מזל טוב גם ממני @}
מאד מרגש לקרוא אותך

@} [b]מ ז ל - ט ו ב[/b] @}

[b]אחרי[/b]
מייד אחרי שהפנמתי את השיעור כראוי ילדתי. למעשה, בלילה אחרי שנכתבו הדברים האחרונים פה. הלידה היתה מדהימה מבחינתי והצלחה גדולה ופעם אולי יהיה בי כוח לכתוב את סיפורה ברשת. רק הוסיף שתינוקי לא היה גדול באופן מיוחד למרות הלחץ וההפחדות ועכשיו אני |יד1| איזה כייף.

[b]הנקה[/b]
בשבת הייתי באירוע. אני ותינוקי בן שבועיים חיפשנו מקום שקט להנקה וישבנו בצד עם הגב לקהל. באה חברה שלי עם תינוקת בת חצי שנה והניקה לידי. באה עוד חברה עם תינוקת בת ארבעה חודשים והניקה גם. באה עוד חברה עם פעוט בן שנה וחצי והניקה. ישבנו לנו ככה ביחד. אנשים באו להגיד שלום, מזל טוב, להביא מים, להחזיק יונק/ת שסיים כדי שאמא תוכל לאכול וחשבתי לי כמה זה נכון לי החיים הקהילתיים. כמה הם נכונים לילדים. כמה זה טוב לנשים שנמצאות בהריון ראשון לראות כל כך הרבה מניקות ביחד, לחוות את ההנקה כמשהו חברתי.
עם קטין התביישתי להניק על יד אנשים. בזמן שעבר הבנתי כמה זה חשוב שיראו אותי מניקה.


[u]שיגיעו הדמעות המנקות[/u]
הגיעו, תודה @} ועוד מגיעות.

שיגיעו הדמעות המנקות (())

YYY כמה זמן לקח לי ללמוד את השיעור של הילד שלי יודע לבדו איך להתמודד עם הגודל שלו. בערך שנה וחצי אחרי שהוא כבר נולד , הוד ענקיותו (-:

תודה @} מא שאת פה וקוראת.

[b]שבוע 39[/b] - שיעורים
כבר עמוק בתוך שבוע 39. מתחיל הלחץ - התינוק גדול וממשיך לגדול , אני צריכה ללדת כבר כדי שלא אהיה בסכנה של התערבויות וסיבוכים. עצרתי רגע לחשוב: זה סתם לחץ, הוא לא מקדם אותי לשום מקום. אבל מה אני אמורה ללמוד? על מה השיעור פה? על לא להיות סתם בלחץ? שיעור דיבילי. זה לא העניין. אי אפשר ללמד כזה שיעור.
בסוף הגיעה ההבנה - השיעור הוא בלסמוך על הילד - באופן ספציפי - על הילד הזה. לסמוך שהוא יודע מה הוא עושה.שאם הוא צריך עוד זמן ברחם אני צריכה לכבד את זה, לתת לזה מקום, להאמין שיש לו את הסיבות שלו וגם אם לעולם לא אדע אותן זה בסדר. לזכור שהילדים שלי יודעים דברים שאני לא.
ועוד שיעור - לסמוך על הגוף שידע ללדת גם תינוק גדול. לזכור שהלידה הזאת היא שלי. הגוף שלי - הילד שלי, האחריות שלי ואני אוכל לעשות את זה.
להניח, להרפות לשחרר, לתת לזמן זמן. לעשות מקום לבכי של התרגשות גם עכשיו לפני שהכל קרה - כי אני מאוד מתרגשת והבכי של אחרי כבר יושב לי קרוב, להוציא אותו עכשיו לפני, לתת לו לנקות אותי.

את נפלאה.

כיף ומרגש לקרוא...
{@

[b]שבוע 38[/b]
הבוקר באתי למחשב ועל שומר המסך היתה תמונה שלי מסדרת פרחים לערב פסח. הייתי אז בתחילת, תחילת ההריון ועכשיו אני כבר בסוף ועברתי כל כך הרבה חוויות ואירועים בזמן הזה ותכף יהיה לי ילד - בן - נשמה חדשה שאני נושאת בגופי ותכף תצא לאויר העולם - מופלא.
מופלא בעיני איך בעולם כל כך טכנולוגי שבו יש מכשירים לכל דבר, שבו רופא מספיק עשיר יכול לשים לי מכשיר על הבטן ולראות את הכליות של הילד שלי שנמצא בפנים - עדיין אנשים חדשים מגיעים בדרך טבעית כל כך כמפגש בין גבר לאישה. עדיין אני נושאת בגופי את החיים החדשים עד שהם מבשילים לצאת ולקחת על עצמם את האחריות לנשום בעצמם. יש בזה גם משהו קצת עצוב שהדברים הטבעיים מפליאים אותי יותר מכל טכנולוגיה.
המרגיעון שואל מה את רוצה? אני רוצה ללדת, להרגיש את הלידה, לחבק את התינוק שלי, לפגוש אותו, להניק, לתת לו שם.

[b]ממתינה[/b]

[b]שבוע 37[/b]
אני מלאת גאווה שהגעתי עד הלום ועוד לא ילדתי.

[b]מתרגשת[/b] שבוע 35
מתחיל לבצבץ לו רגש אחר - התרגשות - עוד מעט יהיה פה תינוק. תינוק חדש לגמרי (תינוקות הם תמיד חדשים, לא? טוב אני מתרגשת). תינוק קטן - ידיים ורגליים קטנות, בגדים קטנטנים, תקשורת בלי מילים, הנקה, מנשא - איזה כיף.
אני אוכל להגיד את השם היפה שהוא בחר לעצמו כבר לפני ארבע שנים (ואני שגרועה מאוד בשמירת סודות עוד לא אמרתי אותו כמעט אף פעם בקול רם, אולי בשיחה בודדת שבו הסמנו אליו אני ובן זוגי).
פתאום יום חורפי - הגשם מנקה את האוויר וגם את הנשמה מערפיחי הקיץ עוזר להכין בתוכי את החמימות והביתיות הדרושה לקבלת נפש חדשה לעולם.

אני מסתכלת על קטין - בעוד שבוע וחצי היא בת שלוש והיא כל כך מרגשת.
יפיפיה בתספורת החדשה - אחרי שבועות שלא הסכימה להסתרק, לחפוף את הראש, לאסוף את התלתלים מהעיניים - הצעתי לה שנסתפר. בהתחלה היא לא רצתה. הצעתי שסבתא תספר אותה אבל אז היא הודיעה לי שהיא צריכה ספרית משלה, לא סבתא. הלכנו לתמר הספרית הקוסמת מנהלל. קטין ישבה כמו מלכה על כיסא גבוה מול הראי והסתפרה. אחר כך הלכנו לעשות סידורים ביחד אחרי שבועות שלא עשינו את זה ומשהו בנינו היה פתאום נקי ושלו ושלם.
אנרגיה חדשה וטובה ביני לבינה. קל לי הרבה יותר לממש את מה שהיא מבקשת ולהיפך. היא נסעה עם סבא וסבתא לגן גורו. ביקשה שסבא ילביש אותה, יצחצח לה שיניים ואז כשהיתה מאורגנת אמרה לי - תלווי אותנו לאוטו טוב? טוב, כמה קל ופשוט והיא נסעה שלוה ומאושרת וחזרה והלכה לישון וקמה וביקשה לאכול ארוחת ערב בפארק ואבא בא וארז הכל והלכנו שלושתינו לפארק החשוך וישבנו על הדשא לאכול.

אני שמחה שיש לי עוד ילד. שיקח אותי למחוזות חדשים שלא ביקרתי בהם ויראה לי נופים מרהיבים בשילוב בין הפשטות למורכבות שעדיין איני יודעת על קיומם.
[b]מתרגשת[/b]

[b]לידה כשינוי - שינוי כלידה[/b] שבוע 34
באמצע ההריון התברר שאנחנו צריכים לעבור דירה - בעל הבית שבו גרנו בחמש השנים האחרונות לא רוצה לחדש את החוזה. לקחתי את זה קשה מאוד. אהבתי את הבית. הוא היה נוח ומתאים לי. שאלתי את אלוהים למה ההתמודדות הזאת עכשיו? אני הרי עסוקה בדברים אחרים - חשובים יותר. ממש לא מתאים לי להתחיל לחפש דירה וגם לעבור אחר כך. והתשובה שקיבלתי: "את צריכה ללמוד לעשות שינוי - להסכים לשינוי, לרצות בשינוי, לשמוח בשינוי - זאת הכנה ללידה - לידה היא שינוי שצריך להסכים לו כדי שיוכל להתרחש בקצב ובזמן המתאימים והנכונים לו". ניסיתי ממש ,אבל לא הצלחתי. כל מה שקשור למעבר דירה ממש דיכא אותי.
הדירות שראינו היו מגעילות. לא התחברתי לאף אחת מהן בשום צורה. לא שמחתי, לא רציתי ולא הסכמתי. בסופו של דבר ובלית ברירה הסכמתי לעבור לדירה שבחר הבן זוג. דירה שבה הוא הרגיש בנוח. בשבילי זאת היתה ברירת מחדל. לא הסתדרתי עם הבית החדש. היה לי חם ובבית החדש לא היה מזגן ולא בריזה כמו שהיו בבית הישן. לא התרגלתי לרחוב שנהיה קרוב פתאום, לפרעושים שעקצו, לרצפה המכוערת. עשיתי מאמצים להתחבר לבית דרך עשיה - צבעתי, השקעתי בוילונות חדשים, שתלתי פרחים בגינה. עדיין היה לי חם ולא נוח. עדיין לא הסכמתי לשינוי ובטח שלא שמחתי בו. רציתי את הבית הישן. אבל אלוהים שמחנך אותי בלי לשמוע על חינוך בלי כפיה ובלי גבולות - הוא החליט שאת מה שלא למדתי דרך הידיים אני אלמד דרך הלב.
עשרה ימים אחרי שעברנו - התחילה שמירת ההריון. עכשיו הייתי כל היום בבית ולא יכולתי לעשות כלום - לא לסדר, לא לנקות, לא לשפץ. רק להיות. יום אחרי יום. במשך חודש וחצי הייתי בבית ולא עשיתי כלום כדי להרגיש בו יותר טוב. הגבולות היו ברורים והדוקים. אם במקרה שמתי כלים במדיח - ישר התחילו לי צירים, כך שבאמת לא יכולתי לעשות כלום. לאט, לאט התחלתי להתחבר. התחלתי להרגיש בית. להסכים, לרצות, לשמוח בשינוי ובעיקר להיפרד מהבית הישן שהיה צרוב בתוכי כמקום בטוח ויציב. חייתי את השינוי ורק אותו.
אחרי חודש וחצי התחיל לבצבץ לו אוף - נמאס לי. אני רוצה לעשות - חיפשתי את יסוד האמת ברצוני - הגיע הזמן לעשות עוד שינוי - המסר הופנם ועכשיו אפשר להתנהל אחרת. לאט, לאט אני מתחילה לעשות: מקפלת כביסה, מסדרת את הסלון, נחה, נוסעת ושוב נחה.
פתחתי את הוילונות החדשים שהיו מגולגלים ביעילות גברית ונתתי לשמש הסתו לעבור דרך הצבעוניות השקופה שלהם - המראה היפהפה והמשתנה בשעות השונות של היום חידד לי את אלמנט השימחה. אני שוב עושה אבל ממקום אחר לגמרי. מקום הרבה יותר מחובר, שלם, אני הרבה יותר בבית עכשיו גם בתוכי. אני באמת הרבה יותר מוכנה ללידה.

[b]תובנות על ילדותי[/b] או [b]איך משמרים את השמחה[/b]
קטין משחקת עם הוילון שעף ברוח. העיניים שלה נוצצות, היא מחייכת, היא מרביצה לוילון, משתוללת, יש בה משהו נרגש ומשהו שמח. אני מסתכלת עליה וחושבת עלי. גם אני הייתי כזאת בגיל שלוש וארבע וחמש ואחר כך זה כבה. ולא סתם אלא כי דאגו לכבות את זה. ההורים שלי, המטפלות בגן. המבוגרים שסביבי לא ידעו להכיל שמחה מתפרצת שכזו. זה הפחיד אותם, זה יצא מהגבולות שלהם. השמחה שלא קיבלה ביטוי נהפכה לכעס.
אחר כך יותר מאוחר כשהייתי בת שתים עשרה וארבע עשרה ושמונה עשרה תלונה היתה הפוכה: "למה את אף פעם לא שמחה?" "את כל כך הרבה יותר יפה כשאת מחייכת"
אז איך משמרים את השמחה ולא מכבים אותה? אין לי תשובות

[u]שאני קוראת אותך.[/u]
תודה @} טוב לדעת

[u]והיו עוד כמה שואות של רצח של עוד יותר בני אדם.[/u]
זה בדיוק מה שמטריד אותי. שזה לא איזה אירוע חד פעמי שיכול לקרות רק באותן הנסיבות שהיו אז ולא יכול לחזור. זה משהו שקרה ויקרה. כל מצב שבו אדם תוך שימוש בכוח הופך חיים של אדם אחר ללא לגיטמיים הוא בלתי נסבל עבורי.
קחי לדוגמא את שאלת האסרטיביות של היולדת מול צוות בית החולים - נושא שמעסיק אותי לא מעט ועולה פה באתר הרבה - שלא יעשו לי ככה או ככה, שאוכל להישאר עם הבגדים מהבית, שבן זוגי יוכל להיות איתי, שלא יפרידו ביני ובין תינוקי... לפעמים אני מרגישה שזה בכלל חסד להתעסק בשאלות האלה כשיש בעולם כל כך הרבה בני אדם שחייהם מושפלים הרבה יותר.
אולי זה נשמע קיצוני ולא שפוי. הרבה אנשים יגידו מה את בכלל מתעסקת בנקודת המבט הכל כך היפוטתית הזאת. הבעיה שבשביל להיות שם אני צריכה להדחיק וזה לא עושה לי טוב. אני מחפשת את המקום בתוכי שמשלים, שמקבל, שמוכן לחיות עם זה, שרואה את האור שיש בעולם רק כאור ולא משהו שהוא צל של החושך.

