סיפורי הלידה של רונית סלע

שליחת תגובה

קחו זמן להפנמה
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: סיפורי הלידה של רונית סלע

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי פלוני_אלמונית* » 07 יולי 2010, 23:26

מזל טוב לשי

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי הגבירה_בחום* » 07 יולי 2008, 07:17

@}@}@} נשיקות ומזל טוב

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי מי_מה* » 07 יולי 2008, 06:08

מקסים מקסים ומזל טוב ענק ונשיקות לבכורה האהובה.

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי חוחית* » 07 יולי 2008, 00:49

יאאללה איזה יופי @}

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי טאו_להורות* » 06 יולי 2008, 23:35

וואו!!!!
אהבתי . ממש!!!!!

האם את מרשה לי לפרסם את הספור באתר המיילדות?

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי רונית_סלע* » 06 יולי 2008, 23:19

בתוך הבטן

סליחה, מישהו שומע אותי?
פה, בפנים!
ס-ל-י-ח-ה?!

אף אחד לא שומע. אוף, כמה נמאס לי כבר להיות כאן. צפוף נורא ואין בכלל מה לעשות.
בהתחלה דווקא היה נחמד. שחיתי לי במים, התגלגלתי וצללתי. כיף חיים.
אני נורא אוהבת מים. שמעתי שבחוץ יש מקומות כאלו שיש בהם המון מים ואפשר לשחות. נדמה לי שקוראים לזה יָן. או ים. איך שלא קוראים לזה, אני בטח ממש אוהב להיות שם.
אם אני אצא אי פעם. כי המים שכאן כבר לא כיפיים בכלל. אני כל כך גדולה שאני כבר לא יכולה לזוז, תקועה פה עם הבהונות של הרגליים כמעט בתוך הפה, כמו בתנוחות המוזרות של היוגה שאמא עושה לפעמים. אל תשאלו איך אני יודעת מה אמא עושה שם בחוץ אם אני פה בפנים. אנחנו העוּבַּרים פשוט יודעים דברים כאלה.
אני מנסה לקרוא לה, שתבין שאני כבר רוצה לצאת, אבל היא לא שומעת. היא החליטה שאני אמורה לצאת רק בעוד חודש, וכמה שאני מנסה לרמוז לה שדי, שאני כבר מוכנה- שום דבר לא עוזר.
אפילו שלחתי לה חלום.
כבר אמרתי לכם- אל תשאלו איך. זה עוד אחד מהדברים שאנחנו (העוּבַּרים) יכולים לעשות. אז שלחתי לה חלום, שבו אני כבר יוצאת, ואפילו הוצאתי את הפקק הזה שיש כאן- שזה עוד סימן בשבילה, ומה היא עשתה בבוקר, מיד כשהיא התעוררה?
התקשרה לחברה שלה, מוּנַה, (אני מקווה ששמעתי טוב את השם שלה, קצת קשה לשמוע בתוך המים), וסיפרה לה על החלום, ועל הפקק, ואמרה- "אבל זה לא יכול להיות, הלידה אמורה להיות רק בעוד חודש".
אז בשביל מה התאמצתי? לא מבינה שום דבר, האמא הזאת.

כבר התייאשתי. לא נראה לי שהיא תבין את הרמזים שלי.
אז יש לי תכנית סודית. לכם אני מוכנה לגלות. עכשיו אמא נוסעת לעשות קניות, וכשהיא תלך הביתה בדרך מהאוטו, אני אפיל לה את המפתח של הבית מהכיס, והיא לא תוכל להיכנס הביתה ותצטרך לטפס ולהיכנס דרך החלון. שמעתי שזה יכול לגרום ללידה להתחיל סוף סוף.
איך אני אפיל לה את המפתח מהכיס, אתם שואלים? נו, אתם מנחשים כבר את התשובה, לא?
נכון...עוברים יודעים לעשות דברים כאלה. עוברים יודעים המון דברים. אבל סיפרו לנו שאחרי שנולדים שוכחים כמעט הכול. בגלל זה בהתחלה לא חשבתי שאני ארצה לצאת מכאן. זה כיף לדעת הכל. איך יכולתי לנחש שיהיה כאן כל כך צפוף?

התכנית שלי עבדה מצויין. אמא טיפסה על החלון מבחוץ- זה היה קצת מפחיד, עם הבטן הענקית שאני בתוכה והכל- ואז פתחה את הדלת של הבית, וסחבה פנימה את הארגזים עם כל הקניות, ואיך שהיא שמה אותם על הרצפה במטבח כל המים ששחיתי בהם שמונה חודשים ושבוע נזלו לה על הרגליים.
והיא ממש מצחיקה- עדיין מנסה לשכנע את עצמה שזה לא אומר שום דבר. אבל לי כבר לא אכפת- אני יוצאת מפה!
מזל שקרול, האשה שאמורה לעזור לאמא בלידה (כאילו שהיא צריכה עזרה...הם לא יודעים שזו אני שעושה את כל העבודה?) אמרה לאמא שהלידה התחילה, אחרת היא הייתה ממשיכה להתעלם.
הפעלתי את הצינור, זה שדרכו אני אמורה לעבור, שיתחיל להתכווץ, והיא אפילו לא מרגישה.

עכשיו היא מרגישה. אוהו, איך שהיא מרגישה. היא סופרת כל כמה זמן יש ציר (ציר זה כשהצינור מתכווץ ואז כואב לה). היא גם התקשרה לאבא, והוא, מרוב התרגשות, כיסח דשא ענק בעשר דקות וחזר מיד הביתה. סוף סוף מישהו שמבין עניין! חמוד האבא הזה, אני מחכה כבר לפגוש אותו.

