איך החלטנו? בעצם זו רק החלטה שלי. נדב מבחינתו היה ממשיך לעד לינוק 7000 פעמים ביום.
כבר כמה זמן שאני מגלה שאני מתכווצת כשהוא מבקש לינוק ובימים האחרונים גם כואב לי בציצי בזמן הנקות.. אז זהו, נראה שזמני הגיע.
עשיתי לו הכנה של כמה ימים ובבוקר אתמול עשינו מסיבה קטנה, עם יניקה אחרונה טקסית ומצולמת ועוגה עם נרות.
רק בלילה הוא קלט מה קורה פה ומאז הוא גם קצת באבל, אבל הולך ומשתפר..

כל כך מובן, כל כך מוכר.
איזה יופי שידעתם שזו הנקה אחרונה, שאת יכולה לציין את זה, לתת את הכבוד הראוי לך ולו ולעצם העניין.
תוכלי לספר איך החלטתם ואיך ציינתם אתם ביניכם את הארוע?
מרב

{@

זהו. תם ונשלם. היום נדב ינק את יניקתו האחרונה, וזוהי כנראה גם הנקתי האחרונה לגלגול הזה.
רגשות של שחרור ואבל מתערבבים להם..

[u]הפנים ועבר לינוק בכאילו (המצאה שלו ), הוא היה מתעסרל לו לתנוחת הנקה ועושה תנועות הנקה קרוב מאד לחולצה שלי.[/u]
אוי! מותק!!!!
ולא היה לך גודש?

_זה כבר לא תינוק שלא מבין ,אפשר לדבר איתו על זה.
זה לדעתי מה שכיף כל כך בהנקה בגילאים כאלה, זאת הזדמנות מעולה לתת לילד את הדבר הכי טוב הכי משמח והכי כייפי תוך שמירה על עצמך והגבולות שלך._
מסכימה!
(רק צריכה לברר עם עצמי עד תום את הגבולות.)

לפעמים לפני מחלה הם פתאום לא מפסיקים לינוק ואז את חושבת שיש תקופה של קושי כי עוד לא רואים את המחלה... יכול להיות שזה זה?

אני לפני חודשיים גמלתי ילדה בת 2.10, אבל לפני זה בהחלט הגבלתי את היניקות שלה וכל פעם שביקשה לינוק אמרתי לה שיונקים רק במיטה או רק בבית. אבל בעדינות בלי לחץ.. זה עניין של להתעקש מספיק ולדעת את הגבול שלך. אם ממש בא לך עוד להניק, תתני לעצמך צ'אנס ופשוט תגדירי שמותר לינוק בזמנים המסוימים שהחלטת. ורק אז. זה כבר לא תינוק שלא מבין ,אפשר לדבר איתו על זה.
זה לדעתי מה שכיף כל כך בהנקה בגילאים כאלה, זאת הזדמנות מעולה לתת לילד את הדבר הכי טוב הכי משמח והכי כייפי תוך שמירה על עצמך והגבולות שלך.
זה כמו כל דבר שילד מבקש בלי סוף, ואת מווסתת, ובסוף הוא מתרגל ל"תנאים" החדשים. אבל בניגוד לגבולות אחרים פה את נלחמת על להמשיך לתת לו, אז זה גם יכול להיות מוטיבציה מאוד חזקה להצלחה של התהליך. @}

[u]את רוצה לפרט איך גמלת? בבת אחת?[/u] זה היה באוויר הרבה זמן ובבוקר אותו יום, כשאני חווה מחזור כבד וקשה במיוחד פשוט הודעתי להם שדי. אני לא מניקה אותם יותר. יצא שבדיוק באותו יום נסענו למוזיאון המדע לחגוג יומולדת של שניים מהילדים ככה שהיינו עסוקים בחוץ. כשחזרנו הביתה הייתי צריכה לחזור שוב ושוב על כך שאני לא מניקה אותם יותר, עברנו הרדמות בלילה ואת היום שאחרי ותוך כמה ימים הם הבינו. האמת שאחד מהם, די מהר הפנים ועבר לינוק בכאילו (המצאה שלו ), הוא היה מתעסרל לו לתנוחת הנקה ועושה תנועות הנקה קרוב מאד לחולצה שלי. זה היה מרג שומקסים אבל גם זה כבר עבר...

[u]אז כל הדרך הביתה הוא ביקש אחת לדקה...[/u]
זה נשמע באמת קשה.
אצלי לרוב הוא מקבל את הסרוב, בייחוד אם יש תחליף אטרקטיבי.

[u]אני בטוחה שבסופו של דבר יבואו מתוכך התשובות שנכונות לך בזמן שנכון לך ולכם[/u]
את צודקת, בינתיים אני סתם מייללת קצת..

תפילה, לפעמים אני מסרבת כמובן, למשל עכשיו הבאנו את נעמה לגן והוא ביקש לינוק אז אמרתי לו שבבית אניק אותו. ואז כל הדרך הביתה הוא ביקש אחת לדקה... ועכשיו אני כותבת [po]תוך כדי הנקה[/po] ..

רסיסים, את רוצה לפרט איך גמלת? בבת אחת?
אני דווקא הצלחתי להוריד הנקות לפעם-פעמיים ביממה. (הוא כמעט בן שלוש עכשיו.)
ודווקא לאחרונה מבקש יותר לאורך היום (והלילה), ואני מתלבטת אם להחזיר את הגלגל אחורה, כי מצד אחד אני שואפת לגמול מתישהו, ומצד שני, אני זוכרת את הססמה "אל תציעי ואל תסרבי", וגם כיוון שהוא כה קטנטן, אני לא יודעת אם לא עדיף להעשיר את התפריט שלו בהנקות, מוזר ככל שזה יישמע, כלומר, הילד מבקש אוכל (הנקה) , ואני אומרת לו לא?!

אויש, אולי בכלל אני סתם נדחפת, והייתי צריכה לכתוב בדף אחר. דנה, תעירי לי אם סטיתי מדי מהנושא.
האם אצלך לא יכולים להיות מצבים, שנדב יבקש לינוק ואת תסרבי והוא יקבל את הסרוב?