הי יקירתי, אין לי מה להוסיף חוצמזה שאני קוראת אותך.

בעצם יש לי משהו קטנוני: מתו בשואה קרוב ל12 מיליון, והיו עוד כמה שואות של רצח של עוד יותר בני אדם. הם פשוט לא היו יהודים.

[u]אני חושבת שרוב האנשים פשוט משלימים עם חיים שיש בהם שואה[/u]
אף פעם לא חשבתי על זה כך וזה נכון.

[u]ראיתי כאלה על אנשים בחתונה, נכון?[/u]
אולי לא יודעת, בכל מיקרה הם מהדור הקודם, עכשיו יש יותר יפים (בעיני)
ואם כבר מדברים על החתונה, אז הבן זוג שיבח מאוד את פועלך בעניין. @}

[u]אני יוצרת תכשיטים מפימו - העשייה היומיומית שכללה מאוד את התוצאות שאני מצליחה להפיק.[/u]
ראיתי כאלה על אנשים בחתונה, נכון?

שבת-שלום.
{@

קטין נוגעת בטבור שהשתטח בראש הבטן ההריונית ושואלת: "איפה הציצי שהיה כאן?"

[b]צירים, צרבת, עצירות[/b] - שבוע 33
או במילותיו של הבן זוג: "כמה מאתגר זה להיות בת"
לפעמים אני רוצה לוותר. להפסיק את השמירה. להקשיב לקול הטפשי של הרופא שאומר: "שבוע שלושים ושתיים זה לא משהו שאנחנו מתרגשים ממנו. אנחנו כבר יודעים לטפל בכאלה." אבל אז עולה הקול ששואל" "אבל מה עם הפרידה? - תינוק יוצא מהבטן והולך לבלות בפגיה, הוא לא יכול להיות על אמא, על אבא בבית, ומה עם ההנקה? ואם היא תתחרבש בגלל הלידה המוקדמת? האם זה מחירים שאני באמת מוכנה לשלם? [b]לא ולא[/b] " אז אני לא שמה כביסה ולא יוצאת מהבית, לא מתחייבת לשום דבר, לא מטפלת בגינה החדשה שלי, לא הולכת עם קטין לגנון ועוד אלף לא אחרים.
מה אני כן עושה? אני בוכה הרבה. באופן פלאי עלה למה חדש הדף שפתחה רוקדת לפני יותר משנה על דיכאון לפני לידה. היי גם לי יש את זה - איזו הקלה.
אני מוטרדת מיום כיפור. ואם אני אצטרך להגיע לבית חולים? איך נצא מהשכונה המסורתית הזאת? בהריון הקודם בן זוג הכין על הרכב מתחת לבית שלטים של רכב חירום.
מה עוד אני עושה?
אני יושבת על הדשא ליד הבית ונהנת מהחמסין הסתווי.
אני יוצרת תכשיטים מפימו - העשייה היומיומית שכללה מאוד את התוצאות שאני מצליחה להפיק.
אני קוראת ספר היסטוריה משעמם שהבטחתי לעצמי לקרוא כבר לפני כמה שנים.
אני שוכבת על הפופ ומנסה להרגיע את הצירים.
אני מתמודדת.

[b]פחד והשלמה[/b]
כתבתי פה במעלה הדף על הפחד שלי מהשואה. בחודשים האחרונים היו לי שתי תובנות חשובות:
[list=1]
[*] אני מפחדת מהשואה פחדים של ילדה בת שבע - הגיל שבו נחשפתי לנושא בלי הכנה ותמיכה מתאימים. ולכן כשאני מפחדת יש לי את הכלים שלה להתמודד. למרות שעכשיו אני כבר אישה בת 35 ויש לי הרבה יותר יכולות להתמודד. ברגע שהבנתי את זה - הצלחתי לפחד הרבה פחות. או לפחות להיות חזקה מול הפחד שלי.
[*] משהו שהבנתי בימים האחרונים: אני לא מקבלת את זה. אני חושבת שרוב האנשים פשוט משלימים עם חיים שיש בהם שואה ואני לא. אני לא מצליחה להיות שמחה באמת בעולם שבו 6 מליון בני אדם מתו באופן תעשייתי, בעולם שבו 2 מליון תינוקות וילדים בשנה נמכרים לזנות... . אני חושבת שרוב האנשים מצליחים להשלים עם זה ולהיות שמחים עם הדברים הנפלאים שיש בעולם שלנו אבל אני נושאת את צער העולם. כדי לחיות עם זה אני צריכה להדחיק כי אני לא מצליחה לקבל. ואת כל מה שאני מדחיקה הגוף של זורק אלי החוצה בחזרה בכל מיני דרכים. מקסימום שאני מצליחה להגיע אליו זה לשמוח שאני כרגע לא במצב הזה. אבל להפסיק לפחד ממנו כי הוא לא רלוונטי כרגע, את זה אני לא מצליחה לעשות. אני צריכה למצוא דרך להשלים עם זה שהעולם שלנו הוא נפלא ואיום בו זמנית. לקבל את זה, לחיות את הטוב בלי להדחיק את הרע.
[/list]

[b]נטו[/b]
יש משהו במצב הזה של שמירת הריון שמכריח אותי להיות נטו אני בלי משחקים, בלי מסכות, בלי הסחות, בלי דברים שהם לא באמת אני. הרבה מאוד משימות, מחויבויות, תקוות קוגנטיביות (כאלה שבאות רק מהראש ולא מהלב) התנקו מחיי. גם אמירות חיצוניות של אסור ומותר, של צריך ולא צריך כבר לא מוצאות את מקומן. עכשיו זו רק אני נטו כמו שאני עם הפחדים, עם המגבלות, עם מה שעוזר לי גם אם כל מומחה בכל תחום יגיד שזה גרוע למשל:
[b]אני סופרת את הזמן[/b]
מה עם כל התפיסות האלה שאסור לספור את הזמן כי זה לא עוזר כי צריך להיות בכאן ועכשיו. גם זה הלך לפח. כי אני כזאת - מתוכננת, מאוד לא ספונטנית, מחשבת את הצעד הבא ועכשיו אני כבר לא רוצה להילחם בעצמי אלא פשוט להיות מי שאני ולקבל גם את מה שיש בי וגם את מה שמשתנה בי.
קצבתי לי 65 ימים לשמירה. עשיתי טבלה של הימים, קישטתי אותה יפה שתהיה שמחה - זאת לא טבלת יאוש - זאת טבלת שמחה. תליתי אותה על הלוח בסלון ואני מסתכלת עליה כל יום ולפעמים גם כמה פעמים ביום. סופרת כמה כבר עבר, כמה עוד נשאר, מתעודדת, מתבאסת. בנתיים אני פה. עוד לא ילדתי וטוב שכך. הסברתי לתינוקי שממש לא שווה לצאת עכשיו כי הוא לא באמת יוכל להגיע הביתה וזאת תהיה פרידה מיותרת. מאוד מקוה שהוא הקשיב לי.
[b]שיחה עם קטין[/b]
קטין: "אני רוצה עוד פרוסה עם ריבה"
אני: "טוב, אבא מפשיר לך עוד פרוסה"
קטין: "אבל אני אוהבת אותה קרה" (וכאן המקום להסביר שהכוונה היא לקפואה - אולי היא קראה את הבלוג של [po]פריחה והתחדשות[/po] )
אני: "אבל לחם קפוא אי אפשר לקפל"
קטין: "אז תחתכי לי ואני יעשה מזה שנדוויץ'"
והלקח: לכל בעיה יש פתרון.
ובאותו עניין מה מוסיפים למעדן חלב בטעם שוקולד? אפונה קפואה כמובן. ואם אין? תירס קפוא. ברור לא?

[u]מה אז לא תהיי בחתונה בשבת הבאה?[/u]
נראה שלא. אני אפסיד אותך בתפקיד. אני אשלח את נציגי הנבחרים ביותר. האמת שכולנו היינו אמורים לא להיות כי הייתי אמורה להיות בקורס של דבש מסלע כך שבעצם זה הרבה יותר שווה.

[u]אני מ ע ר י צ ה אותך על הצעד הזה שאין לך מושג עד כמה[/u]
וואו, תודה @}
<חוה מסמיקה>

[u]זה הקול הפנימי שאומר עכשיו תהיי רק בהריון ולא משהו אחר.[/u]
אני מ ע ר י צ ה אותך על הצעד הזה שאין לך מושג עד כמה

מה אז לא תהיי בחתונה בשבת הבאה?

<מא דואגת רק לענייניה...>
<(())>

[u]אם תרצו אורחים[/u]
אני מאוד אשמח. בנתיים עוד יש כאן מים ;-) @}

[u]למה הפסקת לאכול סוכר מעובד?[/u]
הפסקתי עוד לפני ההריון. שמתי לב שזה לא עושה לי טוב. שאני כל הזמן עייפה וצורכת עוד מתוק ועוד סוכר. שמתי לב שאני במעגל של תזונה לקויה שלא עושה לי טוב. הורדתי את כל הסוכר. בהתחלה הגוף היה בהיי של שחרור ממשהו שהעיק עליו. הייתי מלאת אנרגיות ואופטימית ולא היה לי קשה. אחר כך במשך החודשים שעברו מאז היו רגעים קשים. חלק מהמתוק חזר במשך הזמן בצורת מעדני פירות או פירות או עוגיות ממותקות בסיידר. דווקא עכשיו אני מגיעה לאיזשהו איזון. אני אוכלת מעט מתוק שהוא לא סוכר מעובד והתאווה למתוק ירדה בצורה משמעותית. בתקופה האחרונה אני משתדלת להמנע גם מענבים (הצלחה חלקית) וגם מאבטיחים (הצלחה מלאה).
זה שיחרר אותי מהפחדים שהיו לי בקשר לסוכרת ולעובר גדול מדיי. כשעשיתי את הבדיקה של העמסת סוכר האחות שהסתכלה בתוצאות הבדיקה שאלה אותי אם באמת שתיתי סוכר באותו יום. זאת היתה הרגשה מעולה. בקטע הזה של הסוכר אני מרגישה שאני באמת לוקחת אחריות על החיים שלי ועל הפחדים שלי ולא רק מתנהלת מכוח האינרציה וממשיכה לפחד אלא עושה משהו אמיתי עם הפחד הזה. הסוכר עשה לי טוב לרגע אבל גם הפחיד אותי.

[u]אני מזכירה לעצמי לחשוב רק על החמש דקות הקרובות.[/u]
זה מזכיר לי לידה, צירים, שצריך להתמקד רק בציר הזה, ולא לחשוב הלאה על הצירים הבאים.

וואו, רק עכשיו אני קוראת ומתעדכנת, וגם עוד לא הספקתי את הכל. באמת תהיתי איפה את בזמן המלחמה, אבל לא הייתי במצב של תפקוד וכמעט ולא נכנסתי לאתר. קשה, קשה. טוב שעכשיו את נחה, שומרת.
למה הפסקת לאכול סוכר מעובד? כל הכבוד לך.

מזמן לא קראתי בבלוג, מבטיחה להתעדכן עוד הערב.
שולחת לך חיבוק גדול והמון אנרגיות חיוביות :-)
מצוין שאת נחה ושומרת על עצמך. מצויין שאת קשובה לעצמך.
אם תרצו אורחים - בלי שתטרחי כמובן (אפילו מים נביא מהבית) - נשמח להגיע. (())

[b]שמירת הריון או אחריות בלי שליטה - האומנם?[/b]
הכנסתי את עצמי לשמירת הריון. אני יודעת בוודאות רבה שאם לא אנוח והרבה אני פשוט אלד ואני בשבוע 29 ומאוד לא רוצה להיכנס לסרט הגרוע הזה. אין לזה הסבר או סיבה רפואית. זאת אני שעייפה. זה הגוף שלי שלא מוכן להתאמץ יותר בשום דבר מעבר להריון. זה הקול הפנימי שאומר עכשיו תהיי רק בהריון ולא משהו אחר.
במובן מסויים אבדה לי כל השליטה. אני לא עושה. אני אפילו לא שמה כביסה. במובן אחר יש כאן צעד שהוא בשליטה מלאה אני יודעת שתאריך הלידה עכשיו או אחר כך תלוי בי במאה אחוז.
הבית החדש זוכה לכל שבח. מבקרים בני משפחה וחברים מחמיאים על ארגון הבית ויופיו. רק אני עוד לא באמת כאן. לא מרגישה עדיין את החיבוק של בית. אלוהים לא לחש לי באוזן: "זה זה" כשראינו את הדירה הזאת. אני לומדת עכשיו להתנהל בלי. להכיר בבית הפנימי שלי. לקבל את החיבוק מהקהילה. זאת התנהלות שונה לגמרי. עדיין יש בי קול שמבקש את אותה תחושה בטוחה של בית. בנתיים זה לא כאן.