עכשיו כבר אמצע הלילה. אבא וקרול נרדמו, וגם אמא ישנה בין ציר לציר. רק אני לא מפסיקה לעבוד. בכל פעם שיש ציר אני דוחפת בכל הכוח ומתקדמת החוצה, אבל ממש לאט. האמת היא שגם אני עייפה נורא. עוד מאמץ קטן, שי, אני מעודדת את עצמי (אני כבר יודעת שהשם שלי הוא שי. בחרתי אותו בעצמי, אבל נתתי לאמא ואבא להרגיש שהם חשבו עליו לבד).

זהו, אני מוכנה. עוד דחיפה אחת, אני עוברת בתוך מנהרה חשוכה ורואה את האור בקצה, ואמא צועקת, וקרול אומרת-"הנה הראש", ומכוונת את הידיים של אמא שתיגע בי, ובפעם הראשונה אני מרגישה את הגוף של אמא מבחוץ, ולא רק מבפנים. היא לוחצת עוד פעם אחת ואני בחוץ, בידיים של קרול. אמא בוכה מרוב התרגשות ואבא עוזר לה לשכב על המיטה, וקרול מניחה אותי על הבטן שלה, רכה ונעימה, ויש בחוץ אור נעים ואני שומעת ציוץ של ציפורים כי השמש בדיוק עכשיו זורחת, השעה חמש וחמישה בבוקר- שעה יפה להיוולד בה.



כתבתי את הסיפור הזה לבכורתי האהובה, בת תשע מחר @}

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי רונית_סלע* » 06 נובמבר 2007, 17:14

הפלוני זו אני :-)

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי פלוני_אלמונית* » 06 נובמבר 2007, 09:15

בגלל זה יותר קל ללדת לבד... אכן :-) .


לקרוא אותך ממש מרפא מבחינתי תודה. כל כך מרגש לקרוא @}

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי טליה_טקאוקה* » 06 נובמבר 2007, 04:11

_קראנו לה נועם כי לזה ייחלתי - לנועם, שהדברים יזרמו בנועם, בקלות, שהכל לא יהיה קשה כמו בפעמים הקודמות- ההריון, הלידה, התקופה שאחרי הלידה.
ובמהלך הלידה וגם לאחריה הרגשתי לרגעים קצת מרומה, כי היו קשיים, היה כאב, והיה בי חלק שפנה אל אלוהים בתלונה-"זה נועם זה?".
אבל בכל פעם באה אותה התשובה- נועם זה לא אומר שהכל קל ובלי שום אתגר וכאב. הנועם האמיתי הוא זה שמוצאים על אף הקשיים, בתוכם, מעבר להם._

לבכור שלי קוראים נעם. מדהים מה שכתבת!! לא חשבתי על זה כך אבל זה כל כך מדוייק....
בלידה הזו למדתי לתת לעצמי מקום, להיות קשובה לעצמי, למה שאני צריכה, ולהפריד את כל מה שמיותר- שלא מעצים אותי, אפילו אם זו המיילדת, "אשת המקצוע", או בעלי האהוב.
בגלל זה יותר קל ללדת לבד...

תודה לך על הכתיבה!
לקרוא אותך ממש מרפא מבחינתי!@}

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי גל* » 27 ספטמבר 2007, 00:03

שוב קראתי את כל סיפורייך, אולי פעולת החייאה של המוח, שוב נהניתי, התחממתי. כן התחממתי זו ממש הגדרה נכונה. הסיפורים שלך ממש יכולים להיספר ביום חורף קר, מול האח,באווירה רומנטית....איזה כיף לכם החווים ולנו הקוראים שנוכחים לדעת ולהרגיש..

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי רונית_סלע* » 02 יוני 2007, 09:21

החלטתי שמחר יום ללא מחשב אני חייבת להרגע בהצלחה :-)

מפתיע אותי כי במציאות את חפה מדחקות ושאר ירקות

דחקות מהסוג שאת ואח שלך אוהבים (כאפות ואנשים מחליקים על בננה)- מאלו אני חפה בהחלט.

בכל אופן, אני שמחה שקראת, שבת שלום.

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי גל* » 02 יוני 2007, 01:54

נו רונצ', גם לפה נכנסתי. את רואה איזו מחרשה חרוצה ונאמנה אנוכי? ממש רגב אחר רגב... (החלטתי שמחר יום ללא מחשב אני חייבת להרגע), בכל אופן לעינייננו, אכן סיפורים יפים כתובים יפה וכמובן ששתינו יודעות שנתברכת בשמירה בשלושת הלידות הללו ואיזה יופי כך ללדת ולא אחרת...
שלוש לידות,שלוש בנות לתפארת. אהובות כולן וגם אתם: פשוט משפחה מקסימה שכמותכם.
תמיד באיזה מקום בכתיבה שלך את מעלה בי חיוך או צחוק וזו יכולת!! (מפתיע אותי כי במציאות את חפה מדחקות ושאר ירקות-לא?)
תודה .לילה טוב.(ממש סיפורים לפני השינה)

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי מי_מה* » 31 ינואר 2007, 16:56

מקסים.
אכן, אכן. @}

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי יעלי_לה » 31 ינואר 2007, 16:16

מקסים.
:-) :-) :-)

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי רונית_סלע* » 31 ינואר 2007, 15:50

