געגועים, מאוד שמחה שקפץ הדף.

קודם כל תוציאי אותו מרשימת החברים בפייס זה השלב הראשון

היי , בת 30 הכרתי בחור לפני 4 חודשים הקשר התחיל טוב בדייט מוצלח מאוד הוא ממש רצה אותי בהתחלה ואני לא הייתי סגורה ואז זה התהפך והמשך הקשר היה מבוסס על סקס בלבד אבל הייתה משיכה מינית מאוד מאוד חזקה באיזשהו שלב כתבתי לו שמפריע לי שזה ככה והתרחקתי ולאחר חודש חזרתי ושוב זה היה רק סקס ואז הוא זה שנעלם לי .. הלב שלי שבור הוא כל היום מתעסק בבחורות ומתחיל עם בחורות אני רואה דרך הפייס וקשה לי לצאת ממנו זה נשמע קצת ילדותי לבחורה בגילי אבל התאהבתי והוא לא בעניין איך יוצאים מזה איך שוכחים ?

אום,


כל אמא בחינוך ביתי, בתור סוללת הדרך הבלעדית של המשפחה שלה, מאוד תיתרם מהחלפת רעיונות, דרכים לפתרון בעיות, או פשוט להתחזק מהאחווה

את מוזמנת כאן לעלות שאלות, תהיות, התלבטויות.
יש משהו מסוים שאת מתלבטת לגביו?

תודה אורנה, ולהפתעתי כשגללתי את הדף שלך למטה נוכחתי לדעת ששאלתי אותך משהו שקשור לבנותיי וללימודי מוזיקה עוד ב-2014 (-: לא זכרתי את זה וגם לא הייתי מודעת לזה שזאת סוגייה שעד כדי כך מעסיקה אותי (-;

אני מקבלת את נקודת המבט שלך ואהבתי יותר מהכל את
אני חושבת שכדי להרגיש טוב בחינוך ביתי, צריך (אי א אפשר להגיד צריך, אבל אין לי מילה אחרת) הרבה כנות עצמית של ההורה בינו לבין עצמו. הורה צריך להבין עם עצמו מה היכולות שלו, מהם הפחדים שלו, באילו נסיבות חיים הוא פועל ומתוך כך להנהיג את ילדיו בדרכו. זאת עבודה לא נגמרת משום שהילדים מתפתחים מהר וכל פעם נתקלים בסוגיות חדשות, בעוד עניינים, בשאלות שלא היו רלוונטיות קודם לכן.


אני מניחה שפתחתי את הדיון כאן כי יותר מכל רציתי לדבר על כך תחושתי שלמעשה זה מרגיש כאילו במעגלי באופן טבעי זה טאבו לדבר על לימוד הילדים בבית. לימוד מסודר, עם מחברת ועיפרון, כזה שאמא אומרת - עכשו את באה ואנחנו יושבות ולומדות. במעגל החינוך הביתי הקרוב ביותר אליי (ז"א, משפחות שאני פוגשת במפגשים ) זה דוקא כן מקובל, אבל משום מה במעגלי באופן טבעי תמיד יהיה מי שירים את נס האנסקולינג וימסמס כל אפשרות לשיחה על כל דרך אחרת, וזה חבל, כי פשוט לא מתאפשר דיון רחב כזה. כל אמא בחינוך ביתי, בתור סוללת הדרך הבלעדית של המשפחה שלה, מאוד תיתרם מהחלפת רעיונות, דרכים לפתרון בעיות, או פשוט להתחזק מהאחווה, אבל כשהקול הבלעדי שמותר להשמיע הוא שהילד יסתדר מעולה ופשוט תניחי לו ותשכחי מלימודים, זה לא מתאפשר.

יש משהו מאד מבלבל במושג unschooling. הוא בעצם אומר מה לא - לא בית ספר (בעברית זה אפילו עוד יותר מבלבל).
אבל בעצם מה לא?
בבית ספר קורים כל כך הרבה דברים. מה מהם זה לא בית ספר?

האם למידה מובנית היא מה שצריך לא לעשות?
האם יוזמה של האדם הבוגר היא מה שלא צריך לעשות?
האם הפרדת הילדים מההורים?
האם התאמה של כל הילדים לשיטת לימוד אחת?
האם הידיעה הנוקשה של מה נחוץ לעתיד?
האם ההפרדה הגילאית היא מה שרוצים להמנע ממנו?
האם שיטת הבחינות הופכת את הלמידה הבית ספרית למה שהיא?
האם זהותו של המורה?
האם פרוצדורות הלמידה שמחזיקות מעמד כבר שנים רבות - זה מה שצריך לא לעשות?

וודאי שיש עוד היבטים של בית הספר שאפילו לא נגעתי בהם.

זה מחזיר אותנו לאותו מקום שעל ההורה שמנהיג את חינוך ילדיו לחפש את דרכו בסבך של רעיונות, הליכים, הצעות, אפשרויות.... ואין מי שינהיג אותו.
מי שיגיד כך ולא אחרת, זה נכון וזה פסול, זה אסור וזה כדאי.

אני חייבת להתוודות כאן, שאני לא בהכרח מחזיקה באותן דעות שהחזקתי בהן לפני למעלה מעשרים שנה. לשמחתי אני ממשיכה ללמוד ולגלות (אולי זה בעצם unschooling) ויותר ויותר מבינה שאין מי שיעשה את המסע הזה במקום כל הורה והורה שבחר לצאת לדרך.

ולכן, השאלות שאני שואלת היום הן לא אידאולוגיות כלליות, אלא פרטיות ונקודתיות. האם ללמד את הילד לקרוא או לתת לו להתמודד עם הקריאה בזמנו ובדרכו? ולא מה נכון לעשות על פי אידאולוגיה כזאת או אחרת. נכון שכדי לענות על השאלה הזאת (לדוגמא) עלינו להרחיב את נקודת המבט שלנו - על הילד, על עצמינו, על המשפחה המורחבת, על נסיבות החיים היחודיות, ונרצה אולי גם לקרוא וללמוד תיאוריות של למידה והתפתחות, אבל בסופו של דבר נצטרך לתת לעצמינו תשובה שיכולה להיות ישימה בנסיבות חיינו.

אני מוצאת שהתשובות שאנחנו מוצאים לשאלות קונקרטיות הן הרבה יותר קשורות לחיים ולמי שאנחנו ולא לאיזה רעיון שמישהו אי פעם הגה ואז לפני שנות דור האמנו בו ללא צל של ספק.

שאלה שלי עלתה על רקע המעגל בנושא לימודים בבית מיום העיון. אני מניחה שחוסר הנחת שלי עולה מול זה שבתור אמא בחינוך ביתי לפעמים עולים קשיים תסכולים ושאלות מול הנושא של למידה. למעשה, אני סוללת לעצמינו לבד את הדרך בבית, אבל לעיתים עולות שאלות, ממש פרקטיות שהייתי רוצה לשמוע איך קורים דברים במשפחות אחרות, אבל נראה שבמעגלים כאלה ישר יש סתימת פיות של מי שלא בוחר באנסקוליג (לא מצד אורנה), ולכן אני מעלה את הסוגיה - האם לא לגיטימי להיות בחינוך ביתי שאינו אנסקולינג, שאין אפשרות לדבר עליו?

