זה קצת מורכב העניין הזה של אמא אחרי לידה.
משכב לידה- שישה שבועות. יש כאלה הנוהגות בכלל לא לצאת מן הבית בזמן הזה. זהו זמן עדין ביותר, הגוף עדיין מחלים מהלידה ולא כדאי להתאמץ. הזמן הזה הוא גם חשוב ביותר בכדי לתת לאמא ולוולד להכיר זה את זה בכל המובנים. זה לא בא באופן מיידי האהבה שלנו לתינוק, זהו בדיוק הזמן שצריך להקדיש אך ורק לתינוק/ת.
שנתיים! שנתיים על פי ההלכה היהודית, אשה נחשבת "אחרי לידה".

אמא אחרי לידה ובמיוחד אמא מניקה צריכה לדאוג גם לעצמה.
שאלי את עצמך: האם את אוכלת ארוחות מסודרות לפחות חמש ארוחות ביום? כדאי לקרוא על תזונת אמהות מניקות.
שותה מספיק מים?
נחה מספיק?


איש שעושה הכל,ממש הכל בבית, אבל גם הוא בדכאון אחרי לידה ובורח בכל הזדמנות לסיגריה וקפה אצל השכן.
מה פירוש דיכאון אחרי לידה? מה הוא אומר לך? הוא מרגיש מוזנח? אולי במקום
איש שעושה הכל,ממש הכל בבית
שיעשה יותר עם התינוקת? שיחתל, יערסל, ישיר לה, ידבר אליה, יביא לך אותה להנקות הלילה-אם היא לא ישנה איתכם, במקום שיטפל בבית שיטפל בך ובתינוקת, שירגיש שהוא חלק מהמשפחה ולא שהוא סרח עודף ומשרת, נניח. את לא סיפרת בדיוק, אז זה הרושם שנותר שהוא לא מטפל בתינוקת ומרגיש מוזנח. אם זה העניין אז פשוט לתת לו תפקיד.
כולנו זקוקים לחיבוק, גם האיש שלך. אז חבקי אותו המון ותני לו להרגיש חלק מהמשפחה

בעצם משכב לידה זה חודש וחצי ובאמת התאוששתי מהר מבחינה גופנית, אבל כנראה צריך לתת ל"אחרי לידה" הנפשי יותר זמן..
שנתיים! שנתיים על פי ההלכה היהודית, אשה נחשבת "אחרי לידה".
אגב, גם בבאופן זה ככה

יולדת היא במצב תמידי של חולה המתאושש משפעת ועצביו חשופים רגשית. אין פלא שאת סחוטה. תני לעצמך להתפנק, ותרי על 90% מהדברים שעשית קודם (כלומר, ותרי על כל מה שלא קשור לתינוקת או לטיפול פיזי בעצמך) ותראי איך בהדרגה את עולה ומתחזקת ומצליחה לחזור לרובם, עם הזמן. "עם הזמן" זה לא תוך חודש ולא תוך 3 חודשים וגם לא חצי שנה.

אני מנסה לחזור לקצב החיים שלי וזה כנראה לא אפשרי. מה שכתבתם וגם הקישורים עוזר לי להבין שבעצם אני עדיין יולדת, מותר לי לא להספיק כלום בבית למרות שאני פה כל היום, כי אני אמא וזה יותר חשוב. בעצם משכב לידה זה חודש וחצי ובאמת התאוששתי מהר מבחינה גופנית, אבל כנראה צריך לתת ל"אחרי לידה" הנפשי יותר זמן..


לי היתה תקופה מאד טובה מיד לאחר הלידה. במשך יומיים כמעט לא יצאתי מהחדר, היינו כל היום במיטה במגע עור-אל-עור, טיפלו בי, האכילו אותי, עזרו לי עם ההנקה, עם התפרים, עם התינוקת החדשה. הכל עשתה הדולה פוסט-פארטום שמגיעה לכל יולדת בהולנד הביתה. היא היתה פה שמונה ימים, ובסופם עזבה בית מצוחצח, יולדת מתחזקת, והורים בטוחים בעצמם. גם בישראל יש דולות כאלו, את אמנם תצטרכי לשלם על השירות בעצמך, אבל הוא שווה כל אגורה. בעיניי, זה חשוב לא פחות מלידת הבית.

