ישבתי כאן כמה ימים בודדים לפני הלידה וקראתי כל סיפור לידה טובה שהתפרסם כאן..
כל פעם נכנסתי וקראתי עוד קצת. הייתי בשבוע 37,וכמהה ללדת. הייתי אפילו בזירוז כמה ימים לפני כן עם PG שנכשל ובחרתי לחזור הביתה לחכות שהדברים יקרו בזמן שלהם.
בימים הבאים כל הזמן היו לי צירים. אבל לא סדירים, מדי פעם מורגשים מדי פעם לא..לא הרשיתי לעצמי לפתח תקוות יותר מדי.
חייבת לציין שלא הייתה לי תכנית לידה, משום מה פחדתי לתכנן כי הבנתי שלא תמיד הדברים קורים כמו שמצפים ולא רציתי להתאכזב. היה לי חשוב לנסות ללדת טבעי, בלי אפידורל. אבל גם לגבי זה הייתי גמישה. אני לא חיה בארץ ולא ידעתי איך הדברים קורים פה לעומת ישראל.
באמצע קריאה של אחד הסיפורים, הרגשתי פתאום שעשיתי פיפי. רצתי לשירותים ובדרך כבר הבנתי שזה לא פיפי...ירדו לי המים!
בעלי היה רגוע ואני נכנסתי לפאניקה רגעית...שהתחילה לעבור רק כשהגענו פיזית לבית החולים, שנמצא 5 דקות נסיעה מאיתנו. הוא אפילו צחק בדרך ואמר שמותר לי ללכלך את הרכב החדש שבדיוק קנינו לפני כמה ימים.
נכנסים לחדר הבדיקה, מקבלת אותי מיילדת חמודה שאומרת לי שאני בפתיחה של 1,מוניטור תקין...ללא צירים סדירים, לא כואבים.סביל לחלוטין. לא הולכת הביתה כי ירדו לי המים.אז קיבלתי חדר ועברנו לשם לחכות.
אחרי שעתיים כבר התחלתי להרגיש את הצירים. לא נעימים, אבל גם לא משהו שאני לא יכולה להתמודד איתם.
קיפצתי לי בסבבה על הכדור פיזיו שלי,שהצוות הרפואי באופן מאוד מפתיע לא הכיר כמשהו שעוזר בלידה..
בשלב מסוים הצירים התחילו להתגבר ממש. הגיעו כל חמש דקות והתחילו להיות בלתי נסבלים.
בעלי קורא למיילדת, זו בודקת אותי ואומרת לי שאני בפתיחה של 3 ס"מ.
אמרתי לה שאני חושבת שאני רוצה אפידורל.
הופתעתי לגלות שיש פיזית שתי מיילדות ורופא בכוננות שלא נמצא בבית החולים ואי אפשר לקבל אפידורל אלא אם כן רופא ומרדים אישרו קודם לכן.
גלי הפאניקה התחילו לשטוף אותי שוב. בית חולים מפותח וחדיש ובמחלקת יולדות אין רופא ומרדים?!
לא חשבתי שאני אצליח להתמודד עם זה.בעלי ניסה לעודד אותי ואמר לי שאני יכולה לעשות את זה...לא כל כך שמעתי אותו מתוך הכאב.
השעה הייתה 2:30 לפנות בוקר.
בשעה 6:30 בבוקר כבר הרגשתי שאני מאבדת את השליטה העצמית שלי. שום נשימה לא עזרה, טיפסתי על הקירות וכמעט שברתי לבעלי את האצבעות בגלי הכאב החזקים.
המיילדת נכנסה והכריזה שאני בפתיחה 9 והולכים לחדר לידה.
אם לא הייתי כאובה כל כך הייתי יכולה אולי לצחוק על הסיטואציה הזו...כמעט ילדתי לבד עם עצמי בחדר..
נכנסים לחדר לידה 20 דקות אחרי אני בפתיחה מלאה ואני מתחילה ללחוץ. הלחיצות שלי לא טובות הילד יורד אבל לא מספיק. אחרי 30 דקות של לחיצות מוסיפים לי לעירוי נוזלים פיטוצין במינון נמוך, תוך כדי שאני מתעלמת מכולם ומתרכזת רק בלהוציא את הילד ממני, נכנסת האחות הראשית של משמרת הבוקר ולוקחת שליטה.
עוד עשר דקות של לחיצות עד שהיא מודיעה לי שהיא צריכה לחתוך...ושוב, אין אילחוש כי אין רופא עדיין. אלוהים! לא יודעת למה אמרתי לה כן.
חתכה ,ותוך דקות החזקתי את פוצי בידיים.
- 520 של יצור קטנטן ולבן שהוא כולו שלי שכב עלי לכמה שניות ואז לקחו אותו והלבישו ושמו אותו על בעלי בזמן שהמיילדת הוציאה את השליה וניסתה להחזיר את המבנה הפיזיולוגי שלי לצורתו הטבעית...
בעלי היה איתי בכל שנייה ורגע והחזיק לי את הידיים והרגליים וכל מה שהייתי צריכה ולא יכלתי לומר...הוא קרא אותי.
זה היה מדהים.
הוא היה המום שעשיתי את זה ואפילו לא צעקתי, שזה באמת מפתיע לאור כל מה שקרה.
מרגע ירידת המים ועד שהחזקתי את פוצי עברו 10 שעות! לידה ראשונה , טבעית , אינטנסיבית מאוד ומהירה!
עברו יומיים מאז...אני עדיין המומה וכאובה וכאילו מחכה שההורים של הדבר הקטן הזה יבואו לאסוף אותי מבייביסיטר ממני...
לומדים להכיר אחד את השנייה וזה פשוט שווה את הכל.
בפעם הבאה- לידה ביתית!
