[po]קלמנ טינה[/po] , איזה כיף היה לעקוב אחרי הבלוג הזה.
נהניתי מאד מאד, במיוחד שיש לי תינוק מפושפש כמעט בגילה של פוץ' שגם, אגב, החשבתי "גמול" בגיל שנה ו-4.
תודה על הכתיבה.
שנה טובה.

מקסים, מרגש, נפלא.
שולחת לך חיבוק גדול גדול! היה תענוג לקרוא פה!

היה מאד מאד מהנה ומצחיק לקרוא פה, וגם מאפשר ומעורר השראה
תודה {@ לך לפוצ' הדוגמנית ולכל המשפחה

אני איתך. באמת היה שווה (גם בסיבוב השני, אפילו שאומרים שבנים מבינים את זה אחרת, תרשו לי להגיד-בולשיט!). שווה כל ניגוב. לפני זמן מה שאלה אותי אמא לגבי תהליך הגמילה של ילדים, בצער רב אמרתי לה שיש כמה דברים שאין אני יודעת אפילו שיש לי שני ילדים. האחד הוא להכין תמ"ל (לתינוק, לא לגור חתולים) והשני לגמול מחיתולים.
גם במבי בדיוק כך, לא עושה פיפי במכניים כלל אלא אם כן עייף מאוד או לא הספיק להוריד אותן לפני שהתישב. כשעושה בחוץ ורק חולצה לגופו והוא מרים אותה מחזיק עם הסנטר למען לא תרטב ומכוון (!) את זה אני בטח לא לימדתי אותו. והלילות... זוכרת את הלילות? אז עכשיו הוא גם מסמן יפה בלילות ולא עושה על עצמו סתם כך, גם מוכן לשבת על הסיר ולהתרוקן ואפילו עשוי לקום יבש אחרי לילה שלם עם יניקה אחת באמצע. אין יותר חיתול בלילות, אין פליז ומגבת על המיטה. שנה וחצי זה בהחלט גיל מצויין לסכם.
כבר נכנסת לאתגר האמיתי שלך, גם אצלי זהו אתגר...
תודה על החלוקה (לא מצליחה למצוא את המשפט העברי כרגע...).

שאפו. מורידה את הכובע ושואבת השראה (קל יותר לשאוב אותה בקיץ...).

[b]מלות סיכום נרגשות[/b]
|בלונים|
חודש שלם עבר מאז שנכנסתי לכאן לאחרונה, ולא בכדי. אחרי המתנה ראויה אני מעזה לספר (שלא לומר "להכריז") שהמגמה שהסתמנה בחודשים האחרונים הגיעה למיצוי מבחינתי: אני כבר לא ב"שיטת הקשב". עכשיו פוצ' פשוט לא עושה במכנסיים (כלומר, לא יותר מכל ילד שנגמל בהצלחה מחיתולים באחרונה).
|יש|
בגיל שנה וארבעה חודשים (תיכף חמישה) היא מבקשת יפה, מתישבת על הסיר לבד אם היא עירומה (חם!), פותחת פערים של שעוווות ומשתפת פעולה כשאני מציעה לה.

ונסכם במילותיו של ט.ס אליוט:
_האם היה שווה, ככלות הכל,
האם היה שווה וגם ראוי?_
ובכן, אין ספק שזה היה אתגר, אבל במבט לאחור אני משוכנעת ש...כן!
משמח אותי שפוצ' גדלה כך, עם קשב לעצמה, וגוף חופשי והתבוננות מקרוב (וידע מרשים בניגוב רצפות מגיל צעיר ביותר (-; ).

{@ תודה שליוויתן אותנו בדרך הרטובה ומלאת המהמורות, בתמיכה ובעצה ובהשתתפות. {@
(אבא פוצ' אמר שאולי יכתוב מלות סיכום. אולי).

