ל"אחות",
[u]אולי גם אצלי קיימים הדברים, עמוק בתוך השרירים ובהתניות ההתנהגותיות,[/u]
אם את אכן מרגישה מוכנה לטפל בדברים האלה, ואולי גם אחיך השני מוכן - אני מציעה לכם בחום לעשות זאת.
לא רק מהפן ה"הברור", כי לרוב זהו פן פסיכולוגי די שטוח. צורות ההסתכלות של הגישות הרוחניות הן לרוב רחבות ומעמיקות מעבר ל"ברור".
נסיון נוסף שלי הוא, שכאשר אנחנו משתנים בצורה יסודית - גם הסביבה שלנו משתנה, בעיקר הסביבה הקרובה, כמו המשפחה. ומשמעות הדבר היא שאם את ואחיך תעשו עם עצמכם עבודת עומק, זה ישפיע גם על האח שזקוק לעזרה וגם על ההורים.
לא מדובר בהשפעה שקורית באמצעות אינטראקציה ישירה איתם. זה משהו אחר, שניתן אולי לקרוא לו אנרגטי.
כשראיתי את זה קורה אצלי לראשונה - התקשיתי להאמין. ואבל זה המשיך לקרות ועדיין קורה.
ומאחר שהדברים כך עובדים, הורים לילדים קטנים, שניצבים בפני מצבים מורכבים של ילדיהם (מחלות ומצבים אחרים), עושים בעצמם עבודת עומק ומצב הילדים מתחיל להשתנות.
וממילא, אם תחליטי לצאת למסע עצמי, הרי שגם את תצאי נתרמת מכך, ואולי בכך תוכלי למנוע דברים שעשויים לצוץ אצלך בעתיד בשל הצטברויות שלא טופלו.
אם תירצי להמשיך לשוחח, ותרגישי שהדברים אינם מתאימים לשיח אינטרנטי, את מוזמנת לכתוב לי למייל:
inbalza7 שטרודל gmail נקודה com.
כל טוב.

ענבל, אני מסכימה איתך בעיקרון ונשמע שעשית דרך ארוכה שחיזקה אות מאוד מן המסד עד הטפחות. צריך הרבה אומץ להיכנס לעובי הקורה, לגעת בפצעים הפתוחים.
[u]גישות המערב, והפסיכיאטריה בראשן... מחפשות דרך להשתיק את התופעות, כולל ההתנהגותיות, שהן קריאה לעזרה,[/u]
חבר אמר לי שבצרפתית קוראים לתרופות הפסיכיאטריות "חליפת משוגעים כימית" כי היא משאירה אותך שבוי, כפות.

[u]ש צורך ללמוד את השורש, את הגורמים לרבדיהם השונים, ולטפל בהם, אחד אחד, ואז גם סימפטומים נעלמים[/u]
וואו, זו עבודה של שנים. כל כ הייתי רוצה לראות את אחי עושה את העבודה הזו. אני חושבת שכשהוא חזר בתשובה הוא עבר תהליך של השלת פחדים ואמונות קשות על עצמו. עדיין יש בו פן רוחני פעיל ונראה שיש תקופות שהוא ממש צומח משם, אבל איכשהו תמיד הוא נתקל בקיר בטון. מול עצמו, מול אבא שלי.
ומבחינה משפחתית, די ברור לכולם מהן הבעיות וכיצד השתלשלו הדברים. כיצד נפגענו כולנו (לא פגיעה מינית) וממי, אבל יש גם מן הסכמה שבשתיקה שעכשיו אנחנו גדולים וממשיכים הלאה, רק אחי עוד חושב על מה אמרו לו לפני 30 שנה. אולי גם אצלי קיימים הדברים, עמוק בתוך השרירים ובהתניות ההתנהגותיות, אבל לי יש גם הווה ולאחי אין. הוא חי בעבר. כל יום כל היום. זה מה שהוא עושה, שוכב במיטה וחושב על מה היה.
אפשר לעשות מפגשים משפחתיים ולחשוף פצעים, אני מרגישה שאני מוכנה לזה וגם אחי השני, אבל אני לא חושבת שהוריי מסוגלים לזה נפשית או רוצים בזה. הם רוצים תשובות תכליתיות ולועגים לתהליכים רוחניים. זה לא ילך איתם לעומק. אני לא מצפה. אחי כן צריך לעשות עבודה, אין לו ברירה אחרת.