אני לעיתים חשה צרימה מהכיוון של אנשים שדוגלים באידיאולוגיות, ואני אפרט על אנסקולינג, משני כיוונים: אחד זה של אלו שלא עושים עם הילדים כלום, גם אם הילדים מעוניינים, וחושבים שכך נכון, ומביטים בזעזוע בהורים שלפעמים יוזמים לימוד.
השנייה, מאנשים שבעצם כופים לימוד על הילדים, רק שהם עושים את זה בדרכים "חווייתיות", ולזה קוראים אנסקולינג.
אני באופן אישי מאמינה בללמד את הילדים, אבל אני בדרך כלל מחליטה ללמד ומתמידה בזה בערך שבועיים, עד שזה פשוט מתפוגג. כך שזה לא עומד במבחן המציאות. הסיבה לזה היא שיש דברים שקשה לי לכפות על הילדים (קל לי לכפות עליהם להוציא מהמדיח, למשל). אני גם, עמוק למטה, מאמינה שכנראה לא יצא מזה משהו טוב. עם כל הרצון שלי שיהיו דברים שהם יודעים, למשל לקרוא ואנגלית.
ככה שאני חושבת שהמהות של אנסקולינג עבורי היא אי-כפייה, ולא אי-יוזמה הורית או אנטי ללמידה מובנית. ואז באמת יש מקום לשבת עם הילדים על לימודים, ובפרט אם הם משתפים עם זה פעולה ברצון. הילדים שלי נהנים מלמידה, גם כשאני יוזמת, וגם כשאני בוחרת את הדרך, אבל הרבה פעמים יש להם דברים יותר חשובים לעשות וזה מתמסמס.
מצד שני יש הרבה משפחות שנהוגים אצלן לימודים מסודרים וזה עובד יפה עבורן, והילדים בוודאי יודעים דברים ומיומנויות שהילדים שלי לא. כך שהמתח הזה בין מה שהייתי רוצה למה שקורה ואולי זה בעצם מה שאני רוצה קיים כל הזמן.

אום,

חינוך ביתי הוא בחירה של ההורים. וככזאת היא גם נתונה לתפישת העולם שלהם, להיבטים הרגשיים שלהם, וכמובן גם לנסיבות חייהם.
אני מאמינה בכל ליבי שהורים שהם שלמים עם בחירתם ייטיבו עם ילדיהם יותר מאשר הורים שנוקטים באידאולוגיה כזאת או אחרת אבל בתוך תוכם הם מתלבטים וחרדים שמא עושים את הדבר הלא נכון, שמא פוגעים בילדיהם. ולא משנה בכלל אם הם בוחרים לשלוח ילדים לבית ספר או להשאיר אותם בבית.

אני חושבת שכדי להרגיש טוב בחינוך ביתי, צריך (אי א אפשר להגיד צריך, אבל אין לי מילה אחרת) הרבה כנות עצמית של ההורה בינו לבין עצמו. הורה צריך להבין עם עצמו מה היכולות שלו, מהם הפחדים שלו, באילו נסיבות חיים הוא פועל ומתוך כך להנהיג את ילדיו בדרכו. זאת עבודה לא נגמרת משום שהילדים מתפתחים מהר וכל פעם נתקלים בסוגיות חדשות, בעוד עניינים, בשאלות שלא היו רלוונטיות קודם לכן.

מנסיון חיי אני מגלה שהעמדה שממנה פועלים ההורים הרבה יותר משמעותית מאשר מהדרך אותה בחרו.

ובצורה הכי קונקרטית - אני חושבת שבמעגל המדובר היתה דוגמא יפה לשתי גישות לגבי נגינה של ילדים - שתי גישות שונות שבהן האמהות היו שלמות עם בחירתן ושתיהן לגיטימיות, אין לאף אחת מהגישות בכורה על השניה.

אולי בהמשך ארחיב באופן כללי לגבי נגינה של ילדים....

יונת, אני מניחה ש"סתימת הפיות" לא קשורה אליך

ב״סתימת פיות״ התכוונת אלי? אם כן אז סליחה, לא לזה התכוונתי.
אנחנו אמנם אנסקולינג, אבל הילדים לומדים גם מחוברות וספרי לימוד כשהם רוצים. זה פשוט לא דורש ממני לשבת איתם שעה רצוף. אני חושבת שהכי הרבה שהגעתי זה חצי שעה, אבל זה חריג.

השאלה שלי עלתה על רקע המעגל בנושא לימודים בבית מיום העיון. אני מניחה שחוסר הנחת שלי עולה מול זה שבתור אמא בחינוך ביתי לפעמים עולים קשיים תסכולים ושאלות מול הנושא של למידה. למעשה, אני סוללת לעצמינו לבד את הדרך בבית, אבל לעיתים עולות שאלות, ממש פרקטיות שהייתי רוצה לשמוע איך קורים דברים במשפחות אחרות, אבל נראה שבמעגלים כאלה ישר יש סתימת פיות של מי שלא בוחר באנסקוליג (לא מצד אורנה), ולכן אני מעלה את הסוגיה - האם לא לגיטימי להיות בחינוך ביתי שאינו אנסקולינג, שאין אפשרות לדבר עליו?

אום יקרה,
(מצטערת על האיחור בתגובה...)

אותי דוקא מעניין למה את שואלת את שאלת הכשירות להיות אמא. הרי את אמא בחינוך ביתי כבר עשר שנים. למה השאלה הזאת עולה? מה מפריע לך? בעצם את מי את שואלת את השאלה הזאת?
האם זה קשור למה שאת רואה על הבנות - אולי את חוששת שמשהו שאת עושה לא עובד מספיק טוב?
או שהשאלה הזאת היא שאלה אידאולוגית?

אני חושבת שכדאי להתעכב על השאלה הזאת כי היא יכולה להצביע על איזה חוסר נחת שאת מרגישה בתוך המשימה של החיים.

באשר לדעתי -
דעתי היא שכל אמא שרוצה, ראויה לחנך את ילדה. זה מה שממילא היא עושה בין אם הם בבית ספר או בבית. זה ממילא מה שמשפיע עליהם - תפישת העולם של אמא שלהם, האקלים הרגשי שבתוכם הם גדלים, העולם התרבותי שהיא מזמנת להם בעצם היותה מי שהיא, הרגליה, מנהגיה וכו' (מוכן שאני מדברת כאן על אמא, אבל גם על האבא)

והעניין הזה של היותך ראויה לחנך את ילדיך משום מה שנוי אצלך במחלוקת.
למה?

שעה???
אחת מחוויות הילדות הזכורות לטובה שלי זה אני ואמא שלי הולכות ברגל (לגן או לבית הספר) ואנחנו מדברות. גם בבית, הייתי שואלת אותה משהו והיא מספרת ומסבירה. אני חושבת שהייתי בכיתה ד' בערך כשהיא סיפרה לי על המספר i. אבל זה קרה בעיקר כשהיינו הולכות. כנראה גם לה לא היה זמן...

שעה???
יש לי ילדים שמסוגלים להתרכז שעה במתמטיקה, אבל הם גדולים ולא צריכים שאשב איתם רצוף. כשהם צריכים אותי -- זה דקה-שתיים.
לא מצליחה לדמיין את עצמי יושבת שעה עם ילד על משהו שהוא לא משחק או קריאה בספר.

היי יונת,
אמנם לא דקה שתיים, הייתי אומרת יותר לכיוון השעה עם כל אחת עד שמוצאים לזה זמן (-; אבל אני מניחה שאת צודקת

לא אורנה, אבל לדעתי השאלה היא לא היוזמה והזמינות 24/7, אלא אם כולכם מרוצים ממה שיוצא.
בדומה לחשבון אצלכם, אנחנו הולכים לבריכה רק בזמנים שאני קובעת. אבל בזמנים האלה -- הילדים שמחים להיות בבריכה. האם הילדים שלך שמחים לעסוק בחשבון בזמנים שאת מקדישה לזה?
(לדעתי חשבון זה יותר קל, כי זה מצריך מעורבות של דקה-שתיים בבית ולא שעה-שעתיים יציאה.)