בשעה שש בבוקר ירדו המים, בבת אחת (זה היה כששי עוד הייתה בבית). הצירים המשיכו, המיילדת הגיעה.
רוב הלידה הייתי עם עצמי. בשלב די מוקדם הבנתי שזה מה שאני צריכה, ולמרות שסיכמתי עם יובל מראש איך הוא יוכל לעזור לי בלידה, בזמן הצירים הרגשתי שכל התערבות שלו- או של המיילדת- רק מפריעות לי. מספיק שרק הסתכלתי על אחד מהם וזה הסיט אותי מהמקום שבו רציתי להיות- בפנים, בחיבור לתינוקת שלי, לשימחה על כל ציר. אז פשוט ניסיתי להסתכל עליהם כמה שפחות :-) .
בלידה הזו למדתי לתת לעצמי מקום, להיות קשובה לעצמי, למה שאני צריכה, ולהפריד את כל מה שמיותר- שלא מעצים אותי, אפילו אם זו המיילדת, "אשת המקצוע", או בעלי האהוב.

המשפט שעלה בתוכי בכל הזמן הזה, מתוך חלק ההכנה ללידה של ימימה, היה- להיות שייכת למתרחש .
וזה באמת בדיוק מה שרציתי- בניגוד גמור ללידה הראשונה, שבה במשך זמן רב כל כך התכחשתי, סירבתי לקבל- את העיתוי, את הכאב, את החוויה.
המיילדת הייתה רוב הזמן במטבח, עסוקה בארגון תיק העבודה שלה, לא יודעת איפה יובל היה, ואני הייתי מול החלון בסלון, הסתכלתי על העצים (יש לנו כמה אלונים גדולים ממש על החלון), על הגשם, ועם כל ציר שבא נשמתי ואמרתי בלב "כן! כן! בואי, בואי".
הצירים היו ממש...בסדר. ממש נסבלים. אפילו, במידת מה, מענגים, משמחים.
אחרי ארבע שעות כאלו הרגשתי פתאום התחזקות של הצירים. הלכתי לעשות פיפי ופתאום לא יכולתי לעמוד. המיילדת ויובל ליוו אותי לחדר השינה, עליתי על המיטה, ואז התחילו ארבעים דקות (כפי שהסתבר לי אחר כך, בזמן שחוויתי את זה כמובן שלא הייתה לי תחושה של זמן וחשבתי שזה הרבה יותר מזה) של כאב מטורף. חיפשתי תנוחה נוחה, לא מצאתי, לא ידעתי מה לעשות עם הגוף שלי, הכאב היה עוצמתי, מטורף. הרגשתי שהגוף שלי מתפרק.
כשהתחילו צירי הלחץ חשתי הקלה. זה כאב, אבל ידעתי שזה הסוף. הפעם לא היססתי- לחצתי בכל הכוח, ואחרי חמש דקות היא הייתה בחוץ.
נשכבתי על המיטה, המיילדת הניחה אותה עלי, ואחרי כמה שניות של התרגשות ובכי פניתי אליה, קראתי לה- "מיה".
לפני הלידה לא ידענו איך נקרא לה, ואחרי שהיא יצאה השם פשוט יצא לי מהפה.
רק היום, בזמן שכתבתי את הסיפור הזה בפעם הראשונה, וחשבתי עד כמה הלימוד של ימימה היה חלק מהלידה הזו, שמתי לב פתאום שהאותיות של השם מיה כלולות בשם ימימה .

היא נולדה בט"ז בשבט, יום אחרי ט"ו בשבט.
כמו שחברה שלי כתבה לה פעם בברכה ליום ההולדת- הילדה שהפכה את ט"ו בשבט לחג של יומיים :-) .

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי יעלי_לה » 31 ינואר 2007, 12:30

וואו... סקרנית לקרוא את ההמשך.
@}

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי רונית_סלע* » 31 ינואר 2007, 12:11

ביום שבו חזרתי מבית החולים היה לי שיעור ימימה אחר הצהריים. בשיעור קיבלנו חלק (קטע שימימה הכתיבה לתלמידיה), ותוך כדי שכתבתי הרגשתי צירים. בחלק שהמורה הכתיבה לנו היה משפט, על הסתירה בין הרצון להיות בטוב, מחוברת פנימה, לבין מה שקורה בפועל, שלא תואם את הרצון הפנימי, המהותי.
הבנתי פתאום שזה מה שקרה עם הלידה- שמצד אחד היה בי רצון ללדת, ומצד שני- פחד שגרם לעיכוב.
חזרתי הביתה והלכתי מיד לישון, הייתי עייפה מאוד אחרי הלילה הקודם שבו לא ישנתי כמעט.
התעוררתי בארבע לפנות בוקר, הלכתי לשירותים, ושוב היו מים בתחתונים.
לרגע נכנסתי לחרדה- מה אם שוב אצטרך להגיע לבית חולים? ופתאום ידעתי, בבהירות- הלידה יכולה להתחיל עכשיו אם ארצה בכך. אני יכולה לזמן את הצירים, להיפתח באמת לכך שהלידה תתחיל.
ואכן- התחילו צירים.
יובל התעורר והצטרף אלי, בשש בבוקר התקשרנו לאמא שלי שתבוא. אני זוכרת שזה היה יום גשום וסוער, וקצת דאגתי שהיא תסע ככה אבל ידעתי שאני לא אמורה להתעסק בזה.
מיד כשאמא שלי הגיעה שי ביקשה לנסוע אליה הביתה, ובכך הביעה את הבחירה לא להיות בבית בזמן הלידה.