(()) הייתי שם כמה חודשים טובים, בסוף, לפני כחודשיים החלטתי שאני מפסיקה. התאומים היו בני שנתיים ועשרה וקצת חודשים ועוד היה לי איזה קול בתוכי שהתבאס שלא הצלחתי להגיע לגיל 3 ... מתישהו הבנתי שזה ממש דבילי שאני מנסה להתאים את עצמי לאיזה גיל שאני קבעתי אותו מראש כאיזה ערך נכסף. הגעתי למצב שהרגשתי אפילו קצת רדופה, כי הם היו נורא תובעניים וכל יציאה שלי מהמיטה מוקדם בבוקר היתה אפופת תפילות ובקשות שרק לא יבואו אחרי... אבל אני מזדהה עם כל מה זכתבת אחת לאחת, כל ההתלבטויות, המחשבה הזו שאולי לעולם לא אניק יותר ועוד ועוד. אחרי שהפסקתי היה לי איזה חודש של עצב על הדבר הזה שנגמר וגם המון תהיות למה אי אפשר היה שזה יהיה כמו שכתבת, רק מספר יניקות מצוצמם כמו שמדווחות כל מיני מניקות בפורום אחר שאני מכירה ובעצם גם פה. לא יודעת, ככה זה היה, לא אני ולא הם כנראה מתאימים להנקות מתוחמות וקצובות.
היום ממרחק של חודשיים, אני יותר שלמה עם זה ולא באמת רוצה לחזור לשם. יש גם הרבה שמחה ותחושת הקלה ביכולת פשוט לחבק את הפעוט שלך בלי שזה יחייב הנקה ממושכת.

אני בטוחה שבסופו של דבר יבואו מתוכך התשובות שנכונות לך בזמן שנכון לך ולכם (())

(())
אין לי מושג איך עושים את זה, אבל גומכת עליך שתמצאי אתו את הדרך.

כבר כמה ימים אני מחפשת כשיש לי זמן איפה לכתוב על התלבטויות ההנקה שלי, ופתאום נזכרתי שיש את הדף הזה!
אז קודם כל קראתי אותו מתחילתו עד סופו, וכמעט בכיתי, מצחיק, לא?

נדב בן שנה וכמעט 11 חודשים ועדיין יונק. לא סתם יונק אלא מאוד אוהב לינוק וזו פעילות מרכזית של שנינו כשאנו יחד. אני עובדת לא מעט אז כשאני חוזרת הביתה לרוב ברכת השלום שלו היא "ציצי!!" עם חיוך גדול. הוא גם אוהב לומר "יונק!" או "לינוק!" באופן כל כך ברור ועם דיקציה כל כך יפה שזה פשוט תענוג. הוא אוהב להרדם עם ציצי ולהתעורר עם ציצי, אם כי מהלילה כבר די גמלנו (אלא אם כן בעלי בחו"ל ואז יש לנו רגרסיות..).

וכעת אני בתקופה של קושי.. בתקופה שבה אני מתחילה קצת לסבול מהיניקות הבלתי פוסקות, מ - 5000 יניקות ביום, מההתארכות הלא תאמן של הפטמה כשהיא נתונה בפיו של פעוט שיש לו עוד תחומי עניין והוא יה רוצה לקחת את הציצי לכל מקום איתו וכמה חבל שזה מחובר לחזה של אמא...
לפני כמה ימים החלטתי - זהו, אני גומלת אותו. ואחרי 2 דקות - מה פתאום, לא גומלת אותו בכלל.. ואחרי יום - גומלת אותו וזהו! ואחרי שעתיים - אחרי כל מה שעברנו יחד בשביל ההנקה הזו אז לגמול בגיל כזה צעיר?
אני יודעת וזוכרת מההנקה של נעמה (שהיתה עד גיל 3) שהיו עליות ומורדות ושלפעמים כל כך נמאס לי אבל הנמאסות חלפה אחרי כמה ימים, או כבר בהנקה הבאה..
הייתי כל כך שמחה להניק עד גיל 13 אם רק היו ילדיי מסתפקים במספר יניקות ביום, נניח 3 פעמים ביום או אפילו 5 או 10, אבל לא 1000. וניסיתי, ואני מנסה, לצאת איתו החוצה, לשחק איתו בדברים אחרים, לא לשכב, לא לשבת, להיות בתנועה... אבל הי! גם אמא רוצה לנוח קצת לפעמים, וגם הנדב יודע מסתבר לבקש ציצי כשאמא עומדת או מנדנדת אותו בנדנדה..
האמת שעם נעמה זו היתה הסיבה שגמלתי לבסוף - לא הצלחתי בכלל להפחית את מספר היניקות אז נאלצנו להפסיק לחלוטין.

ומצד שביעי... זו תהיה ההנקה האחרונה שלי. אני לא רוצה עוד ילדים.. אני עוד לא בשלה להיפרד לתמיד מהדבר הנפלא הזה, ממקור הרוגע והשלווה, מהחיבור המיוחד ביננו, מהאינטימיות המתוקה, מהקרבה והמבט של עין בעין, מהרכות, מהיכולת להציע נחמה, רגיעה, מפלט מן העולם, והכל בהשג יד ופשוט שזה לא יאומן..

אז מה אני רוצה בעצם? לא יודעת. קצת לשפוך את הלב, קצת לספר, קצת לבכות על הכתף שלכן שנמאס לי קצת, שאני יודעת שזה יעבור במהרה ואמשיך להניק, או שלא יעבור אלא יחמיר ואפסיק להניק.. אולי מישהי שמעה על המצאה מופלאה של שיטה חדשנית להפחתת מספר היניקות...אולי רק חיבוק וירטואלי...

במקרה הגעתי לדף שלך, וקראתי את שני הסיפורים, מדהים כל העניין של הלשון הקשורה וחוסר שיתוף הפעולה מצד בית החולים... הבת שלי נולדה לפני 5 שנים והייתה עם שפה קשורה ולשון קצרה. 3 שבועות סבלתי ובכיתי עד שהגעתי ליועצת הנקה שהפנתה לד"ר פורר, ובדיוק כמו במקרה שלך, פתר את העניין בתוך 2 דקות.
לפני 5 חודשים נולד לי בן, גם הוא בניתוח קיסרי, למרות זאת התחלתי להניק אותו כבר שעתיים לאחר הלידה ובמשך כל השהות בבית החולים. 3 ימים לאחר הלידה כבר הייתי פצועה בשתי הפטמות, והילד יונק כל הזמן. ביקשתי מאחיות המחלקה, הן הסתכלו ואמרו "לא, זאת לא לשון קשורה, הילד אוכל..." וגם: "הוא עוד קטן (2.800) והפיטמה שלך גדולה, בעוד כמה שבועות הכל יסתדר" האחות בתינוקיה הגדילה לעשות ואמרה: "העובדה שלבת שלך הייתה לשון קשורה לא אומרת שגם לבן יש..." ואני ממשיכה להיות פצועה, ובוכה בכל הנקה. ביום האחרון בבית החולים הוא ישן רק 10 דקות. כל הזמן ינק וינק. כך היה במשך חודש, גם בטיפת חלב 3 (!) אחיות שונות אמרו בהחלטיות: "הוא עולה במשקל, הלשון לא קשורה". ולמה שלא יעלה במשקל? הילד יונק 20 שעות ביממה, ובין הנקה להנקה אני שואבת כדי להגביר את תפוקת החלב. אחרי חודש התייאשתי ופניתי ליועצת הנקה מדהימה שראתה מיד לשון קשורה ושפה תחתונה קשורה, והפנתה מיידית לד"ר פורר. הוא כמובן התיר את הלשון, היה המום מהסיפור שסיפרתי (לפני הכניסה צריך למלא שאלון, כמעט כל הסימנים המעידים על לשון קשורה היו אצלנו, מלבד העניין של עלייה במשקל, כאמור) אחרי כמה ימים הכל הסתדר והעונג שבהנקה החל....
חלפו חודשים ושוב התחלתי להרגיש םצועה ושהילד לא יונק טוב, חזרנו יידית לד"ר פורר שאישר שהלשון נקשרה שוב והתיר אותה,
סוף טוב הכל טוב, הבחור יונק עד היום (גיל 5 חודשים המופלג) ונהנה מכל רגע. הוא לא מזהה בקבוקים ולעת עתה גם מסרב לטעימות של מוצקים.
למי שקוראת ומתלבטת, כשיש ספק, אין ספק. בעיני הנקה היא תענוג שחבל לוותר עליו כל כך מהר. חפשו יועצת הנקה טובה ומנוסה ותנו לעצמכן ולילדכן את האפשרות להתחלה טובה (-:

