לגבי הנושא ויצאה משם רגועה יותר.
בסוף הפגישה בדקנו פתיחה. בזהירות שלא לעשות סטריפינג (ובכל זאת לא היה נעים, אבל הסקרנות שלי היתה גדולה מדי).
הופתעתי לגלות 80% מחיקה ו 2.5-3 ס"מ פתיחה! במצב הזה בלידה הראשונה הצירים כל כך כאבו וקיבלתי אפידורל. הייתי ממש בשוק ומאוד מעודדת לגבי הלידה הזאת. הנה זה מתחיל וזה לא דומה בכלל ללידה הקודמת.
המשכנו להסתובב באיזה חנות ולקחת את מאיה מהגן, וכל הזמן יש צירים.
כל הערב היו צירים מדי פעם. הלכתי לאמבטיה לטבול ולהרגע.
אחרי כמה דקות מאיה הגיעה אלי לאמבטיה. לראות מה אני עושה. ואז התחילה לשים לי מים על הבטן – כאילו ידעה מה בדיוק אני צריכה. ליטפה אותה. ולקחה את הספוג וסיבנה אותי (במים). אלה היו רגעים כל כך מרגשים מבחינתי. שניה לפני שהיא הופכת להיות אחות גדולה, הקשר הזה ביננו כשאני במים. מצב שהרגיש ממש טוב ונכון.
בהמשך ערב, הצירים התגברו. כאבו קצת יותר וישבתי על הכדור להקלה. בלילה כבר תזמנו 5 דקות בין ציר לציר ובגלל שכבר ידענו שיש פתיחה מהצהריים – דיברנו עם המיילדת קארה. היא הגיעה תוך קצת פחות משעה, כי ממש לא היתה דחיפות.
בדיקה – אותו הדבר כמו בצהריים. והרגעה – אמרה לי ללכת לישון. אי אפשר לדעת כמה זמן זה ימשך כך לפני שיהפוך ללידה פעילה. עדיף לצבור את הכוחות מאשר להשאר ערה ולחכות ולתזמן.
בכל מקרה היא הסבירה שכשבאמת יש התקדמות – הצירים יהיו שונים לגמרי. ובעיקר אמרה לגיא שאפשר יהיה לראות עלי שזה כבר לא אותו הדבר.
קיבלנו את העצה שלה והלכנו לישון, אחרי שהייתי בשרותים ופגשתי שם חלקים של פקק. איזה כיף!
ב 2:30 בלילה מאיה קמה לשרותים וגם באה לבשר לנו שהלכה לשרותים. כל הכבוד לה אבל לא הצלחתי לחזור לישון. הייתי ערה, עם צירים קצת פחות סדירים בערך שעה או שעה וחצי. והחלטתי לנסות לחזור לישון. אם הלידה תתפתח, בטח לא אצליח לישון.
ישנתי.
קמתי. הצירים כמעט נעלמו. מה קורה, התחרטת קטנה שלי? החלטת שעדיף להשאר בפנים?
גיא כבר נשאר בבית כי אחרי צירי הלילה אי אפשר לדעת. באיזהשהוא שלב חשבתי שזה מיותר.
מתישהוא במשך הבוקר הרחתי כמה טיפות של שמן תפוז על טישיו. אמרתי לעצמי – אם יש מה לזרז, שיזרז. אם לא, אז לא. אולי נשתמש בלידה במקרה שיקח הרבה זמן...
בינתיים הגיעו האחים של גיא, ואמא ואחותי ארגנו ארוחת צהריים לכולם.
קצת לפני שהתיישבנו לאכול (13:30) שמעתי דפיקה. בעצם הרגשתי. וגם שמעתי. זה הגיע מהאגן. כאילו התינוקת דפקה בדלת - אפשר כבר לצאת?
בגלל הסיפורים על ירידת מים שמתחילה במין "פאק" שכזה, קמתי מיד מהספה והתרחקתי מהשטיח החדש חחחחחח... והתיישבתי על הכדור. אחרי כמה דקות הלכתי לשרותים – ואכן! ירדו קצת מים יחד עם הפיפי. שמתי תחבושת וצלצלתי לקארה. מיד אחרי ההליכה הזאת לשרותים הרגשתי שהלחץ למטה גובר, והצירים מתחילים להתחזק.