זהו, סוגרים את הבאסטה.
[sup]עכשיו נראה אותי באתגר האמיתי: [po]בלוג לגדל ילדים בלי ויכוחים[/po].[/sup]

אוי, אני מכירה את זה עם פעילים פוליטיים מחו"ל, שבאים עם כל השאלות שלהם, ולמרות שהם אוהדים ומתעניינים, לפעמים זה נשמע כל כך טיפשי ומה-זזזזה אין כוח לענות להם!

טוב, אז לא אחפש. :-)
(מתאפקת לא לשאול באיזה עיתון לא לחפש)

[u]באיזה עיתון לחפש אתכם?[/u]
לא לחפש P-:
הייתי כל כך מעורפלת באותו יום, שהכל יצא מקושקש לגמרי.
אני די נבוכה מכל זה.

באיזה עיתון לחפש אתכם?

"אוך"
"קחי את הסיר ושבי עליו".
<פוצ' אוחזת בסיר, מניחה אותו לידי לקול תשואותי, ומתישבת ברוב טקס. קמה בלי שום תוצאות, והולכת. כעבור 20 שניות...>
"אוך"
"קחי את הסיר ושבי עליו".
<כנ"ל>
טוב, לא רוצה - חכי לזמנך. אני מסירה לה את התחתונים (היא לובשת חצאית!) והולכת לענייני.
<מקץ כמה שניות...>
"אוך".
היא לוקחת את הסיר, מתיישבת, וכשאני חוזרת היא עושה קקי בעצמה.
"כל הכבוד!" |יש|

[sup]שמחות מוזרות יש לי 0-: [/sup]
.

[hr]
[b]מה, בלי חיתולים?? שכחתי שזה מדהים[/b]
וגם ביקרה אצלנו עיתונאית כדי לדווח כיצד חיה משפחה שמנסה לגלות אחריות סביבתית.
כמובן שכחתי לספר לה על עניין הבלי חיתולים, שיש לו כידוע ערך אקולוגי עצום.
אז היא שאלה. והשתמשה בביטוי השחוק "אבל איך עושים את זה?"
ואני, כנראה, לא צלחה עלי ההשראה, וגם לא הרגשתי אקזוטית במיוחד, וכל העניין נראה לי כל כך מובן מאליו, שכמעט עניתי לה "אבל איך עושים את זה האנשים שמחתלים ילדים?"
התרגלתי.

[u](תחזיקי לי אצבעות...)[/u]
מחזיקה!

[hr]
[b]בלי חיתולים[/b]
נסענו לבקר את סבתא רבא בכביש עמוס פקקים. נסיעה של 45 דקות בערך נמשכה שעתיים. ובין לבין פוצ' מבקשת במפורש ובמלים, ממתינה בסבלנות ונותרת באותו זוג מכנסיים מיום שני בבוקר ועד יום שלישי בערב, כמה שעות לאחר שובנו הביתה מהביקור הארוך.
הקוראות המנוסות יכולות לנחש מה הוביל להחלפת המכנסיים, אבל לטובת ההדיוטות אני מוכנה לספר שעם שובנו שוטטנו בחוץ והשווצתי לאבא פוצ' (שנותר בעירנו): "תראה, היא עם אותו זוג שאיתו יצאנו אתמול!" כמה דקות אחרי זה היא ביקשה (כלומר, אמרה "אוך"), אבל גם היתה טרודה במרדף אחר הבימבה שלה ולא נעתרה להצעותיו המנומסות של אביה (אני בינתיים רדפתי אחרי הכלב החדש, החמוד והמעצבן אימים שלנו, ולא יכולתי לגלות אסרטיביות).
אחרי עשר דקות הוא אומר לי "רק השווצת" ומניף את פוצ' הרטובה.
מזל שלא נתתי לשאננות לעלות לי לראש. אני לא יוצאת מהבית בלי שני זוגות מכנסיים להחלפה לפחות!
אח, מרפי מרפי. תהיה לי בריא.

(ומי שמעקמת את האף על כך שהתינוקת לובשת יומיים רצופים את אותם מכנסיים יכולה להלשין עלי לעמוד [po]אוי אני אמא מזניחה[/po], אבל דעו לכן שבעולם הבלי חיתולים יש קנאות גדולה למכנסיים, ואין הנאה גדולה יותר משמירה על זוג יבש!)