חיבוק וחיוך בחזרה.. :)

:-)
(())

משום מה נכנסתי לכאן ואני שמחה לבשר שנדב בן 7 חודשים ועדיין יונק, במרץ רב ובאהבה גדולה לציצי וליניקה. הוא גם אוכל מוצקים בשמחה - כבר יצאו לו 2 שיניים, ולמרות זאת הציצי מהווה בשבילו מקור בלתי נדלה של אוכל, אהבה, אמא ובטחון.
אני כל כך שמחה לקרוא מה שכתבתי ושמחה לזכור את כל זה.. ובעיקר שמחה להיות איפה שאני נמצאת היום..

אני ממליצה לך לפנות ליועצת/מדריכת הנקה ממש טובה, ולא לתת לזה לעלות לך בחייך.
גם אם ההנקה הייתה 90% בסדר, אז לאט לאט כמויות החלב ירדו וירדו.
לאחוז מאוד מאוד קטן של הנשים אין חלב, או בעצם בעיה בייצור החלב. יכול להיות שאת באחוז הזה, ומאוד יכול להיות שלא...
ההנקה מושפעת מכל כך הרבה פרמטרים שלפעמים אי אפשר לדעת ממה נוצרה ההבעיה בהנקה.
בהצלחה!

האמת, אני משוכנעת שלא היה לי חלב. אני אפנה לדף שהמלצת כי אני בהריון והפעם אני אניק גם אם זה יעלה לי בחיי... :-)

[u]בסופו של דבר הם שוקלים 20 קילו בגיל 3 ואי אפשר להרים אותם.[/u]
כל כך נכון! ותודה על החיבוקים - מקווה שאצלכם הכל כבר הסתדר?

תודה לכולן על מה שכתבתן!

[po]אורלי נ[/po] - אין לי בעיה שיהיו כאן השתפכויות והשתלטויות... בכיף.
אני יכולה ממש להבין את הבכי שלך והאבל - זה ממש אבל כשהנקה לא מצליחה.

אגב, אולי את רוצה לכתוב [po]דף סיפור הנקה[/po] ולספר את סיפורכם ואולי לשאוב תובנות לגבי העתיד - אם את מתכננת עוד ילדים, ולגבי העבר - אם את מעוניינת.
אני מציעה את זה כי אני חושבת שאפשר ללמוד כל כך הרבה על הנקה, גם מנשות מקצוע וגם מנשים אחרות. אני לפחות למדתי המון.
למשל, מה שכתבת לגבי משאבות - כמות החלב שמצליחים לשאוב אינה מלמדת על כמות החלב שיש. אחותי היתה מצליחה לשאוב אולי 20-30 מ"ל בכל הנקה, אבל התינוקות שלה היו עולים קילו וחצי בכל חודש...
חוסר אמיתי של חלב הוא מאוד נדיר וקשור לבעיות הורמונליות וכו'. חוסר שמתפתח עקב הנקה לא נכונה או ניהול לא מוצלח של הנקה הוא נפוץ ביותר (ואני מאמינה שזה מה שקרה לי גם עם נעמה).

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

את הראשון שלי הנקתי שבועיים ועברנו לתחליפים כי הוא היה רעב כל הזמן ולא הבנתי כלום וגם הרגשתי מאוד מוזר עם כל העניין הזה של ההנקה. נראה לי פשוט לא טבעי(הזוי, נכון?)
את השניה נאבקתי להניק בכל כוחי ורציתי כל כך,והנקתי מלא חודש אחד ואז הפסקתי ועברתי לתחליפים כי זה הפך לסיוט.
היו מספר גורמים שלא תרמו להנקה מוצלחת, אמא חולה מאוד מאושפזת בבית חולים, קשיי פרנסה ולחץ נפשי לחזור לעבודה(לפחות חלקית), חוסר הבנה וחוסר תמיכה מהסביבה-כולל בעלי(המתוק, מסכן מה הוא ידע?), חוסר הבנה שלי שהנקה זה התמסרות, שאין חוקים ושעות, שאם הילדה רוצה להיות מחוברת כל היום אז זה מה שהיא תקבל, לפחות בהתחלה.
לא היה לי חלב.
נכון שזה נשמע מוזר? לא היה. עם הראשון גם לא היה הרבה והוא היה כל הזמן רעב. כשנתתי בקבוק הוא היה נרגע וישן ומחוייך. לא היו כאבי בטן ולא גזים.
עם השניה היו לי כמה משאבות מכמה סוגים ואחותי ניסתה לעזור לי לשאוב והמקסימום שהוצאתי היה 40 משני השדיים יחד. אחרי חודש של הנקה. התינוקת בכתה בלי סוף, הייתי נותנת לה את הציצי והיא היתה מתחברת מצויין אבל זורקת תוך שניה וצורחת כי לא היה יוצא לה כלום והיא היתה רעבה.
בסוף בעלי נשבר והלך להביא מטרנה. הבכי והתסכול פסקו באחת. פתאום הבכי זה לא גזים, לא כואב לה כלום, היא רגועה מאוד.
רק אמא שלה בכתה, המון המון בכתה והתאבלה ואבא שלה לא הצליח להבין מה קרה.
סליחה על ההשתפכות וההשתלטות. @}

מעורר השראה, כל הכבוד על הנחישות וההתמדה!
עצה שקיבלתי ולנו מאוד עזרה, לעשות אמבטיה משותפת עם התינוק, והחזיר את התינוק לסביבה המיימית יחד עם אמא, עושה פלאים!
אם אין לכם אמבטיה בבית אולי לבקש מחברים/משפחה שמרגישים אצלהם נוח בבית.