יהיה בסיידר...

את ממש בהתחלה וזו תקופה קשה להרבה נשים.

לי החודשים הראשונים היו סיוט. ההנקה מאוד כאבה לי - הפטמות שלי היו רגישות מאוד (אחרי שנים של הנקות - שני ילדים ושנתיים כ"א - קיבלתי בונוס. השדיים שלי לא רגישים יותר, אפשר לשחק בהם...), ואפילו שהתפיסה היתה נכונה, זה כאב. ההנקות היו ארוכות, שעה, שעתיים, שלוש. כל הגוף שלי כאב: התפרים, רצפת האגן, הגב, השדיים. בכלל, הרגשתי שהכל קורס סביבי. הרגשתי שלא מבינים אותי, לא יודעים מה אני צריכה. הרגשתי ריחוק מבנהז"ש שנמשך כמה חודשים טובים. הרגשתי גם הכרת תודה כלפיו אבל היו מתחים. היתי עיפה. לא הבנתי איך אמהות מטיילות בחוץ, כל מה שרציתי היה להיות בבית במיטה איתה ולנסות לישון כל הזמן. וגם דיכא אותי לישון כל הזמן. גם היא היתה תינוקת חורף, ואצלנו כשגשום צריכים להוריד תריסים, כי החלון לא ממש אטום. אז היה חשוך ומדכא. בלילות הארוכים מול הטלויזיה (בלילה היו סרטים גרועים בסינית...), כשהנקתי ללא סוף, ניסיתי לעודד את עצמי שאם לא היתי מניקה, אולי היתי יושבת עכשיו עם תינוקת שיש לה דלקת אוזניים. לפעמים קראתי ספרים מצחיקים תוך כדי הנקה וזה היה קצת מעודד אותי (עשיתי אז מנוי בספריה והיתי לוקחת 6 ספרים כל פעם... תביני כמה הנקתי בלילות). אחה"צ ובערב התינוקת שלי היתה בוכה ללא סוף, שעות רבות. אצלי בידיים וצורחת צרחות אימים, בשיא שלה היא היתה צורחת 8 שעות ברציפות (עם הפסקות להנקות). לא עזר שום דבר שעשיתי.

לא חשבתי להפסיק להניק, כי אני טיפוס קיצוני ולא מוותרת לעצמי, אבל שנאתי כל רגע. עודד אותי שידעתי שזה יהיה קצר השלב הזה. לא נתתי אף בקבוק כי לא היה לי כוח להסתבך עם חישובי ארוחות. ידעתי שאם אני בהנקה מלאה נטו, אני בשטח בטוח. יש מספיק חלב ולא צריך לחשוב על זה.

ואכן, בפרספקטיבה של שנים, זה היה קצר. היה שיפור דרמטי בגיל 4 חודשים ואח"כ בגיל חצי שנה, בגיל שנה, כל הזמן זה הלך והשתפר. אני זוכרת שציינתי לעצמי שמגיל 4 חודשים ההנקה כבר היתה קלה ונוחה. הנאה פיזית זה לא היה אף פעם, רגשית - בהחלט כן, מהגיל הזה. ההנקות היו קצרות ומרווחות - פה כבר זה עניין של גישה, אני לא הנקתי על כל פיפס, אלא כן השתדלתי ליצור לו"ז לא קשיח של הנקה כל שעתיים וחצי או שלוש, שיהיו ארוחות, שאר הפינוקים לא היו של הנקה אלא פשוט נשיאה ודיבורים ותשומת לב. כל הנקה טובה היתה מבחינתי ארוחה, ונתנה לי אח"כ מבחינתי "פס" לכמה שעות שבהן יכולתי גם לצאת מהבית. ידעתי שיש מספיק חלב בכל ארוחה כזו, כי היתי בהנקה מלאה ללא כל חריגה. התחלתי ליהנות ממנה יותר ויותר, הכל נרגע. התחלתי לצאת יותר איתה ביום, ולישון טוב יותר בלילות (היו הנקות, אבל קצרות), חזרתי והתקרבתי לבנהז"ש. לקחתי קל יותר את הביקורות כלפי על הדרכים שבחרתי. ההנקה הלכה והתגלתה יותר ויותר כנכס. לא צריך לצאת עם ציוד. לא צריך לחשוב כמה התינוק אכל. אין בקבוקים שצריך לחטא או להכין באישון ליל. הקקי לא מסריח. נסענו לחופשה כשהיתי בהנקה מלאה, כמעט בלי ציוד, כמה חיתולים ובגדים וזהו. ראינו את האמהות עם המזוודות של הבקבוקים וחייכתי לעצמי.