[b]צירים, מלחמה ומעבר דירה[/b]
התחלנו את המעבר. האחים שלי באו מירושלים ותל אביב יחד עם אבא שלי ועוד אנשים מהקהילה. התחלקנו לשני צוותים צוות אחד עבד בבית החדש להשמיש אותו למגורים. וצוות שני בדירה הישנה ארז ובתוך זה אני עם צירים קטנים כאלה שמזכירים לי לנוח שמכריחים אותי לא להתאמץ ולשתות הרבה. יש כל כך הרבה מה לעשות, כל כך מעט זמן וכל כך הרבה מגבלות.
מועקה - בית כבר חצי ארוז אבל יש לנו עוד שבוע לגור בו.
חששות - האזעקה הבאה, הטלפון מהצבא שיגיד שהוא צריך לחזור לפני מה שתוכנן, כבר היה אחד כזה איכשהו הסתדר שבסוף לא.
פחדים - מפחדת מהמלחמה הזאת.
מתח - להקפיד לשתות ולנוח מספיק כדי שהצירים לא יתפתחו למשהו רציני יותר אני בשבוע 26
עומס - לטפל בכל כך הרבה עניינים, להמשיך ללכת לעבודה
קושי להכיל - עוד אנשים שקשה להם, את הילדים בפעוטון
בלבול - איך לוקחים אחריות במצבים בהם אין שליטה?, אולי אני שותה יותר מדיי?
תקוה - שהמלחמה תיגמר.

[u]אמא, תשמרי עלי[/u]
[u]חשבתי שאם אני הייתי יודעת לדבר ככה כשהייתי בגילה, אולי לאמא שלי היה יותר ברור התפקיד שלה.[/u]
{@

[u]אילו מילים יפות וחכמות! תודה לך על התובנות האלו.[/u]
תודה ליזה @}

[b]אמא תשמרי עלי[/b]
קטין בת שנתיים ותשעה מבטאת בדייקנות רבה כל כך את הצורך שלה בבטחון. ועוד היא אומרת: "אני לא רוצה לנסוע עם סבתא זה ניראה לי מפחיד". תמלול כמעט מדוייק של מחשבה שעברה בראשי. אבל לסבתא היא אומרת רק אני לא רוצה לנסוע איתך - ילדה חכמה
ועוד אחד: אני אומרת: "אמא שלי לא תבוא מחר היא צריכה ללכת לאזכרה"
קטין: "לאן סבתא הולכת?"
אבא: "היא הולכת לאזכרה לחברה שלה"
קטין: "מה היא מתה?"
אבא: "כן, היא היתה חולה ומתה"
קטין: "אבל בנות לא יכולות למות".
אבא: "למה את חושבת ככה?"
קטין: "כי בנות לא הולכות לצבא, אין להן מדים."
אבא: "בנות דווקא הולכות לצבא"
קטין: "די אבא תפסיק, מה אתה בצבא עכשיו?"
אחר כך השכבתי לישון והיא לא הסכימה ללכת לישון עד שאבא לא בא גם לישון איתנו במיטה ואז קצת לפני שנרדמה: "לכסות אותי, אמא, תשמרי עלי"
חשבתי שאם אני הייתי יודעת לדבר ככה כשהייתי בגילה, אולי לאמא שלי היה יותר ברור התפקיד שלה.

[b]חמש דקות קדימה[/b]
חזרנו הביתה. אני מתרגלת מחשבה קצרת טווח. כל פעם שאני מפחדת, אני מזכירה לעצמי לחשוב רק על החמש דקות הקרובות. אני לא יכולה לדעת מה יהיה אחר כך ולכן עדיף להתמקד בעכשיו. למרות שהבוקר התחיל בשתי אזעקות עבר יום רגוע בפעוטון למרות שלא עבדנו עשרה ימים ולמרות שהילדים עברו שבירת שיגרה לא נעימה.
בעוד שבועיים אנחנו עוברים דירה. נגור בקומת קרקע, יהיו לנו חצרות והמקלט יהיה קרוב - יופי. עד עכשיו המעבר הזה מאוד העציב אותי. עכשיו אני כבר מחכה שנהיה אחרי.
אני מנסה להשלים עם מצב המלחמה. עם האזעקות, עם המילואים. זה מה שיש עכשיו ובתוך זה אני צריכה למצוא את הדרך להמשיך ולנשום, להמשיך ולחיות. יש דברים שאני לא יכולה לעשות עכשיו. למשל הכנה מאוד רצינית ללידה - לא תהיה בסיטואציה הזאת ויכול להיות שהלידה שלי לא תהיה כמו שאני רוצה בגלל זה אבל זה יכול להיות גם עם הכנה מאוד רצינית ועכשיו אני הרבה יותר שלמה עם זה.
הלוואי ויהיה לי את הכוח להמשיך ולהתמודד ככה.

[u]כמה ברור עכשיו שהבית הוא אנשים ולא קירות. כמה זה מורכב. כמה הרבה יותר קל להיקשר לקירות, לאהוב אותם להרגיש מהם בטחון וכמה הם הרבה יותר בוגדניים. בקלות כזו יכולים להפשיט עצמם מתחושת בטחון שהעניקו לך. אבל האנשים, כל כך קשה להכיל את הקשיים של כולם[/u]
אילו מילים יפות וחכמות! תודה לך על התובנות האלו.

שוב ערב שבת. הקהילה התכנסה באזור עמק חפר השקט בנתיים. בן זוג בדרך הביתה אבל קטין לא מוכנה לשמוע אפילו על לנסוע משם. כל כך מאושרת לראות את הילדים האחרים. בסוף נפגשנו בחיק הקהילה ונשארנו לקבלת שבת וארוחת ערב. מסביב הדיבורים, הערכות, הדעות, השמועות עפים כמו יתושים.
הפחד שב ומכווץ. מציף את הגרון בתחושת מחנק. מה בעצם קורה שם? ולמה?
כבר החלטתי לחזור הביתה ולפתוח מחדש את הפעוטון. נשארו עוד שלושה שבועות עד סוף השנה. הילדים שאוצר השיגרה נלקח מהם מתקשים להכיל את הקושי כמעט כמונו המבוגרים. רוצה לנסות לתת להם הרגשה של מוכר, לפחות עד כמה שניתן אבל בצהריים שוב יש נפילות בעמק והספקות מטיילים כלפי מעלה.
קשה לי לטפל בקטין ובסבתא שלי לבד בבית שלא ערוך לשהות ממושכת של ילדים קטנים. אני מצליחה להפגיש אותה עם עוד ילדים רק מעט מאוד, הרבה פחות ממה שהיא צורכת. אני לא מצליחה להיות סבלנית כלפי סבתא שלי ולהכיל גם אותה. בן זוג כנראה יהיה בבית בשבועיים הקרובים שבהם צריך לעבור דירה. בגלל כל אלה אנחנו חוזרים מחר הביתה.
כמה ברור עכשיו שהבית הוא אנשים ולא קירות. כמה זה מורכב. כמה הרבה יותר קל להיקשר לקירות, לאהוב אותם להרגיש מהם בטחון וכמה הם הרבה יותר בוגדניים. בקלות כזו יכולים להפשיט עצמם מתחושת בטחון שהעניקו לך. אבל האנשים, כל כך קשה להכיל את הקשיים של כולם. אני מסתכלת על עצמי בראי: מבט עכור מדאגה ועייפות כמותו אני רואה בעיניהן של חברותי נוודות המלחמה שנדדו עם ילדיהן הרכים גם מבית הקירות וגם מבית האנשים.
אני מחפשת נחמה. כזו שלא תזיק לי. בעבר אפשר היה למצוא נחמה במתוק - שוקולד - נחמה שקרנית אך עוצמתית. כבר כמה חודשים אני לא אוכלת שוקולד ולא אוכל אחר שיש בו סוכר מעובד. משתדלת לצמצם את המתוק שלי לפירות. הבלבול והדאגה מפתים להתנחם ולהרגע לרגע בחיקו החמים של ענן הסוכר. אני לא מתפתה. אני כבר יודעת שזהו שד הגוזלת את כוחותי ואם יש משהו שאני זקוקה לו עכשיו אלו הם כוחות.

[u]ופרחים בקנה לבן-זוג[/u]
מצידי שיהיו גם בנות בצריח העיקר שיחזור משם שלם ובריא.
תודה.
@}

(())
חושבת עליך מדי פעם - על ההריון, על ההחלטות מה הלאה.
פתאום ככה הכל מתהפך.

[u]אבל ביום ראשון בבוקר הגיע מה שפחדנו ממנו: צו שמונה.[/u]
(())


ועוד אחד (()) לקטנה
ופרחים בקנה {@ {@ לבן-זוג

[b]רכבת הרים רגשית[/b]
בשבת עשינו שיחה ארוכה של מה עכשיו. ניסינו לתכנן את כל השבוע ואחרי הרבה זמן הבנו שאפשר במקרה הטוב לתכנן עד יום שני. אבל ביום ראשון בבוקר הגיע מה שפחדנו ממנו: צו שמונה. באמצע הסופר התחלתי לבכות. אני וקטין תכננו לחזור מהסופר וללכת לבריכה אבל לא עשינו את זה. נשארנו בבית להגיד שלום לאבא. ביום שני בבוקר הצעתי לקטין ללכת לבריכה במקום אתמול והתשובה:
"אבא כבר חזר מהצבא?"
אני: "לא, עוד לא."
"אז למה אנחנו הולכים לבריכה?"
ביום שלישי אחה"צ טלפון: "עוד שעתיים אני בבית."
אני: "עד מתי?"
"עד יום חמישי בבוקר"
החברים שהזמנתי כבר היו בדרך, כך שהיה ערב נחמד אבל לא ממש הצלחנו להיפגש לפני שהוא נרדם. לא נורא, ניחמתי את עצמי מחר יש לנו את כל היום. בלילה התעוררתי ולא הצלחתי לחזור לישון. מחשבות על חזרה לצפון עינו אותי. כן, לא. איך אני אסתדר בצפון עם ילדה ומעבר דירה בלי בן זוג ועם ירידה למקלטים אבל אולי בכל זאת?
בבוקר מתעוררת מליטוף. קטין עוד ישנה לצידי. "רוצה לבוא לשתות איתי קפה? אני צריך לחזור לצבא" קטין פותחת את העיניים: "מה, שוב יש צבא?"
בדרך לסלון הודעת טקסט: בלילה נולדה תינוקת חדשה בקהילה.
[b]איזה אושר, כמה עצב[/b]

[b]" מלחמה שאף לא די לה היא עכשיו במקום אחר"[/b]
מאז שבאנו למרכז, אני לא מפסיקה לחשוב על השיר הזה - שיר ליל שבת - יהודה עמיחי
בצפון יש טילים ומקלטים בתל אביב מרגישים את המלחמה רק בגלל השלטים של בנק לאומי - כמה הזוי. מאז שהתחילה המלחמה היה לי ברור שגם העמק הולך לחטוף. ביום ראשון בערב הכנתי תיק כדי לרדת מהקומה השלישית למקלט. הכנתי את עצמי לשהות ארוכה עם ילדה קטנה בחדר קטן וצפוף. ארזתי בגדים, אוכל, מים, חומרי יצירה. נכנסתי למיטה שפוכה מעייפות ונזכרתי שלא שמתי בתיק את הרסקיו. היה לי ברור שאם נרד למקלט זה הדבר הראשון שאצטרך. מראש סיכמנו שאני לוקחת את קטין ובן זוג את התיק שהיה יותר כבד מילדה בת רבע לשלוש. בן זוג השיג עוד אחה"צ את מפתח המקלט מהקב"ט של הכניסה שבדיוק סיים כיתה ג' וחמש דקות אחרי שהכרחתי את עצמי לקום ולהכניס את הרסקיו לתיק ישבנו במקלט והוצאנו אותו.
למען הדיוק חשוב להגיד שקודם שמענו את הבומים ואחר כך את האזעקה. אחרי כמה ימים זמן ההתרעה של ההאזעקה השתפר קמעה בפעם האחרונה ממש שמענו את הבום מתוך המקלט. אחרי ארבעה ימים כאלה ואחרי ששני ילדים קטנים נהרגו קרוב כל כך לבית התחלנו להתלבט אם לנסוע. בהתחלה חשבתי רק לעבור לישון בפעוטון שיש בו ממ"ד והוא בקומת קרקע ולא צריך לרדת כל כך הרבה למקום בטוח אבל כשקלטתי את עצמי צורחת על קטין שלא תלך לדשא על יד הפעוטון ואותה צוחקת צחוק הסטרי ואחר כך צורחת עלי בחזרה שהיא רוצה ענבים הבנתי שאין לי מה לחפש כאן יותר. התקשרתי לאבא שלי שיבוא לקחת אותנו. ארזנו, הבית שבמילא אנחנו אמורים לעזוב בשבועות הקרובים איבד את כל טעמו. הוא כבר לא מגן עלינו יותר. כבר לא מקום בטוח. בית שכל כך אהבתי. שהמחשבה על הפרידה ממנו ומעבר לדירה אחרת גרמה לי כל כך הרבה עצב. נהפך להיות כלי ריק. מחסן שבו נמצאים החפצים שלנו ותו לא.
ביום חמישי בבוקר פגשנו בכפר סבא אישה שגרה ברחוב שלנו. מעולם לא דיברנו איתה, פתאום פגישה נירגשת.
בעוד ארבעה חודשים אני אמורה ללדת שוב. הייתי כל כך עסוקה בתכנון והכנות לקראת הלידה. עכשיו אני בקושי יודעת איפה אהיה מחר. מתלבטת אם לחזור הביתה או להשאר במרכז הבטוח לכאורה. מצד שני בעוד ארבעה חודשים יהיה כאן עוד ילד שצריך לדאוג לו, לטפל בו, לחמם אותו, להאכיל אותו. זה כל כך רחוק. כל הזמן חיכיתי לבית החדש כדי לסיים את ההתלבטות לגבי לידת בית. עכשיו אני לא יודעת מתי בדיוק נגיע לבית החדש.
מפחדת מגיוס המילואים. אנשי הקהילה כבר התחילו להתגייס, טיפין טיפין, אבל הזרם גובר. יודעת שזה קרוב אלי. לא רוצה להתכונן כדי לא לקרב את זה יותר מצד שני כשאנחנו מדברים על זה יש מידה של הקלה. השדים יוצאים קצת החוצה. דיברנו על כמה פעמים ביום נדבר בטלפון. הוא אמר פעם ביום, אני אמרתי פעם בשעה. התפשרנו על בוקר צהריים וערב בלי שעות קבועות.
הקהילה הפכה להיות וירטואלית, התפזרה חלק מהאנשים נשאר בערים הצפוניות והרבה אנשים בעיקר אלו עם הילדים התפזרו, חלק גוייסו. טוב שעדיין יש טלפון, אינטרנט וסוג התקשורת החביב עלינו גם בימי שגרה: הודעות טקסט. מתכתבת ארוכות בטלפון עם חברותי מהקהילה. מקבלת עידכונים על הילדים והחיילים. אנשים לא ספונטנים מחפשים את עצמם במציאות שאינה ברת תכנון. חוקי המשחק כפי שאנחנו מכירים אותם השתנו.
מאוחר ואני ותינוקי צריכים ללכת לישון. [b]המצווה בה שמיים התחילו שוב השניים צריכים לגמור[/b]