(()) (()) (()) (())

וואו.
(()) (())
שונה אך עם זאת כה מוכר.
בסופו של דבר הם שוקלים 20 קילו בגיל 3 ואי אפשר להרים אותם.
:-)
(())

את נפלאה, הסיפורים מעוררי השראה והילדים שלך ברי מזל. עדכני במהרה...

סיפורים מדהימים.
כיף לילדים שלך שיש להם אימא שכ"כ משקיעה בשבילם. גם כשקשה במיוחד.

מקווה בשבילכם שהעניינים ימשיכו להשתפר, ושההנקה המלאה תגיע מהר.
(())

אההה....

את חושבת שהיא תוכל לטוס לקליפורניה? ;-)

למה בלי הדי הפעם?

כל כך נהדר לקרוא אותך. כל הכבוד על הנחישות, בעיקר על העמידה על שלך לא מול "סתם" צוות רפואי שלא תשמעי ממנו אחר כך כלום במשך כמה שנים, אלא כאלה שהם קולגות שלך ועוד תהיי איתם הרבה זמן... ממש הרגשתי שאני מתקוממת יחד איתך על [u]אתמול הייתי מיילדת, אשת מקצוע עם ידע רב בהנקה כולל קורסים וכו', עם נסיון רב בבעיות הנקה אישיות עם נעמה, והיום אני סתם יולדת היסטרית שלא מבינה כלום וצריך להרגיע אותה...[/u] מעצבנים.
[u]בחיי ששווה לחוות קשיים בהנקה רק כדי לפגוש אותה ולראות איך היא עובדת.[/u]
כן... כיף, אה?
>סמדר עוד לא יודעת מה היא תעשה בלי הדי הפעם<

תודה רבה [po]אמא ללי[/po] !

הצליח :-)

ניסיתי לשנות אבל לא הצלחתי משום מה, זאת פעם ראשונה שאני מנסה אז אני לא יודעת מה אני עושה לא נכון.

כמה כוחות יש לך! איזו התמדה ונחישות! מאד מרגש לקרוא את הסיפור שלכם! והדי באמת מדהימה, אישה מיוחדת...

הלכתי להניק כמובן...

אצל הדי היינו 4 שעות בהן נדב פשוט למד מחדש לינוק. עד אז הוא מעולם לא היה ער במשך 4 שעות ואצל הדי הוא היה ער, משתף פעולה, לומד, מסתגל, קצת, מתעצבן אבל נרגע וממשיך ללמוד. הדי סיפרה לי שהרבה תינוקות פשוט נסגרים, נכבים, מסרבים להמשיך לשתף פעולה או פשוט נרדמים. אבל נדב - בחור כארז - פשוט המשיך להיות איתנו.
בסיום הביקור נדב למד לינוק מציצי ימין ועם פטמת סיליקון. הייתי בעננים - סוף סוף הציצי הופך למתגמל.

בבית היו לנו שיעורי בית - ואכן הצלחנו ברוב הדברים. כל יום כבשנו עוד משהו קטן - נדב יונק גם מציצי שמאל, נדב יונק גם בערב, יונק גם בלילה... כל יום משהו חדש. ויחד עם זאת היו המון מורדות והמון נסיגות - ימים בהם נדב לא מצליח להתחבר כלל, התעצבנויות על הציצי ועוד. כל נסיגה כזאת, למרות שהדי אמרה שנצפה להן, העציבה אותי מאוד וייאשה אותי. לא ראיתי איך דברים יכולים להשתפר למצב בו ההנקה תזרום. הציצי הפך למקור של מתח - יתחבר או לא? נצליח?
במקום להיות מקור לשמחה, רגיעה, אוכל, אהבה. לא יכולתי לצאת לשום מקום בלי בקבוקים, ובכלל - כל שעה אני צריכה להניק או לשאוב או גם וגם - בקיצור, ימים קשים עברו עלינו.

באחד הימים הגעתי למשבר - נדב כמעט לא הצליח לינוק בכלל באותו היום וההנקה הלכה ונשמטה לנו. החלטתי שלמחרת אני בכלל לא מנסה להניק. שנמאס לי ממקור הסטרס האין סופי הזה. שמחר רק בקבוקים ואחר כך נראה.
ואכן למחרת היה יום רגוע ונעים לכולנו. בצהרי היום בזמן שניסיתי להאכיל בבקבוק (ואגב - גם לבקבוקים היה לו קשה להתחבר ולפעמים לא הצליח) פתאום הבנתי מה הבעיה - נדב מרים את הלשון וסוגר את הפה ואז הפטמה או הבקבוק לא נכנסים לו לפה בכלל והוא מתעצבן ומסרב להמשיך...
מרגע שהבנתי את זה התחלנו בשיפור מטאורי - הייתי מתבוננת לתוך הפה של נדב (חבל שאין לו לחיים שקופות), ומחכה שהלשון תרד, עוזרת לו להוריד אותה עם 10 מ"ל של חלב בבקבוק או עם אצבע לחיך העליון. מיום ליום ההנקה השתפרה ונהיה קל יותר להתחבר.
אחרי יומיים הלכנו גם לטיפול של קרניו סקרל שהיה מדהים - תוך כדי הטיפול חל שינוי מדהים, נדב ינק יעיל יותר, חזק יותר והתחבר בקלות רבה לציצי.

מאז הכל משתפר - נדב מקבל רק 100 מ"ל תוספת ביום (ירדנו כבר ל - 0 אבל אז הוא לא עלה כמעט במשקל) ורובה חלב שאוב, אין בעיה להתחבר לציצי (או כמעט אין בעיה) ונדב גם יודע לינוק בלי פטמת סיליקון - אם כי זה כואב לי מאוד בגלל שהוא לא פותח פה גדול, אז אני מניקה לסירוגין עם ובלי פטמה.
נדב אוהב את הציצי, שמח לפגוש אותו, יונק שעות, יונק קצת גם בשכיבה, מלטף את הציצי, נרדם על הציצי... איזה כיף.
לגמרי לא האמנתי שנגיע לשם.

לפני כמה ימים היינו שוב אצל הדי והיא לימדה אותנו את האפשרות לתת לנדב למצוא בעצמו את הציצי - איזה מקסים זה היה! הוא זחל לי על הבטן, חיפש וניקר, עד שמצא את הציצי, תפס וינק - כמו בסרטים שרואים ילודים בני חצי שעה שעושים את זה. מדהים איך האינסטינקטים עדיין פועלים.