עם הילד השני זה לא קרה, זה הרבה יותר קל. והוא גם לא בכה כל כך הרבה.

את קרובה לסוף התקופה הקשה ביותר.

אני מנסה לחזור לקצב החיים שלי וזה כנראה לא אפשרי. מה שכתבתם וגם הקישורים עוזר לי להבין שבעצם אני עדיין יולדת, מותר לי לא להספיק כלום בבית למרות שאני פה כל היום, כי אני אמא וזה יותר חשוב. בעצם משכב לידה זה חודש וחצי ובאמת התאוששתי מהר מבחינה גופנית, אבל כנראה צריך לתת ל"אחרי לידה" הנפשי יותר זמן..
בדיוק @} @}

וגם

_זו לא ההנקה. זו האמהות שסוחטת, מתישה, תופסת כל פינה בזמן ובגוף.
מנוחת אחריות בין שתי הנקות תעשה לך הרבה יותר טוב מלדלג על הנקה אחת._

אני פשוט צריכה אוויר, ומרגישה שההנקה סוחטת אותי.

זו לא ההנקה. זו האמהות שסוחטת, מתישה, תופסת כל פינה בזמן ובגוף.
מנוחת אחריות בין שתי הנקות תעשה לך הרבה יותר טוב מלדלג על הנקה אחת.

גם היועצת הנקה אמרה שעדיף למשוך לפחות עד גיל חצי שנה.
זהו מתכון להפחתת ייצור החלב ולגמילה לפני הזמן לא חשבתי על זה. אני פשוט צריכה אוויר, ומרגישה שההנקה סוחטת אותי.

יש לך אפשרות לשאוב ושהמטפלת תיתן את זה לתינוקת? יש לי אפשרות כזאת, יש לי גם אפשרות שהמטפלת תביא לי אותה לינוק.
אני מנסה לחזור לקצב החיים שלי וזה כנראה לא אפשרי. מה שכתבתם וגם הקישורים עוזר לי להבין שבעצם אני עדיין יולדת, מותר לי לא להספיק כלום בבית למרות שאני פה כל היום, כי אני אמא וזה יותר חשוב. בעצם משכב לידה זה חודש וחצי ובאמת התאוששתי מהר מבחינה גופנית, אבל כנראה צריך לתת ל"אחרי לידה" הנפשי יותר זמן..

למה את מרגישה צורך בתוספת? אם זה בשביל לרווח הנקות- זה יקרה בכל מקרה ממש או-טו-טו...
האמנם? מתי זה אמור לקרות? אני ממש מקווה..

אני חושבת שהציפייה העיקרית היתה שאני אהנה מזה, ואני מגלה שלא.
היי! תני לעצמך קצת זמן להתאקלם
למה את מרגישה צורך בתוספת? אם זה בשביל לרווח הנקות- זה יקרה בכל מקרה ממש או-טו-טו... ולפעמים כשנותנים בקבוק ההנקה "הולכת", יש בלבול פטמות וחבל (יש כאלה שאצלן זה לא קרה... בגלל זה כתבתי לפעמים)- אבל אני אישית לא הייתי לוקחת את הסיכון של לאבד את ההנקה, אם זה לא ממש הכרחי. עוד טיפ-טיפה זמן תוכלי לתת פרי מרוסק (אפשר גם עם חלב, שיהיה דליל)- בכפית, ואז תרד הנקה אחת, ועם הזמן עוד אחת ועוד...
אני לא מעבירה ביקורת, מבינה שזה קשה- הייתי שם בעצמי, פעמיים (ברצף...). אבל זה כל כך שווה את זה. ואם אין לך בעיה בהנקה- למה ליצור לך אחת כזו?
אני מנסה להתנסח בעדינות, אבל זה לא הצד החזק שלי וקשה להבין את הטון דרך מילים כתובות @}
מקווה שתקראי את הדברים בטון האמפתי שבו נכתבו...