רציתי כל היום לענות לך עוד דברים אבל עכשיו אני בעיקר מרגישה עייפה ושהמשפטים שלי עילגים אז אני אמשיך מחר

מנסיוני האישי, כדי "להרגיש שכל החלקים במקום", צריך קודם ללמוד מהו המקום הזה.
גישות המערב, והפסיכיאטריה בראשן, אינן עושות זאת - להיפך, הן מסוות אותו עם כדורים. והן מחפשות דרך להשתיק את התופעות, כולל ההתנהגותיות, שהן קריאה לעזרה, איתות, משהו שאמור לכוון אותנו לדרך שמתאימה לנו.
הגישות שעוסקות בלמידת המקום הנוכחי שלנו, ביחס למהות שלנו, הן הגישות הרוחניות. ויש רבות כאלה. וכוונתי לרוחניות המעשית.
ברור לי שבמצבים כמו שאת מתארת, של זעקה עמוקה מתוך פצע פתוח, מורכב אפילו להציע את הרעיון הזה, ועם זאת, המצבים של "להיות על הסף" הם אלה בהם התודעה שלנו יותר פתוחה לשמוע ולנסות משהו אחר, משהו שיסייע לנו לקרב אותנו לעצמנו.
אני, למשל, הרגשתי שכבר אין לי מה להפסיד, ואז ניתן היה לעשות תהליך עומק - ואז גם הגיע המורה המתאים.
וכשעושים את המסע הזה, של היכרות עם עצמנו, של התחברות - ניתן לגדול.
התרופות מטשטשות, מעמעמות את המקום שמנסה לומר לנו שמשהו לא מתאים לנו, שעלינו למצוא דרכים אחרות להיות. התעתוע שבהן גדול.
המערכת הפסיכיאטרית תומכת בניוון. ניוון הוא בדיוק ההיפך ממה שאנחנו מבקשים - גדילה.
היא תומכת בתלות (בתרופות, למשל) - וזה ההיפך מהבראה, שעוסקת בפיתוח יכולות.
הרפואה המערבית ככלל, עוסקת רק בהרגעת הסימפטומים, בטיטוא אל מתחת לשטיח, מבחינת "אני לא רואה / לא מרגיש את זה - אז זה לא קיים". אבל זה הולך ומצטבר, הולך וגדל, עד שזה מתפוצץ.
יש צורך ללמוד את השורש, את הגורמים לרבדיהם השונים, ולטפל בהם, אחד אחד, ואז גם סימפטומים נעלמים (וראיתי את זה קורה אצלי).
זה לא הולך ההיפך - לטפל בסימפטומים - אבל זה מה שהרפואה המערבית, והפסיכיאטריה בתוכה, עושה וממשיכה לעשות, אפילו שזה לא עובד.
אולי זה נראה עובד בטווח הקצר, כי יש איזושהי תחושת הקלה, אבל זה ממש לא עובד בטווח הארוך, וזה מה שאנחנו מחפשים (אני לפחות, אחרי שנים של סבל).
הטריגר נחווה כנורא, אבל נורא בעיניי יותר שהיה צורך להגיע למצב כזה, כדי להתחיל לזוז ולבחון את המצב בראייה עמוקה מזו הנהוגה, השטחית.
עכשיו כדאי לבדוק האם אנו מוכנים להקשיב או שנצטרך לקבל עוד ועוד טריגרים שכאלה, ואולי קיצוניים יותר, כדי שנצא ללמוד את הדברים.
דרך צלחה, בכל אשר תבחרו לעשות.

