אתם בטוחים שאתם רוצים להפרד?
כן.
אולי העמסתם ציפיות לא מציאותיות על מערכת היחסים שלכם.
אני חושבת שבמשך הרבה זמן התפשרנו, כדי לא להיות "לבד" או "בודדים", בשביל להיות ביחד למען הילדה, כדי לא לזעזע את התמונה של הזוגיות "המצויינת" שיש לסביבה שלנו.
(מדהים אותי כמה אנשים היו בהלם מוחלט כששמעו על הפרידה)
אם אין בזוגיות משהו מעבר לזה, נראה לי שחבל על הטרחה, אני מעדיפה כבר להיות "לבד".
אנחנו מסתובבים אחד לשני בין הרגליים ורק מפריעים.
אני לא חושבת שהציפיות הן לא מציאותיות.
אתם כלכך ממהרים לערוך את הפרידה הטכנית שנראה שאתם מפספסים פה משהו.
ממהרים ?
לפעמים אני מרגישה שאנחנו זוחלים
אבל יודעת שאנחנו עושים את הדברים בקצב שמתאים לנו.
אנחנו עם ההחלטה הזו כבר יותר מ 4 חודשים.
הבנתי לפני יותר משנה, שהוא לא בן זוג שלי, שאין בזוגיות שלנו שום דבר מעבר לחיים היומיומיים, וגם בזה אנחנו לא לגמרי ביחד.
לפי שזה נראה, כנראה שגם לו זה מובן מזה זמן מה.
יש לכל אחד מאיתנו צרכים שהשני לא יכול/מסוגל לספק.
אני לא יכולה לדבר בשבילו, אבל אני גדלתי, צמחתי ויצאתי מהמקום שפעם כל כך התאים לו, ונראה שהוא עדיין צריך את אותה האישה שהייתי פעם.
גיליתי דברים חדשים על עצמי ומה שהיה טוב מקודם כבר אינו טוב ומספק עכשיו.
המחיר של "להסתפק" במה שיש הוא גבוה מדי.
אני רוצה לחיות, לגדול, לצמוח.
הביחד שלנו עכשיו חונק אותי.
אני לא מוכנה להתפשר, לא מוכנה לשלם את המחיר, לא רוצה שהוא ישלם את המחיר.
לא רוצה שהבת שלי תגדל ותראה מול העיניים שני אנשים שלא באמת טוב להם ביחד, וזו תהיה הדוגמה שלה לזוגיות.
רוצה את הטוב ביותר האפשרי בשביל עצמי, בשבילו, בשבילה.
בהתחלה רציתי להגיב לך בציניות, אבל הבנתי שאת נותנת לי הזדמנות לבחון שוב את הדברים. אז תודה @}