^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי עינת , מה איתך היום ?

היי עינת,
עבר כבר המון זמן מאז שכתבת כאן לאחרונה... קראתי בימים האחרונים את שני הדפים שלך. הם מרגשים, סוחפים, מטלטלים... ונגעו בי במקומות עמוקים ביותר.
אם את עדיין נמצאת כאן, ואם מתאים לך לחזור לכאן לרגע, אולי תוכלי לתת עידכון קצר ולספר מה קורה איתך כיום?
מאחלת לך המון אושר ושלווה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אהלן ושלום לכולם. אני עובר תקופה מורכבת בחיי ויצא לי במקרה לקרוא את כל דף הנוכחי של עינת והדף הראשון הקודם שלה ושל כולכן. האמת ממש נגע לליבי הכל.
רציתי להגיד שזה ממש מוזר לקרוא על אנשים אחרים חוויות שחוו ולהרגיש מעט יותר טוב..
אולי מכיוון שאני עובר בתקופה הנוכחית משהו דומה מאוד והכאב מכאיב כתער ואני לא מבין תמיד כיצד להמשיך הלאה ובכלל איך אנשים שהם לרגע בני זוגינו ורגע הם לא.
אני בחור מוצלח אבל כל הגירושין האלו הביאו אותי לנקודת שפל בחיי האישיים. זה לא קל מכל מיני בחינות להמשיך הלאה. אני לא מצליח להבין אך הצד השני מצליח להמשיך
לטוס בחיים כמו טיל בליסטי. אני לא מבין כיצד אני הצד הנבגד בסיפור האישי שלי עוד רוצה לדעת ולשמוע ועוד מעז להתגעגע והיא בכלל בקשר חדש ועפה עם חייה למחוזות.
אני מאוכזב מעצמי מכך שאני מצליח לקום ולהמשיך הלאה כמו שצריך להערכתי עד שאגיע למצב ששוב אוכל לאהוב יעבור איזה שנה שנתיים לפחות אני כרגע לוקח כל יום ועבורי כל
יום הוא עולם ומלואו. החיים לא תמיד פקיניק. קשה לי.
עינת אני מקווה שהכל טוב שם איתך.

הי עינת
אולי בכל זאת?

תוהה מה שלומך ומתפללת שבטוב.
עצמי עיניים חיבוק וירטואלי ענק בדרך-

קוראת אותך גם, ליבי איתך, אני בסוג של מצב דומה לשלך..קראתי כאן הרבה דפים עצובים ו לרובם הענק היה סוף מעולה...וגם אצלך עוד יהיו תקופות טובות

עינת יקרה, מה שלומך ?

אשמח לקרוא אם אנשים רוצים לשתף בנוגע לנסיון חיים שלהם עם חרדה.
מי שמכיר את זה ועבר דרך זה ללא כימקלים..

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לתת מקום לתהליכים של אבל בחיים. זה המסע. אחרת הכאב מפכה מבפנים עולה כמו גל של צונאמי ולוקח ה-כל.

נכון, קשה להימנע מזה, אבל זה כל כך חשוב לך כרגע לנסות לא להיכנס ללופים האלה
וזה כדי לחזק אותך ולא להחליש. זה מה שאת הכי צריכה כעת. להתחזק.

את לא עשית שום דבר שהוא לא בסדר.
אם זה לא קרה כנראה שזה לא הדבר המדוייק לך. ההתנסות הזאת הגיעה כדי שתלמדי ממנה משהו, כדי שתגדלי ותתפתחי בזכותה. וכך עשית. למדת. כדי להבשיל, כדי לדייק, כדי להיות בעתיד באמת באמת מוכנה להתמסר ולהישאר.
וזה יגיע.

הכל בסדר. ביחוד את. נפלאה ונהדרת בדיוק כפי שאת.

אבל קשה להמנע ממחשבה "איך הגעתי למצב הזה?" "איפה לא הקשבתי?" "מה לא עשיתי בסדר?"..

_לחזק את עצמך עוד ועוד.
לעצור מדי פעם לשאול: "מה אני צריכה עכשיו?",_
וזה בדיוק מחזק את האדמה.

אם כך, מציעה להמשיך ללכת לאט לאט, עם התחושות שלך, עם מה שנכון לך, עם מה שמדוייק לך בכל רגע נתון. שזה בעצם מה שנראה לי שאת כבר עושה, לא?
בנוסף -
להיות נחמדה לעצמך, ורכה.
לא לגנות את עצמך על שום דבר. רק לחזק את עצמך עוד ועוד.
לעצור מדי פעם לשאול: "מה אני צריכה עכשיו?", "מה טוב ונכון לי עכשיו?"

תחושת הבטן אומרת לי לחזור הביתה. אני מדברת עם אבא שלי והוא אומר לי בואי, תהיי אצלנו, תאכלי תישני, תנוחי. ואני עוצרת. עדיין. עוד לא.
עוד לא יכולה לנהוג לשם, לחצות את המרחק הזה.
בינתיים מתעסקת עם הבית ששכרנו, צריכה להעביר אותו לידיים אחרות. לוקחת אחריות על החלק שלי.
החפצים שלי ארוזים ומפוזרים בכל מיני מקומות. וכך גם אני.

אני רק לא יכולה לעשות את הצעד ההחלטי הזה של היכן זה ייקרה.
מה תחושת הבטן אומרת לך?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כי אני יודעת שבית ועבודה הם עוגנים נהדרים שמרגיעים עבורי חרדה ונותנים מסגרת. אני רק לא יכולה לעשות את הצעד ההחלטי הזה של היכן זה ייקרה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה כמובן אני ממחשב אחר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יא אלוהים.. אני צריכה אדמה!
אני צריכה להחליט אם אני כאן או שאני חוזרת לעיר בה גדלתי. ולתמוך בעצמי בהתאם למיקום שלי.
אני חשה שאני מסתובבת כבר יותר מדי זמן עם פצע לא מטופל, ושכאב שלי מתורגם מהר מדי לתזוזה.

עינתוש, חיבוק גדול
מה את צריכה? מה יכול לתמוך בך כעת?

אויש מתוקה ליבי אתך
בטח יבואו הנשים החכמות לתת עצה.

כותבת בערפול של כאב.. חתמנו חוזה שכירות לשנה בבית מקסים, ברביעי שעבר. מרגע חתימת החוזה הלכו ותחזקו והציפו אותי ה"לא" הגדולים, גדלו, גדלו, ו.. לא הולכת על זה! הכל בוטל. ה"אנחנו" בוטל. ועכשיו - המצמרר מכולם: אין לי בית - החפצים שלי ברובם עוד אצלו. אין לי עבודה. ואין לי בן זוג.
ללכת באויר.
ובאופן רשמי תקופה זו הינה הקשה ביותר שהייתה לי בחיים האלה.

ושוב ספקות מציפים את המערכת..

_אני לא פוחדת מעבודה. אני רק רוצה לדעת שיש סיכוי. ואני רוצה לעשות את זה איתו.
מה החלק שלי?_
בדיוק זה:
לזהות את הצרכים שלך ולהגדירם, לאחר שהבנת.
למה לי קשה להגדיר את הצרכים שלי או בכלל לדעת לזהות אותם בקשר?
זה השלב שבו את נמצאת ביחד, בטוב, ונדרשת לדייק את הצרכים שלך וללמוד אותם. את - מול עצמך, את - מול הבן-זוג, את - מול העולם.
כך אנו מתפתחים.
מגיעים לשלב אחד, ומשם מתבוננים הלאה, לשלב הבא...
הכל נפלא. החדש תמיד בהתחלה יוצר כמו חוסר יציבות, עד שהרגל מתייצבת על המדרגה, ואז השניה מצטרפת.