תודה לכן, עוד אחות נוספת ומטפלת.
כרגע נראה שאבא שלי מוכן ללכת לפגישה משותפת אצל הרב של אחי. אני לא חושבת שמדובר בטיפול ארוך או באיזה תהליך וברור לי שנצטרך להמשיך ולעודד את כולם להיפגש יחד עוד ועוד במסגרת טיפולית אבל לעת עתה גם זוהי התקדמות רצינית מבחינת מה שאבא שלי בדרך כלל מוכן לו ונראה שזה יכול להיות טוב גם לאחי כי עצם הנכונות לפגוש את הרב נותנת איזושהיא "הכרה" באחי ובדרך חייו. אחי כל הזמן רוצה שאבא שלי יבוא איתו לבית הכנסת ואבי לא רוצה כך שללכת לרב זו מחוה טובה.
גם זו התחלה.
מטפלת, לדעתי ההתפרצות הפעם היתה על רקע רצון הוריי שיעזוב את הבית. הם כמובן כבר שנים רבות רוצים שיעזוב ומוכנים לעזור בכל דרך אך הוא לא מוכן. זה הגיע לאחרונה למצב בו אימי לא רוצה לחזור הביתה כי הוא תמיד שם, תמיד ישן או מטיף לה דברי תורה ואף פעם אף פעם אין לה רגע לבד בבית, לעצמה, וזה לדעתי בלתי נסבל.
לאחרונה, בעידודנו, אמא שלי התחילה לחפש דירה באזור עבור אחי. הם ירכשו דירה בכל מקרה, גם אם הוא לא יעבור לשם עכשיו. ביום שישי שעבר הם דיברו על זה שוב והוא אמר לה שהוא חולה ולא מסוגל לחיות לבד ושהם בעצם רוצים לזרוק אותו מהבית. אני חושבת שההתפרצות באה על רקע זה, כמה ימים אחרי. אבל יכול להיות שהיו עוד עניינים, אני לא יודעת כי אני לא גרה בבית.
נראה שלעת עתה לא יהיה אישפוז, גם הדברים שאמרה עוד אחות נוספת מאפשרים לי להבין את זה בבירור.
אני לא יודעת אם הוא לוקח את התרופות אבל אני יודעת שהן עוזרות לו להרגיש ש"כל החלקים במקום" ומעבר לזה עושות אותו עייף יותר, מסוגר יותר, מאמין יותר שהוא לא שווה.

תודה לכם על השיתוף. אני כל כך רוצה שתהיה אפשרות להוריי ולכולנו לצמוח מהטריגר הנורא שהציב לנו אחי, ואני יודעת שהדרך ארוכה.

טוב אז הנה בכל זאת מהזווית הטיפולית כמה דברים
אי אפשר כמובן לאבחן דרך האינטרנט, אבל כן יש פסיכיאטרים שמגיעים הביתה במצבים מסובכים
כדאי לשאול את הרופא שלו אם הוא מוכן לעשות זאת
אם לא, גם לעו"ס יש זכות לבקש הוראת בדיקה (ואז הרופא תורן שיבדוק אותו בבית חולים יחליט אם לאשפז אשפוז כפוי)
אבל כמובן שגם עו"ס לא יבקש הוראת בדיקה בלי לראות את המטופל.
גם אני לא הייתי ממהרת לעשות את זה, רק אם מדובר במצב פסיכוטי. על איזה רקע היה האיום?
את לא חייבת לענות, רק צריך לחשוב על האם זה היה על רקע פסיכוטי, או משהו יומיומי
האם אחיך באמת לוקח את התרופות? אם לא, אולי אפשר להציע לו שכעת בתקופה הפחות טובה יקח אותם
נדמה לי שרוב המתמודדים עם פגיעות נפשיות מפסיקים את התרופות באיזשהו שלב
ואי אפשר להאשים אותם, יש להן תופעות לוואי איומות .
אם אתם מרגישים בטוח מספיק אולי אפשר לדבר אתו על האפשרויות העומדות בפניכם, מתוך עמדה מכבדת ומשתפת
אני חושבת שמצוין שהלכתם לאנוש, יש את בן המשפחה עם הבעיה, אבל יש גם את המשפחה שזקוקה לעזרה ותמיכה.
זכותו להעלב וזכותכם להמשיך וללכת ולקבל את העזרה שאתם זקוקים לה.
אם אתם באיזור ירושלים יש כאן את מיל"ם של אנוש, יש שם קבוצת תמיכה לאחים.
טוב מאוחר ויצא לי קצת מבולבל מקווה שזה תורם במשהו.

