על ידי סמדר_נ* » 20 יולי 2014, 03:54
"מעשה בשני גורו" לקוח מ"אני וטלי בארץ הלמה" של שלונסקי (גם הגרסה שיש לי היא גרסה מקוצרת של המקור).
המסגרת של הספר היא תהיות ("למה") של טלי והמספר -- תהיות בתחום הלשוני, שלהן הם מוצאים יחד פתרונות יצירתיים ושנונים. שלונסקי הוא להטוטן שפה אמיתי (מי שקרא את רואלד דאל במקור -- זה סוג שנינות דומה, רק ישן יותר), והספר כולו מלא הברקות יפהפיות, חריזה וירטואוזית, הומור -- וכבוד רב לילדים וליכולת ההבנה והלמידה שלהם. בהקשר הזה, "מעשה בשני גורו", הוא סוג של שיר נונסנס, המוקד שלו הוא הפעלולים הלשוניים -- וברור שאין להתייחס לתוכנו ברצינות רבה מדי.
אני מניחה שהבחירה להוציא את השיר הזה בכרך נפרד (ולשנות לו את השם, לעזאזל!) -- מוציאה אותו מהקשרו ועושה לו עוול.
בעניין זה, אם בעצבון עסקינן, מה שמעצבן הוא האופנה הזו לקחת שיר בודד של משורר קנוני "גבוה" (שלונסקי, אלתרמן, גולדברג), שבמקור הופיע כחלק מקובץ שירים בעל מסה מכובדת, ולהוציא אותו כספר שלם. התוצרים הספציפיים אינם בהכרח גרועים, אבל זה מעצבן כמגמה, כי זה מנתב ילדים -- וגרוע מכך, את ההורים שלהם -- להתמקד באלמנטים חזותיים הרבה יותר מאשר בטקסט. ההנחה האפריורית היא שילדים לא רוצים ולא מסוגלים להתמודד עם מאסות של טקסט, וצריך לחלק אותו לחלקים ולדלל אותו בהמון המון איורים (בהרבה מקרים מדובר באיורים מוצלחים, אבל לא זה העניין). ההנחה הזו נכונה בערך כמו ההנחה האפריורית שילדים אוהבים טעמים מלאכותיים וצבעי מאכל, ואני חוששת שהיא גם באה לשרת אינטרס כלכלי דומה.
"מעשה בשני גורו" לקוח מ"אני וטלי בארץ הלמה" של שלונסקי (גם הגרסה שיש לי היא גרסה מקוצרת של המקור).
המסגרת של הספר היא תהיות ("למה") של טלי והמספר -- תהיות בתחום הלשוני, שלהן הם מוצאים יחד פתרונות יצירתיים ושנונים. שלונסקי הוא להטוטן שפה אמיתי (מי שקרא את רואלד דאל במקור -- זה סוג שנינות דומה, רק ישן יותר), והספר כולו מלא הברקות יפהפיות, חריזה וירטואוזית, הומור -- וכבוד רב לילדים וליכולת ההבנה והלמידה שלהם. בהקשר הזה, "מעשה בשני גורו", הוא סוג של שיר נונסנס, המוקד שלו הוא הפעלולים הלשוניים -- וברור שאין להתייחס לתוכנו ברצינות רבה מדי.
אני מניחה שהבחירה להוציא את השיר הזה בכרך נפרד (ולשנות לו את השם, לעזאזל!) -- מוציאה אותו מהקשרו ועושה לו עוול.
בעניין זה, אם בעצבון עסקינן, מה שמעצבן הוא האופנה הזו לקחת שיר בודד של משורר קנוני "גבוה" (שלונסקי, אלתרמן, גולדברג), שבמקור הופיע כחלק מקובץ שירים בעל מסה מכובדת, ולהוציא אותו כספר שלם. התוצרים הספציפיים אינם בהכרח גרועים, אבל זה מעצבן כמגמה, כי זה מנתב ילדים -- וגרוע מכך, את ההורים שלהם -- להתמקד באלמנטים חזותיים הרבה יותר מאשר בטקסט. ההנחה האפריורית היא שילדים לא רוצים ולא מסוגלים להתמודד עם מאסות של טקסט, וצריך לחלק אותו לחלקים ולדלל אותו בהמון המון איורים (בהרבה מקרים מדובר באיורים מוצלחים, אבל לא זה העניין). ההנחה הזו נכונה בערך כמו ההנחה האפריורית שילדים אוהבים טעמים מלאכותיים וצבעי מאכל, ואני חוששת שהיא גם באה לשרת אינטרס כלכלי דומה.