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי רונית_סלע* » 31 ינואר 2007, 08:53

תודה לכן על התגובות, זה נעים @}

כשהייתי בסוף התשיעי התעוררתי בוקר אחד וראיתי שהתחתונים שלי רטובים. התקשרתי למיילדת, והיא אמרה שכנראה שזו ירידת מים, ושאני חייבת ללדת תוך 24 שעות, אחרת יש חשש לזיהום ואצטרך ללכת לבית חולים.
השיחה איתה הלחיצה אותי, וכשהגיע הערב ושום דבר לא התקדם, התחלתי בנסיונות לקידום הלידה, בעזרת דיקור והומיאופתיה.
אבל שום דבר לא עזר. הלידה לא התחילה.
למחרת בבוקר ארזתי תיק קטן, לקחנו את הבכורה להורים שלי ונסענו לבית חולים.
הייתי בטוחה שזהו- אני הולכת ללדת בבית חולים, עם זירוז, כל הדברים שכל כך לא רציתי.

אבל קרה נס- בבית החולים עשו לי בדיקה, אמרו לי שהכל בסדר, שטפטוף מי השפיר נובע כנראה מסדק קטן ושאין סכנת זיהום.
וכך קרה הלא ייאמן- למרות שידעו שהתכוונתי ללדת בבית (כי עשיתי ביקור בבית החולים לפני כן כדי להכין אותם לזה שאגיע לשם אחרי לידת בית (אז עוד היה מענק לידה שווה :-/ ) ), שחררו אותי הביתה.
כשחזרתי הביתה, למרות שהחוויה שעברתי הייתה לא פשוטה, הרגשתי מועצמת.
עמדתי בפני מה שחשבתי שהיה התנפצות החלום שלי על הלידה, על איך שרציתי שתהיה, והצלחתי להשאר במקום טוב בתוכי- לא להתערבב עם אנשים אחרים, להרשות לעצמי להיות אני, להרפות מכל מחשבה או רגש שלא חיזקו אותי.
ובעיקר- לקבל את עצמי כפי שאני. זה היה השיעור הכי חשוב מההתנסות הזו- במצב בו כביכול "לא עמדתי במשימה", לא התחילו לי צירים, התמודדתי עם תחושות אשמה וכישלון והצלחתי- ברגעים מסוימים- לזהות אותן, ואז להרפות ולקבל את עצמי, מה שאיפשר לי שלווה ואמונה.
החוויה הזו הותירה אותי עם תחושת שלמות, מוכנות לקראת מה שיבוא, קבלה וכניעה.

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי אום_אל_קיצקיצ* » 30 ינואר 2007, 22:46

את כותבת יפה והלידות מעוררות השראה. מיד הולכת לקרוא מה זה לימודי ימימה.

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי מי_מה* » 30 ינואר 2007, 22:45

כמו תמיד, תענוג לקרוא.
מחכה , נו, בודאי שמחכה.

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי גרימוני_בובין* » 30 ינואר 2007, 16:12

נו.....
מחכה

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי סיגל_ב* » 30 ינואר 2007, 15:28

ממתינה.
ונתרמת.

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי רונית_סלע* » 30 ינואר 2007, 11:59

ועכשיו התור של מיה, שהשבוע ימלאו לה חמש שנים :-) .

בחודש החמישי בערך התחלתי לעשות הכנה ללידה. עבדתי עם חלק ההכנה ללידה של ימימה (מ לימודי ימימה ) - קראתי אותו וכתבתי מה שאני מבינה, ועשיתי את זה הרבה פעמים. בכל פעם ההבנה השתנתה, העמיקה, וההבנות עזרו לי להתכונן ללידה, להבין ממה אני פוחדת, להכיר את הילדה הקטנה בתוכי שפוחדת משיחזור חוויית הלידה הראשונה, מהכאב, מהבדידות.
ההכרות אתה עזרה לי להצמיח תשובות חדשות ושונות לפחדים, גם במהלך ההריון וגם בלידה עצמה.
אחד הדברים שעזרו לי הוא ההבנה שעלי לקבל את הילדה שבתוכי, את הפחד, לקבל את זה שהיא כנראה תהיה אתי גם בלידה, ושלקבל אותה באהבה, בלי מאבק, יאפשר לחזק את החלק בתוכי שרוצה בהתמודדות הזו, שמכיר בכוחותיי ומוכן להכנע בפני כל מה שיבוא מתוך התמסרות מוחלטת ואמונה.
עוד הבנה חשובה שעזרה לי והרגיעה אותי הייתה ההבנה שבעצם לא נדרש ממני כל מאמץ.
כל מה שנדרש ממני הוא להרפות- לבטוח בעצמי, בגוף שלי, שיודע את מלאכתו, ולקבל- את הכאב ואת כל מה שיעלה.

המשך יבוא :-)

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי עירית_לוי » 07 נובמבר 2006, 22:47

מקסים, מרגש.
תודה.

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי g_a_n_i* » 07 נובמבר 2006, 18:31

המיילדת כיוונה את הידיים שלי, רק אחר כך הבנתי שזה היה כדי שהתינוקת תצא אל הידיים שלי, וכך היה.(())מקסים

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי אסנת_שליט* » 07 נובמבר 2006, 09:16

סיפור מקסים הלידה של נועם.
מאוד אהבתי את החיבור שלך לבורא במשך כל ההריון והלידה.
מאחלת לך שהפעם החיבור והנינוחות תמשיך גם בזמן צירי הלחץ וגם לאחר הלידה בהתמודדות היום יומית.

יצא לי מרגיעון "מותר לכעוס"
אוהבת אותך
אני

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי תמר_א* » 07 נובמבר 2006, 03:46

עשית חשק ללדת שוב (-:

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי רונית_סלע* » 06 נובמבר 2006, 22:03

סליחה :-) .

