על ידי אורית_של_נעה_ואלה* » 18 אוקטובר 2009, 10:07
שמי אורית ואני אמא של נעה ושל אלה.
מאז שהפכתי לאם, הכל החל לקבל גוון אחר. פרופורציה שונה. הלימודים שלי. המשפחה שלי. החיים...
הריון, לידה והורות מעסיקים אותי מאז מאוד ותופסים מקום משמעותי כתחומי עניין בחיי היומיום שלי.
לפני שהריתי חשבתי שמה שמעניין אותי בחיים זה ילדים, וכך התגלגלתי אל לימודי פסיכולוגיה התפתחותית אותם סיימתי השנה. אבל מהלך הלימודים ובעיקר במהלך העבודה המעשית שלי (פרקטיקום) הבנתי כי ההתעניינות הגדולה בילדים היא כאין וכאפס לעומת העניין הרב שאני מוצאת בהורים שלהם ובמערכת המשפחתית...
מצאתי שהפסיכולוגיה המערבית אותה לומדים באוניברסיטאות מאתגרת לא פעם את הגישה שלי ואת הנכון לדעתי (עיין ערך לידות טבעיות, לינה משפחתית, לידות במרווחים קטנים, גמילה מוקדמת והנקה למרחקים...), וכי אין הרבה "כמוני" בתחום.
במהלך לימודיי השתתפתי בתצפית משפחתית רב מקצועית על זוג הורים צעירים ובתם בת השנה בעלת עיכוב התפתחותי משמעותי. כולם סביבי דיברו על איחור מוטורי, בעיה נוירולוגית, היפוטוניה ואפילו חשדו שהיא על הספקטרום... לא הבנתי איך הם לא רואים. איך הם לא שמים לב שאף אחד לא נוגע בילדה הזו, לא מרים אותה על הידיים, לא יוצר איתה קשר עין. איך הם לא מקשיבים למילים בין השורות שמעידות על הזנחה רגשית... בישיבת הצוות, לאחר שכל אנשי המקצוע הותיקים אמרו את מסקנותיהם, העזתי גם אני להביע את התרשמותי. היתה דממה בחדר. הפסיכולוגית האחראית הסכימה שיש מקום לערוך פגישה נוספת ולשוחח עם ההורים על דברים שלא דוברו עד כה. הכנתי לפגישה הזו שאלות על ההריון, על הלידה, על הימים הראשונים בבית, על חופשת הלידה, הקשר ביניהם, ההתקשרות ועוד ועוד... השתתפתי גם אני בשיחה הזו ומה שגילינו היה מזעזע ותואם לאינטואיציה הראשונית שלי והחלה התערבות טיפולית מיידית.
למה אני מספרת את זה? כי הרגשתי באותה תצפית שלולא גישתי השונה, הטבעית, היתה כאן ילדה שמפוספסת. הבנתי שגם אם הגישה שלי לחיים לא תמיד עולה בקנה אחד עם התיאוריות בספרות, היא לא בהכרח סותרת אותן ויכולה להועיל לי במידה רבה כפסיכולוגית.
יש לי עוד הרבה מה לומר בעניין ובוודאי ארחיב בהמשך.
ובינתיים הנה
סיפורי הלידה של בנותיי.
שמי אורית ואני אמא של נעה ושל אלה.
מאז שהפכתי לאם, הכל החל לקבל גוון אחר. פרופורציה שונה. הלימודים שלי. המשפחה שלי. החיים...
הריון, לידה והורות מעסיקים אותי מאז מאוד ותופסים מקום משמעותי כתחומי עניין בחיי היומיום שלי.
לפני שהריתי חשבתי שמה שמעניין אותי בחיים זה ילדים, וכך התגלגלתי אל לימודי פסיכולוגיה התפתחותית אותם סיימתי השנה. אבל מהלך הלימודים ובעיקר במהלך העבודה המעשית שלי (פרקטיקום) הבנתי כי ההתעניינות הגדולה בילדים היא כאין וכאפס לעומת העניין הרב שאני מוצאת בהורים שלהם ובמערכת המשפחתית...
מצאתי שהפסיכולוגיה המערבית אותה לומדים באוניברסיטאות מאתגרת לא פעם את הגישה שלי ואת הנכון לדעתי (עיין ערך לידות טבעיות, לינה משפחתית, לידות במרווחים קטנים, גמילה מוקדמת והנקה למרחקים...), וכי אין הרבה "כמוני" בתחום.
במהלך לימודיי השתתפתי בתצפית משפחתית רב מקצועית על זוג הורים צעירים ובתם בת השנה בעלת עיכוב התפתחותי משמעותי. כולם סביבי דיברו על איחור מוטורי, בעיה נוירולוגית, היפוטוניה ואפילו חשדו שהיא על הספקטרום... לא הבנתי איך הם לא רואים. איך הם לא שמים לב שאף אחד לא נוגע בילדה הזו, לא מרים אותה על הידיים, לא יוצר איתה קשר עין. איך הם לא מקשיבים למילים בין השורות שמעידות על הזנחה רגשית... בישיבת הצוות, לאחר שכל אנשי המקצוע הותיקים אמרו את מסקנותיהם, העזתי גם אני להביע את התרשמותי. היתה דממה בחדר. הפסיכולוגית האחראית הסכימה שיש מקום לערוך פגישה נוספת ולשוחח עם ההורים על דברים שלא דוברו עד כה. הכנתי לפגישה הזו שאלות על ההריון, על הלידה, על הימים הראשונים בבית, על חופשת הלידה, הקשר ביניהם, ההתקשרות ועוד ועוד... השתתפתי גם אני בשיחה הזו ומה שגילינו היה מזעזע ותואם לאינטואיציה הראשונית שלי והחלה התערבות טיפולית מיידית.
למה אני מספרת את זה? כי הרגשתי באותה תצפית שלולא גישתי השונה, הטבעית, היתה כאן ילדה שמפוספסת. הבנתי שגם אם הגישה שלי לחיים לא תמיד עולה בקנה אחד עם התיאוריות בספרות, היא לא בהכרח סותרת אותן ויכולה להועיל לי במידה רבה כפסיכולוגית.
יש לי עוד הרבה מה לומר בעניין ובוודאי ארחיב בהמשך.
ובינתיים הנה [po]סיפורי הלידה של בנותיי[/po].