על ידי חוה_ש* » 16 נובמבר 2005, 10:03
בעקבות הטיפול באייפק, נשפך החוצה זרם ענק של ג'יפה שלא תיארתי לי שנמצא בתוכי. פתאום ראיתי כמה התפקוד שלי בשבועות האחרונים לקוי, חסר. כמה אני לא באמת נוכחת בחיים שלי. כמה אני מזניחה את עצמי, את בן זוגי, את בתי, את הבית. אני באה הביתה ואין לי כוח לעשות כלום ולאף אחד. בחסות של המון קשר, קירבה ואינטימיות אני לא באמת נוכחת כאמא של קטין כבר כמה זמן. אני באה הביתה ואני יושבת, אני עייפה, אין לי כוח להכין ארוחת ערב, לשטוף כלים, לספר סיפור, לעשות איתה דברים, לשחק איתה, להיות איתה. אני מתפללת שהיא תעסיק את עצמה ולא תצטרך אותי או שמה שהיא תצטרך ממני יהיה רק לשבת עליי ולא יותר. משהו בתוכי מתקומם נגד פירוק המיטה המשפחתית אבל אני מבינה שזה רק חותמת גומי שמאפשרת לי לברוח מהאמהות שלי: הנה אני נמצאת איתה כל היום אני איתה בפעוטון אני איתה בלילה, סימן שאני אמא טובה, שאני בסדר, שאני משקיעה. למעשה זו הצורה זה האיך, אבל מה עם המה? אולי אם לא יציק לי כל כך המצפון אני גם לא אדאג לה כל כך. אני אוכל לישון טוב יותר בלילה. כל לילה אני מתעוררת כמה פעמים כדי לבדוק איפה היא, לוודא שהיא נושמת. זה המצפון שמציק לי על היותי כה חסרה בשעות העירות שלה. אין לי כוח להפעיל, להציע, להוביל אני נותנת לה להחליט הכל. בחסות החופש אני מזניחה אותה. אני נעדרת.
אותו הדבר אני עושה גם לבן זוגי. גם מחייו אני נעדרת. אין לי כוח ליזום מגע, שיחה, אני במחשב קוראת על בעיות של אנשים אחרים, אני בספר שלי, אני רואה טלוויזיה, אני בורחת. בן זוגי מטפל בבית ובי ובקטין. שומע אותי בוכה על העבודה שלי, מציל אותי ממנה. בזכותו אנחנו שורדים. אבל זה רק למראית עין למעשה אני טובעת באיזה דכדוך, צפייה נושנה שבה ומתגנבת ללב למשהו אחר, מקום אחר, לא כאן. שוב עולות התחושות הקשות כלפי העיר, מהאני עושה כאן בכלל?
החלטתי לחזור ולהנכיח את עצמי בחיי. יש לי יום מחלה. אני בבית. בחרתי פינה אפלה ומוזנחת להשליט בה סדר וניקיון. לזרוק מטען עודף של חפצים ובעיקר דפים שמשמעותם אבדה לאורך השנים החודשים והשבועות ששכבו בפינה האפלה. מקווה שבדרך זו אוכל למצוא גם נתיב של אור אל נפשי המושחרת, להתחיל ולנקות גם אותה.
בעקבות הטיפול באייפק, נשפך החוצה זרם ענק של ג'יפה שלא תיארתי לי שנמצא בתוכי. פתאום ראיתי כמה התפקוד שלי בשבועות האחרונים לקוי, חסר. כמה אני לא באמת נוכחת בחיים שלי. כמה אני מזניחה את עצמי, את בן זוגי, את בתי, את הבית. אני באה הביתה ואין לי כוח לעשות כלום ולאף אחד. בחסות של המון קשר, קירבה ואינטימיות אני לא באמת נוכחת כאמא של קטין כבר כמה זמן. אני באה הביתה ואני יושבת, אני עייפה, אין לי כוח להכין ארוחת ערב, לשטוף כלים, לספר סיפור, לעשות איתה דברים, לשחק איתה, להיות איתה. אני מתפללת שהיא תעסיק את עצמה ולא תצטרך אותי או שמה שהיא תצטרך ממני יהיה רק לשבת עליי ולא יותר. משהו בתוכי מתקומם נגד פירוק המיטה המשפחתית אבל אני מבינה שזה רק חותמת גומי שמאפשרת לי לברוח מהאמהות שלי: הנה אני נמצאת איתה כל היום אני איתה בפעוטון אני איתה בלילה, סימן שאני אמא טובה, שאני בסדר, שאני משקיעה. למעשה זו הצורה זה האיך, אבל מה עם המה? אולי אם לא יציק לי כל כך המצפון אני גם לא אדאג לה כל כך. אני אוכל לישון טוב יותר בלילה. כל לילה אני מתעוררת כמה פעמים כדי לבדוק איפה היא, לוודא שהיא נושמת. זה המצפון שמציק לי על היותי כה חסרה בשעות העירות שלה. אין לי כוח להפעיל, להציע, להוביל אני נותנת לה להחליט הכל. בחסות החופש אני מזניחה אותה. אני נעדרת.
אותו הדבר אני עושה גם לבן זוגי. גם מחייו אני נעדרת. אין לי כוח ליזום מגע, שיחה, אני במחשב קוראת על בעיות של אנשים אחרים, אני בספר שלי, אני רואה טלוויזיה, אני בורחת. בן זוגי מטפל בבית ובי ובקטין. שומע אותי בוכה על העבודה שלי, מציל אותי ממנה. בזכותו אנחנו שורדים. אבל זה רק למראית עין למעשה אני טובעת באיזה דכדוך, צפייה נושנה שבה ומתגנבת ללב למשהו אחר, מקום אחר, לא כאן. שוב עולות התחושות הקשות כלפי העיר, מהאני עושה כאן בכלל?
החלטתי לחזור ולהנכיח את עצמי בחיי. יש לי יום מחלה. אני בבית. בחרתי פינה אפלה ומוזנחת להשליט בה סדר וניקיון. לזרוק מטען עודף של חפצים ובעיקר דפים שמשמעותם אבדה לאורך השנים החודשים והשבועות ששכבו בפינה האפלה. מקווה שבדרך זו אוכל למצוא גם נתיב של אור אל נפשי המושחרת, להתחיל ולנקות גם אותה.