על ידי אלה_לי_לה* » 10 נובמבר 2009, 11:58
בגידות, מה היא בגידה?
את דעותי כתבתי וניסחתי למול צוילייך בדף הראשי של
מדור אהבה חופשית פוליאמוריה . שם גם סיפרתי על הטיול לגולן עם החברות, הבחורים והעלוקה. שם גם נזכרתי שלפעמים עדיף לשמור את כללי המוסר שלי אצלי בבטן, ולא להזכיר אותם לאנשים שמעדיפים לבגוד בשקט במקום לתת לגיטימיות לרגש ולצורך שמעוררים את הבגידה מלכתחילה. גם שקר עלול להוות בגידה בעולמי. קשה לי לקבל בהבנה עד כמה אני ורוב האנשים מסביבי רחוקים שוב בתפיסת הנורמות בעולם. וכל כך קשה לי לשתוק כשאני רואה איך אנשים עושים לאחרים דברים שהיו מאוד פוגעים בי לו היו מופנים כלפי, ועדין משוכנעים שזו הבחירה הטובה ביותר עבורם ועבור סביבתם. אולי הם צודקים. אפשר רק לקוות שגילויי הלב שלי יאפשרו לאנשים למצוא את הדרך להיות תמיד גלויים חזרה גם כלפי, בלי לפחד.
והמרגיעון הולם גם אם הזוי לי הפעם " ההסכמה כוללת בתוכה, את אי ההסכמה - לפרטיה"
זו תקופה עמוסה וקשה רגשית, אני לומדת לבחינת הפסיכימטרי במלא המרץ, בחינה שנבנתה כמו במיוחד כדי להכשיל אותי ולהראות לי היכן אני פשוט לא מספיק טובה, בנויה אחת לאחת למול לקויות הלמידה שלי. אם לא הייתי שואפת כל כך גבוה אולי זה לא היה כואב וקשה כל כך, אבל כדי להגשים את חלומותי ולתת לי סוג של יציבות כלכלית אני חייבת לשאוף גבוה. ולהצליח.
כדי לעמוד בקצב חזרתי לבחון סוגים שונים של ריטליין, ההשפעות שלו קשות לי, צומות של ימים ארוכים אם לא מצאתי את הדרך להכריח עצמי לאכול קצת בבוקר, עצבנות, לחץ, חרדה, חוסר יכולת לישון, בחילות, דכאון, קוצר נשימה, דפיקות לב מואצות, לעלות במדרגות יכול להפוך למשימה, תמיד על הקצה מבחינה רגשית. אני מתרחקת מאנשים, לא פוגשת אהובים. הם דואגים לי, אבל אני לא מצליחה לדבר איתם, אפילו הטלפון והדוא"ל מהווים גירוי תחושתי חזק מידי. אני מדוכאת, אני מפחדת, אני יודעת שזו התרופה, אני בוחרת לקחת אותה. והחברים? הם יודעים, הם מבינים, הם משתדלים להזכיר לי שהם תמיד שם עבורי. תודה אהובים.
אני מודה להורי שלא נתנו לי את התרופות הללו בתור ילדה, שלא ניסו אפילו. היום הרופאים יודעים לומר שיש לי רגישות קיצונית לרטלין לסוגיו זה לא אמור לגרום לתופעות הללו, אבל אצלי זה ככה. כשאני חוששת שאין שום סיכוי, כשאני נשברת רגשית ופורצת בבכי, אני יודעת להסביר לעצמי שזו התרופה, כשאני חוששת שהתרופה הזו הורגת אותי אני ממשיכה לתהות, זו התרופה שמכניסה אותי לחרדות? או אולי זה הגוף שיודע להתמודד עם כאב, שלא מכיר כימיקלים ואנטיביוטיקה, שלומד להסתדר מצוין בלעדיהם, שיודע שהתרופה הזו ממש פוגעת בי?