שלום לך אחות.
חשבתי שאשב לכתוב לך מתוך נסיוני כמטפלת במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים ממשלתי, ושאנסה בין דברי להציע לבדוק עוד אפשרויות טרום אשפוז.
אבל לא ישבתי, ולא כתבתי, ובלילה הבנתי פתאום למה.
הצפת אצלי משהו שבכלל לא היה בחזית כשהתכוונתי לכתוב מזוית המטפלת, המכירה והיודעת לכאורה.
גם אני אחות של אח אהוב ופגוע נפש, בן 40. פתאום בלילה זה הכה בי, שיש כאן צירוף מקרים מרשים של אחיות לבני ארבעים.
לפני מספר חודשים, באחד החגים, הוא התפרק במהלך ארוחה משפחתית, השתולל וצרח ואיים להכות ולרצוח את בנזוגי.
אחר כך נרגע.
היום אני חושבת, שלו לא הייתי עובדת במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים, הייתי מציעה אז להורי ההמומים והחבולים לאשפז אותו.
אנחנו כמשפחה למודי אשפוז. הוא היה מאושפז אי שם בשנות ה-20 לחייו, אשפוז כפוי, ויצא משם שבר כלי, הרוס ומדוכא עד עפר (ולא מדכאון קליני). היום אני מבינה למה, ולא מבינה איך הצליחו הורי לחיות עם אשפוזו.
בשורה התחתונה ובזהירות (אינטערנעט וכו'), רוצה לאמר - אם אחיך אינו מצוי במצב פסיכוטי ואין לו גלישות פסיכוטיות בעת האחרונה - כדאי להמנע כרגע מאשפוז, ולטפל במרץ בכל דרך אחרת - לגשת שוב לפסיכיאטר לביקורת ולשם איזון תרופתי אם נדרש, לשלוח למועדון תעסוקתי וולהוסיף כל טיפול משקם בקהילה שניתן.
אם נדמה שמדובר בגלישות פסיכוטיות - עשוי להיות מסוכן.
מסייגת מסייגת ומסייגת שוב, ובעיקר חשוב לי לאמר - לבי אתך. אני מבינה כל פסיק וסיג שכתבת.

< למען הסר ספק, הכותבת אינה טרול, ואף שקלה לכתוב בשמה המלא והמוכר כאן באתר, אך החליטה שלא, גם ובעיקר על מנת שלא לעשות אאוטינג לאח ולעמדות בני המשפחה, אם הדיון עוד יתפתח >

עצוב..

טוב,
בבוקר כששאלתי את אימי איך עבר הלילה ואם היא נעלה את הדלת היא ענתה "לא, ברור שלא. כבר אתמול בערב ראינו שהוא נרגע ושהוא ממש מצטער". אמרתי לה שהיא מסכנת את עצמה והיא אמרה שהוא באמת נרגע. היא אמרה שדיברה איתו על מה שהיה ושהוא נעלב ושאל: את באמת חושבת שאני מסוגל להרוג אתכם? היא ענתה שלצערה היא לא יודעת כי הוא הרי כבר פעמיים איים על חייהם, פעם לפני שנה ופעם עכשיו ושתמיד אחרי שיש רצח מהסוג הזה אומרים על הרוצח - באמת לא היה נראה שהוא כזה.
כשהגעתי לביתם למסיבת יום ההולדת של אחיין שלי הקשור אליו מאוד, הוא היה שם אבל כולו שבור ועצוב, כאילו לקחו לו את מפתח הלב והוא לא מוצא אותו.
לא הצלחתי להסתכל לו בעיניים. כעסתי.
לפני הקידוש הוא ביקש להגיד שהוא מאוד רוצה שכל עשייתו בעולם תהיה כדי לקדש שם שמיים ושזה מאוד קשה. ושהוא מבקש מחילה אם הוא עשה דברים הפוכים מכך.
היה בעמידה שלו מול כולנו ובקשת המחילה משהו מאוד חשוף וכואב. זה בילבל אותי. יותר קל לומר "לאשפז" כשלא רואים פנים אל פנים, וכשרואים, החמלה הופכת גדולה יותר מהכעס.
פתאום קשה לי לראות איך אפשר לעשות את זה. אני פוחדת מהמבט העצוב שלו, מתחושת האומללות שתתווסף לאומללות שכבר טבועה בו, לנטישה.
[po]אמא של מוגלי[/po], איך עשית את האישפוז, תוכלי לפרט?
הוא הרי חי בגיהנום, גם התרופות לא ממש עוזרות, לדעתי, ועבודת מודעות, תזונה וכו' שכמובן יוכלו לעזור כמו שהציע שלומי, נראות כרגע כנמצאות על האולימפוס שכן אחי מתקשה בעצם היציאה מן החדר שלו ובעצם היציאה מן הבית.
מחר אנסה למצוא עו"ס דתי דרך אנוש. חשבנו להתחיל שוב פגישות משותפות לקראת יציאה מהבית - אחי, אימי ואבי. אבל אבא שלי לא מוכן ללכת לפגישות יחד עם אחי, שזה חלק לא קטן מהבעיה. הוא אומר שרק פסיכים הולכים לפסיכולוג אבל אני יודעת שהוא פוחד שישימו אצבע מאשימה לכיוונו ושיאמרו לו שגם הוא אחראי למצבו של אחי.
אבא שלי אדם יקר אך מאוד לא פשוט. איש קשה. אני מולו פיתחתי את הלוחמת שבי ועכשיו אני לוחמת גם כשלא צריך. אחי לא ידע להילחם ונישבר וממשיך להישבר וממשיך לבקש את הכרתו של אבי וממשיך להתאכזב ולהישבר כי גם כשאבי מנסה להיות נחמד אליו, הוא לא יכול לזייף, ואת הבן הזה, הרגיש מדי הזה, הלא מצליח הזה, הפרזיט הזה, העצלן, הוא לא אוהב.