היא אמרה לשים לב לצבע המים (צלול הפעם!), לא להכניס כלום לנרתיק (כאילו דא?! עכשיו סקס? חחחחחח), ולוודא שאני לא מרגישה שומדבר בנרתיק – למקרה שיש צניחת חבל הטבור.
התיישבתי לאכול. אחרי כמה דקות – ציר כואב!! מיד ביקשתי שמישהו יחליף לי את הכסא עם המגבת לכדור. אחחחח ככה הרבה יותר טוב. הכדור הזה ממש קסם.
שוב שרותים – הפעם עוד מים. הרבה מים. ופיפי כמובן. וצירים חזקים יותר.
התחלנו לתזמן. כל 3-4 דקות.
אמרתי לגיא – אתה רואה אותי? זה השינוי שקארה דיברה עליו. תעשה לה פייג' עכשיו!
דיברנו איתה, והיא אמרה שהיא תבוא עוד חצי שעה.
לא הצלחתי לגמור לאכול. החלטתי לעלות למקלחת – להעזר קצת במים לכאבים.
בינתיים האחים של גיא איחלו לי בהצלחה והלכו.
במקלחת המים עזרו. עזרו מאוד. אבל לא היה לי זרם – אמא שלי שטפה כלים אחרי הארוחה...
ביקשתי שתפסיק, גם כי החלטנו להתחיל למלא את הבריכה. הרגשתי שהגיע הזמן.
עברתי להתיישב על הכדור. בינתיים קארה מתקשרת מהדרך שהיא תכף מגיעה. בין ציר לציר אני מצליחה לדבר איתה, ואני רגועה.
בצירים גיא מעסה לי את הגב התחתון. הוא תמיד היה מסג'יסט מצוין
ואני נושמת עמוקות. שאיפות מהאף ונשיפות מהפה. אני מדמיינת איך כל ציר מקדם אותנו הלאה. איך ציר שעובר לא יחזור, כי אחריו יבוא ציר אחר. יותר קרוב ללידה. אני בלידה פעילה.
הפעלתי את המוזיקה מהלפטופ והתרכזתי בשירים, למרות שבסופו של דבר לא שמעתי כלום ואין לי מושג איזה שיר התנגן בזמן שילדתי...
הבריכה מתחילה להתמלא ואני נכנסת. כמה טוב במים. ואז מתברר שמרוב מקלחת והדחת כלים – לא נשארו מים חמים! עברנו לתכנית ב' – קומקום חשמלי מעורב עם מים פושרים... ואחר כך גם סירים על הכיריים...
גיא נכנס למצב תומך – ישב מאחורי ונתן לי יד. עזר לי להשפריץ לעצמי מים על הבטן בזמן ציר ולנשום.
בינתיים הגיעה הסטודנטית כריסטי. אבל אסור לה אפילו לראות אותי לפני שמגיעה מיילדת מוסמכת. קארה הגיעה אחרי דקותיים ובאה לבדוק לי פתיחה.
4 ס"מ. רק 4? מה? היא אמרה שאמנם 4, אבל מחיקה מלאה והראש הרבה יותר נמוך. אין מה להשוות את המצב למה שנבדק אמש.
טוב, מה אפשר לעשות. לנשום... כי כואב.
החלפתי תנוחה בצירים – הסתובבתי וחיבקתי/נתליתי על גיא בזמן שאני נושמת והוא מעסה את הגב. בינתיים אני מרגישה עוד מים יורדים.
כריסטי בודקת לי לחץ דם ודופק בין הצירים.
ואז הצירים מתחילים לבוא כמעט מיד אחד אחרי השני. כל פעם שאני צריכה לקום לחבק את גיא זה מתחיל ביבבות שלי – עד שאני נושמת עמוק את הציר עד הסוף.
באיזהשהוא שלב לא יכולתי יותר לקום אליו – נשארתי בישיבה, השענות על דופן הבריכה המנופחת, החזקת ידו של גיא חזק חזק והשפרצות על הבטן. ולנשום...
תוך דקות הצירים נהיים תכופים וכואבים. כבר לא יכולה לנשום עמוק, אני מתחילה להיות ווקאלית. אההההההההה ארוך ארוך....
ככל שהצירים מתגברים הווליום שלי עולה. לא מכירה את עצמי ככה...
במקביל אמא שלי ואחותי ממשיכות להוסיף מים לבריכה.
בשלב הזה כבר חשבתי לעצמי – what the hell was I thinking??
זה כל כך כואב, מה אני משוגעת? שמישהו יסמם אותי ועכשיו!