שב ועלה בי הרצון לכתוב. הרצון ליצור. עשיתי טיפול אייפק. קצר ועוצמתי. פתאום נפתחו לי ערוצים חדשים. דלתות אטומות בתוכי נפתחו לאפשר לי לקחת אחריות חדשה על חיי.
השינוי הגדול ביותר שאפשר ממש להרגיש אותו הוא בתחום התזונה. יום אחד החלטתי שאני רוצה לעשות שינוי למרות שבכלל לא דיברנו על זה בטיפול והשינוי ששנים אני נמנעת מלעשות אותו מחשש שיהיה לי קשה מדי, שלא אעמוד בדרישות שאני מציבה לעצמי ואתאכזב מעצמי קרה תוך כמה ימים. הפסקתי לאכול כל דבר עם סוכר וכמעט כל דבר מתוק. אני שהמתוק והסוכר היו חלק משמעותי מסדר היום שלי, מהתמודדות שלי עם קשיים, עם עייפות, עם מצבי רוח - אותה אני, שותה תה בלי סוכר ואפילו קפה בלי סוכר מדי פעם ואני כל כך מאושרת ואני פחות עייפה. כל המחשבה שלי הצטללה בבת אחת. תחושות עזות של ניכור, ניתוק ופחד נמוגו. אני כבר לא מרגישה חייזר כשאני יוצאת לרחוב. אני מרגישה אני ולא אכפת לי מה קורה ברחוב וכמה הוא זר לי או אני זרה לו.
יש לי פחדים אבל אני כבר יודעת לזהות אותם לדבר איתם, יש לי כלים להתמודד.

מזמן לא הייתי באתר. קראתי והתעדכנתי. ממשיכה לעקוב.

[u]מקווה שבדרך זו אוכל למצוא גם נתיב של אור אל נפשי המושחרת, להתחיל ולנקות גם אותה.[/u]
אני בטוחה שתמצאי, את בכיוון הנכון.
{@

[u]בחסות של המון קשר, קירבה ואינטימיות אני לא באמת נוכחת כאמא של קטין כבר כמה זמן.[/u]

הניסוחים שלך, אין עליהם. זו בדיוק ההגדרה שחיפשתי בעצמי השבוע.

_דף מרתק!!
ונושא הפחד בפרט._
תודה @}


[u]לא צריך לחכות עד לאפיסת כוחות הזו. אפשר לעזוב רגע לפני.[/u]
זה תהליך. בנתיים צמצמתי השנה את שעות העבודה ואני מסיימת כל יום באחת וזה שיפור ניכר לעומת שנה שעברה. כן מדיי פעם יש לי הזדמנויות להשלים שעות מנוחה חסרות. כמו היום בצהריים למשל.


[u]אולי אידיאולוגיית ה [po]חינוך ביתי וקיבוץ עירוני[/po] מבקשת בחינה והערכות מחודשת שתתאים לבריאות שלך ולשלום משפחתך?[/u]
בהחלט מבקשת. לפני השינוי הטוטלי הגדול יש שינויים קטנים שאני יכולה לעשות בתוך המסגרת הקיימת:
[list]
[*] להשקיע יותר אנרגיות במשפחה שלי גם אם זה על חשבון העבודה.
[*] לעשות שינוי בתזונה שיתן לי יותר כוחות ויקח פחות
[*] למצוא דרכים להנות ולהטען בכוחות. להפסיק להחזיק את הסבל קרוב כל כך ללב כל הזמן.
[/list]

היום אחרי שסיימנו להכין עוגיות ישבתי עם הילדים על המדרכה בשמש וציירנו על המדרכה בגירים וזה היה פשוט כיף ואולי גם כאן יש תשובה. לתת מקום הרבה יותר גדול ומשמעותי לרגעים האלה, לשים את הפוקוס עליהם ועל ימים שעוברים בשלווה ובנעימים. לראות איך יש לי כלים וכוחות ואני כל הזמן משתמשת בהם רק שבסוף היום אני לא זוכרת להגיד תודה לאלוהים על כל החסדים. אני שמה את הפוקוס במקום הרע והקשה, המעייף והמעיק.
הנה זר של דוגמאות מהיומיים האחרונים:
[list]
[*] אחד הילדים שיחק בחוץ ואני רציתי שיבוא להחליף בגדים וילך לישון התכוננתי למאבק, אבל רגע לפני יצאתי ואמרתי לו שעוד מעט אני אבוא שוב ואקרא לו להיכנס, עשיתי עוד כמה משימות אחרונות וכשלא היה לי יותר מה לעשות יצאתי וקראתי לו והוא פשוט בא והלך לישון.
[*] ניקינו את האקווריום יחד אני והילדים ואחרי שסיימנו הדגים נהיו פתאום ערניים ומאושרים
[*] הלכנו הביתה בצהריים אני וקטין וישנו שנ"צ מעולה.
[*] קטין - אני כותבת את זה בלי תוספות כי היא פשוט כל מקסימה ואני לא יכולה להעביר דרך המחשב כמה אני מאושרת להיות אמא שלה.
[/list]
תודה אלוהים על כל חסדיך הגדולים והגדולים יותר.

[u]החלטתי לחזור ולהנכיח את עצמי בחיי. יש לי יום מחלה. אני בבית.[/u]
|Y| טוב לשמוע.
[b]ומה שלומך עכשיו[/b] ??

קראתי (לראשונה) את הדף הזה ונעתקה נשימתי.
את מתארת פה תהליך ממש דומה למה שעברתי גם אני במהלך השנה האחרונה לעבודתי בגן. בסוף כמובן שנהייתי חולה וחלשה עד כדי כך שפשוט לא יכולתי להמשיך. הגוף הכריע.
אבל לא צריך לחכות עד לאפיסת כוחות הזו. אפשר לעזוב רגע לפני.
דווקא בגלל יכולת ההכלה הטוטאלית שלך, העבודה/משרה/ייעוד שלקחת על עצמך עשוי להיות מסוכן לך ולמשפחתך.

ניסית לפתוח צוהר לרעיונות חדשים שיאפשרו לך [u]דרך להישאר עם בתי וקרובה לבן זוגי בשעות היום.[/u] ?
אולי אידיאולוגיית ה [po]חינוך ביתי וקיבוץ עירוני[/po] מבקשת בחינה והערכות מחודשת שתתאים לבריאות שלך ולשלום משפחתך?

דף מרתק!!
ונושא הפחד בפרט.

בעקבות הטיפול באייפק, נשפך החוצה זרם ענק של ג'יפה שלא תיארתי לי שנמצא בתוכי. פתאום ראיתי כמה התפקוד שלי בשבועות האחרונים לקוי, חסר. כמה אני לא באמת נוכחת בחיים שלי. כמה אני מזניחה את עצמי, את בן זוגי, את בתי, את הבית. אני באה הביתה ואין לי כוח לעשות כלום ולאף אחד. בחסות של המון קשר, קירבה ואינטימיות אני לא באמת נוכחת כאמא של קטין כבר כמה זמן. אני באה הביתה ואני יושבת, אני עייפה, אין לי כוח להכין ארוחת ערב, לשטוף כלים, לספר סיפור, לעשות איתה דברים, לשחק איתה, להיות איתה. אני מתפללת שהיא תעסיק את עצמה ולא תצטרך אותי או שמה שהיא תצטרך ממני יהיה רק לשבת עליי ולא יותר. משהו בתוכי מתקומם נגד פירוק המיטה המשפחתית אבל אני מבינה שזה רק חותמת גומי שמאפשרת לי לברוח מהאמהות שלי: הנה אני נמצאת איתה כל היום אני איתה בפעוטון אני איתה בלילה, סימן שאני אמא טובה, שאני בסדר, שאני משקיעה. למעשה זו הצורה זה האיך, אבל מה עם המה? אולי אם לא יציק לי כל כך המצפון אני גם לא אדאג לה כל כך. אני אוכל לישון טוב יותר בלילה. כל לילה אני מתעוררת כמה פעמים כדי לבדוק איפה היא, לוודא שהיא נושמת. זה המצפון שמציק לי על היותי כה חסרה בשעות העירות שלה. אין לי כוח להפעיל, להציע, להוביל אני נותנת לה להחליט הכל. בחסות החופש אני מזניחה אותה. אני נעדרת.
אותו הדבר אני עושה גם לבן זוגי. גם מחייו אני נעדרת. אין לי כוח ליזום מגע, שיחה, אני במחשב קוראת על בעיות של אנשים אחרים, אני בספר שלי, אני רואה טלוויזיה, אני בורחת. בן זוגי מטפל בבית ובי ובקטין. שומע אותי בוכה על העבודה שלי, מציל אותי ממנה. בזכותו אנחנו שורדים. אבל זה רק למראית עין למעשה אני טובעת באיזה דכדוך, צפייה נושנה שבה ומתגנבת ללב למשהו אחר, מקום אחר, לא כאן. שוב עולות התחושות הקשות כלפי העיר, מהאני עושה כאן בכלל?
החלטתי לחזור ולהנכיח את עצמי בחיי. יש לי יום מחלה. אני בבית. בחרתי פינה אפלה ומוזנחת להשליט בה סדר וניקיון. לזרוק מטען עודף של חפצים ובעיקר דפים שמשמעותם אבדה לאורך השנים החודשים והשבועות ששכבו בפינה האפלה. מקווה שבדרך זו אוכל למצוא גם נתיב של אור אל נפשי המושחרת, להתחיל ולנקות גם אותה.

[b]ברכה שכתבתי לקטין ליום הולדתה שנחגג בקבוצה[/b]
חמודה שלנו
הנה את כבר בת שנתיים. מבעד למעטה התינוֹקוּת , מתחילה לעלות ולפרוח ילדה חמודה, סקרנית, חברתית, קשובה לכל מילה וצליל, בעלת רצונות ברורים, חזקים ובלתי ניתנים להשכחה. כך את זכרת במשך כמה שבועות להזכיר לנו שהבטחנו לך גלידה וידעת לשמור את התזכורת לזמן ולמקום המתאימים: כאשר מתכננים הליכה לסופר, למרבה הצער כל פעם לא התאים לקנות גלידה. בסופו של דבר כשנקנתה הגלידה התפלאת לגלות שהיא קרה. לכן כשבקשת אתמול כרובית ידענו שכדאי פשוט למצוא דרך להביא לך כי את בוודאי לא תשכחי.
באותה יכולת מופלאה את זוכרת מילים של שירים שלמים אוהבת מאוד את השירים של אבא ובכלל שירים מוקראים או מוּשָרִים. יודעת לעשות קישורים בין מושגים מורכבים. כאשר אומרים שנלך לוילה של ינשוף את כבר יודעת לבד להגיד שנראה שם את ענבל וכשמישהו הלך לעבודה סימן שהוא בוילה.
במרחב החברתי שלנו את מרגישה בטוחה וכאשר תהיי בחברת האנשים המוכרים לא תחששי להסתובב גם במקום חדש ולא מוכר. אני מסיקה מכך שיש לך אמון בעולם ובבני אדם ומקווה שנצליח לשמר אותו עוד זמן רב.
אהובה שלנו – את מלמדת אותנו כל הזמן איך להיות ההורים שלך, אנחנו מאוד משתדלים להיות תלמידים טובים לפעמים אנחנו קצת מפריעים בשיעורים או לא מכינים שיעורי בית אבל רוב הזמן אנחנו משתדלים להיות מאוד קשובים. רוצים לאחל לך את כל האור וטוב שהעולם שלנו יכול להציע ומקווים ומתפללים שהשנים האלה בהן את מוקפת באהבה ומוגנת ימשיכו לחיות בתוכך לתמיד ויתנו לך כוחות להיות אדם שלם ושמח.
אוהבים מאוד
אבא ואמא