[po]סתם מחשבה[/po], אני חושבת שאנוש הוא ארגון שעושה בדיוק מה שאת מציעה. אולי למעט עניין הדירה. לגבי אחי, הוא חרדי ולכן פתוחות בפניו כל מיני אפשרויות של חיים מחוץ לבית בקהילה לומדת אבל הוא פוחד מהעצמאות, הוא לא מאמין בעצמו וזה הקושי הגדול.

אין לכם הרבה ברירות: חייבים לאשפז גם אם זה נראה לא טוב,
אני אומרת את זה מניסיון: אישפזתי מישהי בנסיבות די דומות ודי פחדתי מהמפגש שיהיה אחרי שהיא תצא מהאישפוז.
להפתעתי היא הודתה לי על כך ומסתבר שזה מה שהציל אותה ואת המשפחה. האנשים האילה סובלים מאוד.

כנסו לאתר של עמותת מגן לזכויות אנוש או אל il.cchr.org ואני מבטיח שהכללללל יתבהר (:

כיון שגם אני מכירה משפחה שיש בה מקרה כזה של בן שעבר את ה 40, גר עם ההורים
הוא לא מסוכן, לא מעוניין לשתף פעולה עם שום טיפול ואף אחד לא יודע למי אפשר לפנות
איך לקבל עזרה, כך שמצבו הנפשי לא יחמיר

אם אפשר היה לשכור איזה דירה שבה נקים להם איזה מסגרת תומכת
בלי לחץ של הסביבה הנורמלית, הנשואים, העובדים, וכו ,.... לעשות משהו
אולי הם יוכלו לשמש קבוצת תמיכה אחד לשני

((-))