גם עברה בי המחשבה שלא יכול להיות שכל כך מהר הגעתי לשלב הייאוש – זה שאומרים שהוא קרוב ללידה עצמה. בטח יש עוד דרך ארוכה לפני.... למה חשבתי שבכל זאת הפעם אצליח להתמודד עם הצירים??
אההההההההההה גבוה אההההההההה נמוך.... ואז יצאו ממני קולות שאני לא מכירה.
הווליום שלי עלה ועלה. לא משהו שאני יכולה בכלל לתאר, או לנסות לשחזר. והתחלתי לצעוק לקארה I need to push! וכמובן לא חיכיתי לאישור של מישהו ולחצתי.
ואז היא אומרת לי שהראש ממש פה. אמרתי לה שאני יודעת, וצעקתי לתינוקת שתצא חצי באנגלית וחצי בעברית... <הסתבר לי אח"כ שהיא אמרה שהראש פה – לא בשבילי, כי ברור שהרגשתי הכל, אלא בשביל הסטונדטית. חחחחח>
הרגשתי את הראש עם האצבעות והמשכתי ללחוץ, ואז הראש היה בחוץ. הפסקתי קצת ללחוץ והיא כולה יצאה לתוך המים ולידיה של קארה ומיד היא היתה עלי. זהו כבר לא כואב יותר. אני מחזיקה את התינוקת הקטנה שלי שדחפה את עצמה החוצה ברוח סערה.
אחרי כמה שניות החלטתי להרים לה איזה רגל רק כדי לוודא שזו בת. אכן.
בעצם לא ראיתי שומדבר מהלידה, כי עצמתי עיניים כשכאב לי כל כך. הייתי במין טראנס והדקות האחרונות היו הזויות לחלוטין... צירי הלחץ הפתיעו אותי. ואז הבנתי ששלב הייאוש שעברתי קודם היה כל כך קרוב ליציאת התינוקת, והכל פשוט קרה כל כך מהר.
לפי רישומי המיילדות – 41 דקות אחרי בדיקת הפתיחה של 4 ס"מ התרחשה הלידה.
מתברר שבגלל שהלידה היתה כל כך מהירה, כנראה שהשיליה הופרדה מהרחם מיד אחריה ולכן דיממתי קצת יותר מהרגיל במצב כזה. קארה החליטה לתת לי זריקת אוקסיטוצין בגלל שהמיילדת השניה לא הספיקה להגיע (היתה בפקקים...), ובמצב כזה היא לא לוקחת סיכון – רק כדי ליילד את השיליה כמה שיותר מהר.
וידאנו שחבל הטבור פסק מלפעום, וקארה נתנה לגיא לחתוך אותו. ואז קיבלתי את הזריקה.
נתתי את התינוקת (שעוד לא היה לה שם) לגיא ויצאתי מהבריכה כדי ללדת את השיליה על המיטה. כבר הייתי חסרת כוחות, אבל לחצתי אותה החוצה והיא היתה שלמה.
מיד קיבלתי את התינוקת לזרועותי והתיישבנו להנקה ראשונה. רק אחרי ההנקה והבונדינג הראשוני – המיילדות בדקו אותה ושקלו אותה (2920 גר'. טיפה פחות ממאיה).
בינתיים הצוות המסור שלי – גיא, אמא שלי ואחותי – רוקנו את הבריכה ותוך חצי שעה אי אפשר היה להבחין שהיתה לידה בחדר הזה...
המיילדות בדקו אותי. הפרינאום שלם. יש קרע קטנטן מלמעלה. באותו מקום שהיה בלידה של מאיה. אם תופרים – תפר אחד. החלטנו יחד לא לתפור.
הלכתי להתקלח וירדתי למטה לפגוש את מאיה ואת שאר המשפחה...
מאיה היתה נרגשת. הדבר הראשון שאמרה כשראתה את אחותי אוחזת בתינוקת הוא "היא יצאה!". מתוקה שלי. קשה לה להתרגל להיות אחות גדולה... אני מקווה שזו תקופה שתעבור מהר ובקרוב תהיה תקשורת מעניינת בינהן.
רק למחרת, אחרי שגיא החליט שאי אפשר ככה בלי שם – ישבנו שלושתנו. גיא, אני והתינוקת והסתכלנו עליה. איך קוראים לה?