הלילה במבי ביקש לישון בלי חיתול. כבר כמה לילות שהוא מתעורר מתישהו בבוקר מוקדם מידי וצועק לי לתוך האוזן "דודו!" שזה אומר פיפי/קקי ואז מתחיל בריצה לכיוון הדלת של החדר ואני אחריו כדי להספיק להוריד לו את החיתול לפני שהוא מתישב על הסיר עם (הוא רץ כמו פינגווין כי הוא מחותל בטטרה עם כיסוי צמר שתפרתי לו איזה חמש מידות גדול מידי).
יש סיר ליד המיטה, אמרתי לו שאם הוא צריך אז שיגיד לי ואני אקח אותו לעשות בסיר כדי שלא יהיה לו רטוב ומסריח. נראה מה יהיה (תחזיקי לי אצבעות...).
במדדים שלי עם החיתול בלילה, הוא עושה פיפי אחד בחיתול ואחר כך שומר יפה עד הבוקר, החיתול יוצא כמעט יבש אז אולי (הלואי!) שאנחנו כבר מוכנים.

תאמינו או לא, אבל קראתי את הבלוג של עצמי ואני חוזרת לתקן טעות שוודאי מטרידה מאוד את קוראותי (-;
לפני כמה חודשים כתבתי
[u]עכשיו היא מתעוררת לפיפי אחד בלילה, ולפעמים אפילו זה לא.[/u]
אבל זה היה רגע קטן ולא מייצג בתולדותיה של פוצ', שעד היום מתעוררת חמש-שש פעמים בלילה לעשות פיפי (בנוסף לשלוש-ארבע התעוררויות נוספות).
אז אמנם נעשה קל יותר מאז שמפשפשים בלילה, אבל זה רחוק מאוד מהפנטזיות הוורודות שהיו לי אז.
בקיצור, התעודדו.

"ידעתי! בחיי, הרגע התכוונתי לקחת אותה!!"
אח גדול: "אני... טוב, לא חשוב. כלום".
קלמנטינה (מרימה להנחתה): "לא, לא. תגיד מה שרצית".
"אני כבר לא כל כך מאמין לך. יותר מדי פעמים את אומרת שאת יודעת כשאת מפספסת" |אייקון של לב אמהי נמס|
"כי אני באמת יודעת!"
:-]

[u]"אוך! איזו נחת!!", אני אומרת כשהיא עושה פיפי בסיר, ומגלה להפתעתי שגם בלי ייחוס רשמי, אני בעצם פולנייה אמיתית, שנאנחת גם כשטוב וגם כשרע.[/u]
(()) לקחת לי את המילים מהפה...

פוצ' מבקשת סיר יותר ויותר בימים האחרונים, והמילה המצחיקה "אוך" נהפכה לחלק משגרת יומנו.
"אוך", היא אומרת, ואנחנו מושיבים אותה על הסיר ו...יש!
"אוך" - הפעם פיספסנו, והיא מביטה על המכנסיים הרטובים.
"אוך" - מצביעה על הפיפי של הכלב שאימצנו ברגע של חולשה.
"אוך..." אני רוטנת כשפיספסתי למרות שבחיי שהתכוונתי לקחת אותה אחרי שאניח את הכביסה ליד החבל.
"אוך! איזו נחת!!", אני אומרת כשהיא עושה פיפי בסיר, ומגלה להפתעתי שגם בלי ייחוס רשמי, אני בעצם פולנייה אמיתית, שנאנחת גם כשטוב וגם כשרע.

[u]אימלדה מרקוס של המכנסיים.[/u]
הלו הלו, גם אנחנו מתחרים על התואר!
:-)
כיף לקרוא אותך :-)

[u]"תחזרי לצד השני אם את לא רוצה לפגוע בילדה!"[/u]
:-0
סרב אנד פרוטקט.