צלצלתי לרופאה שלי, אישה מקסימה שהתרגלה לבחירות שלי, לכך שאני מאבחנת את עצמי, מאשרת אצלה, מתיעצת אם יש לי תהיות, ומטפלת שוב בדרך שמרגישה לי נכונה.
עדכנתי אותה שגם הפעם, בנגזרת הזו של הרטלין, מופיעות תופעות הלוואי המוכרות, ביקשתי בדיקות דם כדי לוודא שאני באמת לא הורגת את עצמי, לפחות לא בטווח הקצר. הבהרתי שאני לא מתכננת להתאבד, שאני מבינה שהתחושות הללו מגיעות מהתרופה. היא שאלה מיד אם אני מפסיקה, עניתי שלא. בנתיים התופעות הללו נשלטות, מאמללות אותי, אבל מאפשרות לי לעמוד בקצב הישיבה שדרוש לי בלימודים. ממשיכה בנתיים, מחפשת עוד ועוד חלופות, כאלה שיאפשרו לי ללמוד גם בתנאי לחץ שכאלה, ולחיות בשמחה. היום התחלתי נסיון בנגזרת חדשה, עוד שבוע או שניים אדע אם זו הנכונה, או שעוברים לבחון אחת אחרת.
חייכי אלה, שמחי, אני רוצה. אבל כרגע זה פשוט לא קורה. מוזר, אני האחת שתמיד מחייכת לזרים, לאן נעלם החיוך שלי?
אני מבוגרת, אני לוקחת את החלטות שלי, אני בוחרת, אני מבינה. אני יודעת שזה זמני. אבל אם הייתי ילדה, אם לא הייתי יודעת שהתחושות הללו לא אמיתיות מתוכי? שהן יפסקו כשלא אקח את הכדור.
אם לא הייתי מסוגלת לדעת שהפעם הראשונה בה חשתי מאושרת בשבועות האחרונים, אושר נקי וטהור ורגעי, שגרר צחוק נקי, סתם, למול הודעה מחבר, היתה כשלא לקחתי כדור יומיים? אם הייתי חושבת שזה העולם, ולא תופעת לוואי לתרופה שיכולה לעזור בזמנים מסויימים, ונתונה לבחירתי יום אחר יום?
אם לא הייתי יודעת, כנראה שהתאבדות באמת היתה מרגישה כדבר הנכון. טוב שלא חוויתי את זה כילדה. תודה אמא, שחסכת את זה ממני. אז זה לא היה שווה. רטלין יכול להיות מאוד מסוכן, אני מבינה את זה, הוא גם יכול מאוד לעזור. רטלין יכול להציל חיים של אנשים, לפעמים הוא גם יכול לקחת אותם.
תודה על ההבחנה הזו. תודה על הבחירה שלך להתעלם מהרופא ההוא, אי אז בכיתה ג'. תודה שלא הנחת לי להתמודד עם התרופה הזו בתור ילדה כואבת שלא אהבה את העולם. תודה שלמדת אותי שעל כל בעיה אני אצליח להתגבר, בעבודה קשה, בחיפוש עוד ועוד דרכים, תודה על הכח שלך. תודה שגם עכשיו, כמו אז, את כאן בשבילי, עוזרת לי להתמודד ולהצליח בדרכים שאני בוחרת.
אני מתרחקת מאהובי, העומס הלימודי והרגשי גדול מידי. והם מצדם מחפשים איך להגן עלי, לדאוג ולאהוב אפילו יותר, אין לי זמן לאף אחד או אחת, אין לי כח לתקשר, והם מצלצלים, מדברים חצי דקה ומשחררים. מכינים לי אוכל שימתין בבית, מזכירים לי לאכול, מזכירים לי שאני אהובה, מזכירים שוב ושוב שיהיו שם בשבילי, נוכחים יותר כשאוכל להכיל שוב תנועה מסביבי. עדין לא מאוהבת, ועדין אוהבת ואהובה, נוכחת שוב שגם כשקשה לי, כשאני לא מושלמת, לא יפה, לא נחמדה, לא טובה, אני אהובה. והם לא הולכים.