[u]אם הפחד דופק בדלת אני לא חייבת לפתוח".[/u]
תודה @} כל כך נכון.
כל פעם מחדש התמודדות מוכיחה את האפשרות להתגבר על הפחד, להתבגר ממנו.
יש לי דירה בחיפה שאני אמורה להשכיר. זאת דירה שנשארה לי מנישואי הקודמים. אין בי את כוחות הנפש לטפל בזה. מאחר והכסף במילא הולך לקופה המשותפת, מישהו אחר שגם יותר פנוי וגם פחות מעורב רגשית טיפל בנושא השכרת הדירה ולא הצליח וכך עשרה חודשים עמדה הדירה ריקה ואנחנו הפסדנו המון כסף, עד שיום אחד אמרתי לעצמי: "אין מה לעשות, זה שלך ואת חייבת לטפל בזה. הטיפול בדירה תמיד דורש ממני לפתוח את הקלסרים ולצלול לתוך מסמכי הגירושין |אייקון של צמרמורת| אני ובן זוגי לקחנו את האחריות על השכרת הדירה ואכן תוך זמן קצר ביותר (אני מאוד מקוה) החל ממחר הדירה עומדת להיות מושכרת. היה לי מאוד קשה אבל זה עבר, חזרתי מתוך הצלילה לביוב של עברי אל חיי מלאי האור והרווחתי עוד קצת (גם כסף וגם שיעור על היכולות שלי)

גם אני מכירה את הפחד.יכולה לומר, שהוא בהחלט חלק בלתי נפרד של לחיות את החיים. מה שאומר, שאת חייה אותם, וזה המון. אני אומרת לעצמי "אם הפחד דופק בדלת אני לא חייבת לפתוח". פחד זה בסך הכל מחשבה שנתפסה לנו. המודעות היא לכך שזו, פשוט מחשבה שבחרנו לאמץ. היא אינה מועילה לנו, והיא אינה האמת, אלא רק תפיסה אחת, מינירבות, של המציאות, ולא המציאות עצמה. זה מאפשר למחשבות אחרות לתפוס את מקומה.
שולחת לך ים אהבה, ואשמח אם תבקרי אותי ב [po]בלוג שלום מאוסטרליה[/po] , במקרה היום כתבתי משהו על פחד ואז הגעתי לדף הכנה והחכם שלך.

_מזדהה כל כך.
את נותנת לי השראה בהתמודדות שלך עם היומיום._
תודה שקראת והגבת.

רציתי לכתוב דברים חדשים וראיתי שכבר יש כאן הכל:

[u]הדברים שקורים לך, חווה, לא קורים סתם. הם קורים כי את מזמנת אותם. המציאות שלנו לא "קורית", אין "צירוף מקרים", אין מקריות בכלל. הכל קורה בגלל סיבה. לפעמים אנחנו לא מבינים ברגע ההתרחשות, למה הדברים קורים כך, אבל הם לא קורים סתם. אז הזמן לעצור ולשאול: מה השיעור שלי כאן? מה אני אמורה ללמוד מהמצב הזה? אלו שאלות שבאות ממודעות גבוהה ונקייה ולא ממקום קורבני (למה זה קורה לי?). התשובה לשאלות האלה מגיעה כאשר אנחנו מסוגלים להתמודד איתה, ואז עולים מדרגה. אז תחושה של אושר עילאי מתפשטת בכל ישותנו. אבל זה יכול לקרות רק כאשר אנו מוכנים לשחרר ולעזוב את המקום הקורבני / שיפוטי שאנחנו רגילים להיות בו.[/u]
בימים האחרונים שאלתי את עצמי למה אני מזמנת לי דברים רעים. בדקתי קשיים שאני מתמודדת איתם: פחדים שקשורים לילדים בפעוטון, התמודדויות עם מבוגרים בקהילה שהן לא פשוטות לי...
ראיתי שיש מקומות שאני שמה דגש במקום קשה כדי לברוח ממשהו אחר או במילותיו של יאיר כספי ב"לדרוש אלוהים": אני משתמטת מהמצווה שלי. אני בונה לי אליל בדמות סבל או קושי שנעוץ באדם אחד במקום לעסוק במצוותי לעזור לאדם אחר לגדול. למה קיבלתי את המצווה הזו? כי יש לי את הכלים, כי נחשלתי בה בשנה שעברה ואני כבר יודעת יותר טוב איך לעשות את זה, כי האדם הזה זימן לחייו אותי ולכן יש לי תפקיד בחייו. אם אצליח להתמקד במצווה ששמעתי הסבל הוקושי שאני מתמודדת איתם דרך המון כעס והמון ונטילציה יתגמדו.
מאחלת לעצמי הרבה כוחות לדעת להבדיל בין עיקר לטפל, לדעת לבחור בעיקר ולוותר על הטפל.

מזדהה כל כך.
את נותנת לי השראה בהתמודדות שלך עם היומיום.
וכמובן - מאחלת שנה טובה, מאושרת ושלווה לך ולמשפחה.

[u]שמקור הפחד טמון בצורך בשליטה[/u]
נכון אבל גם הפוך: הפחד גורם לנו את הצורך בשליטה. אני לומדת לשחרר את השליטה, למשל אני עושה מאמץ לא להיות עסוקה בשאלה מה אומרים/חושבים עליי, אני באמת לא יודעת וזה גם לא חשוב. חשוב מה אני אומרת/חושבת, חשוב מה שאומרים לי שחושבים עליי.
[u]שנה הרבה יותר טובה באה אלייך.[/u]
אני מאד מקוה כי היתה שנה מאוד קשה. יש לי הרבה ציפיות מהשנה החדשה שתהיה יותר טובה.

למדתי מנסיוני וממדריכה יקרה, שמקור הפחד טמון בצורך בשליטה. חלק מהשליטה הוא הצורך לדעת. אם רק הייתי יכולה לשחרר את הצורך האובססיבי הזה ולחיות, אבל לחיות באמת, בידיעה שלא הכל צריך לדעת. להיפך: יש שחרור ואושר גדול בחוסר ידיעה. האפשרות, שעדיין אינני מצליחה ממש ליישם בחיי היומיום, להגיד לעצמי: אני לא יודעת ולחיות עם זה בשלום ובהשלמה (אותו שורש?). להיות מסוגלת להגיד לעצמי: "אני לא יודעת" כשצצה שאלה כמו: האם יאשרו לנו לעבור לבית שאני כ"כ רוצה לעבור אליו? או "מה יהיה עם המילואים?". התשובה הנכונה והמשחררת: "אני לא יודעת!" וזה ב ס ד ר ! ולא משתבשים סדרי עולם והשמיים לא נופלים. זה בסדר לא לדעת. זה משחרר מהצורך הנוראי לשלוט בכל מצב וזה משחרר את הפחד. אם את מצליחה לעשות את זה - ניצחת וזכית!
בשביל אישי היקר זו התנהלות טבעית. כשמצאנו אחד את השני, אחרי עבודת הכנה נשמתית ארוכה ומעניינת, הייתי (ולמרבה בושתי - עדיין) מציקה לו בהמון שאלות שמקורן בצורך לדעת. על כל מצב וכל התרחשות, בכל רמה. הרבה פעמים הוא ענה לי: "לא את הכל את צריכה לדעת". כמעט נעלבתי, כי אצלי זה ישר טס לאגו, ורק לאחרונה הבנתי את עומק המשפט הזה שלו. את האמיתות המהותית שבו. את המקום הנקי ביותר שלו. כמה הוא נמצא במקום נכון, וכמה עבודה עוד יש לי לעשות. אבל הוא הרי נכנס לחיי כדי לשקף לי את המקום בו אני נמצאת, ועוזר לי לקיים את השיעורים שלי.

הדברים שקורים לך, חווה, לא קורים סתם. הם קורים כי [b]את[/b] מזמנת אותם. המציאות שלנו לא "קורית", אין "צירוף מקרים", אין מקריות בכלל. הכל קורה בגלל [b]סיבה[/b]. לפעמים אנחנו לא מבינים ברגע ההתרחשות, למה הדברים קורים כך, אבל הם לא קורים סתם. אז הזמן לעצור ולשאול: [b]מה השיעור שלי כאן?[/b] מה אני אמורה ללמוד מהמצב הזה? אלו שאלות שבאות ממודעות גבוהה ונקייה ולא ממקום קורבני (למה זה קורה לי?). התשובה לשאלות האלה מגיעה כאשר אנחנו מסוגלים להתמודד איתה, ואז עולים מדרגה. אז תחושה של אושר עילאי מתפשטת בכל ישותנו. אבל זה יכול לקרות רק כאשר אנו מוכנים לשחרר ולעזוב את המקום הקורבני / שיפוטי שאנחנו רגילים להיות בו.

שנה הרבה יותר טובה באה אלייך. חבקי אותה ותזרמי איתה. הרבה אושר לך :-)

[u]תמיד את נראית חזקה ובטוחה, משדרת המון בטחון.[/u]
מכיר את השיר על הברוש שהרכין את צמרתו ולא נשבר? זאת לא אני. אני כל כך חזקה שאני נשברת.

תמיד את נראית חזקה ובטוחה, משדרת המון בטחון. אני עסוק בלגדל שערות לבנות. עוד חודש וחצי ללידה וכבר אני לא ישן טוב בלילה...

[u]הכתיבה של מדהימה וממש מרגש לקרוא את כל מה שכתבת....נראה שאת גם אדם מדהים לא פחות[/u]
תודה <מסמיקה>

[u]המלחמה שאת מנהלת מול חיי השגרה, למה את כל כך נלחמת???[/u]
זאת שאלה טובה ואין לי אליה תשובה אחת. אחד הדברים שאני יכולה לחשוב אליו שזה פשוט הרגל, אני רגילה שהחיים הם התמודדות.


[u]רע בעבודה - תחשבי על עבודה שתעשה לך יותר טוב),[/u]
העבודה שלי היא לא בדיוק עבודה היא הדרך שלי להישאר עם בתי וקרובה לבן זוגי בשעות היום. עוד על עבודתי את יכולה לקרוא בדף שלי: [po]חינוך ביתי וקיבוץ עירוני[/po]


[u]ואולי הפחד או ההכנות להתמודד עם הפחד הם נותנים לך את השליטה לה את זקוקה????[/u]
אין ספק! אני מנסה לעשות שינוי בכיוונים האלה. זהו שינוי איטי שיש בו הרבה הצלחות והרבה נסיגות, אבל בגדול התחושה שלי היא שאני מתקדמת לכיוון של להרגיש יותר טוב ולפחד פחות.


[u]אני מאחלת לך כל טוב....ושנה טובה[/u]
שוב תודה ושנה טובה גם לך @}

חוה שלום !!!! הכתיבה של מדהימה וממש מרגש לקרוא את כל מה שכתבת....נראה שאת גם אדם מדהים לא פחות,
כואב לקרוא בין השורות (ולרוב גם בשורות עצמם) את המלחמה שלך עם מה שמכונה "חיים"....
כשקראתי את מה שכתבת לא הרגשתי במיוחד את נושא הפחד (את בעצמך העדת שאת אדם שמתמודד עם דברים והוכחת את זה) אלא מה שמורגש (לפי דעתי) זה המלחמה שאת מנהלת מול חיי השגרה, למה את כל כך נלחמת???
מה כל כך רע בחיים??? אם לא טוב לך - תעשי שינוי (רע בעבודה - תחשבי על עבודה שתעשה לך יותר טוב), אולי אני תמימה במחשבתי זו או אולי אין לי את כל הפרטים אבל אני חושבת שכדאי להסתכל על החיים במשקפים קצת יותר ורודות,
כמו כן, מתוך הקריאה עלו לי שאלות כמו: אולי הפחד שלך הוא לא בדיוק פחד אלא חבר שאימצת לחיקך למרות שהוא לא חבר כל כך טוב???? ואולי הפחד או ההכנות להתמודד עם הפחד הם נותנים לך את השליטה לה את זקוקה????
בכל מקרה, אני מאחלת לך כל טוב....ושנה טובה בלי פחדים עם הרבה חיוכים ואהבת החיים.......

מהומת החגים התחילה בקול תרועה רמה. מתחים משפחתיים על איפה עושים את החג, שתי חתונות יום אחרי יום בשני קצוות הארץ, מהומת ההכנות: מי מכין מה, מתנות, בגדים וכל זה עוד לפני שהתחיל אפילו החג הראשון.
שוב אני מתייחסת לזה כמו זריקה צריך לקחת נשימה עמוקה ולעבור את זה ושוב אני מאוכזבת מעצמי שזה המקסימום שאני מצליחה להגיע אליו. כל כך הייתי רוצה שיהיה אחרת, שיהיו לי כוחות להשקיע ולהכין חג משמעותי בקהילה שגם המשפחה תוכל להשתלב בו. אבל אני רוחקה מזה. השגרה שלי מעייפת מדיי, אנטנסיבית מדיי מכדי שיהיה כוח להפקות מיוחדות.
שוב אני מרגישה עייפה ונטולת כוח או מרץ ובעיקר אין שום שמחת עשייה. יש לי כמה משימות ממש משמחות: להכין לקטין ברכת שנה טובה, להכין סידור פרחים לחג בקבוצה, להכין עוגה לחג במשפחה - הכל דברים נחמדים שאני אוהבת לעשות ואין לי כוח, בסוף אני אעשה הכל אבל הייתי רוצה להיות יכולה גם לשמוח תוך כדי - לאהוב את מעשה ידי ולא לעשות רק מתוך חובה ואת הרגש הזה אני לא מצליחה לגייס.
אני שוב עייפה.