@}

טוב, מלאכית יקרה עזרה לי עכשיו בשיחת טלפון קצרה שנקטעה בגלל בכי של תינוקה, לראות את הקונקרטי.
עזבי רגע מה לגור איתו מה לא לגור איתו - אני שומעת קול מסדר לי את זה בראש עכשיו. בתכל'ס, מה בתכל'ס. ארד רגע אל הקרקע.
קודם כל אהובי הוא אדם שעושה עבודה עם עצמו ואוהב אותי, בלי תנאי. כמו שמעולם לא אהבוני, וכמו שבאמת מגיע לי. אה, ואיתו אני באמת מאמינה שככה מגיע לי. שזה חידוש.
אבל, יש לי בעיה קונקרטית בתוך הקשר. זה לא רק הצעד הגדול הזה של לאסוף מפה מהבית שלו את חפציי עכשיו ולהגיד לו באופן הזה - הי אני קיימת בנפרד ממך, ואז מתוך האיסוף הפנימי הזה וההפרדה הגדולה הזו פתאום להיות מסוגלת לראות כמה אני אוהבת אותו. למצוא אותי ואז אותו.
זה בכל רגע להיות מסוגלת לעשות את החיתוך הקצת קר הזה שכל כך קשה לי לעשות, ולזהות את צרכיי. ולהביע אותם.
כן, אני מזדהה עם אהובי עד מאד. לפעמים עד כדי ביטול צרכיי שלי. וזה עניין שלי. זה משהו שעליי לראות ועליו לעבוד בלי קשר לכלום.
יש משהו באנרגיה שלנו שלעתים מתנגש. כשאני מפנה תשומת ליבי החוצה, למשל עכשיו כשאני עושה את צעדיי הראשונים למען מציאת עבודה חדשה, ואני חוזרת הביתה ומרגישה - רגע, אין לי ספייס, אין לי נשימה. למה? כי הוא מדבר הרבה, כי הוא ממלא את החלל, ואולי - בגלל שמראש אני מכוונת ללהכיל אותו ולא להיות איתי. ואני מחכה לימים שבהם הוא עובד - כי הוא נעדר כל פעם ליממה בשל עבודתו - כדי "לסדר" לי את הראש. כדי להבין איזה טלפונים עליי לעשות וכו. חוזרת את הספייס הלבד שלי, כדי להרגיש את עצמי.
וכשהוא איתי - אם אנחנו מסונכרנים - אנחנו מגיעים לעומקים אינסופיים בשיחה, הימים שלנו נעים באופן כל כך יצירתי מצחוק לשיחות על החיים שאחרי המוות ולגעת בפצעים הכי עמוקים שלנו ולבשל ולשיר יחד ולערוך מסעות שלמים של מפגש באינטימיות שבמגע, לגלות עולמות חדשים זה של זו וכל אחד של עצמו. ואם אנחנו לא מסונכרנים - כלומר אני עוברת את הגבול שלי ומרגישה שאין לי את עצמי - אני רק הודפת והודפת ורואה אותו כאויב שמנסה כל הזמן לפלוש אליי ולגנוב ממני תשומת לב. ואני רוטנת ביני לביני - מה, אין לך את עצמך? אוף, לך כבר תעשה משהו בשקט..
למה לי קשה להגדיר את הצרכים שלי או בכלל לדעת לזהות אותם בקשר?
הרי כשאני מתחברת אליי זה כמו מטען שטוען את כוחותיי, את עצם קיומי? למה כה מהר אני נאבדת בתוכו? ולמה קשה לי להגיע לבהירות של מה אני צריכה כרגע? ההפרדויות הקטנות האלה שנדרשות כל הזמן, בתוך החיים, ליד האחר, לצידו, זה בדיוק העבודה שלי. אני לא פוחדת מעבודה. אני רק רוצה לדעת שיש סיכוי. ואני רוצה לעשות את זה איתו.
מה החלק שלי?

מה שנראה לי עכשיו הוא:
אני עוד לא מוכנה לגור איתו.
ואני מפחדת מאאאאד לאבד אותו אם אעשה צעד בכיוון אחר- כמו מגורים עם שותפה למשל.
מה שעולה כאן חזק על הבמה הוא הפחד שלי לאבד.

כשהייתי עם האקס שלי, כעבור כמה חודשים של קשר הוא הביע רצון לטוס להודו. היה לי פחד שאם הוא יטוס בלעדיי אני עלולה לאבד אותו. הייתי בהתלבטות גדולה ולבסוף החלטתי לבוא איתו. לא בדיוק בגלל שגם אני רציתי. בדיוק התחלתי אז עבודה חדשה - רק התחלתי להיות גננת. ופחדתי שאם הוא יטוס הוא יישאר שם או משהו - מחשבה שלא הייתה מופרכת. אז באתי איתו. היינו חודש וחצי שם. והייתה האחזות חזקה שלי בו.
לבסוף כשחזרנו לארץ הוא סיים את זה. אומנם כעבור חודש חזרנו לעוד שנה וחצי של יחסים אבל כשחזרנו אני חזרתי ממקום חזק יותר, שיש לי את עצמי. שאני עברתי דרך החרדה ומצאתי אותי שלמה שם. ובאמת השנה וחצי שאחרי זה הייתה משהו אחר לגמרי.
עכשיו הקשר עומד באותו המבחן רק הפחד לנטוש בא יותר מהצד שלי, כלומר שזה יבוא ממני ולא ממנו. אבל זה אותו פחד - מה אם אעבור לגור עם שותפה ואז אגלה שאינני רוצה בו יותר?! שהוא לא מתאים לי? שזו הייתה רק תקופה כזו? כך או כך אני צריכה לעמוד מול הפחד הזה ולבחור בי. גם אם יש סיכון לאבד אותו אני חייבת לקחת את הסיכון. כי אם לא - אז אני מאבדת את עצמי. ואותו.
לא נכון לעבור לגור יחד מתוך הפחד שאחרת הקשר יתפרק.
אבל אני כל כך מפחדת שזה יתפרק..

עינת יקרה,
את מנקה מעלייך את הפחדים. הם עולים וצפים.
הפחד משתלט ומכסה חלקות נרחבות ויפות, כך שקשה לראות או להבחין בקולות.

הנשמה שלך זועקת להשתחרר מהפחד הזה, ללכת קדימה, לעבור דרכו ובעדו. להיוולד מחדש.
אם לא תלכי לשם, לעולם לא תגיעי ולא תדעי.
ההרגל לכאוב הוא חזק וממכר, אפשר להניח לו לגווע בכך שלא תתני לא "במה", לא תאפשרי לו להיות השחקן המרכזי של סיפור חייך.

הרבה אהבה לך
לילה טוב

באמת? כל כך קל? זה - קול האמת. וזה - קול הפחד?
אז למה לי זה לא כל כך קל להבחין ביניהם?
והנה ערב, בן זוגי במקלחת ואני מדפדפת את הפייסבוק ישר אל התמונה של האקס שלי. כמו רגע לפני הקפיצה למים - מישהו מותח את החבל ואומר לי את בטוחה? בטוחה שאת רוצה את זה שוב? זוכרת כמה היית קרובה, וכמה כאב לך. או סתם, להתגעגע, להתרפק על משהו שהוא בעבר, כי זה יותר קל מלהיות הווה.
ורואה בעיניו ובשפת גופו בתמונה את אותו אחד שהוא חלק ממני, בלתי נפרד, ואת העורף שהוא הפנה לי עוד תוך כדי הביחד. את הכאב הקר הזה.

אנחנו מחובקים, מחוברים לא כמו שניים שרק חודשיים. כמו שניים שהם שנים מכירים זה את זו מבפנים.
זה הקול הפנימי
אבל - חיים ביחד? בעיר זרה? ואני עוד בלי עבודה ובלי שום עוגן חוץ מהיחסים האלה? אולי זה באופן אירוני - צחוק הגורל, צחוק השטן,
זה קול הפחד


פוקחת עיניי והוא עדיין פה.
אלו הם חייך. הם בידייך, בכל רמ"ח אברייך.
תביני שאת בוראת את המציאות, והיא תתקיים בהתאם למה שתחליטי.
לגור יחד מוקדם או מאוחר זה לא העניין, אתם מאיצים כי באמת הזמן דורש אתכם להתמקד בעיקר חייכם, להשיל את הפחדים, לקפוץ למים.
אחרי שקצת קר נהיה נעיםםםםםםםם ותמיד אפשר לחמםםםםםםםם

נשמע לי נהדר. חוצמזה בתהומות כבר היית. אז מה יש לפחד..
ובאמת נשמע קסום.
וכל כך אין מניעה שזה יקרה פשוט ככה. במיוחד אחרי כל התהליך שעברת.

צריכה קול אוהב עכשיו, לא קול חכם.

ואולי זה רק פחד, ואולי זה לא רק פחד.
אבל למה אתם כבר מאיצים - אומר איזה קול "חכם" מבחוץ?
כי ככה.