[b]אנחנו ילדי התקופה. התקופה היא פוליטית[/b]

פוצ' ואני מפגינות עם חברים רבים מול משטרת תל אביב, במחאה על מעצרן של פעילות "פרופיל חדש".
לשמחתנו הגענו לאחר הפינוי האלים של המפגינים לעברו השני של הכביש, ועכשיו אנחנו ניצבות בין פסי ניילון של המשטרה, שתוחמים את שטח ההפגנה.
פוצ' מתרוצצת בין המפגינים ועושה שטויות כהרגלה, ואז אני מחליטה שהגיע הזמן לנסות, ונוטלת אותה על מעבר לפס הניילון, אל העץ הקרוב.
כלומר, ממש ליד שורת השוטרים שעומדים במבט מזוגג-משהו ליד פס הניילון.
"הי, אל תעברי את הפס!"
?
"אסור לעבור!"
קלמנטינה (בנימה חביבה והומוריסטית): אתה רוצה שהיא תעשה פיפי [u]עליך[/u] ?
"תחזרי לצד השני אם את לא רוצה לפגוע בילדה!"
0-:
השיחה הנחמדה הזאת התנהלה שעה שפוצ' אחוזה בידי ליד העץ, בניסיון פשפוש כושל.
הפשלתי מעלה את מכנסיה וחזרנו אל בין המפגינים.
"ואני רק ניסיתי להיות נחמדה ומנומסת...", אמרתי לפוצ'. "בפעם הבאה אני לא אעבור את הפס, ותעשי לו על הנעליים!"
P-:

[u]אני קוראת אותך[/u]
[-:

חיפשתי למעלה וגיליתי שעוד לא סיפרתי לך שאני קוראת אותך בסתר ובהנאה.

[b]בליחיתולים או סתם בלי חיתולים?[/b]
בימים האחרונים אני מרגישה שאנחנו כבר לא ממש בשיטת הבלי חיתולים.
משהו בקשב שלי השתנה, וגם בצרכים של פוצ'.
לפעמים היא מבקשת סיר (כלומר, היא אומרת ש [b]הבובה[/b] רוצה, אבל מבחינתי זה לא ממש הבדל: כשהיא אומרת "בובה" אנחנו הולכות לסיר...).
ולפעמים לא.
לפעמים אני מציעה לה והיא נענית, אחרי שעות שלא עשתה.
ולפעמים לא (ואז היא אומרת בהחלטיות את המלה החדשה שלה: די!).
אבל אני כבר מזמן לא מסתובבת בתוך ענן של שאלה חרישית: מתי היא השתינה? היא מסמנת? היא רוצה? אולי להציע לה?
לפעמים אני נזכרת שהיא בטח צריכה, ואז היא באמת עושה במכנסיים, ואני לא עושה מזה עניין בכלל. פספוס שלי. ביג דיל.
ולפעמים ברור לי שהיא קראה לי ולא הקשבתי, ואז אני מתבאסת וגונחת.
בעקבות הפעמים האלה היא התחילה לתת שם לפיפי על הרצפה: אוׁך!
(עכשיו היא אומרת אוך גם על הפיפי-על-המדרכה שהשאיר הכלב שאימצנו באופן זמני. מצד שני, היא מוחאת לו כפיים בכל השתנה...(-: )

בקיצור, משהו השתנה.
זה כבר לא טלפתיה ולא "סימנים", לא גניחות ולא קרקורים ולא בטישות. בגיל שנה ורבע כבר בפירוש יש עם מי לדבר, אפילו על נושאים מעניינים יותר.
אני קצת מתגעגעת לסגנון הישן.
הבת שלי גדלה.

נכון. גם אצלנו כל ההקפדה על כל מה שאוכלים, כן חלב לא חלב, כן אורגני לא אורגני, נראתה טיפשית לאור עצם חיינו שהיו בסכנה.