אם כבר תתני בקבוק- עדיף שמישהו אחר ייתן, ועדיף בכלל שלא תהיי בסביבה- זה יעזור למניעת בלבול פטמות. (וגם ככה תוכלי להתאוורר)
אני חזרתי ללמוד כשהבכור היה בן 4-5 חודשים, בכל פעם לשעות בודדות. נתתי סימילאק, כי לדעתי זה בטל בשישים לעומת ההנקות המרובות שהיו לנו (נגיד 3-4 בקבוקים בשבוע)- מה גם שהוא לא היה שותה מהבקבוק "ארוחה" אלא שותה קצת ומחכה לי...

ללידה אולי הייתי מוכנה-עד כמה שאפשר- אבל בטוח לא למה שאחריה.
אוריה נאה, והרי זה אחד הדברים החשובים, שהרי הלידה היא רק הקדמה למה שיבוא אחר כך, למרות שאף פעם אי אפשר באמת להיות מוכנים לאמהות.
אני כל כך מרגישה אותך, מרגישה בקושי שלך ואפילו שזה בוירטואל, אני מרגישה שאת מנסה בכל הכוח להפחית את הקושי.
אז דבר ראשון, כולנו כאן אימהות וכולנו היינו פחות או יותר באותו מצב.
אני מבינה שאת עדיין מניקה שזה דבר נהדר וכל הכבוד לך! בדרך כלל בגיל שלושה חודשים ישנה קפיצת גדילה אצל תינוקות.
מציעה לך לקרוא על הנקה ב מדור הנקה ומשם גם להכנס ל ציצי זה לא רק אוכל. יש גם את המאמר הכל על הנקה וכדאי לך לכתוב את המילה "הנקה" בקובית החיפוש בצד שמאל למעלה.
למה בעצם את רוצה לתת לתינוקת בקבוק-חלב ביום? זהו מתכון להפחתת ייצור החלב ולגמילה לפני הזמן, מה גם שבגיל הזה זה לא מומלץ והתינוקת אף עלולה להתבלבל. מוזר לי שיועצת הנקה ממליצה על דבר כזה. יש לך אפשרות לשאוב ושהמטפלת תיתן את זה לתינוקת?
יש פה יועצות הנקה, אני מקווה שהם ייכנסו וייתנו לך עצות.

אני מרגישה שלא אהיה אמא טובה מספיק כי אני לא יכולה לממש את האידיאלים הטבעיים האלה.
את חייבת ללמוד לשחרר את המקום הזה. לא לכל אמא מתאים להיות בבית, יחד עם הילדים גם אנחנו גדלים ומגלים דברים על עצמנו שלא ידענו קודם. את במסע עכשיו, עזבי אותך מאידיאלים דמיוניים, תני לעצמך ללמוד איפה את ואיך את האמא הכי טובה שאת יכולה להיות, זאת האמא הכי טובה של הבת שלך. תהיא בטוחה שעדיף לה אמא עובדת ומאושרת שיש לה מה להעניק מאשר אמא בבית ובדיכאון.

יש לנו עז חולבת ויועצת ההנקה אמרה לי לברר עם נשים שניסו לתת את זה בתור תוספת, שזה יכול להיות יותר טוב ממטרנה ודומיה. אתן יודעות משהו?
לא סגורה בכלל על העניין ועוד לתינוקת כל כך צעירה. חלב עיזים מתאים לגדיים, חלב פרה מתאים לעגלים וחלב אם מתאים לתינוקות אדם. חושבת שבגיל כזה עדיף, למרות כל הבעסה שבעניין, לתת תחליף ואחרי גיל חצי שנה אפשר לתת שקדיה (אם מדובר בבקבוק אחד ליום) או חלב אגוזים אחרים (יש איזה דף על זה).