ישבתי כאן כמה ימים בודדים לפני הלידה וקראתי כל סיפור לידה טובה שהתפרסם כאן..
כל פעם נכנסתי וקראתי עוד קצת. הייתי בשבוע 37,וכמהה ללדת. הייתי אפילו בזירוז כמה ימים לפני כן עם PG שנכשל ובחרתי לחזור הביתה לחכות שהדברים יקרו בזמן שלהם.
בימים הבאים כל הזמן היו לי צירים. אבל לא סדירים, מדי פעם מורגשים מדי פעם לא..לא הרשיתי לעצמי לפתח תקוות יותר מדי.
חייבת לציין שלא הייתה לי תכנית לידה, משום מה פחדתי לתכנן כי הבנתי שלא תמיד הדברים קורים כמו שמצפים ולא רציתי להתאכזב. היה לי חשוב לנסות ללדת טבעי, בלי אפידורל. אבל גם לגבי זה הייתי גמישה. אני לא חיה בארץ ולא ידעתי איך הדברים קורים פה לעומת ישראל.
באמצע קריאה של אחד הסיפורים, הרגשתי פתאום שעשיתי פיפי. רצתי לשירותים ובדרך כבר הבנתי שזה לא פיפי...ירדו לי המים!
בעלי היה רגוע ואני נכנסתי לפאניקה רגעית...שהתחילה לעבור רק כשהגענו פיזית לבית החולים, שנמצא 5 דקות נסיעה מאיתנו. הוא אפילו צחק בדרך ואמר שמותר לי ללכלך את הרכב החדש שבדיוק קנינו לפני כמה ימים.
נכנסים לחדר הבדיקה, מקבלת אותי מיילדת חמודה שאומרת לי שאני בפתיחה של 1,מוניטור תקין...ללא צירים סדירים, לא כואבים.סביל לחלוטין. לא הולכת הביתה כי ירדו לי המים.אז קיבלתי חדר ועברנו לשם לחכות.
אחרי שעתיים כבר התחלתי להרגיש את הצירים. לא נעימים, אבל גם לא משהו שאני לא יכולה להתמודד איתם.
קיפצתי לי בסבבה על הכדור פיזיו שלי,שהצוות הרפואי באופן מאוד מפתיע לא הכיר כמשהו שעוזר בלידה..
בשלב מסוים הצירים התחילו להתגבר ממש. הגיעו כל חמש דקות והתחילו להיות בלתי נסבלים.
בעלי קורא למיילדת, זו בודקת אותי ואומרת לי שאני בפתיחה של 3 ס"מ.
אמרתי לה שאני חושבת שאני רוצה אפידורל.
הופתעתי לגלות שיש פיזית שתי מיילדות ורופא בכוננות שלא נמצא בבית החולים ואי אפשר לקבל אפידורל אלא אם כן רופא ומרדים אישרו קודם לכן.
גלי הפאניקה התחילו לשטוף אותי שוב. בית חולים מפותח וחדיש ובמחלקת יולדות אין רופא ומרדים?!
לא חשבתי שאני אצליח להתמודד עם זה.בעלי ניסה לעודד אותי ואמר לי שאני יכולה לעשות את זה...לא כל כך שמעתי אותו מתוך הכאב.
השעה הייתה 2:30 לפנות בוקר.
בשעה 6:30 בבוקר כבר הרגשתי שאני מאבדת את השליטה העצמית שלי. שום נשימה לא עזרה, טיפסתי על הקירות וכמעט שברתי לבעלי את האצבעות בגלי הכאב החזקים.
המיילדת נכנסה והכריזה שאני בפתיחה 9 והולכים לחדר לידה.
אם לא הייתי כאובה כל כך הייתי יכולה אולי לצחוק על הסיטואציה הזו...כמעט ילדתי לבד עם עצמי בחדר..
נכנסים לחדר לידה 20 דקות אחרי אני בפתיחה מלאה ואני מתחילה ללחוץ. הלחיצות שלי לא טובות הילד יורד אבל לא מספיק. אחרי 30 דקות של לחיצות מוסיפים לי לעירוי נוזלים פיטוצין במינון נמוך, תוך כדי שאני מתעלמת מכולם ומתרכזת רק בלהוציא את הילד ממני, נכנסת האחות הראשית של משמרת הבוקר ולוקחת שליטה.
עוד עשר דקות של לחיצות עד שהיא מודיעה לי שהיא צריכה לחתוך...ושוב, אין אילחוש כי אין רופא עדיין. אלוהים! לא יודעת למה אמרתי לה כן.
חתכה ,ותוך דקות החזקתי את פוצי בידיים.
[list=1]
[*] 520 של יצור קטנטן ולבן שהוא כולו שלי שכב עלי לכמה שניות ואז לקחו אותו והלבישו ושמו אותו על בעלי בזמן שהמיילדת הוציאה את השליה וניסתה להחזיר את המבנה הפיזיולוגי שלי לצורתו הטבעית...
[/list]
בעלי היה איתי בכל שנייה ורגע והחזיק לי את הידיים והרגליים וכל מה שהייתי צריכה ולא יכלתי לומר...הוא קרא אותי.
זה היה מדהים.
הוא היה המום שעשיתי את זה ואפילו לא צעקתי, שזה באמת מפתיע לאור כל מה שקרה.
מרגע ירידת המים ועד שהחזקתי את פוצי עברו 10 שעות! לידה ראשונה , טבעית , אינטנסיבית מאוד ומהירה!
עברו יומיים מאז...אני עדיין המומה וכאובה וכאילו מחכה שההורים של הדבר הקטן הזה יבואו לאסוף אותי מבייביסיטר ממני...
לומדים להכיר אחד את השנייה וזה פשוט שווה את הכל.
בפעם הבאה- לידה ביתית!