יש לי עוד מה לכתוב אבל עכשיו צריכים אותי כאן...

תמשיכי, לאיפה הלכת?

הביקור אצל הדי היה חוויה - בחיי ששווה לחוות קשיים בהנקה רק כדי לפגוש אותה ולראות איך היא עובדת. קודם כל היה ברור מהרגע הראשון שהיא עובדת עם נדב. לגמרי. היא דיברה איתו בגובה העיניים במשך כל הביקור, הסבירה לו, עודדה אותו ויצרה איתו קשר מצויין.
דבר שני היא היתה מלאה בשמחה ובאופטימיות וזה היה בדיוק מה שהייתי צריכה - אחרי כל הבכי שלי וכל הקדרות שאפפה את ביקורי החברות שלי אצלי...
הבנתי שאופימיות ובטחון ביכולת שלנו להצליח הן תכונות חיוניות אצל מטפלים.

לא ידעתי בכלל על קיומו של הדף... ואני לא יודעת לשנות שם דף.
קוראת אותך באהבה רבה

[u]את מתכוונת ל- סיפורי ההנקה של נעמה ונדב?[/u]
כן! כמובן. אני סובלת מבלבלת הנקה (כבר הבראתי מטפשת ההריון)

איזה כיף להיות בבית!

למחרת אנו נוסעים לד"ר פורר. היינו אצלו לפני 4 שנים עם נעמה ואז זה היה ביום שישי לפני כניסת השבת - הכל היה חשוך ושקט.
הפעם אנו מגיעים בבוקר עם עוד 12 זוגות וילדיהם בערך. המון נשים יושבות ומניקות ולכולן אותו סיפור כמו שלי.. כולן לא מצליחות לחבר את התינוק לציצי ממש כמוני ואני פעם ראשונה מאז הלידה מרגישה שאני לא משוגעת ולא לבד.
כשמגיע תורינו אנו מתקבלים אצל האיש המקסים והמיוחד הזה. הוא מביט בי בעיניים ואני כמעט פורצת בבכי - משהו עבר שם, משהו עמוק.
אחרי כל הבלגן הנחמד בחדר ההמתנה בחדר הטיפולים שקט. הוא קודם כל בודק אותנו ומגלה שלשנינו יש לשון קצרה - כמה לא מפתיע ומסביר את סיפורי ההנקה שלנו... הוא מספר לנו על ההיסטוריה של לשון קשורה, על מסאג' תימני מדהים שאחר כך נקבל הדגמה שלו - הוא מחזיק את נדב באויר בעזרת אצבע בפה בלבד... הוא מראה לנו מסאז' לתינוקות וכל מיני עובדות על ההשפעה של לשון קשורה על כל מיני היבטים גופניים ונפשיים. כבר מזמן לא פגשתי רופא כזה הוליסטי בגישה שלו ואנחנו מרותקים.
לבסוף הוא גם בודק את נדב ומתיר את הלשון הקצרצרה שלו - נדב מייד יכול להרים את הלשון וליצור ואקום - מה שלא הצליח עד כה. אני מנסה להניק ומצפה לאותו הנס שהיה עם נעמה - שיפור מיידי - אבל פוגשת מציאות אחרת - נדב עדיין לא מצליח לינוק.

בערב אני מתקשרת ליועצת ההנקה הדי המופלאה. היא מסדרת לי משאבת לקטינה שלמחרת מגיעה אליי ואנחנו נמצאות בקשר טלפוני מספר ימים. היא מבקשת שנפסיק לגמרי לנסות להניק למספר ימים ונעבוד על שיקום יחסי נדב והציצי. פשוט הציצי היה מקום ממש לא סימפטי בשבילו עד כה - מנסים למצוץ ולא מצליחים להתחבר. מה הפלא שהוא לא רוצה לינוק?

אז כמה ימים אנחנו עובדים בכמה מישורים:
[list=1]
[*] משקמים יחסי אמון עם ציצי - נדב מבלה הרבה שעות עלי כשהוא ערום וגם אני.
[*] דואגים שיהיה הרבה חלב - אני שואבת 4 שעות משני הצדדים בכל יום.
[*] מחכים שנדב קצת יגדל - כשהשתחררנו מבי"ח הוא שקל 2600.
[/list]

בין לבין אני בוכה שעות על גבי שעות ולפעמים שמחה ומאושרת. הדי אופטימית לגמרי אבל אני בטוחה שאם בגיל שבוע וחצי הוא עדיין לא יונק ורק מקבל חלב שאוב והרבה מטרנה אז הכל אבוד. למה שהוא בכלל ירצה לינוק?

הגיע היום לפגישה עם הדי - עד אז היינו בקשר טלפוני יום יומי. שבוע אחרי התרת הלשון..

נסענו להדי, לחיפה.

אני ממשיכה.
השיחה עם סגן מנהל בי"ח הניבה את התוצאה הבאה - אני אוכל ללכת לייעוץ פה ולסת על דעת עצמי. אז אני הולכת - צריכים לחכות שימצאו מי שילוה אותנו ואנחנו כמעט מפספסים את הרופאה כי זה יום שישי בצהריים. בגלל ששעת הסיום קרובה הרופאה עצבנית עוד לפני שנכנסנו. היא מראש אומרת שהיא לא חושבת שצריך לעשות כלום ואז בודקת את נדב ומגיעה למסקנה שאכן לא צריך לעשות כלום כי אין בעיה בכלל.
כשאני חוזרת למחלקה אני פוגשת שוב את רופא הילודים. הוא אומר שאני סתם מגזימה. מבטל לגמרי את הנסיון
שלי עם נעמה ואומר שכל מה שאני צריכה לעשות זה לגלות התמדה. "חכי כמה חודשים" הוא אומר, "בינתיים הוא יגדל, הסנטר שלו יגדל וגם הלשון..". ומה אני אמורה לעשות עד אז? להתמיד בנסיונות ואסור בתכלית האיסור לתת לו מטרנה גם אם הוא לא יונק בכלל. עוד אחד שלא מבין כלום בהנקה...
אני מצליחה לא לבכות לחמש דקות וממשיכה עם כפיות ושאיבות וגם קצת מטרנה. נדב כבר מספיק בינתיים לפתח אלרגיה לציצי וכל הגוף שלו מתקשת ומתקשח כשמראים לו ציצי...
בלילות הוא לא ממש ישן וגם אני לא - תנסו לישון בבי"ח - איזה רעש. בשלושת הימים אחרי הניתוח ישנתי במצטבר 7 שעות...
מזל שההתאוששות מן הניתוח קלה יחסית. ביום ראשון בבוקר אני חותמת סירוב אשפוז לשנינו ומשחררת את עצמינו הביתה. יש לנו תור לד"ר פורר ליום שני בבוקר ואני רוצה להיות קצת בבית לפני הנסיעה לירושלים.