אז קוראים לה אוֹרי (במלעיל). שנולדה ביום האהבה, Valentine’s baby שלי, בונבונית שהפכה אותי לאמא לשתיים. ומתברר שהיא אפילו דומה לי
הנה זה בא. כתבתי סוף את הסיפור.
לקח לי המון זמן. קודם כל לעכל את הלידה עצמה. היא היתה קצרה אבל עוצמתית והייתי במין סוג של הלם בשלושה ימים הראשונים לאחריה...
ואז כתבתי בהדרגה ושכתבתי בראש ונזכרתי בעוד פרטים ולקח זמן להשלים. עכשיו הכל כתוב (ואולי עוד ישונה עם הזמן, לעצמי). ואני מוכנה לשתף.
[b]סיפור הלידה של אוֹרי, 14 בפברואר 2006[/b]
לידת בית? אני? מי היה מאמין. בטח שלא אני, לפני ההריון הזה. הרעיון בכלל לא היה קרוב אלי בהריון הראשון וחשבתי שזה פשוט מטורף לא לעשות את זה בבי"ח.
מאז עברתי גלגולים שונים, שינויים בתפיסה והרבה עבודה עצמית עד שהגעתי ללידה הזאת.
[b]ההריון[/b]
כבר כשמאיה היתה בת שנתיים – התחיל לדגדג לי בשחלות. כן, אני רוצה עוד ילד. שוב להיות בהריון, אליו התגעגעתי בשניה שמאיה היתה בחוץ, וללדת ולהיות אמא ל-2. הרגשתי שהגיע הזמן להרחיב את המשפחה.
גיא הרגיש שזה מוקדם לו, ובכל מקרה השתמשתי בהתקן מירנה והחלטנו לדחות את זה בינתיים לקיץ, כשהמטרה היא ללדת באביב 06.
אבל ההתקן לא הסתדר לי. היתה לי ציסטה, כאבים, PMS שלא נגמר ומצב הורמונלי בלתי נסבל. הוצאתי אותו ונסענו לארץ לביקור בדצמבר שעבר.
ואיכשהוא לא נזהרנו, ולא ידעתי מתי הביוץ ופתאום הייתי בהריון. גיליתי את ההריון בשלב מאוד מוקדם והייתי מאושרת. לא תכננו הריון בשלב כזה והלידה אמורה היתה להיות קרוב ליומולדת 3 של מאיה והרגשתי עם זה טוב מאוד.
אבל ההריון הזה לא התפתח. אחרי כמה נסיונות לבדיקת דופק, היה דופק איטי שנעלם אחרי שבוע. לא היו דימומים, הרופאה החליטה שהכי טוב – גרידה.
נשארתי עם חור בבטן ובלב וגעגועים עזים להריון ותינוק כאן ועכשיו.
אחרי שני מחזורים ונסיונות להכנס להריון, הרגשתי שאני צריכה לבדוק. אכן! שני פסים! איזה אושר! ובכל זאת, כל תחילת ההריון הזה היה מלא חרדות וחששות. יחזיק או לא יחזיק. יהיה דופק או לא?... בבוקר בדיקת הדופק התחילו הבחילות, והכל אושר כתקין.
ואז החלטה – אצל מי להעביר את מעקב ההריון.
קיבלתי המלצה על שרות מיילדות שקיים פה מטעם הממשלה, והלכנו לשמוע איך זה עובד והאם זה מתאים לנו. והתאים מאוד.
הקליניקה של המיילדות נמצאת 5 דקות מהבית לעומת הרופא המצוין שהיה לי עם מאיה שנמצא חצי שעה נסיעה מהבית בלי פקקים... האוירה שם ביתית ונעימה ובגלל שזה לא הריון ראשון ובעצם לא הייתי לחוצה (רק מודאגת) מהבדיקות והמעקב עצמו – החלטנו ללכת על זה.
וגם – ללדת בבית או קרוב לבית עדיף בלידה שניה, אם היא תהיה מהירה יותר מהראשונה...
דיברנו גם על לידות בית, אבל אני לא הייתי סגורה על זה, ובעלי בטח שלא. הוא ממש היה נגד, ושנינו עברנו תהליך עד שהתגבשה ההחלטה.
מבחינתי, אם כבר בבית – אז במים. בתוך בריכה. אחרי שידעתי שאני סובלת מכאבי הצירים מהלידה הראשונה, הרגשתי שמים יכולים לעזור לי הפעם, אפילו רק בתור אופציה.