<בהמשך למעגל שאורנה הנחתה ביום העיון: להספיק את החומר>
אורנה היקרה
הציפייה, לפחות כביכול, מאמא בחינוך ביתי, קל וחומר באנסקולינג שתהיה זמינה ברגע שילד מעלה שאלה כדי לחקור איתו, או לשבת לקפל איתו באוריגמי כשזה מתאים לו וכן הלאה.
בתור אמא שכבר עשר וחצי שנים בחינוך ביתי אני יכולה לראות כמה הציפייה הזאת לא הגיונית. אני אדם בפני עצמי, עם אג'נדות משלי, עם סדר יום משלי שצריך לקרות, והציפייה שהיא כביכול בלב האנסקולינג להניח לילד מלמידה מכוונת וכשהוא שואל משהו אז מתיישבים וחוקרים את הנושא יחדיו, אם וילד, או אמא וילדים, היא ציפייה לא ריאלית וגם לא מכבדת כלפי האם.
אולי עם תינוק יש מקום לשים את התכניות שלו לפני התכניות שלי, אבל כדרך חיים, זה שהתכניות של אמא הן האחרונות בסדר העדיפויות זה לא סביר וגם תכל'ס לא בר קיימא.
מה שבר קיימא הוא שיש לי תכניות משלי. אמנם אני בבית, אבל יש לי דברים לעשות, ובאופן הכמעט יחיד שבו הלמידה של הילדים יכולה להיות ביחד איתי היא אם אני קובעת זמן הלו''ז שמוקדש ללמידה, ובאופן טבעי המשמעות היא שלפחות החלק הזה של הלמידה הוא יזום, מבחינתי, או שלא נגיע אליו כמעט בכלל. מבחינתי כיום זה חשבון, שאנחנו יושבות עליו בצורה מסודרת ויזומה, אבל כל דבר אחר שייראה לי שאני רוצה לעזור בלמידה שלו, חייב להיות מעוגן בלו''ז, ולכן יזום וכפוי.
השאלה המתבקשת בשורה התחתונה: האם חוסר המוכנות/היכולת שלי להיות זמינה לצרכים הלימודיים של הילדים בשנייה שהם צריכים אותי, האם זה הופך אותי ללא כשירה כאמא בחינוך ביתי ?
מה דעתך?

אני לא מבקרת הרבה בדף הזה ולכן לא מתייחסת לבקשות.

כדי ליצור איתי קשר ישיר אפשר במייל שמופיע בראש הדף,

או בטלפון - 053-5269076

הצעה חדשה -

יומן הורות

מזמינה אתכם לכתוב יומן הורות. יומן שיהיו בו הצעות לתשומת לב.
במשך שבוע שלם תשומת הלב תופנה לנקודה מסויימת ובמהלכו תתעדו את האירועים הקשורים, את התובנות, את השאלות, את ההתלבטויות, את נקודת המבט המיוחדת שלכם באותו נושא.

אורנה שלום
אשמח אם תתייחסי למה שהעלתי לדף אמהות לקריירה.
תודה רבה
פ

שמשהו מדרך ההתבוננות של האדם הלא קורא אובד ברגע שהמיומנות הזאת נרכשת, וזה גם הפסד. לא רק רווח.
גם אני התרגשתי לקרוא את זה ולגלות שהנה עוד מישהו גילה את הדבר הזה שהילד השלישי שלי לימד ומלמד אותי !! תודה

שמשהו מדרך ההתבוננות של האדם הלא קורא אובד ברגע שהמיומנות הזאת נרכשת, וזה גם הפסד. לא רק רווח.
מצטרפת לשיחה הזו כדי לספר, שאני זוכרת את מידת הזכרון המילולי והחזותי המפעים של ילדי בטרם למדו לקרוא, וזוכרת את ההפחתה התלולה בהם כשלמדו לקרוא.
פשוט ספריות שלמות בע"פ היו מאוכסנות אצלם. ועכשיו הן לא נגישות כבר.
לא דוקא כזה נורא אבל ממש ברור בענין של דלת נפתחת ודלת נסגרת.

אורנה שלום!
אמנם התכוונתי לשאול אותך משהו בנושא אחר בכלל, אבל הפוסט שמעליי מסקרן אותי. בכורתי בת הכמעט שמונה לא קוראת עדיין ודוחה אותנו, ממש מתגוננת, כשאנחנו מנסים לקדם את הנושא. האמת שלא דמיינתי לי שהיא תגיע לגיל הזה בלי לקרוא ואני די מבולבלת. אולי את יכולה לכתוב שורה או שתיים על שיחתך עם אורלי שתאפשר לי זוית ראייה אחרת על הנושא?
ועכשו למה שבאמת התכוונתי לשאול:
אנחנו משפחה בחינוך ביתי חופשי, בכורתי כאמור בת כמעט שמונה, אחריה בת 5 וחצי ועוד פעוט בן 2.5. כרגע חיים בארצות הברית אבל ככל הנראה עוד כמה חודשים חוזרים לישראל. ביתי האמצעית עושה רושם של בעלת יכוות אינטקטואליות גבוהות מן הממוצע. זה בלט עוד בעודה תינוקת. כיום קוראת גם בעברית וגם באנגלית. אביה בדיוק דיבר איתי השבוע על כך שאולי בתור הורים לילדה כזאת אנחנו צריכים לעשות יותר כדי לטפח אותה, ואני מוצאת שאכן אני מתקשה למצוא זמן כדי להשקיע בה ובצרכיה (כמו שאני מתקשה להשקיע בכל אחד מאחיה האחרים אגב). כשחשבתי על זה קצת, ובמסגרת לבטים רבים שלי בתחום, הייתי מאוד רוצה להתחיל לתת לבנותיי כלים מוזיקלים דוקא. היות ואינינו יכולים להרשות לעצמינו לשלם שיעורי נגינה בשלב זה, וגם לא בטוחה שזה הדבר הנכון להתחיל בו, חשבתי ללמוד איתן ביחד מוזיקה, אולי דרך אתר אינטרנט נחמד בנושא. לשלושתינו (לי ולבנות) יש אהבה גדולה למוזיקה ולשירה. אני בעצמי מנגנת בגיטרה אבל ברמת מאוד ראשונית ולא מביאה את עצמי לכדי התקדמות רציפה ועקבית. בעבר (בילדותי) ידעתי לקרוא תוים אך זה נשכח מזמן, ואשמח ללמוד תוים ביחד עם הבנות. בתור מורה למוזיקה ואמא בחינוך ביתי חופשי, מה היית ממליצה לי לעשות? על מה לעבוד "איתנו"? האם את מכירה מקור אינטרנטי ידידותי שמסביר מושגי יסוד במוזיקה? וכו
כשאני קוראת עכשו אני רואה שקצת הלעטתי בפרטים וכתבתי קצת מבולבל. סליחה ומקוה שתביני מה בעצם אני שואלת
תודה
אילת

אורלי,

אולי פשוט אבל בכלל לא זניח.
אני חושבת שהמחשבה הזאת לא נפוצה בכלל. זאת אומרת שידיעת הקריאה נחשבת רק כיתרון.
אז ברור - איני באה להציג את ידיעת הקריאה כחסרון, אולם אני בטוחה שמשהו מדרך ההתבוננות של האדם הלא קורא אובד ברגע שהמיומנות הזאת נרכשת, וזה גם הפסד. לא רק רווח.

למשל - אני חושבת שיש מעלות לידיעה הבלתי אמצעית של העולם, וזה נדמה לי אחד המסכים שידיעת הקריאה מורידה ברגע שהיא הופכת להיות משוכללת וזמינה.

יכול להיות מאד מעניין איך ילד שנראה שכבר צריך לדעת לקרוא מסתדר ללא הקריאה. איזה כלים הוא מפתח לשם כך, באילו דרכים הוא עונה לעצמו על הצרכים שלו בהתחשב בעובדה שהוא אינו קורא.

ואם מתבוננים על סוגיה זו בעניין ולא בדאגה כבר מורידים מהילד עול כבד.

אורנה,
שאלתי אותך ביומעיון אודות לימוד קריאה.
הארת את עיני. אולי נראה פשוט, אולי זניח, עבורי זה משמעותי.
המחשבה שבמקביל לעולם שנפתח נסגר קצת עולם אחר.
תודה.