מחכה להמשך...

את מתכוונת ל- סיפורי ההנקה של נעמה ונדב?

[b]סיפור ההנקה של נדב[/b]

אני רוצה לכתוב את סיפור ההנקה של נדב למרות שסופו אינו ידוע... חלק מזה בגלל שאני לא רוצה לשכוח, וחלק כי אני אשמח לתמיכה - למרות שרוב הקושי כבר מאחורינו, אני מקווה. אני חושבת שזה יהיה ארוך ובהמשכים - מקווה שלא יהיה ארוך מדי בשבילכן - אני מרגישה שאני זקוקה לפרטים.

נדב נולד בניתוח קיסרי בשל מצג עכוז ומיעוט מים קשה (סיפור הלידה שלו נמצא אי שם ב [po]בלוג מיילדת מתחילה[/po]). כבר בהתאוששות ניסיתי להניק וזה לא ממש הלך ובימים הראשונים שאחרי הלידה המשכתי לנסות והיה לא קל בכלל. גם לא קל לחבר אותו לשד, גם נדב ינק מעט ונרדם, הרבה להתנתק - והפעם, למודת נסיון מנעמה, הבנתי שהוא לא ממש יונק וזקוק לעזרה.
כבר מהיום שאחרי הניתוח התחלתי לסחוט קולוסטרום ולשאוב ולתת לו בכפיות לפני הנקה. זה עזר קצת להעיר אותו ולהפוך את היניקות לקצת יותר פעילות. נדב נולד כזכור בשבוע 36+6 והיה מאוד פגי בהתנהגותו - רפלקס היניקה היה מאוד לא בשל והיניקה מאוד לא מאורגנת.
יחד עם זאת, למרות הכפיות, הוא לא ממש הצליח לינוק. טוב, הלשון קשורה, כלומר - קצרה ואחורית ולא מתפקדת. מאחר וחששתי שזה יקרה לנו שוב, תיאמתי מראש עם מחלקת פה ולסת בבי"ח שלנו שיעשו את הניתוק עוד בבי"ח. ועתה הגיע הזמן לביצוע..
פניתי לרופאה התורנית בתינוקיה והיא אמרה שלעולם לא מבצעים ניתוק של הלשון לפני שיש בעיה. הסברתי לה שיש בעיה ושנדב לא מצליח לינוק. היא ענתה שמקסימום ניתן לו עירוי נוזלים אם הוא לא יינק! אלוהים אדירים - הבנתי שאין מה לדבר איתה.
אז פניתי לרופא הילודים הבכיר שיפנה אותנו לפה ולסת אבל הוא.... סירב. הוא הציץ בנדב ואמר שאין בעיה. הסברתי לו שאמנם לא רואים פרנולום אבל בהחלט יש בעיה ויש לשון קצרה בדיוק כמו שהיתה לנעמה. והוא בשלו.
חזרתי לחדר שלי ובכיתי נורא. המצב הוא כזה - נדב לא יונק, יש לשון קשורה ואני אחרי ניתוח ולא יכולה לנסוע לד"ר פורר לפחות כמה ימים וכל ההנקה תתחרבש שלי.. מה לעשות?

מירי, האחראית של חדר לידה בדיוק הגיעה לבקר אותי וראתה אותי סוערת. היא שמעה את הסיפור ופנתה לסגן מנהל בי"ח כדי לאפשר לי להיפגש עם רופא פה ולסת. בינתיים הגיעה אחות מן התינוקיה כדי לראות מה העניינים (הרופא שלח אותה).

עכשיו, בד"כ אני לא אוהבת להוציא דיבה אבל בתינוקיה אצלנו לא מבינים כלום מכלום בהנקה. אז מגיעה לה האחות הזאת ומנסה להסביר לי איך להניק. אני מסבירה לה שיש לשון אחורית והיא טוענת שאם לא רואים פרנולום אז אין בעיה. היא מבקשת שאפסיק כבר לבכות. "מה, גם לבכות אסור לי יום אחרי לידה?" אני שואלת והיא משיבה שמותר אבל לא בגלל זה.
היא טוענת שאם רק אשים אותו עלי עור עור הכל יהיה בסדר.
אני מתעצבנת כי אני מבינה שהיא מדברת אלי בהתנשאות - כאילו מה? אתמול הייתי מיילדת, אשת מקצוע עם ידע רב בהנקה כולל קורסים וכו', עם נסיון רב בבעיות הנקה אישיות עם נעמה, והיום אני סתם יולדת היסטרית שלא מבינה כלום וצריך [b]להרגיע[/b] אותה...

טוב,אמשיך בהמשך, עכשיו ילדיי זקוקים לי..

אגב, אם יש מי שיכולה לשנות את שם הדף ל סיפורי הלידה של נעמה ונדב - אשמח מאוד.

זיהום בשתן לא בהכרח מלווה בחום - יש הרבה מצבים של דלקות במערכת השתן שאינן סימפטומטיות. כאמור, לפעמים הסימפטום היחיד הוא עיכוב בגדילה.

לי עלו בראש כמה הסברים אפשריים לתופעה:
קודם כל שההנקה עצמה גוזלת מהגוף (של היונקת) הרבה יותר אנרגיה מיניקת התמ"ל מהבקבוק, דבר נוסף שכמות הקלוריות למ"ל יותר גבוהה בתמ"ל מאשר בחלב אם וכמובן שקל יותר לצרוך תמ"ל בכמות מופרזת מאשר הנקה. ועוד פרט שעניין אותי - זיהום בשתן לא מלווה בחום? אני יודעת שלפעמים שיש חום "לא מוסבר" אצל ילדים ישר עולה החשד לזיהום בשתן. אבל בעצם אולי זה תלוי בסוג החיידק המזהם.

באמת שאלה מענינת. אם כי נעמה עלתה רק בשבוע הראשון עם התמ"ל ואח"כ חודש לא עלתה במשקל, למרות התמ"ל. אני חושבת שההבדל בין התמ"ל להנקה הוא כזה שהרבה יותר קל לצרוך כמויות מוגזמות של תמ"ל מאשר של הנקה. אבל אני לא יודעת בדיוק למה. אולי מישהי מהמבינות בהנקה יוכלו לתרום אינטיליגנציה?
אני חושבת שזיהום בגוף גוזל הרבה משאבים מהגוף והכמות של אנרגיה שההנקה מספקת לא מספיקה כדי שהגוף גם יגדל.