בינתיים הילדות חזרו הביתה. הכנתי להן ארוחת ערב והלכתי למיטה עם הקטנה. הרדמתי אותה, ואני זוכרת שהרגשתי את הפרידה ממנה, את זה שזו הפעם האחרונה שנהיה ככה, רק שתינו, הפעם האחרונה שבה היא התינוקת שלי.
בעלי חזר מהעבודה, ושמעתי אותו משאיר בתא הקולי הודעה שהוא יוצא לחופש. באותו רגע נפל לי איזה אסימון, כאילו עד אז לא ממש קלטתי מה קורה, קלטתי ולא קלטתי, בגלל שההתנהלות הייתה כל כך...יומיומית.
זה בטח קשור גם לזה ששתי הלידות הקודמות התחילו בירידת מים, ומכיוון שבפעם הזו בשלב הזה המים עדיין לא ירדו זה בלבל אותי.
בסביבות שבע בערב הצירים התחזקו מאוד והתקשרתי למיילדת.
שי, הבת הגדולה, הייתה אתנו עד אז, היא רצתה לחכות למיילדת ולראות את הלידה, אבל קצת אחרי שהמיילדת הגיעה היא נרדמה.
בשלב הזה הייתי מאוד בפנים, בתוך עצמי. ישבתי על הספה בסלון, נשמתי, התפללתי, ודמיינתי את צוואר הרחם כשער שנפתח, ואת אותיות השם המפורש בתוך הרחם שלי (תרגיל שקראתי עליו בספר "הכנה רוחנית ללידה").
ביקשתי מאלוהים עזרה ומהתינוקת שתבוא. הצירים היו חזקים אבל מבחוץ נראיתי רגועה, עד כדי כך שכשאמרתי לבעלי שנראה לי שכדאי למלא את הבריכה (כי פתאום הרגשתי צורך ללחוץ), הוא היה מופתע.
אחר כך הוא אמר לי שנראיתי לו רחוקה מאוד מהלידה (והמיילדת אמרה שלא כדאי להכנס לבריכה בשלב מוקדם מדי).
האמת שגם אני הייתי מופתעת. מה, כל כך מהר? כבר צירי לחץ? וההיסוס שלו גרם גם לי לפקפק בעצמי לרגע, אבל אז עלה בי קול שאמר-"הוא לא יודע מה אני חווה בפנים, אף אחד לא יודע חוץ ממני. אני קובעת" ואמרתי לו למלא את הבריכה.

כשהבריכה הייתה מלאה נכנסתי למים, ואחרי כמה צירים חזקים מאוד התחילו צירי הלחץ.
לצערי את המאמר על כך שלא צריך ללחוץ בלידה קראתי רק אחרי הלידה הזו, וברגע הזה של צירי הלחץ יצאתי מהמקום של ההתמסרות וההרפייה המוחלטות ועברתי לעמדה של "יאללה!אני רוצה שהיא תצא עכשיו!!!"
לחצתי חזק, וצרחתי, והראש יצא.
המיילדת כיוונה את הידיים שלי, רק אחר כך הבנתי שזה היה כדי שהתינוקת תצא אל הידיים שלי, וכך היה.
היא יצאה אל בין ידיי והרמתי אותה מהמים והצמדתי אותה אלי. השעה הייתה עשר ועשרה בלילה.
יצאנו מהבריכה ביחד, רטובות, עטפו אותנו ונועם התחילה לינוק וינקה המון.
אין כמו רגעי החסד האלו של אחרי הלידה.
ישבנו ככה עטופות, בסלון, עם האור העמום, עם תחושת הסיפוק וההקלה והקסם.

אחר כך הלכנו לישון.
זה היה מדהים. הכל היה בדיוק כמו שרציתי.
למחרת הבנות התעוררו ומצאו תינוקת במיטה :-) .
כמה דקות אחר כך התחילו הטירוף, הריבים, סערת ההורמונים, התחושה שהבית שלנו הוא בית משוגעים :-) . לקח לזה בערך שלושה חודשים להרגע, אבל השיעור שנועם הביאה אתה נמשך עד היום.
קראנו לה נועם כי לזה ייחלתי - לנועם, שהדברים יזרמו בנועם, בקלות, שהכל לא יהיה קשה כמו בפעמים הקודמות- ההריון, הלידה, התקופה שאחרי הלידה.
ובמהלך הלידה וגם לאחריה הרגשתי לרגעים קצת מרומה, כי היו קשיים, היה כאב, והיה בי חלק שפנה אל אלוהים בתלונה-"זה נועם זה?".
אבל בכל פעם באה אותה התשובה- נועם זה לא אומר שהכל קל ובלי שום אתגר וכאב. הנועם האמיתי הוא זה שמוצאים על אף הקשיים, בתוכם, מעבר להם.

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי g_a_n_i* » 06 נובמבר 2006, 21:59

השארת אותנו עם צירים כל חמש דקות, חזקים
לא יפה ;-)

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי עירית_לוי » 06 נובמבר 2006, 21:05

בהחלט נו :-)

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי תמר_א* » 06 נובמבר 2006, 18:18

נו

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי רונית_סלע* » 05 נובמבר 2006, 22:46

השבוע יומולדת שנתיים לבתי הקטנה.
הגיע הזמן לכתוב את סיפור הלידה :-) .

