אין לי עיצות או רעיונות או שום דבר שקרוב לזה...
אבל יכולה להעיד על עצמי שמאז שנכנס האינטרנט לחיי בצורה יותר משמעותית (טאבלט) בערך לפני 4 שנים, יש לי הרגשה שאיכשהו נהייתי פחות סקרנית ולמדנית, ואני בטח ובטח קוראת פחות ספרים.
ההרגשה היא שהמידע השטחי שמגיע למוח שלי מספק אותי. אולי אפילו אפשר לקרוא לזה התמכרות לשטחיות.
נראה לי שאנשים רבים בעולם, בעיקר בני ובנות נוער, "סובלים" מהתופעה הזו.

בגלל שנראה לנו שזו תקופה משמעותית בחיים וחבל להעביר אותה בהבלים
אה, רק לי נראה ש לשנן חומר זה הבלים?

לא שאני נגד הרחבת אופקים ולמידה - אני ממש ממש ממש בעד. רק שכשהייתי בתיכון ממש לא הרחבתי את אופקי, וכמות החומר שלמדתי הייתה מזערית.

בכל מקרה, היא בת שש עשרה. בעולם אחר היא כבר הייתה אמא בזמן הזה. אני לא חושבת שיכול לצאת משהו טוב מלרצות דברם בשבילה, היא כבר בגיל בו היא אחראית על עצמה, ולנסות לגרום לה להתנהג אחרת רק יוביל להתנגדות.

לדעתי גישה של צילי להשכלה הייתה יכולה להיות מאוד מוצלחת - לפני כמה שנים. עכשיו? עכשיו היא בוחרת ללמוד משהו אחר... ואני חושבת שכישורים חברתיים יועילו לה בחיים יותר משינון החומר לבגרות בתנ"ך, שבלאו הכי ישכח במהרה.

מצטערת שלא עזרתי - ברורה לי מה הכוונה תחת "צמצום", ואולי גם הסביבה משפיעה. אבל בית ספר כסביבה מעודדת למידה? לא בתי הספר שאני הייתי בהם. רוב מוחלט מהתלמידים בהם ממש לא נטו להרחיב אופקיהם. ולמען האמת? אף פעם לא מאוחר מידי ללכת ללמוד מדמ"ח בפתוחה. כישורים חברתיים קשה בהרבה ללמוד...

עכשיו אני שוב בקושי עם הנושא של הלמידה של הילדים.

בשנים האחרונות הגדולים שלנו שהיו חמש שנים בבית (התחלנו בחינוך ביתי למי שזוכר) עברו מן הבית לתיכונים ועכשיו הם סטודנטים.
הצעירים שלנו נמצאים בבית ספר דמוקרטי מאד פתוח, שאין בו שיעורים ואין כמעט מערכת תומכת למידה.

בניגוד לשני הגדולים, שחווינו אותם מאד סקרנים ובעלי אופקים רחבים עם שני הצעירים שנמצאים בבית הספר הדמוקרטי אנחנו מרגישים שיש יותר צמצום. כשאנחנו מזמינים אותם לפעילויות מרחיבות אופקים, ללמידה, למקום לא מוכר, הם לא מגיבים בהתלהבות והתחושה היא שהם סוגרים את עצמם.

כרגע מעסיקה אותנו בת השש עשרה שלנו.
היא מתעסקת בעניינים חברתיים שונים ומגוונים, מציירת, קוראת ורואה סדרות. היא לא עסוקה בשום פעילות של למידה במובן המוכר לנו. היא לא מתכוננת לבגרויות, היא לא משננת חומר, היא לא קוראת חומר עיוני משום סוג. זה מאד זר ומוזר לנו. אנחנו לא יודעים איך להגיב לזה ומה לעשות בקשר לזה. לא בגלל שאנחנו מייחסים חשיבות רבה לבחינות הבגרות או לכך שתהיה בגרות, אלא בגלל שנראה לנו שזו תקופה משמעותית בחיים וחבל להעביר אותה בהבלים. יש לה עכשיו שנתיים עד גיל שמונה עשרה - אלה שנתים משמעותיות של גדילה והתפתחות, היינו רוצים לראות אותה סקרנית, מרחיבה את אופקיה, לומדת כל מיני תחומים, מאתגרת את עצמה בלמידה מעניינת.