לפעמים הבעיה היא הרצון שלנו לעזור

איך זה קורה אפשר לקרוא כאן

שיחה בין אמא לבת שחזרה עצובה מפגישה עם חברות

האם אנחנו מבקשים מהילדים שלנו?
האם אנחנו נותנים להם הוראות?

על ההבדלים בין בקשה להוראה - כאן

הבלוג שלי במשכנו החדש :

http://ornashifron.wordpress.com/

אורנה, תודה רבה לך.
הדיאטה היא חלקית.
אני עדיין אוכלת מעט מדי (פיזית), אבל כתבתי היום דפי בוקר לראשונה.
הייתי אצל שני רופאים שהייתי צריכה לבוא אליהם מזמן,
אני מטפלת קצת יותר טוב בעצמי.
הולכת לישון מוקדם יותר. מתעוררת מוקדם יותר. רואה את הזריחה
יום אחד, לפני יומיים, היה נטול טכנולוגיה לחלוטין.

נורא קשה לי עם התרגיל הזה. נורא קשה לי עם חפירה עמוק לתוכי.
צריכה כנראה להתחיל לאט לאט. (אולי מדיטציה, יוגה, דמיון מודרך?)
גם בדפי הבוקר, זה לא מתת המודע, זה רק מודע נטו.

בכל אופן תודה על ההתייחסות, אשמח לדעת מה את חושבת על זה.

אני,

אולי פרח באך?
שיחות עם מישהו גם יכולות מאד לעזור.

אורנה תודה. אנסה את תרגיל הנשימות.
תודה אני משתדלת להגיד מדי פעם
האמת היא שאני באמת אסירת תודה על החיים שלי.
יש לי בעל מדהים וילדים מקסימים וטפו טפו הכל טוב.
ובעיקר בגלל זה 'קשה לי להבין למה אני שבורה ועצבנית כל היום..
האמת היא שהתכונתי לעזרה ראשונה יותר פיזית.
ממש משהו שאני יכולה ל"קחת" ושיעזור למצב הנפשי המתפרק..

שמש

אני צריכה תואר כי מעולם לא דמיינתי חיים בלעדיו.
זו יכולה להיות סיבה טובה וגם לא בהכרח. זאת אומרת שגם אם עד עכשיו ראית את עצמך בעתיד עם תואר, זה יכול להשתנות.
לכן, זו לא בהכרח סיבה לעשות את התואר או לא.

בלי להתכוון בכלל, כלומר ככה יצא לי, לכתוב אותו, קצת שונה מכל מה שחשבתי קודם לכן.
זה נשמע מעניין. אולי סיבה להמשיך אם השאלה הזאת.
זכרי שאת לא מחוייבת לכלום. זה רק תרגיל. את לא תצטרכי לציית למה שעולה מהתרגיל. העניין הוא שזה פותח ערוצי מחשבה חדשים, ותראי - זה קרה לך מיד, איזה יופי.

_להתנתק כמה שיותר מטכנולוגיה, לעשות סדר בבית, לאכול כמו שצריך.. מה את חושבת?
מן ׳דיאטה׳רגשית. להחזיר את עצמי לתלם._
נשמע מעולה. האם נראה לך מעשי להקדיש לכך מספר ימים - יומיים או שלושה, ותוך כדי להמשיך בכתיבה - או כתיבה חופשית או שוב לענות על השאלה?

סליחה שכתבתי כל כך הרבה.
שמש, מצויין שכתבת. זה המקום

ספרי מה קורה איתך...

אורנה.
אני צריכה תואר כי מעולם לא דמיינתי חיים בלעדיו. לכל מי שאני מכירה יש תואר שני לפחות. אני רוצה תואר כדי לפתח את עצמי כאדם, כי זה יהיה המרכז שסביבו ינועו חיי.
אני מתכוונת, חיי הרוחניים, והפנאי.
אני רוצה להיות אדם נאור, פתוח, ורחב אופקים.
אני מבינה שאפשר לעשות כל זה גם בלי תואר, אבל עדיין, אני רוצה להמשיך להיות בחברה של אנשים משכילים. בשביל זה, עלי להיות כזו בעצמי. אני מניחה, שזה גם יפתח לי דלתות רבות הרבה יותר. בעיקר דלתות ספרותיות, שזה מה שאני רוצה.

לכתוב מה אני רוצה בכלל, או מה אני רוצה מהלימודים?

ניסיתי. כתבתי מה אני רוצה (בכלל) כלומר העתיד שלי, בלי להתכוון בכלל, כלומר ככה יצא לי, לכתוב אותו, קצת שונה מכל מה שחשבתי קודם לכן. וגם שילבתי תעסוקה עתידית. שיצאה לי טיפול, אנרגטי (גם), מהבית. האם זה נשמע הגיוני? אני לא
יודעת.

בכל אופן, אחר כך כתבתי מה היה לי בראש, בלי לחשוב, על אותה שאלה.

אני עדיין קצת מעורערת מהעניין. (סיימתי הרגע)
יצא שבמוח שלי יש הרבה זבל (סליחה), מרוב ישיבה מול אמצעים טכנולוגיים. צריך לפנות הרבה דברים, כדי שאוכל לחשוב עצמאית, ובלי קשקושים חיצוניים. משהו
כמו דפי הבוקר של ׳דרך האמן׳.
להתנתק כמה שיותר מטכנולוגיה, לעשות סדר בבית, לאכול כמו שצריך.. מה את חושבת?
 מן ׳דיאטה׳רגשית. להחזיר את עצמי לתלם.

סליחה שכתבתי כל כך הרבה. מרגישה קצת מרוקנת, לכן לא עונה לעצמי שוב ושוב כל השאלה. אולי אנסה שוב מחר,

מה את חושבת?

אני,

שתי הצעות פשוטות וקונקרטיות:

1. תרגיל נשימה - נשפי את האוויר החוצה לאורך ספירה של חמש. שאפי אוויר לאורך ספירה של חמש, החזיקי את האוויר בתוכך לאורך ספירה של חמש. וחוזר חלילה.

יש לך תרגיל נשימה בן "שלוש פעימות" - נשיפה, שאיפה, החזקה, לאורך ספירה של חמש.
תרגיל כזה יכול להרגיע, בתנאי שעושים אותו. מציעה לך לעשות אותו שלוש פעמים ביום - בוקר, צהרים וערב, באופן מתוכנן, וחוץ מזה גם ברגעי מצוקה, כעזרה ראשונה.

1. משפטי תודה - בכל ערב לפני השנה, או בבוקר כשאת מתעוררת, רשמי עשרה משפטי תודה - לעצמך, ליקירך, לגופך, ליקום. כל מה שעולה דעתך.

מה את אומרת? האם משהו מזה נראה לך?

אני עובדת גם מרחוק - בטלפון בעיקר. לפעמים באינטרנט. אז את מוזמנת ליצור קשר.

שמש,

מה באמת את רוצה מהלימודים?
האם זה כדי לשדרג את יכולת הפרנסה שלך בעתיד?
האם זה מתוך עניין והתלהבות?

נדמה לי שאם מגדירים בצורה יותר מדויקת את הצרכים, אפשר לבחור משהו שיענה על אותם צרכים.
וגם, אפשר יהיה לעשות מאמץ לקראת משהו שנראה לך חשוב דיו כדי לעשות אותו. (אולי הלימודים פחות מעניינים, אבל המטרה - תעודה, חשובה לך)

הצעה -
שבי לך עם דף ועט. רשמי שאלה: מה אני רוצה, ואני עליה לעצמך בכתב.

כשאת מסיימת לענות על השאלה - רשמי אותה שוב, ושוב, עני לעצמך בכתב.
בלי לחשוב הרבה, בלי לתכנן. לכתוב כל מה שעולה בלי שיפוט והערכה.