קצת אחרי שנודע לי על ההריון הלכתי לטיול, לבד, ביער שליד הבית.
הייתי מלאת חששות לגבי ההריון, וכך הלכתי לי, מוטרדת, ראשי מלא מחשבות קדחתניות, כשלפתע הגעתי לפינה ביער שאף פעם לא הייתי בה לפני זה. פינה קסומה.
היה שם סלע שהשמש האירה בדיוק עליו, והוא היה נוח כזה, כמו כסא.
התיישבתי עליו, ונשמתי נשימה עמוקה. ופתאום, בפעם הראשונה מאז נודע לי על ההריון, הרגשתי טוב. פתאום ראיתי כמה הכל יפה. היה אביב, והכל היה ירוק ומלבלב.
הלב שלי התמלא הודייה ופתאום רציתי להתפלל, אבל לא היו לי מילים משלי באותו רגע, ולא הכרתי שום תפילה, חוץ מאת מזמור התהילים של הקידוש ביום שישי, אז התחלתי להגיד אותו.
אמרתי אותו שוב, ושוב, ואז התחלתי לשיר אותו, המצאתי מנגינה ופשוט שרתי ושרתי ושרתי-

מזמור לדוד
ה' רועי לא אחסר
בנאות דשא ירביצני
על מי מנוחות ינהלני
נפשי ישובב
ינחני במעגלי צדק למען שמו
גם כי אלך בגיא צלמוות
לא אירע רע
כי אתה עימדי
שבטך ומשענתך המה ינחמוני
תערוך לפני שולחן נגד צוררי
דישנת בשמן ראשי
כוסי רווייה
אך טוב וחסד ירדפוני
כל ימי חיי
ושבתי בבית ה' לאורך ימים

כל כך מנחמות, המילים האלו. הרגשתי ממש כאילו הן נכתבו במיוחד בשבילי, והן ריפאו בי את הכאב של הפחד מעוד הריון- מסערת ההורמונים, מהכבדות, מהשינוי.
פתאום הבנתי שזה הריון חדש, אחר, ושמה שחוויתי בשני ההריונות שקדמו לו לא מעיד על מה שאחווה בו.
זה נסך בי כוח ותקווה.
מאותו רגע המילים האלו ליוו אותי לכל אורך ההריון, וגם בלידה.

מתישהוא באמצע ההריון המיילדת אמרה לי שאני יכולה להזמין את הלידה שאני רוצה.
הלידה השניה (שעליה עוד לא כתבתי) הייתה טובה מאוד ומהירה, רק בסופה היה קטע מאוד קשה בו הלכתי לאיבוד בכאב.
וזה היה התיקון שרציתי ללידה הזו- שעד הסוף אשאר בטוב, מחוברת לגוף שלי, לעצמי, לתינוקת, לאלוהים, שזה לא יהיה מעל לכוחותיי.

בחודש השמיני נלחצתי פתאום מזה שאני לא עושה שום הכנה ללידה. לא מתכוננת, לא מדמיינת או מתפללת, לא "עושה מה שצריך". בלידה הקודמת התחלתי בהכנה הפנימית ללידה כבר בחודש חמישי, והפעם לא.
"יהיה בסדר", הגיעה מתוכי תשובה מרגיעה "הכל יקרה בזמן הנכון".
ובאמת, בחודש התשיעי התחלתי להתפלל, להתכוון ללידה טובה ומחוברת וקלה.
זה לא היה כמו שחשבתי שזה אמור להיות. לא היו זמנים מיוחדים שהקדשתי לזה.
מדי פעם- בזמן ששטפתי כלים, כשנהגתי באוטו או טיילתי עם הבנות, הייתי מדמיינת את הלידה, את עצמי בלידה, מבקשת מאלוהים בלב או בקול רם או בשירה את מה שאני מייחלת לו בלידה.

לקראת סוף ההריון התחלתי להרגיש צירים. יכול להיות שאלו היו צירים מדומים, אבל אני ראיתי בהם אימון ללידה- אימון בהרפייה, בקבלת הכאב בשימחה.
באופן תמוה הם היו ממש מענגים. ממש יכולתי להרגיש איך הם מקדמים את הלידה, מכינים את גופי, פותחים, מרחיבים.

בכל ערב היו לי צירים, אבל אני לא רציתי ללדת בלילה. ממש ביקשתי ללדת ביום, כשאני יותר רעננה וערנית. נראה לי מבאס להתחיל לידה אחרי יום שלם של פעילות. ואכן, הצירים לא התפתחו ללידה. הייתי הולכת למיטה, ומקווה לקום בבוקר למחרת כרגיל- וזה מה שהיה.
עד שהגיע לילה אחד שבו הצירים נמשכו גם בלילה.לא עד כדי כך שהפריעו לי לישון :-) אבל יכולתי לחוש בהם מבעד לשינה.
בבוקר קמתי, כרגיל, הלכתי עם הבנות לגן (אז הן עוד הלכו לגן), חזרתי הביתה, והחלטתי לאפות לחם "שיהיה לאחרי הלידה".
בדרך כלל אני מכינה לחם באופה לחם חשמלי. הפעם עברה בי מחשבה לאפות בעצמי, זכרתי שזה טוב ללידה.
אבל עלתה בי מחשבה - "נראה לך? את לא מאלו שילושו בצק בלידה!".
המחשבה ריפתה את ידי והכנסתי את החומרים, כרגיל, לאופה.
רק מה? לא הכנסתי טוב את התבנית למכשיר, והלחם התפקשש, יצא חצי אפוי, לא מעורבב, מגעיל.
אחרי שהתגברתי על הקולות בתוכי שתהו אם זה סימן למשהו, שהלחם התפקשש ביום הלידה, והחלטתי שזה סימן רק לזה שהיה עלי להקשיב לרצון האמיתי שלי ולאפות את הלחם במו ידיי.
החלטתי לאפות לחם שוב, והפעם לשתי את הבצק, והתפחתי ולשתי ויצא אחלה לחם.