מצד שני אנחנו מבינים שהמונח "הבלים" הוא בעייתי. אנחנו מבינים שכעת חומרים עיוניים לא מושכים אותה כלל.

לא ברור לנו האם זה בגלל מי שהיא, שקשרים חברתיים הרבה יותר מעניינים אותה מאשר חומרים אינטלקטואליים, או שזה בגלל שהיא נשאבה לתוך מערכת שלא רק לא מקדמת למידה עיונית אלא אפילו במובן מסויים מפריעה לה, שכן יש "אקשן" חברתי ואחר כל הזמן, ואין שיעורים מעניינים ומושכים ואין את חובת הנוכחות בשיעורים שגם היא יכולה לייצר משהו בסופו של דבר.

שהדרך לקריאה עוברת דרך כתיבה
גם אצל בתי. עם אותן טעויות.
לא אצל בני.
זו רק דרך אחת לקריאה.

איך לומדים,

איך את מרגישה עם החיים בבית? איך עובר עליך היום?
אני חושבת שחינוך ביתי הוא חינוך להורים לא פחות מלילדים. (אני הרבה שנים בחינוך ביתי) גם להורים מגיע חינוך טוב. גם להורים מגיע להשיל את כל הדעות והאמונות הנפוצות בקשר לחיים בכלל וולמידה בפרט. גם להורים מגיע לחיות חיים טובים ומשמעותיים.

כשאנחנו בודקים את החיים שלנו ולא את אלה של ילדינו יש לנו סיכוי הרבה יותר גדול למצוא את התשובה המדוייקת בשבילנו.
כי אחד הדברים שקורים "בחינוך ביתי חופשי" הוא שאין לנו מושג כל כך מה קורה בראש של הילד. הרי אנחנו לא בודקים אותו השכם וערב. וכך לא תמיד אנחנו יודעים מה קורה שם. מה הוא למד, מה מעסיק אותו.

גם אני הבחנתי במה שמתארת חינוך ביתי א - ההתנהלות של ילדים משתנה בסביבות גיל שבע/שמונה/תשע. הם כבר לא הילדים הפזיזים והסקרנים שאנחנו מכירים. משהו בהם מתכנס ולעיתים נראה מעט מאד בחוץ. זה לא אומר שהפנים דל. זה רק אומר שהוא לא גלוי לעין. (מובן שתיאור זה אינו מתאים לכל הילדים. השונות בין בני האדם היא כל כך גדולה שיתכן שמה שאני מתארת כאן אינו מתאים בכלל לילד אחד פרטי)

בכל אופן - בדיקה עצמית של איכות חייך ושינוי בהתאם לרצונך והרגשתך, יוכלו ליצור סביבה הרבה יותר נעימה, רגועה ומספקת בעבורך ומכאן שגם בעבור ילדך.

אכן קישור מעניין שהוביל לעוד הרבה קישורים מעניינים

אבל אם את מרגישה שאין מצב של התפתחות וצמיחה
אני לא סותרת את מה שכתבת אבל רק רוצה להוסיף שלנו, רובנו שגדלנו בחינוך בית ספרי רגיל ,לא תמיד יכולים לדעת אם יש התפתחות או לא....
דוקא אחרי תקופות ארוכות של כאילו קפיאה יש התפרצות וגדילה באופן טבעי.
חושבת ש "אם את מרגישה שאין מצב של התפתחות וצמיחה" זה דוקא אולי מקום שלנו ההורים לעבודה עצמית שלנו על הפחדים שלנו.

תודה על הדף@}

הסיפורים ממש מעניינים!

מצאתי את הדף החינוך מן הבית למי שיש ילדים גדולים

בשמת (ואמהות אחרות בחינוך ביתי), את עובדת מהבית? (אני כן)
בעיקר.
כשאני מרצה באוניברסיטה, גם אז רוב העבודה יכולה להיעשות כשהילדים בסביבה (גם לקחתי אותם לספריות ולמכוני מחקר ברחבי הארץ).