גם אני תהיתי מה יש בתמ"ל שכן מאפשר עליה במשקל (ועוד כזאת גדולה - 700 גר' בשבוע..) למרות הזיהום בשתן?

זה מידע ממש ממש חשוב! אני מכירה יותר מאשה אחת שתופעת אי עליה במשקל גררה הפסקת הנקה. ואיך זה שהתמ"ל כן עושה עליה במשקל במצבים כאלו?

כן. מסתבר שיש תופעה כזאת שזיהום, ואפילו זיהום סמוי יכול לגרום להפרעה בגדילה. ד"ר ליבוביץ' אמרה שהם נתקלו בלא מעט מקרים כאלו. שווה לבדוק לפעמים.

יה, דנה, איזה סיפור!
בעצם היתה לה דלקת בשלפוחית השתן ובגללה היא לא עלתה במשקל?

איזה כיף! אני אוהבת סיפורים טובים.


[u]ההנקה וכל החסדים הקטנים שלה[/u]
נכון! נכון!

תודה על הסיפור. באמת אפשר ללמוד המון מסיפורי הנקה, בפרט מסיפורים מורכבים כמו שלך. גם אצלי ההנקה מסתדרת רק אחרי מאמץ לא פשוט, ואני מזדהה עם כל מילה בפיסקה היפה שכתבת: [u]זה כזה תענוג להיניק, ואני כל כך מודה על כך שזה קורה - ההנקה וכל החסדים הקטנים שלה - הקרבה, הגוף שלה שמתרפה ונעשה נינוח כשהיא מתחילה לינוק, האינטימיות המיוחדת הזו, היכולת למשמש אותה ולהסתכל עליה כל כך הרבה שעות, ההומור שלה סביב ההנקה, היכולת של הציצי להרגיע ולתת ביטחון - הכל. בקלות רבה כל כך זה היה יכול להתפספס, ואני שמחה שזה לא קרה. למדתי המון מזה, גם על הנקה אבל גם על עצמי, על נקודות התורפה שלי ונקודות החוזק שלי, ולמרות כל הקושי, התמורה שווה את זה.[/u]

אני ממשיכה - אז הציצי לא מקבל גירוי מספק וכמות החלב לעולם לא מגיעה לכמות מספקת.
היא המליצה לתת תוספת קטנה של 60 מ"ל ליום. אז התחלנו לתת תוספת אבל נעמה עדיין נראתה לי רעבה ותוך כמה ימים הגענו לתוספת של 300 מ"ל ליום. אחרי שבוע היא עלתה 700 גרם במשקל אבל אני הרגשתי שההנקה נשמטת ונעלמת.

חזרנו שוב לד"ר ליבוביץ' והיא הרגיעה ואמרה שנרד באופן הדרגתי בכמויות התוספת עד שנגיע לכמות הגיונית של 60-100 מ"ל ליום. אז עשינו את זה, אבל אז נעמה שוב לא עלתה במשקל במשך חודש.
ואמא שלי - אולי תתני לה יותר תוספת?

התקשרתי יום אחד לד"ר ליבוביץ' אחרי עוד שקילה מאכזבת והיא אמרה - "תעשו לה תרבית שתן". מה????? תרבית שתן? מאיפה זה בא?מה הקשר בכלל? ממש לא התחשק לי לעשות את זה, וחוץ מזה - איך בדיוק עושים תרבית שתן לילדה בת 3 חודשים?

נו טוב. נעשה ונשמע. הכנסתי אותה לאמבטיה, השכבתי אותה על מגבת, ניקיתי בפולידין והדבקתי פיפיה - תוך שניה היא השתינה ושלחתי תרבית. יצא חיובי. א.קולי. דיווחתי לד"ר ליבוביץ והיא המליצה לתת אנטיביוטיקה. אז נתנו, ומאז נעמה התחילה לגדול ולגדול.

בגיל חצי שנה הפסקנו לגמרי את התוספות והתחלנו במזון מוצק במקביל להנקה, ומאז ועד היום היא יונקת בשקיקה, ונראה שהיא לא מתכוונת להפסיק לעולם. היא קוראת לציצי במבחר שמות חיבה (ציצי, פיצי, ציפי, צוצי, פוצי, טוטסי, והכי חמוד - ציצו). היא מלטפת אותם, מנשקת אותם, משחקת איתם ב"קוקו" ולפעמים עונדת להם שרשראות - שיהיה במה לשחק בזמן היניקה.

זה כזה תענוג להיניק, ואני כל כך מודה על כך שזה קורה - ההנקה וכל החסדים הקטנים שלה - הקרבה, הגוף שלה שמתרפה ונעשה נינוח כשהיא מתחילה לינוק, האינטימיות המיוחדת הזו, היכולת למשמש אותה ולהסתכל עליה כל כך הרבה שעות, ההומור שלה סביב ההנקה, היכולת של הציצי להרגיע ולתת ביטחון - הכל. בקלות רבה כל כך זה היה יכול להתפספס, ואני שמחה שזה לא קרה. למדתי המון מזה, גם על הנקה אבל גם על עצמי, על נקודות התורפה שלי ונקודות החוזק שלי, ולמרות כל הקושי, התמורה שווה את זה.

גם אני כאן.
פריקית של סיפורי הנקה.

אני קוראת.
מחכה להמשך.

כבר הרבה זמן שאני קוראת סיפורי הנקה כאן באתר, וחשבתי שאולי הגיע הזמן לספר את הסיפור שלנו, כי אני לפחות, למדתי הרבה ממנו, ואולי גם יעזור לאחרות.

[po]דף סיפור הנקה[/po]

נתחיל בזה שזה סיפור הצלחה. הצלחה, כי נעמה כבר בת שנה ו- 10 חודשים כמעט, ועדיין יונקת. יונקת המון. אבל היו הרבה שלבים בדרך שבהם הרגשתי שזה אוטוטו נגמר וההנקה נעלמת, והיו גם הרבה שלבים של בכי (שלי ושלה), כאבים, ספקות, חרדות, בלבול ועצב.

נעמה נולדה בלידת ואקום בעקבות זירוזים ממושכים עקב רעלת הריון. למרות ההתחלה הקשה הזו היא היתה בביות מלא החל משעתיים אחרי הלידה. אז התחלתי להיניק אותה ובהתחלה היה נראה שזה הולך טוב. היה קצת קשה לחבר אותה לציצי וזה לקח כמה דקות בכל פעם, אבל חשבתי שזה נובע בגלל שלא ידעתי איך לעשות את זה ולא בגלל איזו שהיא בעיה.
למחרת הלידה נפגשתי עם יועצת הנקה שעבדה אז במחלקת יולדות והיא עזרה לי מאוד, הראתה תנוחות שונות ונתנה עצות טובות. ביקשתי ממנה לבדוק את הלשון שלנעמה כי יש לנו במשפחה הרבה מקרים של [po]לשון קשורה[/po], אבל היא לא ראתה משהו מחשיד בלשון שלה.