וחוזר חלילה....

הקדישי לכך 10 דקות

מה את אומרת?

הי אורנה,
אני מרגישה כאילו מבלי לשים לב הגעתי לשביל של הרס בחיי.
מרגע שנולד בני הבחור הפכתי מבחורה מלאה שמחת חיים למישהי שרבה עם כולם ונמצאת במצברוח רע ללא הפסקה.
ועם לידת בני השני הפכתי להיות מפלצת צעקנית ומתפוצצת ללא כל שליטה על רגשותי ומה שיוצא מפי.
אני מרגישה שאני צריכה עזרה דחופה בכדי לא לצלק את ילדי ובכדי לחזור לזוגיות עם בעלי ולשמור על קשרי משפחה הגיוניים.
רציתי לשאול אותך, על מה היית ממליצה (פרט לטיפול בשיחה שאני מקווה להצליח לעשות בקרוב) כעזרה ראשונה.
משהו שירגיע את המפלצת שנהייתה ממני. משהו שיגרום לי להפסיק לצעוק על ילדי ולהיות נעימה יותר לסובבים ולעצמי.
וחוצמזה, האם את מטפלת גם ממרחק? אני בקצה השני של הארץ.. אולי בטלפון או במיילים?
האם את פתוחה לרעיון של בארטר?
תודה מראש |l|

אורנה, שלום

שוב אני מבקשת מעט מבינתך, והבנתך.
את יודעת לפקס ולמקד ואשמח לעצתך.

התחלתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה ספרות (עם תעודת הוראה).
ופתאום אני רואה, שזה לא בשבילי, כנראה. אני אבודה בין כל המקצועות שמעניינים אותי.
הייתי רוצה ללמוד משהו פחות עיוני - למרות שלמדתי לימודים עיוניים (מתוך אהבה ובחירה) כל חיי.
כולם אומרים לי, "צריך תואר ראשון, לא חשוב במה". אחר כך תתמקצעי.
איך להתמקד ולגלות את מה שאני רוצה? אני לא יודעת.
אם תוכלי לעזור, אשמח. אם לא, אשמח בכל מקרה

תודה רבה ולילה טוב.

גן עדן של כתיבה ! תודה

על -
post]גן העדן של הקשר 17[/po].html בפרשת חקת

על בקשות מפעוטים ואנשים בכלל

בבקשה, אל תזרוק את הכדור

היי אורנה,

קראתי את התקציר
תודה לך,איזה יופי,
כוכבה

על ספרים וילדים -

post]לקרוא סיפור 24[/po].html

ועוד תודה על מחשבות על חירות.
בהחלט מעורר מחשבה בנושא שמעסיק אותי מאד.

אורנה יקרה עכשיו קראתי את הקטע על הבקשות מבן הזוג... וקיבלתי תשובה לשאלה ששאלתי את עצמי רק אתמול ביחס לבקשות מהילדים. תודה
זה כמובן נותן לי גם נקודת מבט רעננה לגבי בקשות בכלל ובפרט מבן הזוג.
תודה (-:

חני,

תודה

גם בשבילי זאת תובנה פורצת דרך, בתור מי שמתקשה לבקש מאחרים ומרבה לבקש מעצמה.
ההבנה הזאת שבקשה ממישהו אחר, לאו דווקא בן זוג, היא מתנה שאנחנו מגישים לאחר יכולה להפוך את החיים למשהו אחר.
זה ממש הפוך מכל מה שלמדתי והבנתי, וקשה לסגל את נקודת המבט החדשה הזאת. אבל אני מתרגלת

ובהמשך עוד post]תובנות על בקשות מבן הזוג 6[/po].html - ולמעשה בכלל...

הי אורנה,
קראתי את הפוסט החדש שלך
נקודת מבט חדשה בשבילי:
ככל שמבקשים מבן הזוג יותר, זה מרחיב את אפשרויות הבחירה שלו.
זה מדהים עד כמה אנחנו רואות בבקשה שלנו הפרעה לבן הזוג מצד אחד ומתלוננות איך הוא לא רואה דברים לבד מצד שני.
מרענן!
תודה.

_על זה אני לא מוכנה לוותר -
על בקשות מבן הזוג_

יפה.
@}

על זה אני לא מוכנה לוותר -
post]על בקשות מבן הזוג 20[/po].html

עוד קצת טעימה מהכלים שהקורס נותן post]כאן 30[/po].html

"פעם האוטומט שלי היה לתת עצות, להרעיף מחמאות, לעזור לפתור את הבעיה, להסביר את המצב.
היום אני משתדלת לשאול, לברר לנסות להבין."

פרוט על הקורס page]כאן 24[/po].html

אשמח לדעת כשיהיו תאריכים. מדוייקים:)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פוסט חדש

post]נעמה עושה במכנסיים 13[/po].html

פוסט חדש

post]אחות חדשה 9[/po].html

יפה ועושה סדר תודה

פוסט חדש:

post]לרוץ לכביש 25[/po].html

תודה
האמת שזו בעיקר סקרנות. אחרי שקראתי קצת על פאולה פה ושם. לא נראה לי שכרגע אלך ממש לטיפול בזה (יש לי כל כך הרבה דברים אחרים שאני רוצה חוץ מזה). וחשבתי לנסות ולראות איך זה.
קראתי גם את הדף של ריקון דם הוסת אבל אין שם הנחיה ברורה מה לעשות רק התרשמות כללית. בשביל זה צריך ללכת לקורס והוא די יקר ויש לי עדיפויות אחרות כרגע.
אז כנראה שאנסה משהו אחר.

תודה

הי שירה,


אני לא מומחית לשיטת פאולה. כתבתי רק מנסיוני האישי.

עבודה אישית בשיטת פאולה היא לא פשוטה כי הגישה לתרגילים האלה כל-כך שונה ממה שאנחנו רגילים, שכדאי למצוא הדרכה.

אני חושבת שחלק מהעניין הוא, איך שאני מבינה את השיטה, אין בהכרח תרגיל אחד שמתאים לזה או לזה. הכל מאד מאד אישי ומתאים לגוף שלך ונובע מהגוף שלך.
ובכל זאת התרגילים הפשוטים שכתובים בספר תינוקות יכולים להביא הרבה ברכה.

מצטרפת להמלצות האחרות שקבלת.

שירה, תציצי גם בדף לרוקן את דם הוסת.

שירה, כדאי לך לשאול בדף שיטת פאולה

שלום
ראיתי שכתבת קצת על שיטת פאולה בטעימות מהספר באופן טבעי
(מושך אותי לנסות קצת מזה,אבל אני לא אלך כרגע לטיפול בזה)
ורציתי לדעת אם יש תרגילים שקשורים לנרתיק ולמחזור החודשי, במובן הזה שמקלים מעט על כאבי מחזור או מעודדים את ריקון הדם?

תודה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה

נוצה,


איך שומרים על איזון? ואיך לא ליפול לתחושה המחלישה שאני מחכה להחלטה שלו?



באופן לא מודע אנחנו מחברים בין זהוי הרצון לבין המימוש שלו.
אנחנו רוצים והדבר אמור לקרות.

למעשה יש פער בין שני החלקים הללו של המשוואה.
לפעמים הוא קטן, לפעמים הוא גדול ולפעמים הוא בלתי ניתן לגישור.

את נמצאת בנקודה שזהית את רצונך לחיות עם האיש הזה. ועכשיו את נתקלת בפער בין רצונך ובין המימוש שלו שלמעשה לא תלוי רק בך אלא גם באדם אחר.

לכאורה זהו מקור הקושי - מימוש הרצון תלוי באנשים אחרים.

אבל לא תמיד זהו מקור הבעיה. נסי להזכר במקרים בהם את זהית את רצונך שהיה תלוי אך ורק בך ובכל זאת נוצר פער בין הרצון לבין המימוש שלו.
האם מוכר לך מצב כזה?