ועוד שאלה לבשמת: האם את או בעלך מאד מוסיקליים ומכאן הילדים קבלו השראה לבחור דווקא בחוגים שקשורים למוסיקה?
לא בדיוק. לדעתי זו הגנטיקה אבל לא ישירות מאיתנו.
עם הבכורה, שרתי לה מלידה, אבל גם לצעיר - ובכל זאת, המלים הראשונות שלה היו בעיקר נסיונות לשיר את השירים ששרתי לה, ואצלו המלים הראשונות היו שמות פרטיים של אנשים (!). היא ביקשה. זה ממש בא ממנה והיא אוהבת ונלהבת ונהנית מכל רגע, הן בשירה והן בנגינה, וכמובן מתלהבת ביותר להופיע באופרה כל שנה (בשנה הראשונה הם העלו אופרה של בנג'מין בריטן, ביחד עם אלי גורנשטיין בין היתר, בשנה השניה שרו בטורנדוט אבל מאחורי הקלעים, השנה "כרמן" ועל הבמה) ולנגן בקונצרטים והכל.

אני אומרת זאת כי בין השאר גם אני בלענית ספרים
אין ספק שהילדה תולעת ספרים כי כל הזמן ההורים שלה קוראים, וגם הילד יהיה כזה. אין לי ספק.

בינתיים, הילד, שלא יודע אנגלית ורק מתחיל בקריאה (בן שש וחצי), בימים האחרונים: התקין תוכנת "פלאש" בעצמו, חדר ל-USER של אחותו כי הוא התבונן איך היא מקלידה את הסיסמא וזכר את המקשים לפי העברית (הסיסמא שלה בלועזית), ומחפש בגוגל את משחק המחשב שהוא אוהב ע"י הקלדת המלים... הוא תאר לפני איך הוא מזהה מהתוצאות שזה מה שהוא חיפש...
כל יום קורא יותר ויותר מלים. אני ממש רואה שינוי יומיומי.
אם בהתחלה לא ידע איך להפוך את האותיות שקרא ככה שתצא מזה מלה, עכשיו רואים איך נעשה כבר משופשף בזיהוי.
וכותב וכותב.
בכלל ראיתי, שהדרך לקריאה עוברת דרך כתיבה. קודם כל הם מתעניינים בכתיבה, מבטאים את עצמם, ומהתגובות לומדים לתקן (החשיבות של הכתיב הנכון מתבררת לו, כשאחותו לא מצליחה לקרוא את מה שכתב, ואחר כך צוחקת נורא ואומרת "אה!! התכוונת ....". בלי שום מטען רגשי, הוא משתדל לתקן.
למשל הוא כתב למה מכתב מעין זה (ציטוט חלקי): "אני ורך מסיבה" - תרגום: ו= O (הוא שמע תנועת חולם) ר-ך.
ובעברית: עורך.
"טליה אני אוהו אותח" = אוהב אותך.

ל"איך לומדים":

אני לא עד כדי כך ותיקה בחינוך ביתי (6 חודשים...) אבל אני אנסה לחשוב יחד איתך ולחלוק מנסיוני הדל.

אני לא יודעת באיזה גילאים מדובר אצלך (בא לך לשתף?) אבל נראה לי שאם יש איזשהו הלך רוח של עצלות שאת כאמא מרגישה שאינו עושה להם טוב...

אני כאמא בחינוך ביתי מאד מאמינה בחופש בחירה, אבל אם את מרגישה שאין מצב של התפתחות וצמיחה (לא משנה איזה: לצייר ולצייר ולצייר כל היום, לסרוג סוודרים, לקרוא ספרים, לנגן בחליל, לשחק מונופול עם חבר..... אבל א-י-ז-ש-ה-י התפתחות) אני חושבת שכאן נכנס תפקידנו כהורה להציע לילד איזשהו רעיון/ות כדי לסייע לו לגלות משהו שאולי יעניין אותו.

אני חושבת שתקופת הילדות, מלבד הנאת הרגע הגלומה בה כמובן, היא תקופה של צמיחה והתפתחות לקראת העתיד. זה הזמן שבו אתה בונה את עצמך. גם בעתיד (ולתמיד) הבנייה נמשכת, אך בעיניי בילדות יש איזו התכוננות ובנייה מרוכזות ואינטנסיביות יותר.

לכן תפקידנו כהורה בחינוך ביתי (לדעתי) הוא להציע.