הצהבת התחילה כבר יממה אחרי הלידה, ונשארנו באשפוז 9 ימים אחרי הלידה, כשמתוך זה נעמה היתה פעמיים בפוטותרפיה - פעם אחת לחצי יום ופעם אחת ליום שלם - בזמנים הללו נשארתי לידה והנקתי. אי חושבת שבתקופת האשפוז הזו נעמה כמעט לא אכלה באמת. היא בקושי נתנה שתן ואני עקבתי אחרי החיתולים שלה באדיקות, ורק ירדה במשקל. אני חששתי שזה בגלל החום של הפוטותרפיה, ונתתי לה מספר פעמים תוספת קטנה בבקבוק.

רציתי לשאוב חלב אבל האחיות במחלקת ילודים הזהירו אותי לא לעשות זאת כדי שלא יהיה לי גודש. משום מה האמנתי להן.

במהלך האשפוז נפגשתי כמה פעמים עם היועצת הנקה ולמרות זאת עדיין היה לי קשה לחבר אותה לציצי ובכל פעם היא נורא התרגזה וחבטה בציצי באגרופיה הקטנים. היא גם לא ישנה יותר מחצי שעה רצוף. היום אני חושבת שהיא היתה רעבה אבל אז לא הבנתי את זה.

בסוף השתחררנו מבית החולים והגענו הביתה. בבית התחילו לי פצעים בפטמות. נוראיים. חשבתי שהלידה כואבת אבל אני חושבת שזה יותר כאב. היא רצתה לינוק כל היום וכל הלילה (כבר אמרתי שאני חושבת שהיתה פשוט רעבה?) והציצי הלך והצ'תקמק. אחרי כמה ימים נפגשתי עם יועצת הנקה אחרת. היא ניסתה לעזור עם התנוחה ונתנה עוד כמה עצות, הציצה לתוך הפה ולא ראתה לשון קשורה, וזהו. היה קצת שיפור אבל תוך יומיים הגעתי למצב של צרחות תוך כדי הנקה (שלי), והמון תסכול מצד נעמה. בנוסף לסדקים היו לי גם [po]התכוצויות של הפטמה לאחר הנקה[/po] - שזה אומר כאבים נוראיים בפטמות גם אחרי ההנקה.

בכיתי המון ולא הצלחתי לדמיין איך אפשר להמשיך להיניק ככה. מרוב בכי אבא שלי חשב שיש לי דיכאון אחרי לידה. היו כמה סיטואציות הזויות - הוא שואל - "למה את בוכה?" ואני אומרת :כי כואב לי נורא - אווו." והוא - "אבל ספרי לי, חמודה שלי, למה באמת את בוכה?". הוא צדק בעצם - אמנם כאב לי נורא נורא אבל גם הייתי אחוזת חרדה שההנקה לא תצליח ואצטרך לעבור לבקבוק.

קבעתי פגישה עם יועצת הנקה נוספת, טל מגד המעולה, והיא ממש עזרה - גם סוף סוף הבנתי באמת איך להחזיק את נעמה ואיך להצמיד אותה, גם לראשונה עלה חשד לגבי הלשון, וגם המון ידע ועידוד חשוב שעברו ממנה אלינו. היה שיפור של ממש אחרי הפגישה איתה, אבל עברו עוד יומיים ושוב חזר הסיוט של הנקות מכאיבות בטירוף, תינוקת עצבנית על הציצי שרוצה לינוק כל היום, לא רגועה, לא מצליחה לתפוס את הציצי, כאבים גם לא בזמן הנקה....ובכי שלי.

היה רגע מצחיק שאמא שלי, שבדיוק היתה אצלי אמרה לי - "למה את מתעקשת על הנקה, תני לה בקבוק וזהו!" ואחרי דקה אחותי התקשרה ואמרה לי - "הכל בגלל שיש לך בקבוקים בבית".

למחרת קבענו תור אצל ד"ר ליבוביץ'. חשבתי (טל מגד העלתה את החשד) שסיבת הכאבים פטרה בשד, ושרק ד"ר ליבוביץ' יודעת לאבחן ולטפל. נסענו אליה וזה היה נהדר - היא מייד אבחנה שיש לשון קשורה מסוג 4 - שזו בעצם לשון קצרה. מסתבר שהכל נגרם בגלל זה, כולל הכאבים אחרי ההנקה. היא הראתה לי איך לעסות את הפטמה כדי להזרים אליה דם אחרי ההנקה ובכך לטפל בכאבים, ושלחה אותנו לירושליפ לד"ר פורר להתיר את הלשון. הוא הסכים לקבל אותנו באותו היום (גם ככה היתה נסיעה של שעתיים לד"ר ליבוביץ', ועד לירושליים זה כבר מרחק של 3 שעות מהבית...).

הוא התיר את הלשון בשתי שניות. אדם מקסים וחם, מקצועי, מעודד. ניסיתי להיניק אותה מיד אחרי הטיפול ואיזה פלא - נעמה תפסה בשנייה את הפטמה, וינקה, וזה לא כאב לי בכלל! הייתי מאושרת. בעננים! כל הדרך הביתה, בכל הפסקת יניקה שעשינו, הייתי מוצפת בשמחה.

מכאן הדברים הלכו והשתפרו. תוך כמה ימים עברו כל הסדקים בפטמות ונעלמו גם ההתכווצויות המכאיבות בפטמות. אבל מה, נעמה לא עולה במשקל. לא עולה בכלל. הרופאה בקופ"ח כבר אמרה לתת תוספת ושוב הסבתות לוחצות לתת בקבוקים, ואני מיניקה.
היינו במעקב צמוד טלפוני עם ד"ר ליבוביץ' שבכל פעם הרגיעה ואמרה שאפשר עוד לחכות עם התוספת. בינתיים אני שאבתי במרץ, בימים ובלילות כדי להגביר את זרימת החלב, בלעתי חילבה בכמויות ובהמשך גם מוטיליום, עיסיתי את השד, הנקתי בצורה יעילה, נחתי איתה במיטה ועשיתי את כל הדברים שמופיעים פה באתר בדפים השונים העוסקים בהגברת החלב. יוק.
נעמה לא עולה במשקל. ד"ר ליבוביץ' אמרה שיש מקרים שבהם כאשר הציצי לא מקבל גירוי טוב ליניקה בתחילת ההנקה, אז אח"כ...

רגע, נעמה התעוררה ואני הולכת להיניק. המשך יבוא