כמה שאני מבורכת
תודה
בגידות, מה היא בגידה?
את דעותי כתבתי וניסחתי למול צוילייך בדף הראשי של [po]מדור אהבה חופשית פוליאמוריה[/po] . שם גם סיפרתי על הטיול לגולן עם החברות, הבחורים והעלוקה. שם גם נזכרתי שלפעמים עדיף לשמור את כללי המוסר שלי אצלי בבטן, ולא להזכיר אותם לאנשים שמעדיפים לבגוד בשקט במקום לתת לגיטימיות לרגש ולצורך שמעוררים את הבגידה מלכתחילה. גם שקר עלול להוות בגידה בעולמי. קשה לי לקבל בהבנה עד כמה אני ורוב האנשים מסביבי רחוקים שוב בתפיסת הנורמות בעולם. וכל כך קשה לי לשתוק כשאני רואה איך אנשים עושים לאחרים דברים שהיו מאוד פוגעים בי לו היו מופנים כלפי, ועדין משוכנעים שזו הבחירה הטובה ביותר עבורם ועבור סביבתם. אולי הם צודקים. אפשר רק לקוות שגילויי הלב שלי יאפשרו לאנשים למצוא את הדרך להיות תמיד גלויים חזרה גם כלפי, בלי לפחד.
והמרגיעון הולם גם אם הזוי לי הפעם " ההסכמה כוללת בתוכה, את אי ההסכמה - לפרטיה"
זו תקופה עמוסה וקשה רגשית, אני לומדת לבחינת הפסיכימטרי במלא המרץ, בחינה שנבנתה כמו במיוחד כדי להכשיל אותי ולהראות לי היכן אני פשוט לא מספיק טובה, בנויה אחת לאחת למול לקויות הלמידה שלי. אם לא הייתי שואפת כל כך גבוה אולי זה לא היה כואב וקשה כל כך, אבל כדי להגשים את חלומותי ולתת לי סוג של יציבות כלכלית אני חייבת לשאוף גבוה. ולהצליח.
כדי לעמוד בקצב חזרתי לבחון סוגים שונים של ריטליין, ההשפעות שלו קשות לי, צומות של ימים ארוכים אם לא מצאתי את הדרך להכריח עצמי לאכול קצת בבוקר, עצבנות, לחץ, חרדה, חוסר יכולת לישון, בחילות, דכאון, קוצר נשימה, דפיקות לב מואצות, לעלות במדרגות יכול להפוך למשימה, תמיד על הקצה מבחינה רגשית. אני מתרחקת מאנשים, לא פוגשת אהובים. הם דואגים לי, אבל אני לא מצליחה לדבר איתם, אפילו הטלפון והדוא"ל מהווים גירוי תחושתי חזק מידי. אני מדוכאת, אני מפחדת, אני יודעת שזו התרופה, אני בוחרת לקחת אותה. והחברים? הם יודעים, הם מבינים, הם משתדלים להזכיר לי שהם תמיד שם עבורי. תודה אהובים.
אני מודה להורי שלא נתנו לי את התרופות הללו בתור ילדה, שלא ניסו אפילו. היום הרופאים יודעים לומר שיש לי רגישות קיצונית לרטלין לסוגיו זה לא אמור לגרום לתופעות הללו, אבל אצלי זה ככה. כשאני חוששת שאין שום סיכוי, כשאני נשברת רגשית ופורצת בבכי, אני יודעת להסביר לעצמי שזו התרופה, כשאני חוששת שהתרופה הזו הורגת אותי אני ממשיכה לתהות, זו התרופה שמכניסה אותי לחרדות? או אולי זה הגוף שיודע להתמודד עם כאב, שלא מכיר כימיקלים ואנטיביוטיקה, שלומד להסתדר מצוין בלעדיהם, שיודע שהתרופה הזו ממש פוגעת בי?
צלצלתי לרופאה שלי, אישה מקסימה שהתרגלה לבחירות שלי, לכך שאני מאבחנת את עצמי, מאשרת אצלה, מתיעצת אם יש לי תהיות, ומטפלת שוב בדרך שמרגישה לי נכונה.