גם אחות,תודה עלהשיתוף,אני בוכה מכמה שזה נוגע בי ומזדהה עם תחושות האשמה והכעס והכאב.המצב הרי כל כך סבוך וקשה לו גם מולנו- האחים ש"הצלחנו" שיש לנו משפחות, שאנחנו עובדים ושהוא לא מצליח לעשות את כל אלה. כל דברשמגיע מאיתנו גורם לו להתנגדות גדולה ולהתגוננות. וזה שלא לדבר על הקשר הנוראי שיש לו עם אבא שלי... וכמה שהוא עסוק בעבר ובמה אמרו לו ואיך עשו לו ואיך כולם אשמים במצבו.
אני מאוד אשתדל לא לתת לזה להתמסמס יחד עם ההתמסמסות שאמא שלי מובילה. היום נהיה שם ליומהולדת של בן אחי השני.
אני גם, כמו טרה רוסה, לא בטוחה שהרשויות יעזרו וזאת מתוך שיחה של 2 דקות עם משרד הפסיכיאטר המחוזי ואיך שהיא אכלה בזמן ששוחחה איתי כשאני בסערת רגשות וכל כולה היתה אדישות. אני גם לא סגורה על היכולת של הפסיכיאטר שלו לעזור כי הוא בקושי מכיר אותו. בכל זאת צריך לשכנע את אמא שלי לקבל את מספר הטלפון שלו. אתמול היא לא רצתה לתת והתקשרה בעצמה. דווקא ב"אנוש" מצאנו אוזן קשבת, אז, לפני שנה. אני באמת אנסה למצוא את המטפלת ההיא, ננסה למצוא עו"ס דתי שאולי אחי יסכים ללכת אליו.
סיפרו לי על פרופ' זוהר מתל השומר, מכירות?
סמדר, כן כבר אמרנו לה במילים מאוד מפורשות שהיא חלילה עלולה להצטער אחר כך עוד יותר, אמרנו לה שהיא מעדיפה לשים עצמה קורבן. זה לא עוזר, אולי רק מעלהלה יותראת לחץ הדם הגבוה ממילא.
עצוב. והוא באמת אדם טוב ורגיש, מאוד רגיש ועדין ומוסיקאי בחסד. כואב.
תודה שאתן כאן

אחות יקרה,...
גם אחי פגוע נפש והוא גם בן 40....גר אצל הורי...כמעט לא יוצא מהבית
קראתי אותך וירד לי הלב לתחתונים...מזדהה עם הכאב ועם חוסר האונים
אחי אושפז באשפוז כפוי לפני כשש שנים, היה נורא, אבל כבר לא הייתה ברירה (הוא תקף אותי) ובדיעבד זה באמת היה לטובה. עד האשפוז הוא היה אצל פסיכולוג אצל כל מיני מטפלים אלטרנטיביים וסירב לקחת תרופות ולאחר האישפוז גם הוא וגם הורי נאלצו להודות שיש קושי אמיתי ולא סתם "מצבי רוח" והוא התחיל לקחת תרופות.
עד האשפוז הוא לא טופל כמו שצריך כי גם הוא וגם הורי סרבו להכיר בעומקו של הקושי. אחרי תקופה קשה .הוא נשלח לבדיקה בהוראת פסכיאטר מחוזי ונמצא "בסדר" ושאינו מהווה סכנה לעצמו ולסביבתו. הפסכיאטרית שאלה את אמי על אשפוז כפוי ואמי התנגדה. הפסכיאטרית שאלה אותי על אשפוז כפוי ואני אמרתי שאני חושבת שצריך אבל אינני מוכנה לקחת אחריות על כך. אחי נשלח הביתה.
יום לאחר מכן הוא תקף אותי,פיזית, מינית, איים להרוג אתי ועוד כל מיני. היה סיוט.פחד מוות אמיתי. הזמנתי משטרה ופה הוא כבר אושפז בכפיה. הוא מאד כעס עלי. אני הרגשתי נורא.גם כעסתי עליו, גם פחדתי ממנו, גם כעסתי על עצמי, גם הרגשתי אשמה ההורים שלי היו אומללים.היה עצב ופחד ואשמה והמון דמעות וכעסים.בליל גדול של בלבול ועצב וכאב.
בעיני אחי קרא לעזרה. הוא ביקש עזרה עוד קודם בכל מיני דרכים, הוא היה צריך משפחה חזקה שתחליט עבורו, וכשאף אחד לא עשה זאת הוא התחיל לצעוק ולצרוח עד שקריאת העזרה הפכה לזעקה מחרישת אוזניים.
באותו יום כשהשוטרים לקחו את אחי לבית החולים הפסכיאטרי גם אני וגם אמי הסכמנו לאשפוז כפוי. כנראה שהיינו צריכים להגיע קרוב מאד לקצה כדי לקחת החלטה קשה שכזו