תודה רבה על התמיכה וההקשבה. עכשיו הרבה פחות קשה, וכבר מזמן החברים קלטו שאפשר ורצוי לבוא אלינו,ויצאנו המון, והיו המון ימי שמש בחורף הלא חורפי הזה (לא נעים להנות מזה..), ורק עכשיו אני בכמה ימי משבר שוב...
לא יודעת למה לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב כאן. זה משחרר ועוזר, ומרגש לקרוא את התגובות.
אני חוזרת לעבודה שבוע הבא, כל יום אחה"צ, אז אני לוקחת בייביסיטר קרובה ואוכל להמשיך להניק.
זה בדיוק נכון מה שאמרתן על הציפיות,כי חלמתי להשאר בבית עם הילדה עד איזה גיל שאצליח, אבל חייבת לחזור מבחינה כלכלית וגם לנסות לראות אם זה מה שיעזור לי להתאוורר..
יש עוד מעט חופשת פסח אז אני מקווה שזה יעשה נחיתה רכה.
אני חושבת שהציפייה העיקרית היתה שאני אהנה מזה, ואני מגלה שלא. ממנה כן, מאוד, ולכן זה מתסכל שלא כיף לי להניק, הקצב של החיים סביבה איטי לי מדי, כ"כ הייתי רוצה כן! להיות בבית וליהנות מזה- אני מאוד אוהבת להיות בבית אבל היה יותר כיף לפני זה. אני מרגישה שלא אהיה אמא טובה מספיק כי אני לא יכולה לממש את האידיאלים הטבעיים האלה.
אני חושבת עכשיו לנסות לתת לה בקבוק פעם ביום ולראות אם זה יקל עלי. יש לנו עז חולבת ויועצת ההנקה אמרה לי לברר עם נשים שניסו לתת את זה בתור תוספת, שזה יכול להיות יותר טוב ממטרנה ודומיה. אתן יודעות משהו?

גם אצלי בלידה הראשונה היתה תקופה קשה בהתחלה. מזדהה מאוד עם הלבד הזה של אחרי הלידה. אצלנו האיש חזר לעבודה ואני נשארתי עם הבכורה לבד בבית, הפרידה הראשונית שלי ממנו אחרי חופשת הלידה היתה ליומיים רצופים כולל לילות. בו בלילה שהקטנה חטפה את מתקפת הגזים (או געגועים לאבא? או בדידותה של אמא?) הראשונה. היא בכתה כל הלילה וכל היום ואני איתה. בכלל פחדתי להשאיר אותה בחדר לבד ישנה לרגע שלא תתעורר חלילה ואני לא לידה, פחדתי לתת לה לישון מחוץ לחדר כי החתולים היו עלולים להפריע לה לישון (?) הייתי טריה, ירוקה וכן, גם לחוצה.
במשך חודש פלוס לא יצאתי כמעט מהחדר ולא הורדתי את התינוקת מהידיים... היה חם ושתינו סבלנו מחוץ למזגן והיה כזה רק בחדר השינה. לקח לי זמן לשחרר וללמוד להיות עצמאית עם תינוקת, מעולם לא הסתדרתי עם ילדים לפני כן ועכשיו פתאום הייתי איתה לבד, אין מי שידגים לי איך לאמבט, איך להרים, איך להרדים, איך לעשות גרעפס נאדה רק אני והיא (ואבא שמפחד ממנה יותר ממני...). בשלב מסויים הצטרפתי לקבוצת אמהות בדיאדה שדי איפסה אותי ונתנה לי ביטחון באמהות שלי. אחרי זה כבר עמדתי על הרגליים בחוזקה ויציבות.
בלידה השניה זה לא חזר על עצמו. התקופה הראשונית עם הבן היתה הרבה יותר קלה, היה לי הרבה יותר ביטחון באמהות שלי ודברים הלכו ממש בקלות (בעיקר בגלל הביטחון) כשבן הזוג חזר לעבודה ונשארתי עם שני הילדים לבד בבית לקח לי בדיוק שבוע להתאפס ולחזור לשגרה (יש על זה בבלוג שלי) ברוכה.
נקודת אור, לא? בלידה הבאה זה בטח ילך לך הרבה יותר קל.
כן. זה קשה כשאין לנו שבט אמיתי. קבוצת אמהות סביב המדורה. בעסה.