אני מאמינה שחשוב להסביר לילד את עובדות החיים. עובדות החיים הן (בעיניי) שלכל אדם מבוגר ישנו תפקיד בחברה הכללית, וכולנו יחד תורמים זה לזה ועוזרים ויוצרים יחד מארג של עזרה הדדית. בין אם זה מתכנת מחשבים, מדקר סיני, ציירת, אמא ועקרת בית, שחקנית תאטרון, נהג אוטובוס וכו'. חשוב בעיניי לכוון את הילד מחשבתית לקראת תפקידו כבוגר, ולאחר מכן לשאול אותו מה ברצונו לעשות כעת כדי לבנות את עצמו לקראת העתיד, כדי שיוכל להיות אדם פרודוקטיבי, תורם, מאושר ומסופק.

אם הילד לא חושב לבד על רעיון, ניתן להציע לו: ללמוד לבשל ולקחת על עצמו את התפקיד הקבוע של הכנת ארוחת הצהריים במשפחה.... לקרוא ספרים עלילתיים... להוריד מהאינטרנט תוכנת אנימציה לילדים ולהתאמן ביצירת סרטונים.... לקרוא ספרים שמלמדים על גוף האדם.... להכין תכשיטים מפימו.... לעבוד כביביסיטר אצל השכנים....

כל אחת מהפעילויות האלה (ומיליון אחרות) יכולה להוות פרוייקט ותחום עניין עבור הילד.

מנסיוני (שאינו רב בינתיים, אך יהיה בשנים הקרובות ) נראה לי שילדים (וגם מבוגרים האמת) אוהבים לקחת על עצמם "פרוייקטים" ולהתמקד לתקופות מסוימות במשהו, עד למיצוי והעמקה של אותו נושא. נגיד חודשיים שלושה. יש גם כאלה שנדלקים בגיל מוקדם על משהו אחד וממשיכים עם זה שנים.

זהו. ככה אני רואה את הדברים. זוהי הפילוסופיה שלי בחינוך הביתי ובחינוך בכלל.

צריך אבל להיזהר ולראות שאנחנו לא שופטים אותם מתוך איזה תבניות שגויות שצברנו. כלומר, האם הם באמת מתפתחים? הם ולא אנחנו. שעות מסך זה לא בהכרח רע. אולי הילד פשוט מת על מחשבים ויהיה בעתיד מתכנת מחשבים? אבל לנו זה לפעמים נראה שמחשבים זה לא הכי טוב. אז אני אומרת: להסתכל אם הילד עצמו מאושר ומתפתח. בכנות. ואם לא, אז אני בעד לעזור.

< מ י עשיתי עריכה - הוספתי רווח בין האות ב' לקישור לבלוג שלך>.

למה הם בבית ספר זה כנראה צירוף של כל מיני דברים. איכשהו זה קרה, כמו שקרה לנו להוציא אותם מבית הספר. על פני השטח הגדול התחיל עם זה, הוא מצא לעצמו את בית הספר, שהוא בית ספר עם דגש ריאלי מאד חזק, הלך למבחנים וסידר את זה (כיום הוא קצת מצטער על כך...)
וזה סחף את הבת גם. והתאים גם לנו. ואמרנו: ננסה. עכשיו חושבים על שנה הבאה, אם לחזור הביתה או לא.

מ.י.

זה נקרא שלא יצאו לך גאונים וילדי פלא? נשמע לחלוטין בדיוק כמו גאונים וילדי פלא. איזה יופי.

מוכנה לשתף למה הם עכשיו בבית ספר? (התחילו רק השנה?)

כיום הילדים שלי לא בחינוך ביתי - השנה הם נכנסו לבתי ספר (הגדול לט', השניה לז', השלישית היתה מהתחלה בבית ספר ועכשיו היא בג', והקטן קטן). כתבתי על כך קצת ב התחלנו בחינוך ביתי שזה כרגע בלוג המשך לבלוג שהיה לי שתיאר את חמש השנים שלנו בבית וכבר לא נמצא באתר.