יחד עם העייפות חוזרים מבנים מחשבתיים מזיקים שכבר הצלחתי לחיות פרק זמן בלעדיהם. חוזר הניתוק, החשיבה על עצמי בגוף שלישי: " היא" אני מגרשת אותה, את צורת המחשבה הזאת, כשהיא באה מנסחת את המשפט מחדש בגוף ראשון: "אני" אבל זה חוזר על עצמו שוב ושוב ויש רצון לשקוע ולהשתכשך קצת בפנטזיה המזיקה הזאת. בנתיים אני מצליחה לא לתת לזה להכנס אבל אני כבר יודעת שזה מצביע על ניתוק וניכור מעצמי שאני לא יודעת מה מקורו ולמה דווקא עכשיו אני כל כך חלשה. זה מעציב ומכביד, אני שוב מפסידה את עצמי.

שוב ושוב החיים מכוונים אותי להתמודדות ולא לפחד. אני כניראה ממש גרועה בזה אחרת למה השיעור הזה מזדמן לי כל פעם מחדש? ;-)
תחילת השנה, הילדים עוד לא התחילו בכלל להתאפס על השגרה, גם הצוות לא ואז כמובן קטין חולה ועולה לה החום ויוצאים כתמים מפחידים והרופא הזמני אומר זה אבעבועות ובן זוגי בלחץ של עבודה שמעורב בה הרבה מאוד כסף שצריך אותו בין היתר כדי לממן את הפעוטון שלנו ובכלל את חיי הקהילה ואיך עכשיו מתארגנים על שבוע שקטין בבית כשאין מי שיחליף אותי כי כל מי שיכול בחו"ל, מי שקצת יכול עמוס נורא וכל השאר לא יכולים? אז אני יושבת בערב ובוכה: "בשביל מה בכלל אנחנו חיים בקהילה אם כשקטין חולה אני צריכה לקרוא לסבתות מתל אביב?" ובלילה עולה לה החום ובבוקר אני מבינה שאני צריכה להישאר איתה עוד יום בבית ושאני צריכה להיות יצירתית במציאת פתרונות שיאפשרו את זה, ואז אני נזכרת באמירה הקבועה של בן זוגי: " אנחנו לא יודעים לבקש עזרה ובגלל זה לא מקבלים" ומחליטה לצאת מהשבלונה הזאת ומתקשרת לחברה שהיא גם אמא בפעוטון וגם אמא לתינוק חדש ומתייעצת איתה מה לעשות ופתאום היא אומרת אם נמצא מישהו שיהיה עם תינוקי אני יכולה לבוא להחליף אותך ועוברות עוד כמה שעות ואני מבינה מי זה המישהו וברגע שאני גומרת לתפור את כל המהלך וסוגרת את הטלפון האחרון - מתחיל לרדת החום של קטין ולא עולה יותר ואף סבתא לא באה מתל אביב וגם אבעבועות אין.
אז מה למדתי מהסיפור הזה:
[list]
[*] כשאני מתמודדת ולא מפחדת הדברים מסתדרים
[*] שאני צריכה ללמוד להגיד שאני צריכה עזרה
[*] שאסור לי להסכים לקבל יותר ילדים ממה שהגדרתי שאני יכולה (5) למרות שמאוד לוחצים עליי
[*] שיש לי חברים שאכפת להם
[*] שהמחלות של קטין קוראות לי להתמודד עם דברים שקשה לי איתם ולאו דווקא המחלה עצמה
[/list]

(())

חזרנו מהחופש (שהיה כל כך טוב...) אל השנה החדשה - הילדים גדלו בחופש. ילד שהלך עם חיתול עכשיו כבר בלי. ילד שדיבר רק מילים בודדות מתחיל לחבר משפטים.
שוב מציף אותי הפחד. אחרי שהסתיימה השנה הקודמת, שהיתה מהקשות שידעתי בחיי אני מפחדת מעוד אחת שתבוא. כשבן זוגי מעלה את הפחד הזה אני אומרת לו: "אבל הנה צלחנו את הקושי הזה, נישארנו יחד, נישארנו פה, אנחנו ממשיכים לקיים את המשימות שלקחנו על עצמנו וכל זה למרות הקושי הנורא." אני צריכה לכתוב את המילים שלי עצמי כדי שישכנעו גם אותי.
[list]
[*] אני מפחדת שלא אדע להיות בשביל הילדים, שהעומס יכריע את ההקשבה שלי.
[*] אני מפחדת שלא אדע לתת להם מה שהם צריכים - לא יותר מדי, לא פחות מדי, המון קולות מתרוצצים לי בראש, אבל בסוף זאת אני שם שצריכה להחליט כל רגע נתון - מה לעשות ואיך להגיב.
[*] אני מפחדת מהתמודדות הפיזית - שלא יהיה לי כוח.
[*] אני מפחדת מהתמודדות החברתית - אין לי כוח ומלבד הפעוטון אני לא אקח על עצמי השנה שום תפקיד נוסף בקהילה.
[*] אני מפחדת עד אימה שלא אוכל לשמור על הילדים ושיקרה להם משהו.
[/list]

אני מתמודדת עם משהו פיזי שמטריד אותי כבר כמה שבועות. מנסה לקרוא את המסר. מה גורם לזה? איך אוכל לשנות את זה? לא מצליחה. ברור לי שהקושי נעוץ בפחדים שלי או בדברים שאני לא מודעת אליהם. שהתמודדות שלי עם החיים מזמנת לי גם את האיתות הזה לטפל במשהו אבל במה?
דווקא עכשיו דברים מתחילים להסתדר לי. אני מבינה טוב יותר את מהות המשימה שלי כאן, את מהות התמודדות הזאת. אני מבינה גם את המקומות שבהם אין לי את הכלים והכוחות לשלוט בדברים, אני לומדת לוותר, לתת לאחרים לעשות, לעשות פחות.
אני קוראת את הספר "לדרוש אלוהים" ואני מרגישה איך חלקי הפזאל הגדול מתחילים ליצור לי תמונה - עדיין מאוד מטושטשת אבל אחת של חיבור בין פיסות אמת שאספתי אל חיי ממקורות שונים.

מה ראיתי ביומיים וחצי בכנרת:
[list]
[*] חתול קשור ברצועה
[*] תוכי שכנפיו נקצצו
[*] דגים שנשלו מהמים בעזרת בקבוק, חלקם נפלו קורבן לנסוי בסבון, השאר סתם נלחמו להמשיך לנשום בדלי פלסטיק קטן.
[*] ילד שמרביצים לו
[*] עוד ילד כזה
[*] ועוד אחד
[*] אבא שמתרה בילדיו: "באנו לעשות כאן כיף כן? שאף אחד לא יקטר!"
[*] אמא שמודיע לבעלה: "אני יהרוג אותה" כשהכוונה לילדה שלא רוצה ללכת להתקלח
[/list]
ככה זה כשהולכים לחוף למשפחות בלבד :-(

הקיבוץ לטוב ולרע היה הבית שלי במשך 27 שנים. יש משהו נואש בעובדה שכל הקיבוץ הוא בית ובעצם שום מקום הוא לא ממש [b]ה[/b] בית אבל ככה זה היה. בשבע השנים שעברו מאז הנסיון הכושל האחרון להקים משפחה בקיבוץ - ניסיון שבו כשלה גם המשפחה - יש בי חלק שהוא נווד, בחלקי אני בת בלי בית. מנסה לייצר משהו אחר, בית ממשי - ארבע קירות ובתוכו משפחה - אבא, אמא, ילדה ואני בתפקיד האמא.
קול בתוכי ממשיך לקרוא למרחבים, לצפות מהם להעביר לי את התחושה הבטוחה והמוכרת, לקרוא לקהילה, ולבקש בה אותו דבר. ברגעי יאוש אני עומדת בחלון ביתי וצדה בעיני דמויות מוכרות מן הקהילה שלנו חולפות בדרכן לתחנת האוטובוס. מקוה לשחזר במשהו את תחושת השייכות.
הבית שאנחנו מנסים להקים כאן הוא שברירי כל כך, ארעי כל כך. קטין עייפה ואומרת: "הביתה, הביתה". היא מתכוונת לעיר שאני אינני אוהבת ואינני שלמה עם חיינו כאן ובשבילה זה המקום המוכר היחיד, עוד כאב שצורב. ברור לי שיום אחד נקום ונלך מכאן שהותנו פה היא זמנית. אין לי שמץ של מושג לאן והאם שם אוכל לייצר בית אמיתי או שאני נושאת בתוכי אוהל תמיד?

הלוויה. חברה של ההורים בקיבוץ נפטרה אחרי שנתיים של מחלה קשה. נסעתי לקיבוץ על כביש האגרה שפעם היה השדות של ילדותי והרגשתי את הגעגוע צורב בי שוב. בלוויה - התייצבות מרשימה של חברי הקיבוץ ושל עוזביו. באו לחלוק כבוד אחרון לאשה מיוחדת וחזקה. כל הקיבוץ כמו שהכרתי כשהייתי ילדה רק זקן בעשרים שנה. אלו שהיו ילדים קצת לפני וקצת אחרי ויחד איתי. אלו שהיו בתפקיד המבוגרים אבל למעשה היו צעירים כל כך ועכשיו שיבה זורקת בכל. מאוחדים לרגע סביב העצב, אבל גם סביב שמחת המפגש. הרבה שנים לא פגשתי אותם. אנשים מרוככים מהאבל התחבקו, התנשקו, בכו. גם אותי ליטפו וחיבקו ושמחו באמת לראות והתעניינו איפה את ומה את עושה ואני מספרת בגאווה אני גרה בקיבוץ העירוני ב..., כן אנחנו כבר 70 איש. זה מעורר הרבה התפעלות.
על יד האוטו אמרתי לאבא שלי: " זאת היתה דרישת שלום מהעבר"
כשהגעתי חזרה לעמק שבצורה זו או אחרת הוא ביתי ("טל מלמטה ולבנה מעל...") בשבע השנים האחרונות הבנתי: זאת היתה דרישת שלום [b]מהבית[/b]. זה שקיים רק בזכרוני קם לרגע אחד לתחיה מול עיני המשתאות.
בהמשך הדרך כשהייתי רעבה חלפה במוחי המחשבה: "עוד רבע שעה אני בבית" ומיד אחריה: "האומנם זה הבית?".
הדיאלוג בין הקיבוץ שהקימו הורי לבין הקיבוץ שאני מקימה ממשיך להכתב כל הזמן. ממשיכה לנסות וליצור בית חדש. כזה שיכיל את משפחתי החדשה, זו שלא תוכל לעולם להיות חלק מאותו בית שהיה לי בילדותי ולא קיים יותר.
הגעגוע אליו חי ותוסס בי וגם הוא בין המניעים אותי ביצירה החדשה שאנו רוקמים כאן.

שמחה שהיה לך יום טוב. {@

יש ימים כמו היום. שהם ימים טובים שאני מרגישה שאני מצליחה לממש את התהליך שלי. שאני מרגישה את הכאן ועכשיו ואוהבת אותו. שאני מגלה שלמרות כל החסרונות יש במה שאני עושה הרבה טוב. אני מבינה למשל שיותר חשוב מה מרגישים מול המציאות מאשר ההגדרות שלה. הבנתי שאולי אנחנו לא בחינוך ביתי כמו שאני רוצה אבל במידה מסוימת אנחנו עושים משהו שהוא הרבה יותר שלם ונכון בשבילנו ובשביל הבת שלנו (ותודה ליוחננית על השיחה בחצר שעזרה לי להבין את זה בלי לדעת) כי יש לנו אבא ובן זוג שמגיע הביתה בארבע שנמצא כל היום בקומה מעלינו ואפשר לקרוא לו והוא יציץ מהחלון להגיד שלום או להזעיק אותו כשצריך, כי אנחנו הולכות בצהריים הביתה לנוח ביחד וקמות יחד רעננות לעוד "יום" כי בכלל לא בטוח שבמקום אחר נוכל להיות כל כך הרבה יחד כל המשפחה כמו שאנחנו עכשיו. כן ירבו.