נסענו עד נצרת הרחוקה למשפט שנמרח בגין הפגנה נגד מלחמת לבנון שנעצרתי בה, בימים שטרם היותי אם.
פוצ' התנהגה למופת בנסיעה הארוכה, ובסוף היום, בבית, אפילו ביקשה סיר בעצמה.
למחרת דווקא עשתה פיפי רק במכנסיים, ובלילה במיטה כל שעתיים.
ואני חושבת: כן פיפי, לא פיפי...
פתאום הזוטות האלה של היומיום נראות לי תפלות מול הדרמה שמתחוללת מסביב.

איזו מ ת ו ק ה
כיף אה? פשוט תענוג! @}@}@}

חזרנו מחופשה, והנה משאלותי מתחילות להתממש בעצלתיים.

אני מנסה להכין ארוחת צהריים מאוחרת, כאשר פוצ' קוראת לי מפתח חדרו של אחיה הגדול, המצוי אי שם במסדרון הארוך-ובצורת-רכבת של ביתנו: "אַ-מאאא!"
אני: "מה?"
פוצ': "אַ-מאאא!"
קלמנטינה (מושכת זמן): "מה חמודה? בואי הנה. תגידי מה את רוצה".
[sup](גילוי נאות: היא עוד לא מדברת מספיק כדי לקבל את הצעתי לדיאלוג מרחוק)[/sup]
מקץ כמה ניסיונות אני נשברת והולכת אליה, ומגלה שהיא עומדת עם מכנסיים רטובים.
"אוי, סליחה חמודה. בואי, נוריד לך את המכנסיים. את יודעת שפיפי עושים בסיר".
פוצ' הולכת ומצביעה על הסיר.
מתיישבת עליו.
משמיעה קולות פשפוש.
"יופי! ככה צריך!"
קמה ממנו. דוחפת אותו ברחבי המטבח.
מצביעה עליו. דוחפת. גוהרת עליו.
כשאני מסתובבת, נחבאת לה [b]ליד[/b] הסיר תלולית קקי קטנה.
"פוצ', קקי עושים בסיר..."
ואבא של פוצ', נדיב כתמיד, מסכם: "קשה להגיד שהיא לא ניסתה להגיד לך".

[u]ואני ממניינת[/u]
לא שמתי לב לשגיאת ההקלדה שלי, אבל האמת היא שהפועל הזה הרבה יותר קולע:
"ממניינת" זה מלשון "מניינה", לא?
(מתי תפני כבר את כל השקיות האלה??? מנינה...)
(-:

וגם:
[u]יום אחד את מגלה שכבר ארבע שעות ולא הצעת לה לעשות פיפי ולא היה שום פספוס[/u]
היום הזה הגיע כבר מזמן.
אבל אז היא צריכה פיפי, ואפילו אם הסיר לידה היא בכל זאת עושה במכנסיים. לא תמיד, אבל זה מאוד נפוץ.

תודה [po]ילדת טבע[/po] ובהצלחה בלילות.

[u]מתי זה קורה באמת?[/u]
יום אחד את מגלה שכבר ארבע שעות ולא הצעת לה לעשות פיפי ולא היה שום פספוס. פשוט ככה. זה קורה כשלא שמים לב.

[u]אז הגאון של אמא אחזה בבובה ברגליה והפיקה את הצליל הידוע פףףףףףףףףףףףף פףףףףףףףףףףףף[/u]
גם אצלנו הפרעוש יודע היטב כבר ממזמן לקחת את הבובות של אחותו לסיר צעצוע, להביא לאחותו סיר לעשות פיפי ולהזכיר לה לעשות כשהיא קמה מהמיטה בבוקר, אבל בתחום האחריות האישית... נו, אני לא צריכה להתלונן, פעם בשבוע בערך הוא רואה את אחותו מתישבת על הסיר שלה ומיד זה עושה לו חשק אז הוא מביא גם את שלו. לפחות סנדלים הוא מביא כשהוא רוצה להתארגן ליציאה מהבית, לכל בני הבית וגם לעצמו.