ככה המשיך לו היום.
סידרתי את הבית, תליתי כביסה, הכנתי ארוחת צהריים, הבנות חזרו מהגן, אפילו ניהלתי איזו שיחה עם הגננת, ובתוך כל זה- צירים, כחלק מהחיים, חלק מהיום.
אחרי הצהריים הלכתי עם הבנות לגן המשחקים, ופתאום הרגשתי שהצירים מתחזקים.
ביקשתי משכנה שלי שתביא שעון, כי הייתה לי תחושה שזה נהיה רציני, ואכן- הצירים היו כל חמש דקות, חזקים.
חזרתי הביתה, הבנות נשארו בגן המשחקים, התקשרתי למיילדת, אבל פתאום לא הייתי בטוחה. "לבוא?" היא שאלה
"אני לא יודעת" היססתי.
היא אמרה לי שכשזה יהיה "זה" אני אדע, ושאתקשר שוב.
אופס, נאלצת לסיים, המשך יבוא...

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי טובי_י* » 10 יולי 2004, 00:19

מרגש! :-)
גם העניין הזה שהיא נולדה בחמש וחמישה והיום היא בת חמש...חמסה !

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי ליזה_ליזה* » 05 יולי 2004, 20:13

איזה יופי של סיפור.
הכנות שלך מקסימה וכובשת.
תודה שחלקת איתנו את החוויה!
@}

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי אמבט_ים* » 05 יולי 2004, 09:07

רונית הכשרונית,
רגשת אותי, מקסים.

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי ענת_גביש* » 05 יולי 2004, 00:10

וואו, רונית, (())
מזל טוב לך ולשי המתוקה והאהובה {@

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי עדי_יותם* » 05 יולי 2004, 00:03

איזה סיפור מקסים.
נו, והלידה השנייה? גם פה סיפורים בהמשכים? (-;

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי פלוני_אלמונית* » 04 יולי 2004, 23:59

וואו!
איזו לידה!

ולגבי-
_הרבה זמן חיכיתי שהטיול השנתי ייגמר ונחזור כבר הביתה, למקלחת החמה ולמיטה ולאוכל של הבית.
לפעמים, במובנים מסויימים, אני עדיין מחכה_

הוצאת לי את המילים מהפה.

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי אביב_חדש* » 04 יולי 2004, 23:29

וואו! רונית, מקסים! מה, להגיד מזל טוב? טוב - מזל טוב!

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי רונית_סלע* » 04 יולי 2004, 22:41