נשמע שגם אחיך מבקש עזרה ונשמע שגם הוא מתקרב לקצה ויחד אתו כל המשפחה. לא יודעת להמליץ לך על אשפוז כפוי או לא, אבל אם את פוחדת כנראה שיש לך סיבה. תתייעצי עם אנשי מקצוע, אולי פסכיאטר מבית חולים קרוב במרפאות חוץ, אולי פסכיאטר פרטי . אל תשארו עם זה לבד, תרחיבו את מעגל העזרה והתמיכה שלכם. המצב קשה ואתם מבולבלים ומפוחדים וזה טבעי. אם אחיך סרב לקבל עזרה , לפחות לכו אתם.
מחזקת את ידייך ומאחלת לך מכל ליבי שתמצאי את הדרך שנכונה לך ולמשפחתך. אני בטוחה שאם תשבי לרגע, תעצמי את העיניים, תנשמי ותבקשי בכל ליבך את טובתו של אחיך את תדעי את התשובה מהלב פנימה.
הרבה אהבה ובריאות לגוף ולנפש
גם אחות. .

[u]ולהמשיך לחיות עם פחד בלב אבל עם חוסר יכולת מוחלט להכאיב לבן שלה,[/u]
האם הסברתם לה שאם חלילה יפגע בה או באביו, הכאב שלו לאחר מעשה יהיה גדול לאין שיעור מזה שכל אשפוז, אפילו כפוי, עשוי להסב?

[u]סמדר, למה כתבת שאנוש זה לא מה שאנחנו צריכים כרגע?[/u]
דיברתי על המועדון החברתי. אנוש מפעילה פרוייקטים נוספים שאולי כן יכולים להיות רלוונטיים. מה אמרו לכם שם?
כמדריכה/רכזת/מנהלת במועדון הייתי חוששת להכניס מישהו עם סיכון קרוב להתפרצות אלימה, ושלא משתף פעולה עם טיפול רפואי. השפעתה של נוכחות של אדם כזה, הן על החברים והן על הצוות -- עלולה להיות הרסנית (הוא בכלל יסכים ללכת?).
אבל שוב: [h=3][b]הכל בערבון מוגבל. זה אינטרנט![/b][/h] אני שופטת מתיאורייך בלבד, ובנוסף, בקיאותי בפרוצדורות השונות היא ברמה די בסיסית, וכמוה גם ההשכלה והנסיון שלי בתחום השיקום (אני לא עו"ס). אני לא רוצה להגיד משהו שעלול להזיק. מצאתי את עצמי נדחפת להגיב, כי משהו בהודעה שלך שידר בהילות ומצב חירום.
אם ההורים שלך הגיעו למצב של לנעול דלת (ואני לא יודעת איזו דלת יש להם בחדר, אבל לא הייתי סומכת על עמידותה של דלת סטנדרטית בפני גבר צעיר הנתון להתקף זעם), נראה לי שצריך להיות אסרטיביים מאד גם מול אמא שלך, ולא לתת לה למסמס כלום (ואוי, כמה אני מבינה אותה. איזו מכה זו, לעשות כך לבנך האהוב, עצמך ובשרך). נשמע שכבר התחלתם להלך על חבל דק, ושהסכנה ממשית.
אתם אוהבים אותו, הגנו עליו ככל יכולתכם. והגנו על עצמכם.

יכול להיות ששווה לשקול לדבר עם הרב שלו. אם הוא מבין עניין ואחיך מכבד אותו ושומע לעצתו, ייתכן שמשם תצמח הישועה. אבל לא במקום דברים אחרים.

בכל מקרה, אין לך מה לסמוך יותר מדי על הרשויות שיעזרו.
אני מכירה מקרה שהמשפחה התחננה לעזרה מכולם, כי ידעו שהמצב חמור ורק המשטרה הגיעה בסוף, אחרי שהוא כבר דקר את הסבתא והאבא (הם רק נפצעו). אבל אני לא זוכרת את כל הפרטים. (והוא היה במצב פסיכוטי כשזה קרה).

אני חושבת שעדיף שאת תדברי עם הפסיכיאטר ולא אמא שלך, כי נשמע שהיא מדחיקה את חומרת המצב ומנסה לגונן עליו ואולי לא תתאר את המצב על כל חומרתו.