סיפורי פוסט פרטום . תמצאי שם סיפורים שתוכלי אולי להזדהות איתם.

_יחד עם בכי כל היום,הסתגרות בחדר אפלולי כי אין אור יום- קפוא בחוץ,גם מחוץ לחדר,ולבד.לבד.
איש שעושה הכל,ממש הכל בבית, אבל גם הוא בדכאון אחרי לידה ובורח בכל הזדמנות לסיגריה וקפה אצל השכן.
חברים שלא מבקרים כי צריך לתת ליולדת לנוח,גם לדעתנו._
מזדהה ממש. אני גם לא אחרי לידה ראשונה בתקופה הראשונה הזאת שאחרי הלידה מטפסת על קירות מרב בדידות. אם יש חברות שאת מרגישה מאד פתוחה אתן ויכולה גם לבקש שילכו כלא יהיה לך נוח- תגידי להן שיבואו
ברור שלא לארח במובן המילולי של להכין כוס קפה ועוגה לאורחים, אבל כן, בהחלט, שיבואו חברים, שמרגישים בנוח להכין את הקפה לעצמם וגם ישטפו כלים אחרי זה...
זה ממש עוזר ומעודד.
פעם חברה טובה סיפרה לי על התקופה הראשונה אחרי הלידה הראשונה, היא אמרה שאנשים אמרו לה: כן-כן זה קשה אבל עובר. זה כל כך עיצבן אותה! היא אמרה לי: חשבתי שאין להן שמץ של מושג מה עובר עלי ומה הולך בבית שלי ושזה לעולם- לעולם לא יגמר. בסוף זה פשוט עבר...
תחשבי שעם כל הטבעיות שיש במה שקרה לך מעבר קיצוני- מעבר להורות. כמו שהתינוק מסתגל לעולם כך את מסתגלת להיותך אמא וזה אף פעם-אף פעם לא כמו שחשבת שיהיה.
לא יודעת אם זה יעזור לך אבל מה שעזר לי זה לשחרר בדחיפות את כל הציפיות (קל מאד להגיד...מצד שני לפעמים האסימון נופל מהר) ולזרום עם מה שיש, לסלוח לעצמ על המחשבות ה"רעות" ועל הבית המלוכלך וכו', להקשיב להעצמי ולקוות לטוב.

לפני הכל חייבת להגיד לך, שזה מדהים שילדת עם השק, זה נראה לי פשוט מהמם (לא יודעת למה, מדמיינת לעצמי את הלידה הבאה ככה, עם השק- בלידות הקודמות פקעו לי אותו מלאכותית)


תחזיקי מעמד, זה משתפר כל הזמן, ואת לקראת סוף התקופה הקשה @}
עכשיו מבקרים אתכם חברים?
הזמיני חברים, צאי מהבית עם הילדה, כן כן למרות מזג האוויר, תעטפי טוב ותצאי להתאוורר.
אני זוכרת הקלה משמעותית כשהילדים הגיעו לגילאים של 3-4 חודשים בהנקה- המרווחים גדלים ומרגישים יותר טוב בכללי.
הקלה נוספת הייתה בגיל 6-7 חודשים, שאז מתחילים "לנשנש" מוצקים ויש הפסקות ביניקה.


חשבתי שיהיה לי כיף להניק ולגדל אותה, וזה לא ככה. כל האידיליה הטבעית שלי התנפצה לי בפנים.
נראה לי שזה הדבר הכי קשה בהורות. שיש איזה חלום על "איך הדברים אמורים להיראות"... זה משהו שכולם עוברים ברמה כזו או אחרת.