השבוע בתי הגדולה תהיה בת חמש, ופתאום הסיפור הזה, שמחכה בתוכי מאז, הביע רצון להיכתב. כתבתי עליו כבר פעם, למוסף הריון ולידה של האופן טבעי, אבל אז זה היה כנראה קרוב מדי ללידה, והצלחתי לכתוב רק (בעיקר) כמה עצות מעשיות.
בדיוק בזמן הזה, לפני חמש שנים, סיימתי שנה עמוסה מאוד מבחינת עבודה- עבדתי אז בשלוש משרות, כולן בתחום ההוראה, מה שהיה בערך התפאורה הכי לא הולמת (בשבילי) להריון. את רוב ההריון העברתי בעמידה, מפוצצת בכעס על ילדים מרדנים שכל חטאם היה שממש לא התחשק להם להיות בבית הספר. חסרת אונים מול אטימות המערכת ואוזלת ידה, מלאה בביקורת אבל נאלצת להיות חלק מכל מה שכל כך התנגדתי לו.
ואז, סוף סוף, בתחילת התשיעי, השנה נגמרה. היה לי חודש עד ל"תאריך", ומשום מה באמת האמנתי שאז תהיה הלידה, ושיהיה לי חודש לנוח, להתכונן נפשית וגופנית ורוחנית ללידה, לפגוש חברות שמזמן לא ראיתי, לסדר מדפים שכוחים...
אבל בשישי ליולי נסעתי לעשות קניות. זו הייתה קניה גדולה, הכנסתי את הכל בשני ארגזים וסחבתי אותם מהאוטו לדלת הבית, רק כדי לגלות שהמפתח הלך מתישהוא לאיבוד. התלבטתי קצת, אם ללכת לשכנה או להיכנס מהחלון, ובחרתי לטפס על כמה ארגזים שהיו שעונים על החלון של הסלון, עם הארגזים. מין קטע לא ברור כזה של סופרוומן בהריון. כשעמדתי במטבח אחרי שהכנסתי את שני הארגזים מהחלון, הרגשתי נוזל חמים על רגליים. הסתכלתי, זה היה נוזל שקוף כזה, שנראה כמו מים. אלו לא יכולים להיות ה מים, אני הרי אמורה ללדת רק באוגוסט, אבל בכל זאת התקשרתי למיילדת. היא אמרה שזו כנראה ירידת מים, אבל שזה לא בהכרח אומר שעכשיו תתחיל הלידה, שזה יכול לקחת גם עוד יומיים. טוב, נדמה לי שזה מה שהיא אמרה. וכך, נאחזת במשפט הזה בכל מאודי, החלטתי שזה לא זה . כי לי יש תכניות, ואני לא מוכנה עדיין. ובכל זאת התקשרתי ליובל, וניסיתי לנוח, ורשמתי שלושה מתכונים של קישואים מפי חמותי, שלא רציתי לשתף בשום דבר אז שיחקתי אותה כאילו הכל ממש כרגיל (כבר בצירים, עדיין בהתכחשות) .
הצירים הלכו והתחזקו, יובל נסע פעמיים ברצף לכרמיאל לקנות טיטולים ומשחה לטוסיק ועוד כמה דברים מיותרים שנדמו לי כחיוניים באותו זמן, ובשמונה בערב המיילדת הגיעה. בדיוק הייתי בחוץ כשהיא הגיעה, באמצע ציר ממש חזק. השמש עמדה לשקוע מאחורי ההרים, השעה הכי יפה ביום, ואני עמדתי שם מרגישה רק כאב ופחד ובדידות שעוד לא הכרתי בה אז, אבל משום מה החריפה מאוד כשראיתי אותה מגיעה. אולי כי הנה, זה קורה, זה באמת.
היא בדקה אותי, ומשהו שם לא היה בסדר (לחץ הדם שלי, הדופק של התינוקת), והפחד- כל הפחד שלא היה בי כשהתלבטנו לגבי לידת בית וכשהחלטנו, הפחד הזה הציף אותי וכבר דמיינתי את הכי גרוע- בית חולים וקיסרי, והבנתי פתאום שיש בי חלק שרוצה שזה יקרה- לברוח מהחוויה, מהכאב הזה ומהפחד. שמישהו אחר יעשה את מה שצריך.
אחר כך היא בדקה שוב והכל היה בסדר, והצירים הלכו והתחזקו, עד שבעשר בלילה (זה נודע לי רק אחר כך) המיילדת אמרה ליובל שזהו, הולכים ללדת. אבל משהו בי עדיין לא היה מוכן, עדיין התכחש, והכל נעצר.
הצירים היו חזקים וכואבים מאוד, ונמשכו כל הלילה. לילה ארוך וחשוך, ובעיקר- זו התחושה שזכורה לי יותר מכל- בודד. ישבתי על הספה, על הברכיים, שעונה בראשי על הקיר, מנמנמת בין ציר לציר, רואה את יובל והמיילדת מבעד למסך הכאב- הם היו שם, קרובים, אבל מאוד רחוקים, כי הם לא חוו את מה שאני חוויתי, זה היה רק שלי, ואף אחד- אפילו לא יובל, נחמתי הגדולה, יכול היה לעזור, לתת לי פתק השתמטות.
אחרי שבע שעות כאלו המיילדת, בחושים שיש כנראה למיילדות, אמרה לי בדיוק את מה שהייתי צריכה לשמוע באותו זמן- שאני לא לבד. שאת מה שאני חווה עכשיו חוו ויחוו וחוות ממש עכשיו מיליוני נשים. ושכשהכאב יבוא אני חייבת להתמסר לו, כמו לגל בים, כמו למערבולת- אם נאבקים בה, טובעים, להרפות ולהתמסר- זו הדרך היחידה.
דקות ספורות אחר כך הייתי בדרך לחדר השינה, נתמכת משני הצדדים על ידי שניהם, כולי רועדת, ועליתי על המיטה. ציר הלחץ הראשון כאב כל כך, כאב מסוג חדש, שמיד עצרתי שוב. המיילדת אמרה באגביות, כאילו היא מספרת אנקדוטה חביבה למישהו ברחוב, שזה קרה לה בלידה הראשונה, ואז צירי הלחץ לקחו שעה במקום עשר דקות.
זה הספיק לי. כשהציר הבא בא לחצתי בכל הכוח, התנפצתי אל הכאב, ובציר הבא התינוקת שלנו הייתה בחוץ. השעה הייתה חמש וחמישה בבוקר בדיוק, והדבר הראשון ששמעתי אחרי שהיא יצאה היה ציוץ של ציפורים (זה הגיוני? מה, היא לא בכתה? טוב, מה לעשות, אני זוכרת ציפורים).
בכיתי- משימחה והקלה והתרגשות והתפעמות בפני הנס הזה. אני בוכה גם עכשיו.
(מצחיק- חשבתי שהסיפור הזה כבר מספיק רחוק ממני, שהוא כבר לא מרגש).

אחר כך היא שכבה עלי, והרגשתי לראשונה בחיי את ההרגשה הזו- של גוף עירום קטן על הגוף שלי.
אחר כך עשיתי פיפי ראשון במשך חצי שעה, בוכה מכאב ומכעס על הכאב הלא צפוי (די, סידרו אותי, כאב לי מספיק!).
אחר כך אכלתי לחמנייה עם גבינה לבנה ועגבנייה, הטעם שלה עוד חי בפה שלי.
אחר כך המיילדת הלכה, והלכנו לישון במיטה הנקייה - יובל, התינוקת ואני. רגע לפני ששקעתי בשינה מתוקה הסתכלתי עלינו, וחייכתי, מבפנים ומבחוץ.
אחר כך קרו עוד המון דברים, כי זה (הלידה) אף פעם לא באמת נגמר. זה לא נגמר כי שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה. בנאלי, נכון, אבל גיליתי בדיעבד שלי זה לא היה ברור לגמרי, העניין הזה של החוסר הפיכות, שבמשך די הרבה זמן חיכיתי שהטיול השנתי ייגמר ונחזור כבר הביתה, למקלחת החמה ולמיטה ולאוכל של הבית.
לפעמים, במובנים מסויימים, אני עדיין מחכה :-) .

סיפורי הלידה של רונית סלע

על ידי אנונימי » 04 יולי 2004, 22:41


חזרה למעלה