בכל מקרה, העיסוקים.
אז קודם כל, הילדים לא עסקו בפיסיקה גרעינית ולא הפכו לילדי פלא. אבל הם כן היו עסוקים כל הזמן ולא היה בכלל מצב של משעמם או לא יודעים מה לעשות - תמיד היה מה לעשות בשמחה.
הגדול שלי לימד את עצמו מחשבים, שזה אומר כמה שפות תכנות, חלק מהן למד בחוג של נוער שוחר מדע (שהתגלה סה"כ כחוג לא מוצלח בכלל). התעסק הרבה במשחקי מחשב, ערך בלוג שבו הוא דיווח על משחקים שנערכו ברשת בלייב וזכה למאות כניסות, ניהל פורום שבו הוא (יחד עם אחרים) המליצו לאנשים איזה מחשבים לקנות על פי הצרכים שהאנשים הציגו, כך שהם יקבלו את המקסימום תמורה במינימום מחיר.
הוא גם לימד את עצמו אנגלית, (גרנו שלוש שנים בקנדה), כך שכעת בבית הספר המורה לאנגלית היה בטוח שהוא מגיע ממשפחה דוברת אנגלית.
הוא גם קרא המון, ובמשך השנים קרא מדע בדיוני, פנטזיה, ביוגרפיות וספרי היסטוריה.
תקופה מסויימת הוא הלך למורה לאלקטרוניקה שלימד אותו אלקטרוניקה.
לכל האורך הוא למד גמרא עם בעלי, לא באופן קבוע אבל לפחות פעמיים בשבוע.
השתלדנו לטייל הרבה וללכת למוזיאונים ולכל מיני מקומות מעניינים.
הבת שלנו התעסקה המון באמנות, ציירה בצבעי שמן, הכינה בובות מלבד ותמונות מלבד, עסקה הרבה בתפירה ורקמה. לאורך תקופה ארוכה למדה קרמיקה אצל קראמיקאית.
לבקשתה, בגלל שחששה לא להיות ברמה של בנות אחרות בגילה, למדה חשבון אצל מורה פרטית (מה שהועיל מאד עכשיו כשנכנסה לכתה ז' לאחר חמש שנים בבית).
שניהם ראו המון המון סרטים וגם הסריטו בעצמם סרטים במסרטה שלנו.
היא למדה גם לאפות ועד היום אופה לחם וחלות להפליא.
גם היא קראה הרבה, אבל בעיקר הארי פוטר (שוב ושוב את כל הסדרה).


אני יכולה לומר שלא לימדנו אותם שום דבר בצורה מסודרת, חוץ משיעורי החשבון שהבת קיבלה, ובכל זאת שניהם נכנסו לבית הספר והתברר שמבחינה לימודית לא חסר להם שום ידע ושום יכולות למידה. מה שכן, הבת שלנו לא היתה רגילה לכתוב, היה לה כתב איום וגם שגיאות כתיב, וזה פשוט עבר בתוך חצי שנה ועכשיו יש לה כתב מקסים ועפס שגיעות.

המחנך עומד בפני איזושהי שוקת שבורה. הילד כבר יודע לקרוא ולכתוב וחיבור וחיסור בסיסיים, ופתאום המחנך כבר לא במצב שקיים משהו "טבעי ונכון" שהילד באמת רוצה מתוך עצמו ללמוד. כלומר, לא משהו ברור. אז מה נשאר? להתחיל "לדחוס חומר". לכן לדעתי בסביבות כיתות ב' או ג' מתרחש מעין משבר בבתי הספר הייחודיים, והמחנכים לא ממש יודעים מה לעשות עם
מנסיוני, המשבר קיים גם בחינוך ביתי.

מגיעה נקודה שבה כל ילד תופס כיוון מיוחד משלו.
למשל אצלינו - שעות רבות מול מסכים (מחשב, טלוויזיה).

כתבת דברים שאני מתמודדת איתם כבר הרבה זמן (אנחנו הרבה שנים בחינוך ביתי),
איך מלמדים בבית? כמוך גם אני הגעתי למסקנה שמגיל 8-9 יש תפנית במשחקים ובתחומי העניין של הילדים,
גם אותי מעניין לדעת איך ילדים לומדים ומהי למידה טבעית.
אומרים שבית ספר הורס את הסקרנות של הילדים, לדעתי, מנסיוני, זה קורה במידה מסויימת גם בחינוך ביתי (נכנסים להלך רוח איטי שגובל בעצלות...) - השאלה שאיתה אני מתמודדת היום היא - איך יוצאים מזה? איך מנצלים את השנים האלה של הילדות והבגרות? איך יוצרים מוטיבציה? (כי כל מה שלא בכיוון שהילד בוחר - מלווה בפרצופים ואנחות ).