הלכתי לראות איתו שני בתים ובהלה מטורפת פוקדת אותי. אולי דווקא היום, אחרי ששיניתי באומץ רב את סטטוס היחסים שלי בפייבוק וכתבתי באומץ רב שאני איתו.. אולי דווקא היום כששטף המזלטובים פוקד את הלוח - אבין שאנחנו - לא.
ראינו שני בתים, אנחנו מחובקים, מחוברים לא כמו שניים שרק חודשיים. כמו שניים שהם שנים מכירים זה את זו מבפנים. אבל - חיים ביחד? בעיר זרה? ואני עוד בלי עבודה ובלי שום עוגן חוץ מהיחסים האלה? אולי זה באופן אירוני - צחוק הגורל, צחוק השטן, הזמן להבין שבעצם הוא רק היה עוגן זמני אחרי שסבתא שלי נפטרה ואחרי שנשברתי ככה, שאנחנו - לא לגדול יחד, שאנחנו לא בכיוון של משפחה יחד, שאנחנו - עד כאן.
חרדה פוקדת אותי, פחד לגלות שהכל הזיה שאני מתבדה מחלום, שהאמת היא קרה וקשה?
פוקחת עיניי והוא עדיין פה.

לא חוזרת! ההחלטה הייתה מהירה כמו טיל.

אני מסכימה עם נועה: אם את רוצה לענות לעצמך על השאלה - תבדקי מהו המניע העמוק לחזור לעיר בה גדלת: לדייק את הדרך או דווקא להמנע ממשהו.
ובכל מקרה, לא משנה מה תבחרי, אפילו אם תבחרי לברוח - חמלה ורכות היא קריטית כאן במיוחד.

_נשאלת השאלה האם להישאר על האדמה הזרה או לחזור אל הבטוח והמנחם, בלי בוז, בהמון רוך וחמלה?!
ולמה כל כאב מתורגם ישירות לתזוזה?_
<לא כל כך הצלחתי להבין את ההתלבטות שלך, המניעים והשיקולים..>
תזוזה - ההיפך מיציבות-נוקשות. בינהם יכולה וצריכה להתקיים הגמישות.
כשקשה לך, את מבקשת לזוז. לעיתים הבחירה לזוז היא בריחה, לעיתים היא מגיעה משיקולי דיוק - "תפיסת עמדה נכונה"
כשכואב מאוד תזוזה יכולה להקל, השאלה היא מי מניע את התזוזה. איזה חלק בך הוא האוחז בהגה.

בהצלחה בדרכך יקירה
@}

קוראת עם דמעות בעיניים.
לא מבינה בצ׳אקרות ומה שכתבת על הראשונה זה המקום הכי כואב.
רוצה להגיד לך-זה טוב זה נכון. תאמיני בזה. את אמיצה מאוד ותודה גדולה על שאת משתפת.

נשאלת השאלה האם להישאר על האדמה הזרה או לחזור אל הבטוח והמנחם, בלי בוז, בהמון רוך וחמלה?!
אני קוראת ושואלת, לאן היית רוצה ללכת? מה היית רוצה?
כשהתשובה על השאלה הזו תהיה לך ברורה, לא חשוב במה תבחרי, זה יהיה נכון עבורך.
בבטוח ובמנחם יש כוח גדול שממנו אפשר לצמוח, לפעמים הבטוח והמנחם עוצר אותנו מלהתקדם אל המקום שמצמיח אותנו, אבל לפעמים קיומו בחיינו נותן לנו את הבסיס לאמון ובטחון שממנו אנחנו יכולים לגדול.
במקום חדש שאנחנו בוחנים ולומדים להסתגל ולחיות, אנחנו מגלים לפעמים שהצלחנו להצמיח שורשים קטנים ולשלוח שלוחות של קשר עם הסביבה ועם עצמנו כמו שתארת כ"כ יפה.
ועכשיו את צריכה לבחון עם עצמך מה עובד עבורך יותר טוב? מה מרים אותך יותר, מה מקל עליך לעמוד מול החיים, מה צופן בתוכו הזדמנויות של גדילה בעינייך?
ואז , בלי בוז, בהמון רוך וחמלה לבחור בשלב הבא בחייך.
שבת שלום

שורשים פגועים שלא מצליחים לצמוח בשום מקום. מספיק להם מהקור והם רוצים כבר את אבא ואמא..
מחפשת בתוכי איך להתמסר לחיים, רגע לפני שהדרך הסלולה לי מניסיונות קודמים מחזירה אותי הישר לעיר הקדושה שבה גדלתי את 21 שנותיי הישראליות, כי משם מובן יותר הגלגול שלי לפה, מובן יותר המעבר שחציתי בגיל צעיר בין שתי מדינות, והמרחק שביני לבין משפחתי, זה התרבותי, זה שנפער באלימות, נעשה נסבל יותר.
אבל כאן, על האדמה הזרה הזו, הרחוקה רק שעתיים נסיעה מאותה אדמת קודש נשגבת שאת שביליה אני משחזרת גם בעיניים עצומות, כאן התחלתי לבנות משהו. אז מה אם פירקתי כבר, אז מה אם קרסתי מגודל הלבד. השארתי חותם בליבם של הילדים, ההורים והצוות איתם עבדתי, כן הבאתי לשם את עצמי. כן הצלחתי בכוחות מאומצים לבנות לי בתוכי פיסה של אדמה, כזו שתיתן לי כוח, כזו שלא הולכת לשום מקום, כזו שהיא שלי ותמיד תהיה שלי והיא צומחת לי דווקא במקום זר. פיסה של אמא בתוכי, פיסה של רכות בתוכי, פיסה של אהבה בתוכי, שלא תילך ממני.
נשאלת השאלה האם להישאר על האדמה הזרה או לחזור אל הבטוח והמנחם, בלי בוז, בהמון רוך וחמלה?!
ולמה כל כאב מתורגם ישירות לתזוזה?

העוצמה הגלומה בך - את יכולה לו, לפחד. את יכולה לו. והוא ירגע.
בהצלחה עינת, מחבקת אותך בשקט, מרחוק

חיבוק ליום מלא אהבה ובטחון

וואו, עירית ונועה, נגעתן ממש! עכשיו היום שלי מתחיל אחרת.
תודה רבה אהובות!

אני לא באמת רוצה ללכת ממנו, אני אוהבת אותו. מה שגורם לי לרצות ללכת זה התלות. זה הפחד שלו לאבד אותי. זה מה שחונק את הקשר ואת היחד. פרדוקס.
אם את מאמינה שהתלות חונקת, היא תחנוק.
אם לא תאמיני בתלות היא הרבה פחות תאיים עלייך.

תביני שאם את מחפשת סיבות לעזוב את הקשר את תמצאי אותן. או בדמות של תלות או בדמות של כאב אחר. את תמצאי אותן.
כל שעלייך להחליט הוא להפסיק לחפש סיבות לעזוב את הקשר.
להתחיל לחפש את הסיבות למה להישאר. השאר יסתדר.

לנסות להבין, לראות את הכאב שלו, וגם את הכאב שלך.
גם אני חושבת שזו הדרך.
ובעיני הדרך מכאן היא דווקא לא לחבר את שניכם לאותו הדפוס (למרות שמסכימה לגמרי ששניכם באותו הקושי) אלא לקחת מרחק כרגע כדי לצפות בו "מבחוץ", כאילו זה רק "שלו", כדי לא להזדהות.
הזדמנות לראות את הנושא ממרחק, הזדמנות להחליט על פרידה מההזדהות איתו
האם עכשיו זה יותר ברור?

_הקושי הוא עם עניין, עם האנרגיה של העניין,
ולכן כל מפגש שלך כעת עם עניין התלות הוא הזדמנות גדולה לריפוי._
לגמרי מדוייק.
וידוע שכדי לעסוק בריפוי על הרופא שלא לחוש או להזדהות עם הכאב. כדי לעזור לו (שזה כמובן לעזור לך) עם העניין עלייך לא להזדהות איתו.
כדי שתוכלי להסתכל על פצע פתוח ולא לברוח עלייך לא לחוש בכאב. השלב הבא הוא רצון כנה ועמוק לעזור לשני בקושי/מחלה/בעיה.
הרופא מבצע עבודתו מתוך שליחות.
את, כמי שבוחרת "לטפל" באהוב (שזו בהחלט גם את, כפי שכתבה עירית), מגייסת חמלה, חסד, אמפתיה, נדיבות ועוד תכונות נפלאות של הלב האוהב.
דמייני את עצמך מטפלת בתינוק מגייסת רצון אוהב כדי לעזור.
כדי שתוכלי לגייס רצון אוהב עלייך להתייחס לעניין ללא הזדהות, ללא כאב.