אם כן, נסי לזהות מה קורה לך שם בפער בין הרצון לבין מימושו - איך את מרגישה, מה את עושה, איך זה משפיע עליך, אילו מחשבות זה מעורר וכו'.

יהיה מעניין לבדוק את זה ולראות האם תוכלךי להשליך ממקרים כאלה על המקרה הזה שבו את תלויה במישהו אחר.



בעבר היו כמה פעמים שהוא היה אלים כלפי, וגם אני כלפיו
אלימות היא סוג של אות, של סימן שמשהו לא עובד כמו שצריך. אלימות היא לא הכרחית בקשר בין בני זוג. היא דרך מסויימת מאד לתקשורת והיא עלולה להיות מסוכנת ממש.

כרגע, כשאתם לא חיים ביחד, זהו אות בשבילך לבדוק את העניין הזה מבחינתך, ולעבוד כדי ליצור אצלך, בתוכך מציאות אחרת שלא מזמינה את האלימות הזאת.לא מצידך ולא מצידו.

אני חושבת שעניין זה מצריך לווי יותר אינטנסיבי מאשר לווי אינטרנטי.

האם יש בכלל עילה לפרידה לדעתך
שימי לב שעכשיו אתם לא ביחד. עכשיו זהו סוג של פרידה, ולכן את מוזמנת לעשות את העבודה בהתאם לנסיבות עכשיו - עבודה שלך עם עצמך, על הענינים שלך עם עצמך, ולא על השאלה האם אתם צריכים להיות ביחד או לחוד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ועוד שאלה - בעבר היו כמה פעמים שהוא היה אלים כלפי, וגם אני כלפיו. יש לי חברה שיותר מודאגת מזה ממני ולדעתה צריך לטפל בזה, גם אם אנחנו לא גרים ביחד כרגע וגם אם לא לגמרי ברור מה קורה עם הקשר כרגע. מה דעתך? אולי גם לזה התכוונתי כששאלתי האם יש בכלל עילה לפרידה לדעתך
תודה @}

חזרתי..
אז התחלתי להבין שכן, אני רוצה להיות איתו, עם הבן אדם המיוחד הזה. ושאני מוכנה לקבל את הפגמים שלי ושלו. ועכשיו הוא אומר, אני רואה, שהוא צריך עוד זמן לבד להבין ואני רוצה לתת לו את הזמן הזה - ואפשר, כי אנחנו לא גרים ביחד כמו קודם.
אז איפה הבעיה? אני מגלה אצלי ריקנות כל כך עמוקה ויאוש ועוד הרבה מקומות כואבים.. ואני יודעת שלפני כן נשענתי אולי קצת יותר מדי.. איך שומרים על איזון? ואיך לא ליפול לתחושה המחלישה שאני מחכה להחלטה שלו?

שלום אורנה ושנה טובה,
רציתי להודות לך שוב על סדנאות המנדלות שלך ולספר לך שגב צייר אתמול אחת לפי התבנית שלימדת אותנו ושילב בה את סמלי החג, אז משהו נוסף חזר איתנו מפארק הירדן, וכל המרבה הרי זה משובח.
דרישת שלום לכולם, נהר

נוצה,


זה בדיוק מה שאנחנו שואלים את עצמנו וזה את זו בימים אלה. האם להישאר/להמשיך להיות ביחד

התבונני בשאלה הזאת -
מאיפה היא נובעת?
אילו רגשות מלווים אותה? אולי פחד, מההווה או מהעתיד?
אילו מחשבות מייצרות אותה? על אילו אמונות בנושא זוגיות היא "מתלבשת"?

ואם היא לא הייתה, פשוט לא היתה עולה בדעתך מחשבה כזאת -
איך היית מרגישה כשאתם עדיין ביחד?

עכשיו אתם ביחד?
שימי לב שאת השאלה הזאת אתם שואלים בתוך מציאות שאתם ביחד.
זאת אומרת שעכשיו אתם ביחד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

התשובה שלך חייכה אותי
עכשיו אתם ביחד? זה בדיוק מה שאנחנו שואלים את עצמנו וזה את זו בימים אלה. האם להישאר/להמשיך להיות ביחד, האם ללכת כל אחד לדרכו.. ושיקולים לכאן ולכאן, אם כי ברור שזה לא מעשה לוגי
קראתי היום על זוג שאומר שכל יום צריך לבחור מחדש, ואהבתי..

נוצה,


האם יש בכלל עילה לפרידה לדעתך?

אני חושבת שזו שאלה לא רלוונטית.

האם היום, עכשיו, הרגע, אתם ביחד?
אם כן, עבדי עם הנסיבות הללו - אתם ביחד.

אולי מחר כבר לא תהיו ביחד?
ואז תפעלי בתוך נסיבות שונות.

ואולי תהיו ביחד כל החיים?

נסי להזכר ברגע שבו התחלתם להיות ביחד - האם את תכננת אותו? האם ידעת שזה האדם שיהיה לך לבן זוג? האם זה היה לגמרי בשליטתך?

אני חושבת שפרידה זה אותו דבר.
למרות שנראה לנו שזה עניין שלנו, בחירה שלנו, בידים שלנו, זה לא בהכרח כך.
רגע אנחנו ביחד, ורגע אחרי זה - או כן או לא.

מה שבטוח זה ההווה.
עכשיו אתם ביחד?

שלום אורנה
(בעבר התכתבנו במייל)
האם יש בן זוג טוב יותר עבורי, בן זוג טוב פחות עבורי? הרי התהליכים האישיים והמשותפים הם אינסופיים.. וימשיכו להתקיים גם עם בן זוג אחר.. אז מדוע להיפרד? כלומר, האם יש בכלל עילה לפרידה לדעתך?

פלונית,



האם אפשר לאחוז? בבת? בנכדה? בבעל? ובעיקר בחיים???????????????????????

אפשר לנסות כמובן,רובנו משקיעים בכך מאמצים רבים.
זה כמו הרצון להשאר במקום אחד בתוך זרם הנהר (לא נהר עצום וגועש, נניח בירדן). כמה מאמצים זה דורש מאיתנו, כמה כוחות אנחנו מכלים על הנסיון הזה לאחוז בחיים.

ומה קורה אם אנחנו מרפים מהבת, מהנכדה, מהבעל, מהחיים?

אחיזה היא כמו פעולת השרירים שמתכווצים בשעת כאב. היא קורית לנו מעצמה, אבל לא תומכת בצרכים שלנו, ברצונות שלנו, לא מברכת את מה שיש. היא הרגל שאפשר לשנות אם מגלים שהוא לא מועיל לנו יותר.

מה מפחיד אותך? ממה את חוששת?
שימי לב, באילו רגעים את מזהה את התנועה של האחיזה?

תודה לך על האהבה שאת מרעיפה (-:

אם תרצי נוכל להמשיך בשיחה הזאת כאן.

להוסיף על הדברים של א -
פ"א, סעי לפארק הירדן, ותפגשי את אורנה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פלוני-אלמונית היקרה,
אני לא אורנה. אני רק רוצה לכתוב לך שאורנה יצאה השבוע לחופשה שנתית כזו שנמשכת כשבועיים.
אני חושבת שהיא לא תגיע למחשב בזמן הזה. אבל לכשתשוב היא בטח תענה לך.

ואם יורשה לי לומר מקצת משבחה של אורנה (שלא בפניה), אז כןֿ בהחלט "עלית עליה", אורנה היא אשה מדהימה וחכמה. תתאזרי בסבלנות, זה שווה.
בינתיים את יכולה להסתובב פה ולקרוא דברים שהיא כתבה. ובכלל כל האתר הזה הוא מתנה גדולה לחיים. תיהני !