מ.י. תודה על ההפניה המעניינת לדף. קראתי בעניין.
בא לך לשתף קצת יותר על העיסוקים (דווקא לא החברתיים) שילדייך הגדולים בחרו בהם לאורך הדרך?

תודה. איזה כיף שאת חושבת כך.

חינוך ביתי א, מאוד מעניין מה שאת כותבת.

בשמת (ואמהות אחרות בחינוך ביתי), את עובדת מהבית? (אני כן)
ועוד שאלה לבשמת: האם את או בעלך מאד מוסיקליים ומכאן הילדים קבלו השראה לבחור דווקא בחוגים שקשורים למוסיקה?
אני אומרת זאת כי בין השאר גם אני בלענית ספרים, אז אני מאמינה שבני קיבל השראה, למרות שזה גם לגמרי הוא ולגמרי ממנו.

מאז שהתחלנו בחינוך הביתי אני מאד נהנית להגג עם עצמי (ועם בעלי היקר) על חינוך ביתי ועל חינוך בכלל. היו לי מספר מחשבות מעניינות. שמתי לב שהרבה בתי ספר מיוחדים (דמוקרטיים נניח) מציעים משנה סדורה ומרשימה עד גילאי 7 או 8, ואז איפשהו מאבדים כיוון ומיישרים קו עם מה שנקרא "משרד החינוך". חשבתי והרהרתי, והגעתי למין מסקנה מעניינת: עד גיל 6 או 7 או 8 נורא ברור מה צריך שהילד ילמד: הילד אמור ללמוד לקרוא, לכתוב ואת פעולות החשבון הבסיסיות. זה מין משהו טבעי כזה שקורה בדרך כלל מתישהו בסביבות הגילאים האלה (למרות שהטווח יכול להיות כמובן גם בגילאים 3 עד 10 אפילו), וזה בעיניי המשך ישיר וטבעי לזה שהילד לומד לדבר, לזחול, ללכת, לצייר ציורים פשוטים..... ואז לקרוא, לכתוב, מספרים, חיבור וחיסור.... זה קורא באופן טבעי (ובקצב משתנה ובצורה משתנה) בין אם אתה בבית ספר רגיל או בית ספר ייחודי או חינוך ביתי. בחינוך הביתי ובבתי ספר מיוחדים זה כנראה קורה בצורה יותר קסומה וטבעית וכיפית. אבל אז בגילאי 6 או 7 או 8, המחנך עומד בפני איזושהי שוקת שבורה. הילד כבר יודע לקרוא ולכתוב וחיבור וחיסור בסיסיים, ופתאום המחנך כבר לא במצב שקיים משהו "טבעי ונכון" שהילד באמת רוצה מתוך עצמו ללמוד. כלומר, לא משהו ברור. אז מה נשאר? להתחיל "לדחוס חומר". לכן לדעתי בסביבות כיתות ב' או ג' מתרחש מעין משבר בבתי הספר הייחודיים, והמחנכים לא ממש יודעים מה לעשות עם הילדים.

האמת, לא נראה לי שאני ממש מצליחה להסביר את עצמי כמו שצריך, אבל אמשיך לנסות: עד גיל 6, 7, 8, קיימת איזושהי "הסכמה" בין הילד לבין ההורה לבין המורה הייחודי (ואולי אפילו המורה הרגיל) לגבי מה הילד "אמור לעשות עכשיו". ממה שאני אישית ראיתי והבחנתי, ילדים בגיל הזה מאד צמאים לדעת לקרוא ולכתוב וחשבון ולצייר ולשיר וכולי, וזה בדיוק הדברים שרוב המורים וההורים מסכימים שצריך לדעת בגיל הזה.

אבל אז מגיע גיל 7 או 8, ופתאום כבר המיומנויות הבסיסיות קיימות, ועכשיו (לדעתי ולפי מה שהבחנתי) מגיעה נקודה שבה כל ילד תופס כיוון מיוחד משלו. אני מכירה ילדים בגיל הזה שמה שחשוב להם ומעניין אותם זה כדורגל. הם מוכנים בכל שעות הערות שלהם לשחק כדורגל. הבן שלי, למשל, ממש לא. הוא מוכן לבלות כמעט את כל שעות הערות בקריאת ספרים. אני מכירה ילדה בגיל הזה שאוהבת לצייר ולצייר ולצייר.