_יחד עם בכי כל היום,הסתגרות בחדר אפלולי כי אין אור יום- קפוא בחוץ,גם מחוץ לחדר,ולבד.לבד.
איש שעושה הכל,ממש הכל בבית, אבל גם הוא בדכאון אחרי לידה ובורח בכל הזדמנות לסיגריה וקפה אצל השכן.
חברים שלא מבקרים כי צריך לתת ליולדת לנוח,גם לדעתנו._ שוב, ועוד
אני דווקא לא מבינה את הקטע הזה שלא מארחים אחרי לידה. כלומר- ברור שלא לארח במובן המילולי של להכין כוס קפה ועוגה לאורחים, אבל כן, בהחלט, שיבואו חברים, שמרגישים בנוח להכין את הקפה לעצמם וגם ישטפו כלים אחרי זה...
אחד הדברים הראשונים שהיו לי בראש אחרי הלידה- זה מתי כבר המשפחה שלי תבוא לראות את התינוק ואותי. הם לא רצו לבוא (כדי לא להפריע)- אבל שיכנעתי אותם, הייתי חייבת אותם שם איתי.
ביום הלידה, אחרי הצהריים היו אצלי בערך 20 אנשים (לידה ראשונה בבית חולים)- משפחה שלי ושלו (הורים אחים ואחיות), וגם כמה חברים. זה הרגיש ממש כמו שבט ונתן לי תחושה כל כך טובה.
בלידה השניה כבר לא הייתי צריכה לשכנע, כמה שעות אחרי הלידה (ילדתי לפנות בוקר, בצימר של אילנה ואז הלכנו לישון)- באו 2 אחיות שלי עם הילדים והיה ממש מושלם.

נכון שאשה אחרי לידה צריכה לנוח אבל זה לא אומר להיות בהסגר, להיפך- לבוא, לעזור, לתת כתף ותמיכה...


_עכשיו המתוקה בת 3 חודשים, כבר כיף לי איתה וטוב,לפחות יותר מההתחלה, אבל כל פעם שאני נזכרת בבדידות שאחרי הלידה בא לי לבכות.
חשבתי שיהיה לי כיף להניק ולגדל אותה, וזה לא ככה. כל האידיליה הטבעית שלי התנפצה לי בפנים._
נראה שמה שמציק לך היא החויה של החודש הראשון, והוא עבר... העיבוד שלו חשוב- שבי עם חברה טובה, או אפילו עם איש מקצוע אם יש אפשרות (אם את רוצה לדבר- odeliaido ב- walla.com- אשמח לתמוך בך, ואם את גרה בסביבתי אוכל לבוא לארח לך חברה ולעזור).
אבל חשוב שתפנימי שהתקופה עברה. זה מאחורייך. עכשיו פותחים דף חדש, והעתיד יהיה יפה יותר.
מחדשים קשרים עם חברים (אם התרופפו), יוצאים החוצה, גם במזג אוויר קריר (כמובן לא בסופות וכו' אבל בהפוגות- כן, בהחלט!), עושים מה שטוב לך. וכמובן הרבה מחשבות חיוביות והיגדים חיוביים.

רק טוב @}@}@}

הבנתי שחזרת לעבוד, בערב? אז זאת כבר התאווררות טובה. אם זה לא מספיק חפשי חלון נוסף לאוורור (שוב- יכול להיות גם יחד עם התינוקת- למשל טיול בחוץ עם מנשא או אפילו עגלה, או תחביב בשעות שהיא ישנה).

קוראת אותך, מכירה את המקום שאת מתארת, ניפוץ הפנטזיה.
יש רגעים שאני מרגישה ממש כמוך. יש רגעים שלא.
ואת? יש לך רגעי למטה ורגעי למעלה?