איך תצליחי?
_האם יש דרך לא לבוז לזה?
האם יש דרך לא לכעוס על זה?!_
בוודאי שיש. כדי לא להזדהות עלייך לגייס הבנה.
הבנה את הלב. את הנפש החוששת לאבד דבר מה יקר.
אובדן הוא כאב וכדי להימנע מכאב נחפש להאחז בקיים.
אם את מבינה את הכאב, ואת החשש מאובדן, ואת הצורך להאחז בקיים - ואת מבינה את זה מבלי לשפוט את זה, את מוציאה את ההזדהות מהסיפור.
זה לא טוב או רע, נכון-לא נכון, בסדר-לא בסדר, נחמד, טיפשי, נעים-לא נעים. זה לא מעלה בך רגש אלא מעלה עניין שיש לטפל בו
יש כאן מישהו/משהו שצריך טיפול.
האם תכעסי על ילד שזקוק כעת לטיפול מסויים? תביני שבכל אדם שוכן ילד ולפעמים הוא זקוק לטיפול.
ולעניין הזוגי -
אם הוא חושש לאבד אותך, אין זה אומר שלא תלכי לפגוש חברה, לקניות, לעבודה. אין זה אומר שהוא ילך אחרייך כמו כלב. ממש לא, זו לא עזרה!
הוא רק זקוק לך שתגידי לו שאת לא הולכת לעד. הולכת וחוזרת. ממש כפי שאומרים לילד עם מלא בטחון ואהבה
אם בתוכך לא יהיה ספק לגבי החזרה, הוא ירגע. הוא יאמין לך. לאט לאט יותר ויותר הפחד שלו ירגע.
והכי חשוב, גם את תירגעי.
כי אם את לא בטוחה בקשר - יש מי שחש זאת. את משדרת לו שאת לא בטוחה.
וכאן הכדור חוזר אלייך.
לאחריות שלך, למה שאת מביאה לקשר.

יש רגעים של גן עדן, יש רגעים של אור גדול את החלקים האלו לשמור ולהעצים.
אם את בוחרת להסתכל על מה חסר, החוסר יגדל, כי זה מה שאת רואה.

האם גם כיום נכנסתי אל תוך קשר מתוך רצון וצורך שיבוא מישהו מבחוץ או משהו מבחוץ וימלא וירפא את המקום הכואב?
אין בעיה עם הרצון לרפא את המקום הכואב. זה הכי לגיטימי בעולם, רק לא לצפות שזה יבוא מבחוץ. זה לעולם לא.

כעת במראה ההפוכה אני רואה - אני לא באמת רוצה ללכת ממנו, אני אוהבת אותו. מה שגורם לי לרצות ללכת זה התלות. זה הפחד שלו לאבד אותי. זה מה שחונק את הקשר ואת היחד. פרדוקס.

הקושי שלך, כאמור, הוא להכיל תלות. להכיל את האנרגיה של תלות.
ופחות משנה באיזה צד של המתרס את נמצאת: בצד של זאת שתלויה, או בצד של זאת שתלויים בה.
זהו בדיוק אותו הקושי.
ושימי לב שבמובן מסויים שניכם תלויים, לא רק הוא: הוא תלוי כרגע בעיקר מהבחינה הרגשית ואת תלויה בעיקר מהבחינה הטכנית (בבית שלו).

זה בדיוק כמו שמי שקשה לו כשכועסים עליו, בדרך כלל גם קשה לו לכעוס על אחרים כי הוא מזדהה עם האדם שעומד מולו ושסופג את הכעס (אולי זה גם יבהיר את מה ששאלת את נועה). או שמי שקשה לו שנוטשים אותו, קשה לו לנטוש אחרים כי הוא מזדהה עם האדם הננטש.
הקושי הוא עם עניין, עם האנרגיה של העניין,
ולכן כל מפגש שלך כעת עם עניין התלות הוא קשה מאוד וטעון מאוד - אבל הוא גם הזדמנות גדולה לריפוי.

_האם יש דרך לא לבוז לזה?
האם יש דרך לא לכעוס על זה?!
אם מפגש תמים עם חברה מעורר בו קינאה, או כל דבר שאני עושה ואינו כולל אותו?
והאם הרתיעה שלי מגבירה אצלו את הדפוס._

כן, יש דרך.
נסי לראות שיש לך כאן הזדמנות להפנות חמלה אליו, ובעצם באותו הזמן גם אלייך.
נסי לראות שהדפוס שלו שמכעיס אותך כל כך הוא לא רק שלו, הוא גם שלך. הוא של שניכם.
לנסות להבין, לראות את הכאב שלו, וגם את הכאב שלך.
ומתוך כך, לשאול האם את מסכימה לא לבוז לו? האם את מסכימה לא לבוז לעצמך?
האם את מסכימה לעשות שלום עם התלות שבך? לעשות עמה שלום על מנת להפסיק לפחד ממנה כל כך. על מנת להכיל אותה, ואותך, בדיוק כפי שאת.

האם יש דרך לא לבוז לזה?
האם יש דרך לא לכעוס על זה?!
אם מפגש תמים עם חברה מעורר בו קינאה, או כל דבר שאני עושה ואינו כולל אותו?
והאם הרתיעה שלי מגבירה אצלו את הדפוס.
בא לי פשוט לצרוח היום!

כשאני הייתי עם האקס הייתי מקנאה כשהיה נפגש עם חברים שלא כוללים אותי אם הייתי מרחיה שם איום על הקשר, והייתי מריחה אותו שם. שבכל רגע הוא עלול להבין שאני בעצם לא בשבילו, שהוא רוצה חופש, מה שאכן היה.
כעת במראה ההפוכה אני רואה - אני לא באמת רוצה ללכת ממנו, אני אוהבת אותו. מה שגורם לי לרצות ללכת זה התלות. זה הפחד שלו לאבד אותי. זה מה שחונק את הקשר ואת היחד. פרדוקס.

איך נושמים אל תוך זה?
ועוד אני במצב המחורבן הזה שאם אני הולכת מכאן אין לי כלום - בינתיים לפחות. לא בית ולא עבודה.. אז גם לי יש תלות..

נועה, מה כוונתך ב
הזדמנות להחליט על פרידה מההזדהות איתו?

אין ספק שאת לא מפסיקה ללמוד ולצמוח, גם דרך הקושי וגם דרך האור
@}
וכנראה שזה לא מקרי שהזדמנה לך חוויה שכזו . אולי יש לך הזדמנות לשהות בה על מנת להשתחרר ממנה, להשתחרר מהפחד ממנה.
לגמרי
קודם החוויה היתה פנימית, כעת היא חיצונית. הזדמנות לראות את הנושא ממרחק, הזדמנות להחליט על פרידה מההזדהות איתו

תלות יכולה להפחיד ולהכאיב משני הכיוונים. כל חוויה שקשה לנו איתה - קשה לנו איתה בין אם אנחנו חווים אותה או בין אם מישהו קרוב לנו חווה אותה לידינו.
הקושי הוא למעשה לשהות בתוך האנרגיה של החוויה.
וכנראה שזה לא מקרי שהזדמנה לך חוויה שכזו . אולי יש לך הזדמנות לשהות בה על מנת להשתחרר ממנה, להשתחרר מהפחד ממנה.

אז בהצלחה.
אין ספק שאת לא מפסיקה ללמוד ולצמוח, גם דרך הקושי וגם דרך האור.
חיבוק גדול

האם בעצם כל הכאב שלי בחיים מסתכם במילים - פגיעה בצ'אקרה הראשונה? זו קשורה לתחושת בית בעולם, תחושת ביטחון, אמא ואדמה?!
האם גם כיום נכנסתי אל תוך קשר מתוך רצון וצורך שיבוא מישהו מבחוץ או משהו מבחוץ וימלא וירפא את המקום הכואב?
האם אני ג'אנקי של אהבה? מכורה? מחזרת על הפתחים, מחכה לגאולה מבחוץ?
האם אני ממשיכה קשר מתוך פחד לאבד קשר? האם אני נשארת גם כשאני נפגעת, גם כשלא טוב לי? האם אני מאמינה שאהבה צריכה לבוא אליי רק בדרך הקשה?
למה יש לי כל כך הרבה סלידה מעצמי במקום הזה? למה אני לא יכולה לחבק את עצמי ולהיות רכה עם הפצעים האלה בדיוק? כמו גם עם הפצע של האחר. אבל קודם כל עם שלי?!