שלום אורנה
מדברת "פשוט"
השעה ארבע אחה"צ .
בשעה עשר בבוקר נכנס בעלה של ביתי עם נכדתי(5 חודשים) הראשונה והיחידה בנתיים כדי שאשמור עליה.
בשניה שאחזתי בה אמרתי "יש לה חום" בדיקה קצרה אימתה זאת. חתני יצא לרופא עם הנכדה .סרב להצעתי להצטרף ולעזור.
מאז- בערך בעשר וחצי- כתבתי "הורדת חום באופן טבעי "במחשב . הגעתי למקום הזה
ואני רק עכשיו בעודי כותבת לך -כרגע נזכרת שבכלל לא זכרתי איך הגעתי אלייך. גם לתשובה על החום לא הגעתי
פשוט קראתי מה שכתבו לך ואיך שענית
חמש שעות!!!
ואני בטוחה כל כך שהייתי רוצה להכיר אותך
ולחבק אותך
ולקבל ממך חיבוק
"אני עוזבת את המחשב"- אני מיישמת ברגע זה מה שהצעת למשהי שקשה לה במעברים. והולכת להתקשר לאחותי.
הבנתי שרצוי לסיים בשאלה
כשכתבתי טקסט זה השתמשתי במילה "אחזתי" מחקתי מייד ואז אמרתי לעצמי תכתבי כמו שזה יוצא לך וחזרתי לאחזתי
האם אפשר לאחוז? בבת? בנכדה? בבעל? ובעיקר בחיים???????????????????????

האם מתאים לך לעשות תרגיל כזה?
כן. התחלתי.
כיצד לנתח אחר כך את המחסומים שתיעדתי?

שרית,

משמח אותי לדעת שהדברים מעוררים השראה אצל עוד נשים.

תודה!

אורנה יקרה,
חכמתך ועדינותך משמשות לי השראה.
תענוג צרוף לקרוא את התגובות שלך.
תמיד, גם כשמדובר באחרות, אני מוצאת מה לקחת לעצמי.
תודה גדולה

שרית

קואלה,


התבונני בחייך והתחילי לרשום את כל המחשבות שמציינות את המחסומים שיש בחייך.

אין לי תמיכה כלכלית

הוא עזב אותי בלי להשאיר לי בית וחסכונות

גם אין לי תמיכה נפשית


אלה דוגמאות מהדברים שכתבת.

קחי איתך פנקס קטן והכיני במשך היום את הרשימה. בכל פעם שאת מזהה מחשבה כזאת, רשמי אותה.

האם מתאים לך לעשות תרגיל כזה?

כן, מתאים!
איך לשנות את התודעה שלי?

קואלה,

מצבך כפי שאת מתארת אותו חסר מוצא. לכל כוון שאת מסתכלת את רואה את המגבלות של המציאות.
במצב כזה ההצעה שלי אליך היא להתחיל לבדוק אפשרות של שינוי בתודעה. זאת אומרת לא לחפש שינוי במציאות אלא שינוי באופן שבו אנחנו תופשים את המציאות.

האם מתאים לך לנסות את הכוון הזה?

אשמח לשמוע ממך

אורנה יקרה,
קוראת כאן ומתרשמת מכוחמתך ועדינותך בתשובות
וגםקוראת עוד מצוקות לא פשוטות של נשים.
בתוך מעגל חיי אני מרגישה שרק אני מתומדדת עם קשיים לא אפשריים והנה פה יש עוד סיפורים ואני לא היחידה שהחיים שלה הם סרט טורקי (משום מה ואפילו שזה טיפשי צרת הרבים מנחמת אותי קצת)
בכל אופן, העניין הוא שאישי עזב את הבית ויש לנו ילד בן 3 וחצי משותף. למרות שהוא משלם מזונות מספיק לפי החוק זה לא מספיק לקיום שלי כי אני מרוויחה מעט וגרה במרכז הארץ בשכירות ומתחילה לצבור חובות
אני חושבת על מעבר לצפון אבל הבן זוג יכנס איתי למלחמות משפטיות כי הוא רוצה לראות את הילד וגם אני חושבת שזה יהיה לילד קשה להפסיק את המסגרת המעולה בו הוא נמצא כרגע וטוב לו.
אין לי תמיכה כלכלית מהמשפחה והוא עזב אותי בלי להשאיר לי בית וחסכונות וגם אין לי תמיכה נפשית.
מעט החברות וההמשפחה שיש לי לא מסוגלים, או לא רוצים להיות בשבילי, להתקשר לשאול מה שלומי, להקשיב לי, לשאול אם אני צריכה עזרה אולי במשהו
אני בודדה קשה לי ורע לי ואני קורסת מעומס. אני לא מצליחה לג'נגל בין הטיפול בילד, לעבודה ובנוסף צריכה לעבור עכשיו דירה ואני לא מוצאת דירה ואין לי זמן לזה
סליחה על זה שכתבתי בצורה מבולגנת. עכשיו אמצע הלילה והתעוררתי לתת מים לילד ולא הצלחתי לחזור לישון.
אני מרגישה שהחיים גדולים עלי ומועכים אותי
תודה

רינה,

אני יוצאת מנקודת הנחה שאין לנו שום אפשרות לקבוע התנהגות של אדם אחר, אפילו אם הוא ילד שלנו, בן-זוג, או הורה. בכל מקרה האפשרות היחידה שלנו להשפיע היא על עצמנו.

כך גם בסיפור שלך. יש עניין בין בתך לאבא שלה, ועניין זה אינו נוגע לך. מה כן נוגע לך?
שני עניינים.

ראשית איך את מגיבה למערכת היחסים הזאת, ומתוך התבוננות בזה, והבנה ולמידה של מה שקורה לך, תוכלי ללמוד על עצמך דברים חשובים ומהותיים.

התבונני מה קורה לך כשאת רואה את בעלך מדבר כך אל ביתך?
נסי ממש לזהות אילו מחשבות עוברות לך בראש, אולי צפים ועולים זכרונות, איזה תחושות את חשה בגוף, אילו הרגשות עולות. התבוננות כזאת תפנה את תשומת ליבך מבעלך וביתך אל עצמך. במקום לחשוב: אוי כמה אני שונאת אותו וכמה היא מסכנה, התחילי לזהות מה קורה לך .

למצב שאת נמצאת בו אין פתרון קסם. גם תקשורת מקרבת שהיא טכניקה מצויינת, לא תעזור אם לא יהיה מי שישתמש בה. לכן התבוננות שלך בעצמך היא הדרך ליצר איזשהו שינוי. והשינוי הזה יכול להתחיל רק בתוכך.

עצם ההתבוננות כבר היא התחלה של שינוי. משום שבמקום להיסחף לתגובות הקבועות שלך שמעצימות את השנאה והפירוד תוכלי להתבונן בהן ממרחק.

מה המרחק הזה עושה לך?


שתפי בגילוייך ונמשיך משם.