עדכנתי אותה שגם הפעם, בנגזרת הזו של הרטלין, מופיעות תופעות הלוואי המוכרות, ביקשתי בדיקות דם כדי לוודא שאני באמת לא הורגת את עצמי, לפחות לא בטווח הקצר. הבהרתי שאני לא מתכננת להתאבד, שאני מבינה שהתחושות הללו מגיעות מהתרופה. היא שאלה מיד אם אני מפסיקה, עניתי שלא. בנתיים התופעות הללו נשלטות, מאמללות אותי, אבל מאפשרות לי לעמוד בקצב הישיבה שדרוש לי בלימודים. ממשיכה בנתיים, מחפשת עוד ועוד חלופות, כאלה שיאפשרו לי ללמוד גם בתנאי לחץ שכאלה, ולחיות בשמחה. היום התחלתי נסיון בנגזרת חדשה, עוד שבוע או שניים אדע אם זו הנכונה, או שעוברים לבחון אחת אחרת.
חייכי אלה, שמחי, אני רוצה. אבל כרגע זה פשוט לא קורה. מוזר, אני האחת שתמיד מחייכת לזרים, לאן נעלם החיוך שלי?
אני מבוגרת, אני לוקחת את החלטות שלי, אני בוחרת, אני מבינה. אני יודעת שזה זמני. אבל אם הייתי ילדה, אם לא הייתי יודעת שהתחושות הללו לא אמיתיות מתוכי? שהן יפסקו כשלא אקח את הכדור.
אם לא הייתי מסוגלת לדעת שהפעם הראשונה בה חשתי מאושרת בשבועות האחרונים, אושר נקי וטהור ורגעי, שגרר צחוק נקי, סתם, למול הודעה מחבר, היתה כשלא לקחתי כדור יומיים? אם הייתי חושבת שזה העולם, ולא תופעת לוואי לתרופה שיכולה לעזור בזמנים מסויימים, ונתונה לבחירתי יום אחר יום?
אם לא הייתי יודעת, כנראה שהתאבדות באמת היתה מרגישה כדבר הנכון. טוב שלא חוויתי את זה כילדה. תודה אמא, שחסכת את זה ממני. אז זה לא היה שווה. רטלין יכול להיות מאוד מסוכן, אני מבינה את זה, הוא גם יכול מאוד לעזור. רטלין יכול להציל חיים של אנשים, לפעמים הוא גם יכול לקחת אותם.
תודה על ההבחנה הזו. תודה על הבחירה שלך להתעלם מהרופא ההוא, אי אז בכיתה ג'. תודה שלא הנחת לי להתמודד עם התרופה הזו בתור ילדה כואבת שלא אהבה את העולם. תודה שלמדת אותי שעל כל בעיה אני אצליח להתגבר, בעבודה קשה, בחיפוש עוד ועוד דרכים, תודה על הכח שלך. תודה שגם עכשיו, כמו אז, את כאן בשבילי, עוזרת לי להתמודד ולהצליח בדרכים שאני בוחרת.
אני מתרחקת מאהובי, העומס הלימודי והרגשי גדול מידי. והם מצדם מחפשים איך להגן עלי, לדאוג ולאהוב אפילו יותר, אין לי זמן לאף אחד או אחת, אין לי כח לתקשר, והם מצלצלים, מדברים חצי דקה ומשחררים. מכינים לי אוכל שימתין בבית, מזכירים לי לאכול, מזכירים לי שאני אהובה, מזכירים שוב ושוב שיהיו שם בשבילי, נוכחים יותר כשאוכל להכיל שוב תנועה מסביבי. עדין לא מאוהבת, ועדין אוהבת ואהובה, נוכחת שוב שגם כשקשה לי, כשאני לא מושלמת, לא יפה, לא נחמדה, לא טובה, אני אהובה. והם לא הולכים.
כמה שאני מבורכת
תודה |L|