עייפה. עייפה מכדי לעשות אפילו דברים קטנים, קטנטנים בשביל עצמי: אין לי כוח להוציא את משקפי השמש מהתיק,אין לי סבלנות לעצור ולשתות כוס מים, ללכת להתקלח, ללכת לשירותים, וכמובן לנשום. עייפה מכדי לעשות הרפיה לפני שאני נרדמת לעוד לילה טרוף. מתעוררת בבוקר מהשעון מתיישבת במיטה וגונבת עוד כמה דקות שינה בישיבה, עוד קצת על הספה בסלון ובעוד מקומות של בוקר, בסוף מארגנת בקושי כוס קפה ובגדים ויוצאת מהבית לעוד יום שאני מאוד משתדלת לא לספור אותו.
מועקה. מועקה שוררת בביתינו. התחושה היא שהנסיונות לייצר משהו טוב ונכון יותר מתנפצים על מזח החיים פעם אחר פעם ומכל כיוון. המתח והלחץ והעייפות של התקופה הזאת בין השנה שנגמרת לזו שתכף מתחילה, העומס בעבודה שמוטל על שנינו יוצרים את עצמם מחדש גם בתוך חלל הבית המוזנח שאין כוחות לטפל בו באמת, אתמול בן זוגי שטף כלים של שלושה ימים באומץ רב אבל ערימת הכביסה ומשחקים של קטין עדיין מחכים לפרץ של אנרגיה או של ככהאיאפשר יותר מה שיבוא קודם.
החופש שמחכה לנו מעבר לפינה נזנח גם הוא אין כאן אף אחד שפנוי לארגן אותו, להרים טלפון ולחפש מקום שנוכל להיות בו. יחד עם זאת העבודה מזנבת בחופש, היום הראשון כבר נגנב לטובת העבודה שלי ואני יודעת שזה עוד לא הכל יהיו עוד ימים כאלה בסך הכל שבועיים חופש שהולכים ומתקצרים עוד לפני שהתחילו.
כל זה כמובן ניכר בקטין שלא מרגישה טוב. בוכה, עייפה וצמודת אמא. רציתי לקחת אותה הביתה מהפעוטון אבל לפני שיכולתי ללכת היא נרדמה :-( הולכת לנצל את הזמן לעשות משהו חיובי למען המשפחה העייפה שלי (עוגת יום הולדת לבן זוגי)

[u]מחשבת הסיפור: אני חווה משהו ותוך כדי אני לא עסוקה במה שקורה לי אלא באיך אני יספר את זה אחר כך לבן זוגי או למישהו אחר או מה אני אכתוב על זה ביומן שלי או באתר. גם אלו קולות שאני לומדת להשתיק ולהחליף.[/u]

אני כל כך מכירה את זה! חלק מחוסר היכולת להיות רק עם עצמנו, להאמין שעצמי מספיק טובה בשביל לחוות איתה דברים ושרק כשמספרים למישהו אחר הדברים באמת נחווים.
([po]דקל נור[/po])

ממשיכה לחדד את נושא ההתיחסות לזמן. רוצה להפסיק לספור אותו. להפסיק לחכות לזמן אחר טוב יותר שיגיע בעתיד. להנות באמת מעכשיו. לפעמים ברגעי מודעות אני תופסת את עצמי מחכה שהזמן יעבור ואני פתאום קולטת שגם החיים שלי עוברים עם הזמן הזה. למרות כל המעגליות שבו.
חם לי ואני מחכה שיגמר הקיץ, אני אומרת לעצמי איזה יופי כבר סוף יולי, לא נשאר עוד הרבה, אבל אז אני שמה לב: זה יולי 2005 . החיים שלי עוברים בלחכות לזמן טוב יותר, שלא לומר מתבזבזים.

עוד מילים שצריכה להוציא מהשפה שלי:
[list]
[*] "לשקם" או "שיקום" וחברו: "לחרב" - נאמר לרוב בהקשר של סדר ובלאגן בהתאמה.
[/list]

[u]מה הכוונה? שאת חושבת על עצמך דרך מחשבותיהם של אחרים או שאת מדברת אל עצמך "חווה עושה כך וחווה אמרה כך"[/u]
אני עושה את שניהם ואף גרוע מכך: אני חושבת על עצמי במונחים של "היא" שזה מאוד מנוכר. אני כבר הרבה שנים מודעת לכך ולנזק העצום שצורת החשיבה הזאת גורמת, זה קצת כמו התמכרות ולכן כבר מאוד מאומנת בלהפסיק אותה בכל פעם שהיא צצה. הדרך שלי להפסיק אותה היא לתרגם כל היא או כל חוה לאני, אני חושבת שוב את אותו משפט בדיוק באני.
עוד סוג של מחשבות מאותה משפחה היא מחשבת הסיפור: אני חווה משהו ותוך כדי אני לא עסוקה במה שקורה לי אלא באיך אני יספר את זה אחר כך לבן זוגי או למישהו אחר או מה אני אכתוב על זה ביומן שלי או באתר. גם אלו קולות שאני לומדת להשתיק ולהחליף.


[u]רציתי לומר שאני לומדת משהו מכל דבר שאת כותבת כאן באתר. תודה.[/u]
תודה @}

רשימת נקיון מחשבתי ושפתי בסגנון פליי לידיי (מונחים ומחשבות שצריך להוציא מהבית הפנימי שלי):
[list]
[*] "חשבתי שאני מתה" - על כל דבר ועניין ובן דודו:
[*] "רציתי להרוג אותה"
[*] " למרבה השמחה והששון" - שימוש ציני ולא נכון לי במושג שמחה, מונע ממני לשמוח באמת.
[*] " מסכנה שלי" - דרך מעוותת מאוד להכיל את הקושי של ילדתי.
[*] טבלת יאוש שעתית - אני אומרת לעצמי בבוקר: בעוד 6 שעות אוכל ללכת הביתה - כמובן שבהתנהלות הזאת כשאני כבר מגיעה הביתה זה כל כך לא כיף, אני מתנפצת על חופי הבית כמו ניצול מאוניה טרופה. אני יודעת שבידי לגרום את הסערה או להשקיט אותה.
[/list]

[u]ברגע שהפסקתי לפחד מהם הגיע צו הביטול[/u]
גדול. {@

[u]במשך השנים למדתי על עצמי שאני חושבת על עצמי בגוף שלישי[/u]
מה הכוונה? שאת חושבת על עצמך דרך מחשבותיהם של אחרים או שאת מדברת אל עצמך "חווה עושה כך וחווה אמרה כך"

רציתי לומר שאני לומדת משהו מכל דבר שאת כותבת כאן באתר. תודה.

[u]יאיר כספי ("לדרוש אלוהים")[/u]
הוצאתי את הספר מהמדף והתחלתי לקרוא בו שוב. זוכרת שפעם קודמת גם דיבר אליי אבל לא הכל הבנתי וגם קצת בילבל. ניראה מה יקרה עכשיו.

בנתיים קורים לי דברים מוזרים, נפלאים, נוראים, הכל ביחד.
קודם כל: [b]בוטלו המילואים[/b] פשוט כל כך - ברגע שהפסקתי לפחד מהם הגיע צו הביטול. אושר גדול - עכשיו נוכל לצאת לחופש יחד.
משבר מהיר קשה ולא צפוי שהגיע מכיוון העבודה גרם להרבה כאב. הרגשתי שהחיים מזמנים לי את המשבר הזה כדי לבדוק את יכולת העמידה שלי בהחלטה לדבוק בשמחה. העברתי לילה הארוך וכמעט נטול שינה בהתמודדות עם המשבר בלי לנטוש את הקו שסימנתי לי. דבר אחד זה לעלות במדרגות לקומה השלישית עם ילדה ישנה ודבר אחר הוא לכאוב באמת ולהמשיך לשאוף לשמחה. אבל עשיתי את זה וחלק ניכר מן המשבר כבר מאחורי, אני לא מרגישה מרוסקת, אני מרגישה טוב .

[u]רוצה לכתוב את הדרך שלי לשמחה[/u]
כן, להחליף את הפחד בשמחה, להחליף את הפחד ברצון.
יאיר כספי ("לדרוש אלוהים") כותב שגם ביצר הרע יש גרעין חיובי, שצריך להחזיר למקומו. בכל פחד שלך יש גרעין חיובי, דבר טוב, כוונה טובה: אולי הפחד מהשואה מחביא את הרצון לעולם טוב יותר, רחום יותר (יצא לי קצת פשטני. סליחה).

אני מעריכה מאוד אנשים ששואפים לוותר על הפחד. להניח אותו מאחור ולהתקדם למשהו טוב יותר. אני מאמינה שזה אפשרי.
כל הכבוד לך על הרצון ועל הדרך.

[u]אפשר להפנות אותך ל [po]איך הפכנו לזוג[/po] שם כתבה אחת [po]חוה ש[/po] סיפור נפלא על אהבה והתבגרות ועל הטוב שבחיים.[/u]
דקל העלת חיוך על פניי. בשביל הדיוק ההסטורי בדקתי: נושא הסיפור הוא באמת [po]איך הפכנו לזוג[/po] אבל הוא ממוקם בדף [po]סיפורים קוסמיים[/po] קראתי אותו שוב ואת התגובות וראיתי שלא בכדי - קוסמי ביותר, וכמובן דמעות של התרגשות עלו בעיני שוב. @}



_רוצה לחזק אותך ואת עצמי
לוותר על הפחד_
תודה ליזה @} זהאכן מחזק.

רוצה לכתוב את הדרך שלי לשמחה. עכשיו מוצאי שבת. ברגיל הוא הזמן הקשה בשבוע. כמו חיילת אני סובלת כבר חודשים רבים משביזות יום א' קשה ביותר. חיה משבת לשבת. סופרת את הימים עד סוף השבוע ומתייגת אותם בתגי איכות לפי קרבתם לשבת, כמובן רק מצד הכניסה שלה. יום חמישי הוא היום הכי קשה בשבוע אבל הוא גם היום שבו מתחילה מחדש לנשום.
החלטתי לנסות ולשנות את דפוס הזה. לא להתייחס אל השבוע כמו נהר סואן שצריך לחצות אותו בלי כוחות אלא לנסות ולהיות בכל רגע ורגע ולהפיק ממנו את המיטב.
לעשות את זה בשביל עצמי בלבד. לא כדי להוכיח למישהו משהו. לייצר שינוי רק בשבילי. במשך השנים למדתי על עצמי שאני חושבת על עצמי בגוף שלישי ולמדתי לעצור את זה כל פעם שמגיע. למדתי לתרגם לעצמי מחדש כל משפט שנאמר בראשי בגוף שלישי לגוף ראשון.
היום עליתי עם קטין הישנה בעגלה במדרגות הביתה לקומה השלישית באמצע הצהריים. בדרך כלל אני סופרת מדרגות (32) היום פשוט אמרתי לעצמי: שמחה, שמחה, שמחה הרגשתי שזה עוזר לי אבל באמצע המדרגות התחלתי לדמיין את השינוי שיתחולל בי ומה יגידו אנשים למרבה השמחה מייד תפסתי את זה ותרגמתי הכל למה אני יגיד ופתאום נגמרו המדרגות והגענו הביתה.
תוך כדי שאני כותבת מגרדת לי הרגל בטירוף שזה בדרך כלל סימן לפחד, אבל אולי הגיע הזמן לתרגם גם את זה אחרת ולקרוא לזה התמודדות.

רק עכשיו גיליתי את הדף הזה
כל כך מזדהה
במיוחד עם הפחד מנושא השואה
רוצה לחזק אותך ואת עצמי
לוותר על הפחד (())

[u]את הכוח לחייך, למצוא נצנוץ של אור[/u]
אפשר להפנות אותך ל [po]איך הפכנו לזוג[/po] שם כתבה אחת [po]חוה ש[/po] סיפור נפלא על אהבה והתבגרות ועל הטוב שבחיים.
{@

אני רואה את פניי משתקפים בפניהם של אנשים החולפים מולי ברחוב. כל בוקר עוברת מולי אישה צעירה מאוד, כמעט נערה, זוויות הפה משוכות בחוזקה כלפי מטה, אחה"צ היא עוברת שוב. אני אומרת לעצמי: גם אני כזאת גם לי קשה להעלות חיוך. בסופר עוברת אישה יפה, לבושה יפה אבל העצב מבצבץ מכל קמט בפניה ושוב אותה הרגשה.
פתאום חשבתי שאני כבר לא מחפשת להיות גדולה וחזקה כמו שהרבה זמן חיפשתי: אני כבר גדולה וחזקה ואפילו אמא. לא, אני רוצה [b]שמחה[/b] .אני מרגישה שמתחת לכעס, מתחת פחד יש המון עצב, קרחון של עצב.
קטין אומרת: " הולכת" קמה מהשולחן והולכת לסלון בדרך מודיעה: "הלכתי" ואז חוזרת: "אמא, שיקה (נותנת לי נשיקה), אבא, שיקה (גם אבא מקבל נשיקה) הולכת" והולכת. כוס מים מפשירה מהקרחון מעלה על פני חיוך.
רוצה למצוא את הדברים השמחים, את הכוח לחייך, למצוא נצנוץ של אור וטוב גם במבט המשתקף אלי מהראי.

ממה אני [b]לא[/b] מפחדת:
[list]
[*] מההתמודדות הכלכלית.
[*] מקקי על השטיח.
[*] מג'וקים.
[*] מחשיפה.
[*] אני לא מפחדת שלא יאהבו אותי.
[/list]

{@ {@ {@
את והדף הזה מלווים אותי. חושבת עליך כל הזמן.
רוצה להציע לך לשנות את שם הדף, הרי שזה לא סתם עוד דף, זהו דף ייחודי ומיוחד לך ושלך.

[u]עוד ספר אופטימי של התמודדות.[/u]
זה בדיוק סוג הספרים שאני אוהבת לקרוא :-)

[u]גלגול נשמות. אולי היית בשואה בגלגול הקודם.[/u]
כשהייתי נערה הייתי בטוחה בזה. אבל עכשיו אני מרגישה שגם אם זה נכון, זה כבר לא משנה לי. השאלה היא איך אני מתמודדת בחיים האלה.

[u]אולי לזמן מה תקראי רק ספרים אופטימיים, חיוביים, שמחים?[/u]
אני דווקא משתדלת. קראתי את "המדריך לאם הגרועה" מצחיק חמוד ומרגש ואת "שלושים חודשי אהבה" של גלי סמבירא שהוא גם אופטימי וגם מרתק. אבל נגמר לי חומר הקריאה ואין כרגע מצב שאני לא אקרא משהו, אז זה מה שהיה בבית: אמא שלי קנתה לי מתנה ליום הולדתי שהיה כבר לפני שבעה חודשים, אבל הצטערתי מאוד שקראתי אותו הוא באמת לא עשה לי טוב.
עכשיו אני קוראת את הספר של לאנס ארמסטרונג - עוד ספר אופטימי של התמודדות. :-)

חוה, אולי לזמן מה תקראי רק ספרים אופטימיים, חיוביים, שמחים?בשביל מה לך להכניס את עצמך לעוד מקומות שחורים, מפחידים.