המצחיק הוא שדווקא בגיל שבו כל ילד תופס כיוון מאד מאד ייחודי משלו, דווקא בגיל הזה ה"מערכת" חושבת שזה הזמן "להתחיל להתמסד". דווקא בגיל הזה המערכת דורשת ש"עכשיו הגיע הזמן להתחיל לעבוד ברצינות" והיא מתחילה לדחוס חומר זהה לכל ילד וילד.

זה לא שלפני כן אין לכל ילד ייחוד משלו. כמובן שיש. אבל לפני כן רוב הילדים (אלה שהכרתי לפחות) מתעניינים התעניינות כנה ואמיתית בדיוק בדבר שהמורה רוצה ללמד אותם (קריאה וכתיבה), ולכן יש איזושהי רמה גבוהה יותר של הרמוניה בגילאים האלה.

כמובן שאותו כיוון אישי שדברתי עליו יכול להשתנות המון לאורך הדרך, אך יכול גם להיות עקבי במשך שנים. תלוי בילד כמובן.

לכן אני מאמינה שאין מקום ללימוד קבוצתי כלשהו מעל גיל 6, 7, 8. אני לא מדברת על חוג, שבו כולם בחרו יחד במה לעסוק. ברור שזה טוב ורצוי. אני מדברת על לימודים של כיתה יחד.

אם בגילאי 4, 5, 6 זה עדיין אפשרי איכשהו ללמוד בקבוצה, כי יש אצל הילדים (רובם, לא כולם) צמא חזק לדעת לקרוא, הרי שלאחר מכן זה כמעט מטורף.

הבן שלי מאד מאד נהנה בגן חובה וסיים חוברות עבודה של כיתה ב' בגן חובה בהתלהבות רבה. עשה את זה ממש מתוך עצמו ובחשק רב. אח"כ בכיתה א' ב' ג' התחיל ממש לסבול, ולדעתי זה בגלל שאז מתחיל תהליך "הדחיסה". כבר אין באמת מה ללמד. עכשיו כבר כל אחד צריך לבחור לעצמו, וכשזה לא קרה, בני סבל.

תודה לכולם. כבר כמעט התייאשתי מתגובות, והנה זה הגיע!

עשב השדה, באיזה גיל כל אחד משניהם התחיל בחינוך הביתי?
תוכלי לספר קצת במה הם עסקו?

לי יש בת 22 ובן 18.5
עברנו את מרבית גיל ההתבגרות עם הבת בבית'ס והבן מ14 בחינוך ביתי
פחות או יותר, עם תלאות ושעורים קשים בדרך
עם הרבה כעס ואגו פגוע ותחושת כשלון (לא ממני רב הזמן)
אצל הבן
שניהם פרחים היום הכל נרגע והפך לשפוי
היא כבר בדירה משלה ועצמאית לחלוטין
הוא איתי מאריך את ילדותו, לומד לקבל את אהבתי הטוטאלית
לחפש מה הוא רוצה
זכיתי ליחסים קרובים עם שניהם ,וליבי למד להתרחב