להחלטה עצמה הגענו בחודש שישי, אחרי שקיבלתי את תמיכתו של בעלי למרות שהוא לא בחר באופציה הזאת. הוא אמר לי שאני היא זו שיולדת והוא יתמוך במה שאחליט. והחלטתי שנלך על זה.
המשך ההריון עבר באיטיות... הרגשתי שאני בהריון כבר המון זמן. הייתי גם מאוד עסוקה בענייני עבודה אבל כשהגיע פתאום חודש תשיעי – הרגשתי שהלידה קרובה והחודש האחרון יעבור במהירות, וכך היה.
חלק גדול ממה שעבר עלי בשנה וחצי שלפני הלידה הזאת כתבתי בבלוג שלי [po]גלגול שלישי[/po] .
[b]הלידה[/b]
הגיע החודש התשיעי והרגשתי שאני צריכה פתאום להתכונן נפשית ללידה. אחרי שעבר הלחץ בעבודה והתפניתי מעט להתרכז בסוף ההריון...
קודם כל התארגנתי על ענייני הבית לקראת הלידה – השלמתי קניות וכביסות.
רציתי להתאמן באפי נו ובעיסוי, בסופו של דבר מה שעשינו הוא עיסוי פעם אחת, אפי נו פעם אחת. קצת התאכזבתי אבל הייתי מוכנה לכך שלא יהיה לנו זמן להתעסק עם זה כמו בפעם הראשונה.
בסוף שבוע 39 התחלתי להרגיש צירים. מדי פעם ולא כואבים. זה התחיל אחרי שכבר שבוע הסתובבתי עם לחצים באיזור האגן – הרגשתי שהראש מאוד נמוך והלידה מתקרבת.
כדור הפיזיו עזר מאוד כל פעם שלא היה לי נוח – קפצצתי עליו וזה הקל. ידעתי שהכדור הכחול הזה יהיה חבר טוב שלי גם בלידה עצמה.
הצירים החלשים האלה התחילו יומיים לפני שאמא שלי ואחותי הגיעו. קיויתי לא ללדת עד שהן נוחתות, ואכן – הצלחתי להתאפק... והצירים המשיכו להופיע כל ערב אבל לא כואבים ולא סדירים. הגוף מתכונן ללידה, ואי אפשר לדעת מתי. שני דברים הרגשתי:
[list=1]
[*] שאני לא אגיע לתלמ
[*] שאני מאוד רוצה שירדו לי המים (כחלק מהלידה, לא רק ביציאת התינוקת). לא יודעת למה היה בי רצון כזה. אולי בגלל שבלידה הראשונה פקעו לי אותם. רציתי מאוד להרגיש מה זה. לשמוע ולהרגיש את ה"פאק" המפורסם ולדעת שבקרוב אלד.
[/list]
ביום ראשון בערב הצירים התחילו להיות קצת סדירים. בזמן שצפיתי בטלויזיה שמתי לב שהם באים כל 10 דקות. אמא שלי ואחותי כבר ישנו וגיא יצא עם האחים שלו (שהיו פה בביקור לכבוד בר מצווה משפחתית, אבל בשלב הזה כבר לא ישנו אצלינו).
החלטתי ללכת לישון ולראות אם זה ממשיך או לא. המשיך מעט, קצת יותר כואב – אבל נרדמתי וישנתי טוב וקמתי בעצם עם אותם צירים אבל לא הרגשתי בלידה.
לקחנו את מאיה לגן והלכנו לאיקאה. להסתובב ולקנות כמה דברים. מדי פעם הגיע איזה לחץ ואיזה ציר אבל לא כזה שגורם לי לעצור ולנשום.
קנינו שטיח לסלון סוף סוף והייתי מאוד מרוצה שהספקתי לבחור ולקנות עוד לפני הלידה...
שמתי לב שבעצם כל ציר הוא תנועה שלה. כל תנועה שלה היא ציר, והראש שלה יורד עוד יותר למטה. (ועושה לי פיפי).
אחה"צ היה לי תור למיילדת. סיפרתי לה על הצירים ואישרתי שהיו כמה צירים בזמן שישבנו שם. אמא שלי ואחותי הצטרפו אלי ואחותי, שהיתה בלחץ מעניין לידת הבית – קיבלה קצת תשובות והרגעות לגבי הנושא ויצאה משם רגועה יותר.