כבר מזמן נכנסתי לראש הטבעי הזה.
בהשפעות משכנה ומבדיקה שהעלתה שאני רגישה כמו כולם לקמח לבן וחלב.
אוכלת בריא,עושה יוגה כל יום. רק טבעי היה שאתעניין בלידות טבעיות במשך כל ההריון...
חקרתי את העניין לעומקו בכל הדרכים, עד שחשבתי שאני כבר מוכנה ללידה בלי קורס הכנה.
ללידה אולי הייתי מוכנה-עד כמה שאפשר- אבל בטוח לא למה שאחריה.
רציתי ללדת במרכז טבעי בבי"ח,הבית שלנו רחוק מכל מקום אז לא לקחתי בחשבון לידה בבית.
בחודש התשיעי הייתי ממש לחוצה מהמחשבה על לידה, ושבועיים לפני הלידה שיחות עם גיסותי ששתיהן ילדו לידה ראשונה בבית העלתה לי את האפשרות,גם כביש חדש קרב אותנו למרחק חצי שעה מבי"ח. נפגשנו עם המיילדת שיילדה את כולן במשפחה.. והחלטנו ללדת בבית.
לא פחדתי מסיבוכים, גם כי קראתי על לידות בית וגם כי היה לי הריון מ ו ש ל ם, כמעט לא מורגש. ידעתי והרגשתי שיהיה בסדר.
באמת היה בסדר- מבחינה בריאותית לפחות, תודה לאל. מבחינה נפשית- קצת פחות.
עם כמה שקראתי ושמעתי על צירים, הייתי מופתעת מעוצמת הכאב. לא ידעתי איך להתמודד איתו.
עמיחי היה מדהים.
הוא, שפחד מהלידה ולא רצה להיות אתי שם כי הרגיש לא שייך לעצם הלידה (כשדובר בבי"ח), עשה הכל בזמן הצירים- עיסה, שר שירים, שפך מים חמים על הגב, הרתיח מליון סירי מים לאמבטיה- היתה הפסקת חשמל והדוד לא הספיק. כן כן, איך שהתחילו הצירים (זה היה בחנוכה) התחילה גם סערה רצינית בחוץ, שארכה כמה ימים ונתנה הרגשה מוטעית שתהיה שנה גשומה..
אז חמש שעות של צירים עם הפסקות חשמל שבין לבין כל התנורים בבית (קראוון) פועלים, כדי שיהיה חם כשהתינוק ייצא (לא ידענו אם בן או בת אבל שיערתי-בן), המיילדת דווקא שמחה שיש חושך ונרות כי זה טוב לצירים ולרוגע שלי (איזה רוגע??) אני בעולם אחר. המיילדת ועמיחי תומכים ועוזרים מאוד ברגעי הייאוש הלא נגמרים. כאבים שלא הכרתי מעולם.
חצי שעה של לחיצות כואבות בטירוף- והתינוק בחוץ,יחד עם שק מי השפיר. רגע- אני בודקת- זו בכלל תינוקת..
אבל הייתי כל כך בהלם מהעניין שזה בכלל לא שינה כלום.
אולי רק הוסיף להלם. שנמשך בערך חודש.
יחד עם בכי כל היום,הסתגרות בחדר אפלולי כי אין אור יום- קפוא בחוץ,גם מחוץ לחדר,ולבד.לבד.
איש שעושה הכל,ממש הכל בבית, אבל גם הוא בדכאון אחרי לידה ובורח בכל הזדמנות לסיגריה וקפה אצל השכן.
חברים שלא מבקרים כי צריך לתת ליולדת לנוח,גם לדעתנו.
בית שלנו שכמעט אין יום בלי אנשים,נהיה שקט, חוץ מצרחות של תינוקת שאני לא יודעת מה עושים איתה, וצרחות כאב שלי כי ההנקה לא מצליחה. עד שאני מוכנה לקבל עזרה מיועצת הנקה (כי אני אצליח לבד) עוברים כמה ימים עם עזרה לא מקצועית מחברה ופצעים.אני והתינוקת לא רגועות וכשהיא בוכה אז גם אני.
אין לי שניה נחת, אני לא מצליחה לישון מרוב תשישות והתרגשות אבל ממש לא באופוריה ובשמחה ששמעתי עליה מאחרים. רק הלם ותסכול.
בהריון קראתי את עקרון הרצף, מצאתי את האתר הזה וקראתי על בלי חיתולים, הייתי משוכנעת שיהיה לי ממש זורם וקל לעשות הכל, איפה??
עכשיו המתוקה בת 3 חודשים, כבר כיף לי איתה וטוב,לפחות יותר מההתחלה, אבל כל פעם שאני נזכרת בבדידות שאחרי הלידה בא לי לבכות.
חשבתי שיהיה לי כיף להניק ולגדל אותה, וזה לא ככה. כל האידיליה הטבעית שלי התנפצה לי בפנים.
אם העבודה שלי היתה בבוקר הייתי שולחת אותה לתינוקייה. ואני מתלבטת אם להמשיך להניק.
היא מקסימה אמיתית, אבל הלכתי לאיבוד.