מתרוצצות לי קטעי מחשבות כל היום מנסה לעשות סדר או לפחות להעלות למחשב את שברי הדברים: הבזקים של בהירות חולפים כמו זיקוק בשמי הלילה ונעלמים, אולי עם אכתוב אותם יוכלו להישאר.
למה הפחד הוא המנעות מכאב?
כשאני פוחדת אני עסוקה בלהתכונן לכאב, אני עסוקה בלנסות לתחום אותו, בלנסות להחליט מראש מה אעשה ובאיזה כלים אתמודד כשיבוא הכאב. כל הפעילות הזאת גובה המון אנרגיה, מסתירה ממני את הכאן ועכשיו וכמובן שיש לה ביטוי גופני: אני מכווצת, אני עצבנית כי אין לי כוחות להתמודד עם מה שקורה כאן ועכשיו כי אין בי כוחות להיות אמיצה לחיות את החיים שקורים לי כרגע, אני כל הזמן עסוקה במה שיבוא, אני כל הזמן מפסידה את מה שעכשיו, ולפעמים מה שעכשיו הוא כל כך טוב שממש עצוב שאני מפסידה אותו.
קראתי את הספר "איזון עדין". הספר מספר על הודו בשנות השבעים. יש איזשהו סיפור מסגרת שבעיני היה שולי יחסית ולא כתוב בצורה מספיק מעמיקה ולמעשה הספר מספר על סבלם של האזרחים תחת השלטון הכביכול דמוקרטי במדינה שבה יש פערים עצומים והאדם העני פשוט נרמס באכזריות ע"י המדינה וע"י אנשים בעלי כוח שמנצלים אותו. מתוך התודעה החברתית המאפיינת את הקהילה שאני חיה בה, אחד הדברים שהכי הפחידו אותי היה המחשבה שבעצם זה לא כל כך רחוק ממני. אני אולי אצליח עוד לשרוד בלי להגיע למקומות אפלים כל כך כמו עניי הודו, אבל קטין שלי? היא גדלה לחברה שהולכת ומתקרבת לפערים האלה. האם זה אומר שהיא תצטרך לסבול כל כך? המחשבה על כך כאבה בטירוף כזה שישר ברחתי אל הנסיונות למצוא מענה.

[u]כל השנים לא הבנתי למה בחרתי לפחוד דווקא מזה, למה אני ולא אחרים.[/u]
גלגול נשמות. אולי היית בשואה בגלגול הקודם.
הפסיכיאטר ד"ר בריאן וייס שנים טיפל בחרדות של אנשים באמצעות היפנוזה, עד שמטופליו התחילו לחזור אחורה בזמן באמצעות ההיפנוזה. היום הוא עוסק בעיקר בזה ומספר על כך בספריו הנפלאים (שיעורים ושערים בזמן, ועוד). אלי זה מאוד מדבר.

טוב, כאן באתר אפשר לכתוב דברים מוזרים, לא? ;-)

האם חשבת לקבל עזרה מקצועית כדי להתגבר על הפחדים שלך? אין סיבה שתסבלי ותחששי כל חייך.
(())

המון תודה לקוראות. זאת הרגשה ממש טובה. @} @} @}
[po]יוחננ ית[/po] אני אשמח להיפגש. כרגיל יש לי בעית אוטו. אם תוכלו לבוא לכאן זה יהיה ממש כיף. אפשר אצלי בבית ואפשר בפעוטון בבוקר אם הילדים האחרים או ברוח הנעימה של אחרי הצהריים. דקל וגילה גם אתן מוזמנות. אני אנסה לסמן יום ולבדוק אם מתאים לכן.

יש לי תובנות נוספות אבל אין לי המון זמן לנסח אותן בבהירות. בנתיים מעתיקה לכאן דברים שכתבתי על פחד בדף [po]הילדה שלי מפחדת מאד[/po]

_[po]חוה ש[/po] (08.05.2005 23:15):
אני הייתי ילדה כזאת שפחדה מנושא השואה, והפחד הזה לא עבר לי מעולם, עודי מפחדת . זה קשור לכך שנחשפתי לנושא בצורה איומה ונוראית: בכיתה א' המורה דיברה איתנו על יום השואה (לא למדנו בבית ספר אלא בכיתה יחידה בקיבוץ) אני לא זוכרת מה היא אמרה במיוחד, אבל אחרי כמה זמן היא אמרה: "טוב עכשיו ננוח מהנושא הקשה הזה ונצא להפסקה" בהפסקה היא ישבה איתנו וראתה טלווזיה. בטלוויזיה הראו סרט מזעזע של טרקטור מפנה הר ענק של גופות. היום כבר לא מראים סרטים כאלה אפילו למבוגרים ואני הייתי בת 7. אני זוכרת את עצמי מבועתת מול המסך. כשחזרנו מההפסקה אמרתי למורה: "את אמרת שננוח ובכלל לא ננחנו" אני לא זוכרת מה היא ענתה לי וזה גם לא ממש חשוב.
לא ספרתי לאף אחד מה קרה וגם לא לעצמי. הדחקתי הכל ושכחתי מקיומו של הנושא, עד שהגיע שוב יום השואה ושוב הדחקתי. בכיתה ג' פתאום נפל האסימון: "אי אפשר יהיה יותר להדחיק את זה" זה קיים כל הזמן. לא רק יום אחד בשנה וזה כל כך מפחיד.
מאז לא הלכתי יותר לבית ספר ביום השואה, לא נכנסתי לחדר אוכל ביום הזה כי תמיד סידרו שם לוח עם תמונות, לא קראתי ספרים ולא ראיתי סרטים בנושא והכי לא הסכמתי: לראות טלווזיה ביום השואה.
עוד משהו שהופיע אז: פטריה ברגל. כל המכלול הזה מלווה אותי גם היום. כשאני בת 34 .
כל השנים לא הבנתי למה בחרתי לפחוד דווקא מזה, למה אני ולא אחרים. לא זכרתי את סיפור יום השואה בכיתה א' ואף אחד לא ידע אותו. עד שבגיל 28 התחלתי לחבר אחד ועוד אחד: היתה לי בראש התמונה הזאת, ידעתי שמעולם לא הלכתי לבית ספר ביום השואה ולא ראיתי סרטים בנושא, זכרתי את השיחה עם המורה, זכרתי שהפטריה ברגל הופיעה כשהייתי בכיתה ג' סמוך לתחילת הקיץ, סמוך לזמן שבו הבנתי שאי אפשר לברוח מזה ואז נפל לי האסימון: נעשה לי נזק שאין לתקנו. אני יכולה רק להבין את המנגנונים, ללמוד את הכלים שעוזרים להתמודד ולהשלים שזאת תהיה התמודדות לכל החיים. אחד הדברים שתמיד עזר לי בתור ילדה היה האפשרות לישון עם אור. בגלל שישנתי בלינה המשותפת היא לא באמת היתה קיימת. רק בגיל מבוגר יחסית הייתי משתמשת בכלי הזה בלילות שבהם הפחד היה מציף אותי. אבל לא חשבתי על ההאפשרות להפוך את זה לפתרון של קבע גם שכבר עמדתי ברשות עצמי. שמרתי את זה למקרי חירום בלבד. רק כשנולדה בתי לפני שנה וחצי והתחלנו לישון עם אור באופן קבוע מסיבות של נוחות גיליתי א. כמה זה עוזר לי. ב. גם לבן זוגי זה נותן הרגשה טובה יותר להשאיר אור בחלק מהבית.
יחד עם הולדת בתי נשרו ממני הרבה מאוד פחדים. חיית הפחד שלי מאולפת מאי פעם אבל היא קיימת תמיד. מדי פעם אני בודקת את עצמי: קוראת כתבה או ספר. מה שבעבר גזר מס' ימים ללא שינה, היום אולי מקשה להירדם אבל כבר לא משפיע בצורה כזו. רק היום אני מתחילה להפנים את כל הדברים שניסו להסביר לי כשהייתי קטנה על זה שעכשיו יש לנו מדינה וזה לא יקרה ככה שוב._

[u]הרגע גיליתי את הדף[/u]
{@

חוה, מותר לפחד. זה בסדר לפחד. יש הרבה דברים שמפחידים אותנו. במיוחד הלא-נודע, חוסר הוודאות.
כתבת שמישהו אמר לך פעם שהפחד הוא הימנעות מכאב. אני לא ממש מבינה את האמירה הזאת.
את אומרת שאת רוצה לוותר על הפחד וזה נפלא. לפעמים, הפחד שלנו מהפחד הוא שמשתק אותנו.

אם את רוצה להיפגש ולדבר, או להיפגש בלי לדבר - בשמחה. מזמן לא נפגשנו, ואולי גם [po]דקל נור[/po] תצטרף.

הרגע גיליתי את הדף. מבטיחה לקרוא ולהגיב, אשתלד מחר.
{@

[u]הערב אני לכודה בתוך הפחד[/u]
אוי.
((-))

נחשול של פחד קחוני מציף אותי שוב - מילואים.
לא יודעת איך מתגברים על פחד כל כך אמיתי, כל כך מוחשי קיים. מנסה לשלוט, לאסוף אניפורמציה, להתכונן לתכנן, כל הרעות החולות, כל מה שמפיל אותי לתהומות הפחד, את הכל אני מייצרת.
יש עוד כמעט חודש עד שהוא יוצא למילואים ואני מרגישה את מפלצת הפחד באה ואוכלת אותי, מכלה את כוחותי.
מנסה להיות בכאן ועכשיו - אתמול בערב זמן של הליכה לישון: אני לחוצה כי אני צריכה ללכת לפגישה חשובה, דואגת שהיא לא תרדם. שכבתי על ידה במיטה וחשבתי על מילים טובות: חשבתי על המילה הרמוניה - ניסתי לדמיין משהו הרמוני. בקלות רבה עלתה גדר אבן נמוכה בנויה משושים בצבעי סגול וירוק בשלל גוונים. בתוך הגדר נוצרות דמויות של חיות שונות משילוב של משושים. דמיינתי את הגדר הזאת בכל מיני מקומות שאני לא מכירה ואז ראיתי את עצמי יושבת מעל צומת סואן בשמש על כסא נוח ובוהה בצורות ובצבעים של הגדר. תוך כמה דקות קטין נרדמה וישנה בשלווה לילה ארוך. הערב ניסתי לחזור על התרגיל ללא הצלחה. היא עוד ערה, לפחות אני לא צריכה ללכת לשום מקום. הערב אני לכודה בתוך הפחד.

מצאתי הרבה דפים על פחד ולא מצאתי אחד שמתאים למה שאני מחפשת.
אני רוצה לוותר על הפחד. אני משלמת מחיר כבד מאוד על הפחדים שלי. מישהו אמר לי פעם: "הפחד הוא הימנעות מכאב". כשאני מצליחה להרגיש את זה באמת, כשאני מצליחה להסכים שיכאב לי נפתחות בפני דלתות ואפשרויות, אז קורים הניסים.
כשאני מסכימה לחיות עם הלא ידוע ולא להתכונן כל הזמן על ידי הפחד פתאום המקומות האפלים מוארים באור נעים וטוב.
אני כבר מכירה את השיעור הזה אבל כל כך מעט פעמים אני מצליחה לממש אותו.
כשהייתי צעירה מאוד התחתנתי עם הבחור הראשון שעבר על ידי רק כדי לא להיות לבד, רק כדי לא להתמודד עם הלא ידוע ואחרי שמונה שנים של סבל עזבתי אותו ונולדתי מחדש לאט, לאט. בהתחלה סימנתי לי כל הזמן איזה בחור אני רוצה והייתי "מאוהבת" בכל מיני טיפשים רק כדי לא להתמודד עם מה שלא ידוע אבל בו ביום שהסכמתי לא לפחד, שאמרתי לעצמי אני רוצה שותף ללא שם אבל שאפשר לבנות איתו בבית, בו ביום התקשר אליי נסיך יפה תואר ויחד בנינו בית והבאנו אליו חיים חדשים.
עכשיו אני שוב מפחדת. שוב הרבה לא ידוע מציף את חיי. הרבה סימני שאלה על דרכינו מכאן והלאה. כל כך הרבה שאני לא יודעת מאיפה להתחיל. איפה נגור, איפה נעבוד, עם מי, מי יהיו השותפים שלנו בבנית דרך החיים המיוחדת שאנחנו סוללים, איפה בתוך כל זה המקום שלנו כיחידה משפחתית, מתי נעשה עוד ילד...
אתמול ישבתי ובחרתי את הסוגיה שהכי מפחידה אותי כרגע: מי יהיה השותף שלי בפעוטון בשנה הבאה והחלטתי להתייחס אליה כמו אל הקשר הזוגי. דיימנתי שותף ללא שם, שאוכל להתחלק איתו בעבודה, שאוכל לדבר איתו, ללמוד ממנו וללמד אותו, שאוכל לסמוך עליו כשאני הולכת הביתה ולנוח באמת, שיאהב את הילדים ויראה יחד איתי עד כמה איכותי הזמן במחיצתם יכול להיות. החלטתי לא לפחד אלא להאמין שיש כאן הזדמנות למשהו חדש, שונה, שיהיה לי בו טוב ושלם יותר.
החלטתי להסכים שיכאב לי - לא לעשות שריר נגד הכאב אלא להתכונן לטוב. אמן.

[po]דף בלוג[/po]