בלי בית, בלי עבודה בינתיים, כבר שבוע. גרה אצלו. אה.. זה לא גן עדן מלא בשושנים.. יש רגעים של גן עדן, יש רגעים של אור גדול. ויש רגעים של ההפך מזה. כמו למשל התלות. ברוכה הבאה עינת, ראי נא את עצמך במראה הפוכה. כמו שהייתי עם האקס שממנו התחילו פה הדפים שלי, כך עכשיו הבן זוג האחר הוא כלפייך. מפחד מנטישה ולוטש קינאה בקיומך הנפרד. אאוץ' זה כואב.

אלמוני היקר, שלום!
תודה על ששיתפת. רציתי לבקש ממך להעביר את הדיון לדף נפרד. הדף הזה קיים כבר זמן מה ועבורי הוא בית. חשוב לי הרצף שקיים פה, ואף על פי שמדי פעם יש פה עוד שיתופים, אני חשה שלשיתוף שלך מגיע דף משלו, כדי שתקבל את מלוא תשומת הלב, ובכדי שהדף הנוכחי יוכל לשמור על רצף, שכרגע מהותי עבורי.
תודה מראש, עינת

ותודה גדולה לכל הכותבות שהגיבו לפוסט האחרון שלי!

בעיני,
התמסרות נובעת מכוח - ולך יש המון כוח!
התמסרות נובעת מאומץ - ולך יש המון גם מזה!
(מכל מה שקראתי כאן)
יש לך את זה, יש לך את זה, יש לך את כל התמיכה שאת צריכה
גם אני איתך (-:

כמה טוב לשמוע!!!
@}

גם אני איתך. שמחה וגאה בך.

בהרגשה שלי, את חווה אחרת את הפחד.
מוכנה לו יותר, מסכימה להיכנע לו, ועם זאת הוא כאן. נוכח, קיים. את חווה אותו כדי לעבור דרכו. הידיעה הזו היא הכוח. היא העוצמה הגלומה בך - את יכולה לו, לפחד. את יכולה לו. והוא ירגע.
ובצד השני יתגלה עולם שלם שמחכה לך. לא עולם מושלם אלא שלם. מלא בכל.

שנשבעתי להשאר שם גם כשספק, גם כשמפחיד, גם כשחרדה.
יופי! את אמיצה מאוד מאוד.
כל הכבוד עינתי.
אני איתך.

הנה אישה אחת שתומכת בך, וגאה, ושמחה בך ואיתך.
נפלא מה שקורה לך, תתחדשי! והצהוב:אומר האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר.

ואני מפחדת לדבר עליו. ההורים שלי לא ממש יודעים. חברות מהמעגל הפחות יומיומי לא יודעות. זה כואב לי לא לספר. וזה כואב גם כן. כי רגע אחרי שאני יוצאת בהצהרת אהבה עליו הזאבה הרעבה שבפנים מחסלת לי את הטוב. היא אומרת שעליי לשאת עונש על כך שנפתחתי על כך שבטחתי, היא המגנה עליי כביכול. אוי כמה מוקדם הכל קורה כמה מהר כמה אנחנו רצים זה לא בשליטה זה כל כך מפחיד שזה לא בליטה זה כל כך נעים שזה לא בשליטה ושוב זה מפחיד. ופניו מוכרות ופניו זרות ומוכרות וזרות ורוצה לספר ולא יכולה וחוזר חלילה.

אני רוצה שכל האנשים בעולם יתמכו בי כשאני מתמסרת. ילחשו לי באוזן - זה טוב זה נכון זה הנתיב זה האיש, תראי כמה פנייך מאירות כשאת איתו, תראי כמה את מלאת אהבה לתת גם החוצה כשאת איתו. וינצחו איתי ביחד את קולות הפחד, הזאב הרעב שחי אצלי בפנים ומספר לי את כל הסיפורים, את כל השקרים על כמה מפחיד זה גבר כמה רע זה גבר כמה זר לי זה גבר, כמה מאיים כמה אויב כמה נוטש.
הוא שם וזה כל כך מפחיד אותי שהוא שם. ואני רוצה את כל הנשים בעולם שיתמכו בי כשאני מתמסרת אליו.

הוא הכי קרוב שהיה אליי אי פעם. והחרדות שאני חווה בתקופה זו קשורות ישירות למפגש איתו. חודש וחצי שאנחנו יחד וגם הניסיונות שלי להשליך את זה נכשלים ובמקום זה מניבים עוד קירבה ועוד העמקה ועוד מפגש ועוד אהבה. אני מסתכלת עליו לפעמים ורואה את בעלי. אני מסתכלת עליו ורואה את ילדיי לעתיד. ואז מבועתת נבהלת ורוצה רק לברוח. העברתי את חפציי. הקטנים, היומיומיים, אלה שהם הכי משמעותיים, אלה שעושים לי תחושה של בית. המנורות שלי והספרים שלי והמחשב שלי, כולנו אצלו. הבית שלי עומד ננטש וזנוח כבר חודש כמעט. היום שעברתי אליו, יום ראשון היה מאושר כל כך. שנה חדשה. וחיים חדשים. שלא מוותרים לפחד. בוחרים באהבה. בזה שאני קוראת לו ממי גם אם יאירו אותי מתוך שינה, זה שהידיים שלי מושטות אליו בחושך מחפשות את גופו שמרגיש לי בית כל כך. זה שאני מקריאה לו מיומני משיריי. זה שביני חלבין עצמי נשבעתי לו אמונים וקברתי את הפתק באדמה ומעליו שתלתי עץ בגינה של חברתי הטובה. נשבעתי לו אמונים - מה זה אומר? שנשבעתי להשאר שם גם כשספק, גם כשמפחיד, גם כשחרדה. ועכשיו מסיימת טיפול שיאצו וחרדה מפעמת בגופי. רגע לפני. אני רגע לפני? או שאני כבר שם? או שאני הוזה?

@}

דלעת יקרה
את צודקת
אני נמצאת ב ה-מקור
אני נמצאת בלב הפחד הכי עתיק
ובמקום שהכי קרוב לאור

כך, לפחות כרגע נדמה לי

ואני כרגע לא מוסיפה..

עינת,
אני קוראת אותך מדי פעם, לא זוכרת אם כבר כתבתי לך בעבר

לפני כמה ימים כשנכנסתי וקראתי את כל מה שכתבת אחרי שסבתא שלך נפטרה, פשוט לא היו לי מילים להגיד לך כמה זה נשמע אמיתי, ובסיסי,
זה נשמע שונה מכל מה שעד כה, שגם הוא אמיתי ומדהים, אבל זה- משהו אחר. אני חושבת שאת מבינה. כאילו, הגעת למקור, ומשם את נשמעת לגמרי אחרת.
גם עכשיו אני לא יודעת איך בדיוק להגיד את זה, אבל נשארתי עם - וואו .

זה היה מרגש מספיק בשביל שאזכור שאני רוצה להיכנס לכאן להגיב לך, אחרי שאמצא את המילים
לא ממש מצאתי אבל בכל זאת היה לי חשוב להגיד לך.

תודה שאת משתפת אותנו בזה.