בסוף הפגישה בדקנו פתיחה. בזהירות שלא לעשות סטריפינג (ובכל זאת לא היה נעים, אבל הסקרנות שלי היתה גדולה מדי).
הופתעתי לגלות 80% מחיקה ו 2.5-3 ס"מ פתיחה! במצב הזה בלידה הראשונה הצירים כל כך כאבו וקיבלתי אפידורל. הייתי ממש בשוק ומאוד מעודדת לגבי הלידה הזאת. הנה זה מתחיל וזה לא דומה בכלל ללידה הקודמת.
המשכנו להסתובב באיזה חנות ולקחת את מאיה מהגן, וכל הזמן יש צירים.
כל הערב היו צירים מדי פעם. הלכתי לאמבטיה לטבול ולהרגע.
אחרי כמה דקות מאיה הגיעה אלי לאמבטיה. לראות מה אני עושה. ואז התחילה לשים לי מים על הבטן – כאילו ידעה מה בדיוק אני צריכה. ליטפה אותה. ולקחה את הספוג וסיבנה אותי (במים). אלה היו רגעים כל כך מרגשים מבחינתי. שניה לפני שהיא הופכת להיות אחות גדולה, הקשר הזה ביננו כשאני במים. מצב שהרגיש ממש טוב ונכון.
בהמשך ערב, הצירים התגברו. כאבו קצת יותר וישבתי על הכדור להקלה. בלילה כבר תזמנו 5 דקות בין ציר לציר ובגלל שכבר ידענו שיש פתיחה מהצהריים – דיברנו עם המיילדת קארה. היא הגיעה תוך קצת פחות משעה, כי ממש לא היתה דחיפות.
בדיקה – אותו הדבר כמו בצהריים. והרגעה – אמרה לי ללכת לישון. אי אפשר לדעת כמה זמן זה ימשך כך לפני שיהפוך ללידה פעילה. עדיף לצבור את הכוחות מאשר להשאר ערה ולחכות ולתזמן.
בכל מקרה היא הסבירה שכשבאמת יש התקדמות – הצירים יהיו שונים לגמרי. ובעיקר אמרה לגיא שאפשר יהיה לראות עלי שזה כבר לא אותו הדבר.
קיבלנו את העצה שלה והלכנו לישון, אחרי שהייתי בשרותים ופגשתי שם חלקים של פקק. איזה כיף!
ב 2:30 בלילה מאיה קמה לשרותים וגם באה לבשר לנו שהלכה לשרותים. כל הכבוד לה אבל לא הצלחתי לחזור לישון. הייתי ערה, עם צירים קצת פחות סדירים בערך שעה או שעה וחצי. והחלטתי לנסות לחזור לישון. אם הלידה תתפתח, בטח לא אצליח לישון.
ישנתי.
קמתי. הצירים כמעט נעלמו. מה קורה, התחרטת קטנה שלי? החלטת שעדיף להשאר בפנים?
גיא כבר נשאר בבית כי אחרי צירי הלילה אי אפשר לדעת. באיזהשהוא שלב חשבתי שזה מיותר.
מתישהוא במשך הבוקר הרחתי כמה טיפות של שמן תפוז על טישיו. אמרתי לעצמי – אם יש מה לזרז, שיזרז. אם לא, אז לא. אולי נשתמש בלידה במקרה שיקח הרבה זמן...
בינתיים הגיעו האחים של גיא, ואמא ואחותי ארגנו ארוחת צהריים לכולם.
קצת לפני שהתיישבנו לאכול (13:30) שמעתי דפיקה. בעצם הרגשתי. וגם שמעתי. זה הגיע מהאגן. כאילו התינוקת דפקה בדלת - אפשר כבר לצאת?
בגלל הסיפורים על ירידת מים שמתחילה במין "פאק" שכזה, קמתי מיד מהספה והתרחקתי מהשטיח החדש חחחחחח... והתיישבתי על הכדור. אחרי כמה דקות הלכתי לשרותים – ואכן! ירדו קצת מים יחד עם הפיפי. שמתי תחבושת וצלצלתי לקארה. מיד אחרי ההליכה הזאת לשרותים הרגשתי שהלחץ למטה גובר, והצירים מתחילים להתחזק.
היא אמרה לשים לב לצבע המים (צלול הפעם!), לא להכניס כלום לנרתיק (כאילו דא?! עכשיו סקס? חחחחחח), ולוודא שאני לא מרגישה שומדבר בנרתיק – למקרה שיש צניחת חבל הטבור.
