על ידי ענבל_מזכרון_יעקב* » 20 פברואר 2011, 11:49
מנסיוני האישי, כדי "להרגיש שכל החלקים במקום", צריך קודם ללמוד מהו המקום הזה.
גישות המערב, והפסיכיאטריה בראשן, אינן עושות זאת - להיפך, הן מסוות אותו עם כדורים. והן מחפשות דרך להשתיק את התופעות, כולל ההתנהגותיות, שהן קריאה לעזרה, איתות, משהו שאמור לכוון אותנו לדרך שמתאימה לנו.
הגישות שעוסקות בלמידת המקום הנוכחי שלנו, ביחס למהות שלנו, הן הגישות הרוחניות. ויש רבות כאלה. וכוונתי לרוחניות המעשית.
ברור לי שבמצבים כמו שאת מתארת, של זעקה עמוקה מתוך פצע פתוח, מורכב אפילו להציע את הרעיון הזה, ועם זאת, המצבים של "להיות על הסף" הם אלה בהם התודעה שלנו יותר פתוחה לשמוע ולנסות משהו אחר, משהו שיסייע לנו לקרב אותנו לעצמנו.
אני, למשל, הרגשתי שכבר אין לי מה להפסיד, ואז ניתן היה לעשות תהליך עומק - ואז גם הגיע המורה המתאים.
וכשעושים את המסע הזה, של היכרות עם עצמנו, של התחברות - ניתן לגדול.
התרופות מטשטשות, מעמעמות את המקום שמנסה לומר לנו שמשהו לא מתאים לנו, שעלינו למצוא דרכים אחרות להיות. התעתוע שבהן גדול.
המערכת הפסיכיאטרית תומכת בניוון. ניוון הוא בדיוק ההיפך ממה שאנחנו מבקשים - גדילה.
היא תומכת בתלות (בתרופות, למשל) - וזה ההיפך מהבראה, שעוסקת בפיתוח יכולות.
הרפואה המערבית ככלל, עוסקת רק בהרגעת הסימפטומים, בטיטוא אל מתחת לשטיח, מבחינת "אני לא רואה / לא מרגיש את זה - אז זה לא קיים". אבל זה הולך ומצטבר, הולך וגדל, עד שזה מתפוצץ.
יש צורך ללמוד את השורש, את הגורמים לרבדיהם השונים, ולטפל בהם, אחד אחד, ואז גם סימפטומים נעלמים (וראיתי את זה קורה אצלי).
זה לא הולך ההיפך - לטפל בסימפטומים - אבל זה מה שהרפואה המערבית, והפסיכיאטריה בתוכה, עושה וממשיכה לעשות, אפילו שזה לא עובד.
אולי זה נראה עובד בטווח הקצר, כי יש איזושהי תחושת הקלה, אבל זה ממש לא עובד בטווח הארוך, וזה מה שאנחנו מחפשים (אני לפחות, אחרי שנים של סבל).
הטריגר נחווה כנורא, אבל נורא בעיניי יותר שהיה צורך להגיע למצב כזה, כדי להתחיל לזוז ולבחון את המצב בראייה עמוקה מזו הנהוגה, השטחית.
עכשיו כדאי לבדוק האם אנו מוכנים להקשיב או שנצטרך לקבל עוד ועוד טריגרים שכאלה, ואולי קיצוניים יותר, כדי שנצא ללמוד את הדברים.
דרך צלחה, בכל אשר תבחרו לעשות.
מנסיוני האישי, כדי "להרגיש שכל החלקים במקום", צריך קודם ללמוד מהו המקום הזה.
גישות המערב, והפסיכיאטריה בראשן, אינן עושות זאת - להיפך, הן מסוות אותו עם כדורים. והן מחפשות דרך להשתיק את התופעות, כולל ההתנהגותיות, שהן קריאה לעזרה, איתות, משהו שאמור לכוון אותנו לדרך שמתאימה לנו.
הגישות שעוסקות בלמידת המקום הנוכחי שלנו, ביחס למהות שלנו, הן הגישות הרוחניות. ויש רבות כאלה. וכוונתי לרוחניות המעשית.
ברור לי שבמצבים כמו שאת מתארת, של זעקה עמוקה מתוך פצע פתוח, מורכב אפילו להציע את הרעיון הזה, ועם זאת, המצבים של "להיות על הסף" הם אלה בהם התודעה שלנו יותר פתוחה לשמוע ולנסות משהו אחר, משהו שיסייע לנו לקרב אותנו לעצמנו.
אני, למשל, הרגשתי שכבר אין לי מה להפסיד, ואז ניתן היה לעשות תהליך עומק - ואז גם הגיע המורה המתאים.
וכשעושים את המסע הזה, של היכרות עם עצמנו, של התחברות - ניתן לגדול.
התרופות מטשטשות, מעמעמות את המקום שמנסה לומר לנו שמשהו לא מתאים לנו, שעלינו למצוא דרכים אחרות להיות. התעתוע שבהן גדול.
המערכת הפסיכיאטרית תומכת בניוון. ניוון הוא בדיוק ההיפך ממה שאנחנו מבקשים - גדילה.
היא תומכת בתלות (בתרופות, למשל) - וזה ההיפך מהבראה, שעוסקת בפיתוח יכולות.
הרפואה המערבית ככלל, עוסקת רק בהרגעת הסימפטומים, בטיטוא אל מתחת לשטיח, מבחינת "אני לא רואה / לא מרגיש את זה - אז זה לא קיים". אבל זה הולך ומצטבר, הולך וגדל, עד שזה מתפוצץ.
יש צורך ללמוד את השורש, את הגורמים לרבדיהם השונים, ולטפל בהם, אחד אחד, ואז גם סימפטומים נעלמים (וראיתי את זה קורה אצלי).
זה לא הולך ההיפך - לטפל בסימפטומים - אבל זה מה שהרפואה המערבית, והפסיכיאטריה בתוכה, עושה וממשיכה לעשות, אפילו שזה לא עובד.
אולי זה נראה עובד בטווח הקצר, כי יש איזושהי תחושת הקלה, אבל זה ממש לא עובד בטווח הארוך, וזה מה שאנחנו מחפשים (אני לפחות, אחרי שנים של סבל).
הטריגר נחווה כנורא, אבל נורא בעיניי יותר שהיה צורך להגיע למצב כזה, כדי להתחיל לזוז ולבחון את המצב בראייה עמוקה מזו הנהוגה, השטחית.
עכשיו כדאי לבדוק האם אנו מוכנים להקשיב או שנצטרך לקבל עוד ועוד טריגרים שכאלה, ואולי קיצוניים יותר, כדי שנצא ללמוד את הדברים.
דרך צלחה, בכל אשר תבחרו לעשות.