מאחלת לך שתמצאי בית
בן זוג
עבודה
ביטחון

וכמובן הרבה אהבה

שבוע וחצי לא הייתי בבית שלי. רק גיחה קצרצרה לחדש את המלתחה. הבטחתי לעצמי לא לשים עצמי שוב בבידוד הזה שמדיר שלווה מנפשי. בבית של חברה, עשיתי לאט לאט לאט צעדים ראשונים של חזרה לחיים. ועדיין לא יודעת לאן אני הולכת.. שבוע וחצי אחרי חנוכה מסיימת את עבודתי במקום הנוכחי ומשם הכל פתוח. והפתוח הזה מפחיד.. היום בסוף יום עבודה חשתי צורך עז בביתי שלי, לא הבית הספציפי הזה אלא הספייס שלי, שבו אני יכולה כאוות נפשי לישון להתקלח לאכול בשקט בלי התחושה שאני על אדמה מושאלת. אז הנה אני פה לכמה שעות קצובות או פחות. הדברים מונחים כפי שהנחתי אותם, וכך גם החרדה, זכורה לי היטב מהלילה האחרון שסירבתי לישון כאן כשעוד לא ידעתי עד כמה רע לי, זכורה לי מכל החודשים האחרונים שחייתי פה, מאוגוסט. וזכורים לי גם רגעים שעליהם אפשר להגיד - הי, עשיתי זאת! - לעשות מנוי בספרייה, לעשות בייביסיטר כדי להתפרנס, להביא אור למקום העבודה שלי, לפגוש אנשים חדשים ולהתחבר איתם, יום ההולדת שלי שעשינו מדורה ומלא חברים היו כאן, וגיחות לים, ויוגה.. הי היו פה לא מעט רגעים שאני התמודדתי עם הפחד הזה, ועם החרדה גם וכן פגשתי את עצמי ואת העוצמה שבי. אבל אז כשהתחיל הקור והחורף והטפטופים, ביתי העצי שלא נשען על האדמה אלא תלוי חצי מטר מעליה, הפסיק לספק לי ביטחון, ובעיקר מאד מאד הפחיד. ועוד קפה שחור כדי לא לפחד, ועוד סיפור לעצמי שהכל בסדר ואני מסוגלת, ועוד חוויה לא נעימה כזו או אחרת שאין לה מיכל ועטיפה שתכיל אותה, והנה סבתא שלי הולכת לעולמה ומהרגע הזה והלאה הבית הזה הוא לא רק מפחיד ומרוחק וסוגר.. אלא אפילו מסוכן..
ובימים האלה שמעתי בפנים סירוב עמוק לחיות כך יותר, לא עטופה ולא מוגנת ומבודדת. האור הקטן שנדלק בחדר לידי, בן אדם שאני אוהבת - חברתי שמארחת אותי, לפגוש כל ערב, בדברים הקטניים הסתמיים והכל כך מגנים ביומיומיות שלהם, כל כך מרגיעים, והקירות, שאמרו לי כבר בלילה הראשון שלי שם - אנחנו יכולים להכיל הכל. עכשיו את יכולה להתפרק.
לאן מכאן? לארץ אחרת? לעיר? חזרה אל הכרך בו גדלתי? או כאן, באיזור למצוא לי קירות הולמים? אין לי מושג לאן המשבר הזה לוקח אותי..

ואז לפתע אני משמיעה קול אחר. והקול אומר: "כן".
את יודעת, מתוך הקושי מתגלה עוצמה ! והיא אדירה.
להשמיע קול אחר - חדש, שונה, הפוך, זו עוצמה. נדרש לכך כוח אקטיבי דוחף.
לתת דרור לרגש, לשחרר את הילדה, לשחרר את "האימא", לשחרר את האובדן והכאב, את האבל. את תגלי באחד מהימים שזו לידה מחדש.
התעוררות והשלה של מטענים עודפים מעלייך
כייף זה לא, אבל חשוב ללא ספק לצורך יציאה שלך לחיים "חדשים".

אין באמת לאן ללכת. הכל נמצא כאן. ה-כל נמצא כאן.
נכון. והחכמה הזו ראוי לה שתאמר ממקום מאוד חיובי שמכיר בה ומבין את הפוטנציאל הגדול שבאחריות האישית ובמקביל מכיר ויודע רכות, גמישות, חמלה וחסד

_כן. תתאבלי, תתפרקי, תכעסי, תזעמי, תכאבי, תבכי, תשנאי, תיגנבי על זה, לכי על זה, תוציאי הכל, תני לה-כל לצאת החוצה, להיות מורגש, להיות קיים, יש מקום לה-כל!!!
אני כותבת את זה עכשיו ובוכה, זה לא ייאמן! יש באפשרותי לאמר לעצמי את זה עכשיו. יש מקום להכל._
כן.
בדיוק.
מרגש .

שימי לב שברגעים בהם את מסוגלת להכיל את כל זה - מנגנוני ההגנה שלך לוקחים צעד אחד אחורה ומאפשרים לך לחוות ולהרגיש. מה שאת חווה כמו אבל.
ואם במקרה עוד מעט זה יהיה לך קצת יותר מדי - הם יחזרו ויעזרו לך להסיט את הכאב, להדחיק. וטוב שכך. וגם זה יהיה חלק מתהליך האבל שלך.

אם וכאשר זה יקרה, תזכרי שהם לא נגדך, הם בעדך . הם מגנים על הנפש שלך. הם פילטר שמסנן עבור הנפש את עוצמת הרגשות. לכן הם נקראים מנגנוני הגנה.
כל עוד הם שם, נוכחים, זה משום שהם דרושים לך. וזה בסדר, וזה טוב! וכאשר הם לא נדרשים לך, רק אז הם לוקחים צעד אחורה.

אין דרך "נכונה" להתאבל. יש רק את הדרך שהנפש שלך יכולה להכיל.

אי אפשר לתלוש את מנגנוני ההגנה בכוח. וגם לא רצוי להתבאס עליהם או על עצמך כאשר הם נכנסים לפעולה.
הדבר היחיד שאפשר לעשות זה לחזק את העוגן הפנימי על מנת, בהמשך הדרך, להידרש להם פחות ופחות. וכשהם באמת ובתמים נדרשים פחות מתבססת הסכמה פנימית עמוקה ואמיתית לחוות ולהרגיש, כמו שקורה לך כעת.

בשורה התחתונה, מה שרציתי לומר זה שמרגש לראות אותך חווה כך, ושתסמכי על מנגנוני ההגנה שלך ועל הבחירה שלהם בכל רגע נתון.

עוד משהו שעולה לי עכשיו:
אין באמת לאן ללכת. הכל נמצא כאן. ה-כל נמצא כאן.
לא יכולה בדיוק להסביר את זה מעבר למילים אלה..
ה-כל נמצא איפה שאני נמצאת. וכל מה שצריך הוא להכיל ולרפא את זה. גם התנועה בחיים יכולה לקרות מתוך ההבנה ש"הכל נמצא כאן", והיא יכולה לקרות מתוך כמיהה לאיזשהו שם ששם לא יהיה את זה, שנמצא כאן, שנמצא היכן שאנחנו נמצאים..

אני קוראת את השורות שלי ואני שמה לב מה קורה אצלי בפנים. יש את המילים שהם אמרו לי. כל החיים, וגם ברגע ההוא של האובדן, כשהייתי ילדה, והמילים הן בעיקר - "די". די, תעברי הלאה, תפסיקי, תדחיקי, תבלעי, תקפלי, תטאטאי, תעצרי, תתגברי, תשתקי, תהיי חזקה.
ואני רואה את מסדרונות ילדותי, שומעת את הקולות האלה.. או.. קולות מוכרים כל כך, מזמן נעשו הקולות שלי, הקולות שאני משמיעה לעצמי, ואומרת לי.
ואז לפתע אני משמיעה קול אחר. והקול אומר: "כן".
מה כן?
כן. תתאבלי, תתפרקי, תכעסי, תזעמי, תכאבי, תבכי, תשנאי, תיגנבי על זה, לכי על זה, תוציאי הכל, תני לה-כל לצאת החוצה, להיות מורגש, להיות קיים, יש מקום לה-כל!!!
אני כותבת את זה עכשיו ובוכה, זה לא ייאמן! יש באפשרותי לאמר לעצמי את זה עכשיו. יש מקום להכל.
העובדה שהאבל כל כך מפחיד אותי הוא כי לא ניתנה לי האפשרות לעבור דרכו והייתי צריכה לבלוע הכל פנימה ולהפוך את זה לדיכאון ולחוסר תיפקוד בבית ספר ולכל מיני דברים. אבל היום - אני יכולה לאמר לזה כן ולדעת שזה מפחיד רק כי לא ראיתי שאפשר באמת לעבור דרך זה ובסוף זה עובר, זה נגמר, יוצאים מזה, רואים את האור, מחלימים אבל באמת, לא כי אוספים את כל הכוחות ונלחמים ברגשות, אלא כי מרגישים ה-כל.