שלום אורנה,
דולית הציעה שאכתוב לך ואתייעץ איתך. נושא שחוזר ותופס תאוצה עם השנים הוא שבעלי הרבה פעמים מדבר לביתנו הגדולה בת ה-4.5 בצורה מחרידה (לטעמי) קצר סבלנות, מאיים בלקיחת דברים, זריקה לפח (תסדרי מיד או שאני זורק לפח), תפסיקי להתנהג כמו תינוקת ובמקרים חריגים ביותר במכות בטוסיק. כשזה קורה אני מוצאת את עצמי רותחת, מוכנה לחנוק אותו, להרוג אותו במו ידי, מקללת את היום שהתחתנתי איתו, בקיצור שונאת אותו שנאת מוות! בעבר הייתי נלחמת בו, יוצאת להגנת ילדתי מייד באותו רגע, לידה. היום אני משתדלת להתאפק, לא לעשות זאת לידה. כך שהדיאלוג הפנימי שלי מלא שטנה כלפיו וכשהילדה לא באזור אני מדברת איתו בנחת על זה. הרבה פעמים הוא אומר לי בסדר אבל כשהוא עייף/עצבני/קצר סבלנות/מתוסכל מהעניינים שלו זה חוזר על עצמו. לפני כחצי שנה הכנסנו לביתנו את נושא התקשורת הלא אלימה (של מרשל רוזנברג) תמי (ילדתנו הגדולה) מאד הפנימה והתחילה לדבר מהר מאד, ולימדתי אותה להגיד לאבא שלה "תרגע", "אבא אתה צועק עלי" הבעיה שהוא לא מקשיב לה. הוא אומר לה דברים כמו "כן אני צועק ותעשי מה שאני אומר או ש...." או "אל תגידי לי להרגע". אני מרגישה שאני מפקירה את הילדה שלי ואני לא יודעת מה לעשות בעניין. הנושא הזה מאד מרחיק אותנו וגורם להתרחקות שלי מבעלי. אני חייבת לציין שצורת הדיבור הזו היא לא דבר יומיומי ורגיל (אם כי יש תקופות שזה יותר שכיח ותקופות בהן זה פחות שכיח, הכל תלוי במצב רוחו והמצב בינינו), תמי מאד אוהבת את אבא שלה, מאד קשורה אליו ונלחמת עליו ותשומת לבו עם אחותה הקטנה בת ה-1.5 והוא מצידו מאד אוהב אותה, בדרכו שלו.
בינתיים, זה רק העמיק והחמיר עם השנים ואני דואגת שזה ימשיך עם ילדתנו הקטנה והכי מפחיד אותי שזה ירחיק אותנו אחד מהשני, כבר עתה התרחקנו מאד אחרי 6 שנות נישואין.
אני מודעת לפרדוקס שאני רוצה לחסוך עוגמת נפש לילדה שלי אך בעצם הפעולה (או אי הפעולה) שלי יוצרת עוגמת נפש. כמו כן, כרגע אני מודעת לכך שהוא מגיב כך מתוך מקום כואב ותסכול מאד גדול שלו (מהחיים, עבודה, זוגיות וכו') אך כשאנחנו בתוך הסיטואציה אני שוכחת את זה ונתפסת ל"אכזריות" שלו, לנזק שהוא מסב לילדה וכמה שהוא מגעיל אותי.
אשמח מאד לשמוע את דעתך.

_צרוף מעניין - מבולבלת ורגועה.
צרוף טוב_
כן, זה מרגיש טוב
לדעת שלא חייבים תשובות
לדעת שלא חייבים

צרוף מעניין - מבולבלת ורגועה.
צרוף טוב.
לא לקשר בלבול עם דאגה או פחד.
בלבול כמו שהוא,
בלבול.
בלי ערך, בלי טוב ורע.

זה המקום שממנו צומחים הדברים החדשים -
אלו שלא ידענו אותם קודם.

אחרי שבוע וחצי בלי גן מנסה להזכר למה אי פעם הלכנו לשם /-:
אי אפשר להגיד שאני פחות מבולבלת,
אבל כן יותר רגועה.
לפחות הבת שלי איתי ואני יודעת בדיוק מה קורה איתה

תודה רבה

שלום

לפתע גיליתי שאנחנו כבר בחינוך הביתי.
הבוקר שאלתי את גאיה אם היא רוצה ללכת לגן והיא עשתה פרצוף מהורהר,
כאילו מנסה להזכר מה זה אומר.
ואז המשיכה לשחק כאילו לא שאלתי כלום.
גם במפגשי החינוך הביתי אצל חלוקית נחל היא הכי גדולה,
ודווקא קיוויתי שיהיו גדולים יותר /-:

_עברו דרכי כל מיני מחשבות,
לא פגשו בבית אף אחד,
והמשיכו הלאה_

איזה יופי, ככה קורה להן כשאין אף אחד בבית - הן פשוט הולכות.

כשהנעל המתאימה, הרגל נשכחת
אני חושבת שלעיתים קרובות הנעל לא מתאימה כי אנחנו עוד לא מוכנים. עוד יש לנו מה לברר, מה ללמוד, מה לחשוב. אנחנו עדין לא "סגורים" על העניין.
כשאנחנו "סגורים" אז גם מגיעה הנעל המתאימה.

_אני מרגישה שהגבולות של הבית שלי מצמצמים אותי,
מנתקים ותוקעים אותי._
אכן יש לבתים נטיה כזאת - לצמצם. וזה נראה כל כך הגיוני, שזאת באמת נראית הסיבה לצמצום.
אבל אולי זה לא כך.
אולי כדאי להתייחס לעניין הצמצום מבלי להתיחס לסיבות שלו.

את מרגישה מצומצמת.
התבונני בזה - מה זה אומר?
איך זה מרגיש?
איפה זה יושב בגוף?
מתי זה קורה?
איזה מחשבות עוברות לך בראש כשאת מרגישה מצומצמת?

יש לנו (בני האדם) נטיה להסב את הראש ממה שלא נעים לנו, לברוח, להתעלם מכאב, להתבונן בסיבה לתחושה הלא נעימה ולא בתחושה עצמה.
אבל לעיתים (אולי על-פי-רוב) זה רק מעצים את הכאב, את הבלבול, את ההרגשה הלא טובה.

ואילו כשאנחנו אוזרים עוז להתבונן ממש במה שקורה, אז יכול להתרחש שינוי.

מה קורה כשאת מתבוננת בתחושה המצומצמת הזאת שלך?

_הרי אלו אינן המחשבות שלך - אין צורך לחשוב אותן, הן נחשבות דרכך.
זה הרבה פחות מעייף_

רק עכשיו ראיתי את מה שכתבת,
אבל הסכמתי עם זה כבר קודם.
עברו דרכי כל מיני מחשבות,
לא פגשו בבית אף אחד,
והמשיכו הלאה

ביום ראשון היינו אצל חברה מחוץ לעיר.
הבנות שלי שיחקו עם הבנות שלה יחפות בחצר.
פתאום הכל היה כ"כ קל, כ"כ ברור .
כשהנעל המתאימה, הרגל נשכחת

אתמול פגשתי את מנהל המעון,
ביקשתי לעבור לחלקי - בזמן ובכסף.
עם הופעה חלקית לא הייתה לו בעיה
(עובדה שגם לפני זה לא תמיד הגענו וזה לא הזיז לאיש),
התשלום החלקי הוא בלתי אפשרי, כך אמר.
אם ארצה לעומת זאת להוציא את הילדה מהגן -
אז בכיף, רק להודיע לו מראש 30 יום.
30 יום? תתחיל לספור D-:
הוא נלחץ קלות, שאל מה אעשה שנה הבאה.
אמרתי שנה הבאה ה' גדול.
ועוד כל מיני.
דיברתי עם הגננת וביקשתי גם ממנה שרוצה להביא אותה רק חצי מהשבוע
(כלומר אפשר שלא אביא אותה בכלל, אבל יקר לי להמשיך ולשלם על זה חודש מלא...)
הבטיחה לדבר עם הבוס.
גם הבהרתי לשניהם שאין לי טענות אל המעון. זה לגמרי אני.
(טוב זה אני והילדה אבל להם צורם לשמוע שהילד מחליט. הרי חייבים להציב גבולות,
רצוי צפופים מאוד וברורים מאוד)

יש לי חלום,
ובחלום אני בנזוגי ושבע (אינשאללה) בנותינו גרים בבית במושב,
ומגדלים מלא פירות ירקות ואחד את השניה.
החלום הזה כ"כ רחוק ממני כרגע, ובו בזמן כה נחשק...
שם מחוץ לעיר האמהות שלי כל כך ברורה ולא מתאמצת
אני מרגישה שהגבולות של הבית שלי מצמצמים אותי,
מנתקים ותוקעים אותי.

אני לא יודעת האם הכל רק בראש,
ואיך לעשות שהראש שלי יהיה בכפר,
בזמן שהגוף בעיר?
או שפשוט להתכוונן על החלום ולהגשים אותו?