התיישבתי לאכול. אחרי כמה דקות – ציר כואב!! מיד ביקשתי שמישהו יחליף לי את הכסא עם המגבת לכדור. אחחחח ככה הרבה יותר טוב. הכדור הזה ממש קסם.
שוב שרותים – הפעם עוד מים. הרבה מים. ופיפי כמובן. וצירים חזקים יותר.
התחלנו לתזמן. כל 3-4 דקות.
אמרתי לגיא – אתה רואה אותי? זה השינוי שקארה דיברה עליו. תעשה לה פייג' עכשיו!
דיברנו איתה, והיא אמרה שהיא תבוא עוד חצי שעה.
לא הצלחתי לגמור לאכול. החלטתי לעלות למקלחת – להעזר קצת במים לכאבים.
בינתיים האחים של גיא איחלו לי בהצלחה והלכו.
במקלחת המים עזרו. עזרו מאוד. אבל לא היה לי זרם – אמא שלי שטפה כלים אחרי הארוחה...
ביקשתי שתפסיק, גם כי החלטנו להתחיל למלא את הבריכה. הרגשתי שהגיע הזמן.
עברתי להתיישב על הכדור. בינתיים קארה מתקשרת מהדרך שהיא תכף מגיעה. בין ציר לציר אני מצליחה לדבר איתה, ואני רגועה.
בצירים גיא מעסה לי את הגב התחתון. הוא תמיד היה מסג'יסט מצוין
ואני נושמת עמוקות. שאיפות מהאף ונשיפות מהפה. אני מדמיינת איך כל ציר מקדם אותנו הלאה. איך ציר שעובר לא יחזור, כי אחריו יבוא ציר אחר. יותר קרוב ללידה. אני בלידה פעילה.
הפעלתי את המוזיקה מהלפטופ והתרכזתי בשירים, למרות שבסופו של דבר לא שמעתי כלום ואין לי מושג איזה שיר התנגן בזמן שילדתי...
הבריכה מתחילה להתמלא ואני נכנסת. כמה טוב במים. ואז מתברר שמרוב מקלחת והדחת כלים – לא נשארו מים חמים! עברנו לתכנית ב' – קומקום חשמלי מעורב עם מים פושרים... ואחר כך גם סירים על הכיריים...
גיא נכנס למצב תומך – ישב מאחורי ונתן לי יד. עזר לי להשפריץ לעצמי מים על הבטן בזמן ציר ולנשום.
בינתיים הגיעה הסטודנטית כריסטי. אבל אסור לה אפילו לראות אותי לפני שמגיעה מיילדת מוסמכת. קארה הגיעה אחרי דקותיים ובאה לבדוק לי פתיחה.
4 ס"מ. רק 4? מה? היא אמרה שאמנם 4, אבל מחיקה מלאה והראש הרבה יותר נמוך. אין מה להשוות את המצב למה שנבדק אמש.
טוב, מה אפשר לעשות. לנשום... כי כואב.
החלפתי תנוחה בצירים – הסתובבתי וחיבקתי/נתליתי על גיא בזמן שאני נושמת והוא מעסה את הגב. בינתיים אני מרגישה עוד מים יורדים.
כריסטי בודקת לי לחץ דם ודופק בין הצירים.
ואז הצירים מתחילים לבוא כמעט מיד אחד אחרי השני. כל פעם שאני צריכה לקום לחבק את גיא זה מתחיל ביבבות שלי – עד שאני נושמת עמוק את הציר עד הסוף.
באיזהשהוא שלב לא יכולתי יותר לקום אליו – נשארתי בישיבה, השענות על דופן הבריכה המנופחת, החזקת ידו של גיא חזק חזק והשפרצות על הבטן. ולנשום...
תוך דקות הצירים נהיים תכופים וכואבים. כבר לא יכולה לנשום עמוק, אני מתחילה להיות ווקאלית. אההההההההה ארוך ארוך....
ככל שהצירים מתגברים הווליום שלי עולה. לא מכירה את עצמי ככה...
במקביל אמא שלי ואחותי ממשיכות להוסיף מים לבריכה.
בשלב הזה כבר חשבתי לעצמי – what the hell was I thinking??
זה כל כך כואב, מה אני משוגעת? שמישהו יסמם אותי ועכשיו!