ומה הייתי יודעת היום אילו יכולתי לקבל אז, בגיל 13, כשנפרדתי מסבתא בפעם המודעת הראשונה, ואיתה נפרדתי מהילדות, את הזכות להתאבל לבכות לזעום ולהרפא באופן טבעי? אילו הייתי מוכלת בכאבי אז? מה הן הסגולות אשר יש לבני האדם אשר עוזרות להם להתמודד עם שכול ועם אובדן ועם מוות? אני כבר רואה שאמירה פשטנית שמוות הוא לא הסוף לא עוזרת לי בכלל. ואפילו אם אני באיזשהו מקום מאמינה בזה. השוק של לראות גופה, לראות את הגוף האהוב שהנשמה האהובה הייתה מוכלת בתוכו, ארוז בשמיכות על רצפת המכונית של החברה קדישא, ומוכנס לאדמה - מה יכול לעזאזל לרכך את השוק הזה? השוק שמקפל בו את התובנה שכולנו נגמור כך בדיוק?! גם היא, גם כל מי שסביבי, וגם אני עצמי?! אני לא מבינה איזה מנגנון הגנה או הדחקה עובד אצל אנשים ועוזר להם לא לראות את זה?! הוא לא עובד אצלי כעת.
או. קיי, יש גם את המקום שאומר - המוות ממחיש לנו את חשיבות החיים, את מלאותם ואת חיותם. חיו, אהבו.. או.קיי. גם לשם ניסיתי לגשת. ביום החמישי למותה פגשתי מיוזמתי אדם שהצית אהבה בליבי וללא ספק הצתתי בליבו אהבה הכי עזה אולי שאהבו אותי. התמסרות אליי ונכונות להכיל אותי. אדם שבמפגש האינטימי ביננו התנגנו בי המילים "אתה הגבר שלי" - הבנתי דרכו מה היא המשמעות של לעשות אהבה, להתאחד באמת, כך שכל מה שקדם לזה נראה אחרת כעת! והיום - אני לא יכולה לדבר איתו. אני הזזתי אותו הצידה כמו את כל שאר הדברים שמפריעים לי כעת להיות עם האין עצמו, עם האבל. אין תשובה לשאלתי. אין מתכון של איך להתמודד עם זה.
אני זוכרת שעוד אז כשהיא הייתה בחיים ואני הייתי ילדה והיא ביקרה פה ונסעה חזרה לארץ מולדתי אני עמדתי בסלון הערום של הדירה החדשה שלנו ואמרתי לאמא בתדהמה אבל איך זה יכול להיות שלפני רגע היא הייתה פה ועכשיו היא לא? איפה היא ? איפה היא?
אז עכשיו בכלל אני לא מבינה. לפחות אז יכולתי לענות על השאלות האלה.. היא - שם. עושה כך וכך. אבל איפה היא עכשיו?!!!
אם הייתי אדם מהצד שקורה שורות אלה הייתי רואה זאת כך - אשה שכואבת מאד מאד את האובדן. השאלות שלי הן זעקה של כאב שאני כמעט ולא השמעתי עם מותה.

הבוקר יושבת כמה דקות עם עיניים עצומות במדיטציה. יש כל מיני מחשבות ואני מזיזה אותן הצידה. לא, מה באמת מה יש שם מאחור - אני שואלת ורצה להיות עם זה, אשר נמצא שם מאחורי המיינד הרץ. ואז, באופן ברור ומובהק אני עומדת מול המוות. מוות של סבתא שלי. מה זה אומר שהיא איננה עוד? מה זה אומר שהאדם הזה שמוכר לי כל כך כל כך, שהיה קיים לצידי מהרגע שאני עצמי הייתי קיימת - מה זה אומר שאיננה עוד? אני מנסה להבין ולעכל וזה פשוט לא ניתן! אני עומדת מול החידה הגדולה של היקום. ואפילו זה - מילים שמרחיקות אותי מהאמת. כל דבר שאני אגיד בעצם.
כשסבתא שלי נכנסה לניתוח לפני חצי שנה, ממנו היא יצאה בחיים אך סיעודית עד ימיה האחרונים, ארזתי איתי את הספרים הטובים ביותר - ספרי הלימוד האהובים למרפא הנשמה, ספרים עם תשובות - בחמש בבוקר קיבלתי את הטלפון שהיא בניתוח, והכנסתי לתיק את "גשר מעל הנהר", את "השיבה" את "המוות חשוב לחיים", את כל אלה שמדברים על כך שהמוות הוא לא הסוף. גם לפני חודש כאשר קיבלתי את הטלפון בשתים עשרה וחצי בצהריים בעודי ביום חורפי ודי סוער בגן - ארזתי איתי את אשר ביכולתי לארוז, את כל הצידה האפשרית לדרך שתגיד לי שסבתא עדיין כאן, היא עדיין במובן מסויים איתי. ארזתי גם כמה סוודרים וסיגריות ואומץ לנהוג שעה וחצי שגרוני נחנק מדמעות. אמרתי לאבא שלי שאני בסדר לנהוג ואכן נהגתי בגבורה עד הוריי בוכה לפרקים כמו תינוקת שההגה בידיי.
הספרים לא עזרו. לא אז. ולא היום. היום אני יושבת למדיטציה ורואה אותה והכאב הבלתי מעוכל שלי מתפרץ החוצה בכל מיני דרכים שמפתיעות גם אותי פעם אחר פעם, הנה כעת התנקז לכך שאינני יכולה לעבוד בימים אלה, ואף לא להיות בביתי, אלא להיות עטופה בחום של אחרים - הללויה - ולתת לגופי ונפשי לנוח.

והנה לך דבר לאהוב, להעריך ולהעריץ בך - את עושה כמיטב יכולתך.
הכי נכון ומדויק @}

עינתי,
אני קוראת את התסכול והעייפות והאכזבה בדברייך.
אבל גם בדברים האלה שלך, יש משהו נורא קשה עם עצמך. קשה ולא סלחני.
את מצרה על הנטיה ללכת בדרך הקשה ופחות דרך הלב המתרחב ובנשימה אחת מצרה את ליבך עם המצב כפי שהוא, מה שכשלעצמו סוגר את הלב מולך ולא פותח אותו, לא מקבל את המצב כפי שהוא.
וכאילו מצליפה בעצמך על שאת לא מתנהגת כראוי.. כמו שאת חושבת שהיית יכולה.
את עוברת דברים קשים אובייקטיבית, ותהליכים פנימיים עמוקים וארוכי טווח ופרידות והתמודדות עם אבל ועם כיוונים חדשים בחיים ולפחות מנקודת המבט שלי אני רואה בחורה שכל הזמן עושה כמיטב יכולתה והתקדם וללמוד וללכת קדימה.
והנה לך דבר לאהוב, להעריך ולהעריץ בך - את עושה כמיטב יכולתך.

זהו סיפורה של אשה שעדיין לומדת איך להיות באבל על דברים שאובדים לה. אחרי מותה של סבתי חזרתי אל התיפקוד המלא כשהיגון מפכה בתוכי. מהר מאד התחלתי להיות מוצפת על ידי הכל ומופתעת למה אני כך, למה הכל יותר מדי לי פתאום. אילו ידעתי כיצד להתאבל בזמן הנכון ולתת לכאב לצוף, ולתת לדברים לעבור, להדחקה לעבוד בזמנה הנכון, או אז הייתי פחות זקוקה לכלות הכל כשכואב לי, כשיש אובדן בחיי, להתהפך כמו צל וללכת. וללכת וללכת. כל הזמן בדרך הקשה, דרך הרגליים, ופחות דרך הלב המתרחב להרגיש ולהכיל כל מה שיש בתוכו.

הי עינתי
כנראה שזו תקופה מלאת שינויים וקפיצות באנג'י מבחינתך.
מקווה שבסופה יפלו הדברים מחדש למקומם בסדר נכון לך יותר.
אם את רוצה לדבר בטלפון, אני כאן. @}

תודה אום, אני עדיין עובדת בחודש הקרוב. מנסה ליישב עכשיו יחד את כל החלקים שלי..