אמא שלי תדבר איתו אבל אני לא יודעת כמה זה משמעותי ואם אפשר בכלל לדעת משהו על מישהו רק דרך עדות של אדם אחר.
בכל מקרה, כרגע לצערי נראה שאמא שלי הולכת למסמס את זה ולהמשיך לחיות עם פחד בלב אבל עם חוסר יכולת מוחלט להכאיב לבן שלה, אפילו אם לטווח הארוך יש סיכוי שזה יהיה לטובתו
ואנחנו עומדים חסרי אונים מולה.
סמדר, למה כתבת שאנוש זה לא מה שאנחנו צריכים כרגע?
טרה רוסה, אנסה לדבר איתם, תודה.

נדמה לי שהעירייה יכולה לעזור יותר מהפסיכיאטר המחוזי.
תדברי עם הרווחה של העירייה/מועצה.

את יכולה לדבר עם הפסיכיאטר שלו בעצמך?

סמדר, תודה על התשובה. כרגע הוא מטופל ע"י פסיכיאטר פרטי, דתי, שהומלץ ע"י הרב שלו. רק אליו הוא הסכים ללכת. הוא הולך אליו לעיתים רחוקות מאוד ורוב התקשורת ביניהם נעשית דרך הטלפון.
הוא היה תקופה מסוימת גם בטיפול פסיכולוגי אבל הפסיק. יש לו בעיה להתמיד ובכלל לצאת מהבית.
התקשרתי היום לפסיכיאטר המחוזי, אמרו לי שהפסיכיאטר שלו צריך לבצע את הפניה אבל הוא לא מוכן ללכת אליו. צעק על אמא שלי שהיא רוצה לאשפז אותו.
ההורים לי לא מוכנים שאחי השני יישן איתם הלילה ורק הסכימו לנעול את הדלת שלהם.
אני לא מאמינה שאני כותבת את זה. זה כל כך עצוב.
יש לי שאלה, אם הוא לא מוכן ללכת לפסיכיאטר שלו, האם יש דרך אחרת לבצע את הבירור הזה?
תודה

אחות יקרה,
עבדתי באנוש שנים רבות, אם כי רק במועדון החברתי, שממה שאת מתארת לא נשמע לי רלוונטי עבורכם בשלב זה.
מעבר לכל השאלות לגבי סוג הפגיעה ממנה סובל אחיך והפרוגנוזה שלו, השאלה צריכה להיות אם הוא כן או לא מהווה סיכון לעצמו או לסביבתו.
אם התשובה היא כן, אני חוששת שאשפוז, אפילו כפוי, יהיה עדיף על הפצצה המתקתקת בבית. רבים מהקליינטים שלי, דרך אגב, הודו לאחר מעשה שהאשפוז, בלתי נעים ככל שהיה, עזר להם, אפילו הציל אותם. אשפוז זה לא עונש. וזה גם לא חייב להיות לכל החיים.
מי הגורמים המטפלים בו כיום? האם אתם יכולים להתייעץ איתם, להעריך יחד את רמת הסיכון מצד אחד והמסוגלות התפקודית שלו מצד שני? על סמך זה אפשר לקבל החלטות.
לפי העולה מתיאורך, הסכמתו לכך שתתייעצו אינה רלוונטית. אולי -- רק אולי -- כדאי ליידע אותו על כך מראש. ככלל, זה משדר כבוד ובונה אמון. אבל רק ככלל. אם אתם חוששים מאד מתגובתו -- זה רק סימן לכך שאתם צריכים לפעול בהקדם, ואם אי אפשר לעשות זאת בשיתופו, או לפחות בידיעתו, עשו זאת בלעדיהם. שלומו ושלומכם קודמים.
((-))

שלום
אחי פגוע נפש, בן 40, חי אצל הוריי. הבוקר איים להרוג את אבי.
כבר לפני שנה אייםלהרוג את אימי. היינו בכמה מפגשים באנוש, בלעדיו. זו היתה טעות כי כשנודע לו, נעלב.
הפעם הטריגר כנראה היה רצונם של הוריי לרכוש לו דירה באזור כדי שיעזוב את הבית
הוא אומר שהוא חולה ולא יכול לגור לבד.
הוא חרדי, הוריי יהודים חילוניים.
לא עובד. מטופל אבל כמעט לא הולך לפגישות. לא יוצא מן הבית.
מצב סבוך.
חושבים על אישפוז כפוי ומפחדים ממנו באןתה מידה
מבקשת עזרה פרקטית וגם לשמוע סיפורים שאולי מהם אוכל ללמוד.
תודה