אני לא זו שפתחה את הדף אבל נהנתי לקרוא, תודה בשמת א @}

אוי, את מבקשת דוקטוראט (-:
נורא קשה לי לכתוב את זה לפי "הזמנה". בדפים אחרים אני לפעמים כותבת ככה באופן פזור.
למשל, אתמול ראיתי כמה דברים שכתבתי בדף על המושלמות, לגבי תהליכי למידה אצל ילדי.
יש עוד דפים בנושא, אני זוכרת שגם בהם כתבתי אבל לא זוכרת מה הכותרות שלהם.
אצלנו יש בת 11.5 ובן 6.5 כרגע.
הבת אוהבת לקרוא, לשחק עם אחיה, לכתוב, לנגן, להלחין, ללכת לספריה, לכתוב את כתב העת שייסדה עבור אחיה ולהפיץ לחברותיה, לשחק עם חברים, ולפי בחירתה היא הולכת לחוגים חמישה אחה"צ בשבוע!!!! קטלני לגבי, מלהיב לגביה.
לפחות, יומיים הם חוגים קרובים לבית, שהיא יכולה ללכת ולחזור לבדה, כי עוד אור.
היא מאוד מוסיקלית ולומדת בקונסרבטוריון: היא שרה במקהלה (ועכשיו לוח חזרות מטורף עם האופרה הישראלית, על "כרמן"), מנגנת בחליל צד וגם חברה בתזמורת כלי נשיפה, ולומדת תיאוריה. זה כבר שלושה ימים בשבוע שם...
שני "בקרים" בשבוע תפוסים בפעילויות של החינוך הביתי: מפגש חברתי קטן, וסיורים לימודיים. לא בדיוק בקרים, יותר איזור הצהריים...(נגיד מ-11 עד 15 בגדול).
הבן עוסק קצת בכתיבה (זה מתגבר מיום ליום), אוהב לשחק עם אחותו, עם השכנים, עם בני הדודים (גם כן שכנים) ועם החברים שלו, הולך לחוג אחד בקונסרבטוריון, נהנה לשחק כדורגל עם אביו ועם חבריו, ועוד ועוד.
בגלל המפגשים והחוגים, אנחנו מבלים יותר מדי זמן במכונית )-:
אבל מנצלים את זה לצרכים לימודיים הרבה פעמים. למשל, הילדה לוקחת איתה את ספרי האנגלית ובדרך אנחנו עושות שיעור אנגלית, כשאני נוהגת והיא מאחורי. או שיעור בניווט (עם אטלס המפות). או שיעור בתמרורים. או כל דבר שהוא.
מקווה שזה קצת נותן מושג. על משהו מהחיים של משפחה אחת.

מקפיצה את הדף בתקווה ש...

בדיוק חשבתי לפתוח דף לדיון בגילאים מ13 עד22 נגיד
איך נראתה ההורות ואיך בחרו המתבגרים את דרכם , איזה בעיות ופתרונות זה הוליד
תודה על פתיחת הדף

מעין דף בלוג מה אעשה כשאהיה גדולה

אם אני זוכרת נכון יש את נגה שפרון ששיתפה קצת מחוויותיה בבית...

ניסיתי את מזלי בדף אחר (קיים), אבל הרייטינג היה נמוך, ולכן אני מנסה לפתוח דף חדש עם כותרת משלו. אולי הפעם ההיענות תהיה גבוהה יותר...

אנחנו בחינוך ביתי 6 חודשים עם ילד בן 8. הולך מדהים. כרגע החינוך הביתי מתרכז בעיקר בבליעת ספרים. כרגע הלהיט הוא הארי פוטר.

מכיוון שאנחנו לא ממש בקשר עם משפחות חינוך ביתי אחרות (גרים בעיר במרכז הארץ), חסר לי במידה מסוימת העניין של החלפת חוויות. יש שני דברים שמעניינים אותי במיוחד:

א. לגבי ילדים בגילאי 6 ומעלה (נניח 6, 8, 10, 12, 15...) מעניין אותי לדעת מה מתרחש בפועל במהלך היום. נניח לתאר איזשהו "שבוע ממוצע" או משהו כזה, אצל משפחות אחרות. אצלנו ההתמקדות היא בקריאה של ספרים עלילתיים (לפחות בתקופה האחרונה). משהו כמו 6 שעות ביום בממוצע, ובהתלהבות רבה. שאר הזמן (נניח שעתיים ביום) קצת השתעשעות על המחשב.

ב. לגבי ילדים הרבה יותר גדולים, נניח בגיל 13 או 15 או 18 או אפילו 22, מאד מעניין אותי לשמוע במה התמקדה הלמידה של הילד, לאן הוא כיוון את זמנו, איזה מקצוע הוא בחר בתור פרנסה, האם בגיל צעיר (אולי 14 או 15) הילדים הגדולים האלה נוטים לצאת לעבוד בעבודות שמתאימות לנוער בגיל מוקדם יחסית לילדי בית ספר? (זה דבר למשל שדווקא חשוב לי - אני חושבת שנכון וטוב להתחיל לעבוד בגיל צעיר כזה) האם קראו המון ספרים עלילתיים? עסקו המון באמנות? במתמתיקה דווקא? אני יודעת שאין המון המון משפחות עם ילדים כל כך גדולים בחינוך ביתי, ולכן מאד אשמח ואודה אם אלה שכן קיימות יספרו קצת וישתפו קצת. זה נותן המון השראה וחומר למחשבה, וזה חשוב לי, אז תודה מראש.