אוי עינת... כמה קשה.
אז מהיום את פנויה? מחפשת מה לעשות שלא עולה כסף? אולי תלכי למדוט קצת בויפסנה? (כמעט אמרתי - אולי תרדי לערבה לויפסנה, אבל נדמה לי שהם כבר עברו למשכנם החדש בצצפון, לא?)תוכלי להיות שם כמה שבועות. לעשות קורס ואח"כ להתנדב.

התפטרתי מהעבודה.. שנתיים של קריסה איטית התנקזו לקריסה כללית. לא יודעת כלום יותר.

קוראת אותך, איתך בכאבך..שבת שלום.

חיבוק גם ממני.
איתך בכאבך

איתך בכאבך

חיבוק גם ממני.
מצטרפת למותר. מותר לך להיות בדיוק בדיוק מי שאת.

עינתי,
קוראת אותך.
מזכירה לך ש מותר לך (אפרופו להיות רכה עם עצמך).
משתתפת בצערך על סבתא שלך,
ובעיקר שולחת לך ולילדה שבתוכך חיבוק גדול-גדול וחם.
שתיכן נהדרות.

זה לא "תני לזה עוד זמן" זה לא שם. כל מה שכתבתי בדף הזה על ענייני גברים הוא סימפטום בלבד. זה לא יעזור שאני אקשור את ידיי ואת רגליי ואת הפה שלי עם איזה משהו כדי לא לסיים קשרים דקה אחרי שהם התחילו, רגע לפני שהלב נפתח באמת. הדפוס ירצה לפעול והוא יפעל עד שלא אפרק את הקוד, עד שלא אגע במהות ושם ארפא. זה לא העניין, בלתת לזה עוד זמן כי זה יהיה זמן שבו אני חנוקה ומעמידה פנים שהכל בסדר בזמן שהאיש שמולי מדבר איתי על הילדים שלנו, ואני מרגישה שזה לא פייר שאני שקרנית וצבועה כשהוא אומר ילדים ואני אומרת בלב איזה ילדים בראש שלך. זה לא יעזור שאגיד לעצמי תנשמי תתאפקי. הקוד יפעל.

אחרי שהוא בא ואני מצאתי בית בו, עברו שבועיים עד עצם היום הזה שהאבל נדחק קצת לפינה, נתן מקומו לסקרנות של חיבור, האוזן התפנתה לשמוע דברים מתוקים כל כך דברים שהיא מעולם לא שמעה מגבר. דברים כמו את האחת שלי וזה-זה. והתגעגעתי אלייך, לא מעכשיו, לא רק מהגלגול הזה, ולדבר הזה חיכיתי כל חיי. ואני יודע שגם את.
היום אחרי שהוא נעלם אתמול, אחרי שגרמתי לו להעלם.. הוא לא נעלם ממוחי מליבי, אבל כן משדה חיי, אולי לרגע, אולי לתמיד, היום אני קמה בבוקר ואומרת עכשיו אתאבל על סבתא שלי. אני פורקת את הערמה של הדברים שאמא ואבא הביאו לי בשבת בבוקר ולא יכולתי להסתכל ולהתקרב כי זה עדיין נשא את הריח שלה והיום לקחתי כלי של סוכר משם ושטפתי וסט של ספלים וצלוחיות ושמתי בכיור הקטן שלי שמתמלא כל כך מהר. אבל יש שם קומקום אחד וספלי קפה קטנטנים שאני לא מסוגלת לגעת. כי הם גדלו איתי בלנינגרד. ומאז במשך 21 שנה לא ראיתי אותם. תמונות קטנות של ילדים עם כל מיני חיות או סתם, מצויירות עליהם ומחזירות אותי אחורה לאותה ילדה שהייתי פעם ושאיבדתי. אם אני אשים את זה על המדף, אני קבורה. אני הופכת להיות מיד הילדה ההיא שאין לי מושג איך לחבר אותה למבוגרת שאני היום, מצולקת, שבורה לרסיסים, המבוגרת הנוקשה והרכה, המבוגרת שלא יודעת בדיוק את שמה ולמה היא עושה דברים, המבוגרת שמפרקת שמרחיקה ומקרבת ש...

בוקר יום שלישי. הלילה ישנתי עם השמלה הירוקה היפה, עם הגרביונים, עם האור דלוק בסלון, עם המזגן והמחשב עובדים בפול פאוור. עם הלב שלי שבור.
או אולי הוא לא שבור. אולי הייתי כל כך נכונה או מדוייקת.
או אולי שוב נתתי לדפוס לפעול. למה את לא נותנת לזה יותר נשימה? תנני לעצמך זמן בדברים האלה. את כל כך מפחדת לאבד שאת לא נותנת לעצמך זמן לברר.

חוזרת מהיוגה הבוקר. תהיי רכה. מה זה באמת להיות רכה עם עצמך? כבר שכחת, עטפת את עצמך בכל כך הרבה נוקשות. כן הנוקשות שזורמת לי בדם, נוקשות שאני מקבלת כמובנת מאליה. ואז הוא - מראה לי כמה אני קשה. בעיקר עם עצמי. אחר כך גם איתו. אבל איך אני מגייסת רוך אם כל הצעדים שלי בשנים האחרונות נקבעו על ידי נוקשות. חיי הם שיקוף של הנוקשות שלי עם עצמי. או אולי לא..

רציתי לדייק. שמא זימנתי את האיש הזה לחיי בדיוק כשהייתי צריכה יד תומכת, כתף, השקע בין הכתף לצוואר לשקוע לתוכו. מישהו שיאהב אותי יכיל אותי יחבק אותי, כשאדם שאני כל כך אוהבת הולך מהעולם הזה. האדם שגידל אותי, האדם שלימד אותי, האדם שאולי גם העביר לי לא מעט מהנוקשות שזורמת לי בדם אבל גם האדם שאמר לי את לא יודעת כמה אני אוהבת אותך, אי אפשר לתאר את זה. האדם הזה הזדקן לי מול העיניים ואני איבדתי אותה כמה פעמים בחיי. פעם אחת כשעלינו לארץ והיא נותרה שם, והאימא שהיא תמיד הייתה לי פתאום נעלמה. הטראומה של חיי. פתאום נהייתי ילדה שקופה שאי אפשר לדעת מה הם צרכיה, שלא יודעת מה הם צרכיה שלה כי הדמות שראתה אותם נעלמה. נשארה מאחור. סבתא שלי. סבתא שלי הקטנה והמקומטת והיקרה שהייתה גדולה וחזקה בשחר חיי. האדם שידע. כעבור שנתיים היא עלתה לארץ אחרינו ושכרה דירה עם אחותה חמש דקות מאיתנו. אבל אני כבר הייתי רחוקה ממנה בלב. כבר לא סמכתי כבר נעלתי כי ביום שהיא נסעה חזרה לרוסיה אחרי שביקרה אותנו פה ביקור קצר אמא לי לא נתנה לי לבכות לא נתנה לי להתאבל אמא שלי אמרה אני פה וגם לי כואב אז בגדול.. תסתמי את הפה שלך ילדה, כי גם אני ילדה. והנה היום איבדנו אותה אני ואמא שלי שתינו כמו הבנות שלה כי אמא שלי שחיה את חייה בצלה של האישה הגדולה הזו, עד גיל ארבעים ומשהו באותו בית, באותו משק בית באותו מטבח באותו אויר, אמא שלי אף פעם לא הבינה שהיא בעצמה כבר אמא. והגיע הזמן שהיא תגדל את בתה שלה. בהלוויה החזקתי את אמא שלי כמו תינוקת. אמרתי לה שש ששש כמו שאני מרגיעה אתץ הילדים בגן. הכלתי את כל מה שבא ממנה ואמרתי לעצמי או היקום עצמו אמר או גופה של סבתא שלי שהוכנס באותם רגעים אל מעמקי האדמה .. מה? מה? אמא לה!!! .. אמר - עכשיו מותר. מותר לאהוב אותה כמו תינוקת מותר שהיוצרות יתהפכו. די, עינתי, גדלת ואת יכולה להיות אמא של אמא שלך עכשיו. כי את כבר אמא של עצמך עכשיו. ואולי גם את, לבסוף, עוד מעט, עכשיו, תהיי אמא. אולי עכשיו תרשי לעצמך, אחרי שגידלת את אמך ועשרות ילדים של אחרים, לתת לעצמך את זה. את הזכות הגדולה להיות אמא. את הזכות הגדולה להיות ילדה.
די. פוסט חדש.