גם עברה בי המחשבה שלא יכול להיות שכל כך מהר הגעתי לשלב הייאוש – זה שאומרים שהוא קרוב ללידה עצמה. בטח יש עוד דרך ארוכה לפני.... למה חשבתי שבכל זאת הפעם אצליח להתמודד עם הצירים??
אההההההההההה גבוה אההההההההה נמוך.... ואז יצאו ממני קולות שאני לא מכירה.
הווליום שלי עלה ועלה. לא משהו שאני יכולה בכלל לתאר, או לנסות לשחזר. והתחלתי לצעוק לקארה I need to push! וכמובן לא חיכיתי לאישור של מישהו ולחצתי.
ואז היא אומרת לי שהראש ממש פה. אמרתי לה שאני יודעת, וצעקתי לתינוקת שתצא חצי באנגלית וחצי בעברית... <הסתבר לי אח"כ שהיא אמרה שהראש פה – לא בשבילי, כי ברור שהרגשתי הכל, אלא בשביל הסטונדטית. חחחחח>
הרגשתי את הראש עם האצבעות והמשכתי ללחוץ, ואז הראש היה בחוץ. הפסקתי קצת ללחוץ והיא כולה יצאה לתוך המים ולידיה של קארה ומיד היא היתה עלי. זהו כבר לא כואב יותר. אני מחזיקה את התינוקת הקטנה שלי שדחפה את עצמה החוצה ברוח סערה.
אחרי כמה שניות החלטתי להרים לה איזה רגל רק כדי לוודא שזו בת. אכן.
בעצם לא ראיתי שומדבר מהלידה, כי עצמתי עיניים כשכאב לי כל כך. הייתי במין טראנס והדקות האחרונות היו הזויות לחלוטין... צירי הלחץ הפתיעו אותי. ואז הבנתי ששלב הייאוש שעברתי קודם היה כל כך קרוב ליציאת התינוקת, והכל פשוט קרה כל כך מהר.
לפי רישומי המיילדות – 41 דקות אחרי בדיקת הפתיחה של 4 ס"מ התרחשה הלידה.
מתברר שבגלל שהלידה היתה כל כך מהירה, כנראה שהשיליה הופרדה מהרחם מיד אחריה ולכן דיממתי קצת יותר מהרגיל במצב כזה. קארה החליטה לתת לי זריקת אוקסיטוצין בגלל שהמיילדת השניה לא הספיקה להגיע (היתה בפקקים...), ובמצב כזה היא לא לוקחת סיכון – רק כדי ליילד את השיליה כמה שיותר מהר.
וידאנו שחבל הטבור פסק מלפעום, וקארה נתנה לגיא לחתוך אותו. ואז קיבלתי את הזריקה.
נתתי את התינוקת (שעוד לא היה לה שם) לגיא ויצאתי מהבריכה כדי ללדת את השיליה על המיטה. כבר הייתי חסרת כוחות, אבל לחצתי אותה החוצה והיא היתה שלמה.
מיד קיבלתי את התינוקת לזרועותי והתיישבנו להנקה ראשונה. רק אחרי ההנקה והבונדינג הראשוני – המיילדות בדקו אותה ושקלו אותה (2920 גר'. טיפה פחות ממאיה).
בינתיים הצוות המסור שלי – גיא, אמא שלי ואחותי – רוקנו את הבריכה ותוך חצי שעה אי אפשר היה להבחין שהיתה לידה בחדר הזה...
המיילדות בדקו אותי. הפרינאום שלם. יש קרע קטנטן מלמעלה. באותו מקום שהיה בלידה של מאיה. אם תופרים – תפר אחד. החלטנו יחד לא לתפור.
הלכתי להתקלח וירדתי למטה לפגוש את מאיה ואת שאר המשפחה...
מאיה היתה נרגשת. הדבר הראשון שאמרה כשראתה את אחותי אוחזת בתינוקת הוא "היא יצאה!". מתוקה שלי. קשה לה להתרגל להיות אחות גדולה... אני מקווה שזו תקופה שתעבור מהר ובקרוב תהיה תקשורת מעניינת בינהן.
רק למחרת, אחרי שגיא החליט שאי אפשר ככה בלי שם – ישבנו שלושתנו. גיא, אני והתינוקת והסתכלנו עליה. איך קוראים לה?
אז קוראים לה אוֹרי (במלעיל). שנולדה ביום האהבה, Valentine’s baby שלי, בונבונית שהפכה אותי לאמא לשתיים. ומתברר שהיא אפילו דומה לי :-)