בלילות לעומת זאת-שביתה ושוב חיתול בד. הוא לא מוכן בכלל לשמוע על סיר, שרותים זה הולך לפעמים אבל צריך לקום מהמיטה לצאת מהחדר, למנוע מהחתולים להתגנב פנימה, ללכת לשרותים ואז לגלות שלא מתאים לו כרגע בכלל ושהוא מעדיף את המקלחת ושם גם פתאום "נבלע" לו ואז חוזרים למיטה כדי שהוא ינק וירדם חזרה ויפשפש על עצמו תוך כדי יניקה... רוטינה איומה, בהתחשב בעובדה שברור לי שהוא מבין [b]כל[/b] מה שאומרים לו ברור לי גם שהוא יודע היטב שפיפי לא עושים במיטה ושעדיף לו לעשות בסיר/שרותים ובכל זאת בוחר לעשות על עצמו אז יאללה שיעשה אבל בחיתול שלו, כשזה יפריע לו אני בטוחה שהוא יישם את השיטה של הסיר וכו' (משהו כמו העניין עם האמבטיות להערכתי, להרפות וזה יגיע. לא?).

רק נחת יקירה.
ובכלל יופי שאת ממשיכה לעדכן ולא נשברת.

[b]סדר פסח[/b]
ועיקר שכחתי.
האביב מגיע, ואני ממניינת את אלפי השקיות שיש לנו בבית בחיפוש אחר בגדים קלים לפוצ', ובמיון בגדים להעביר לחברות עם צאצאים בגילאים הרלוונטיים.
"אין לנו מקום בארון לעונת המעבר הזאת!", אני מודיעה בייאוש לאבא של פוצ'. "אי אפשר לאחסן בארון שלה גם חמשמאות זוגות מכנסיים ארוכים וגם בגדים קלים!".
"את בעצם מבקשת את רשותי לפנות את שתי המגירות עם החיתולים", ענה אבא פוצ' בלי להתבלבל.
0-:
"האמת, לא חשבתי על זה בכלל. מבחינתי אלה סתם מגירות תפוסות. אתה בטוח שאתה לא צריך אותן, למקרה ש...?"
"לא, לא... מרגע שהתרגלתי להחליף לה מכנסיים זה כבר לא עניין בשבילי. ובכל מקרה יש פחות פספוסים ועוד מעט קיץ".

אז פיניתי את כל חיתולי הבד הזנוחים לשקית שתחכה בצד.
הגיע הזמן (או כמו שהוא אמר לפני כמה ימים: אם מתעקשים מספיק גם בן הזוג נשבר...) (-; .
(-:

[b][u]מתי זה קורה באמת?[/u][/b]
אין לי מושג מתי זה קורה, אבל התחלתי לפתח אמביציה מהסוג הגרוע ביותר.
ברגעי הפיכחון אני מניחה שזה תלוי באיזו שיטה משתמשים וכמובן בבשלות של הילד.
אני, למשל, כבר הייתי גמולה לגמרי בגיל הזה... P-:
ולכן ברגעי התסכול אני נכנסת למלכודת האמהית הידועה "אני בגילך כבר...".
אתן מבינות, אמא שלי נתנה לי לקרוא את יומניה מהתקופה שאני הייתי תינוקת, והשתאיתי לגלות שם המון חוכמות מצחיקות של ילדים, וגם את העובדה המדהימה שאני כבר הייתי יבשה ביום ובלילה בגיל שנה וארבעה חודשים.
אבל אין לי את מי לשאול איך זה קרה, כי מי שגמלה אותי הלכה למעשה היתה המטפלת שלי, ולא אמא שלי. |אוף|
(ככה זה היה בימים ההם וכנראה גם בזמן הזה)

[b]פוצ' הולכת בדרכי אמה[/b]

אבל פוצ' עושה לי נחת בכל זאת. [-:
אתמול הושבתי אותה על הסיר וכדי לפייס אותה מבעוד מועד (היא רק התעוררה) נתתי בידיה את הבובה האהובה עליה ושאלתי "אולי גם הבובה צריכה פיפי?".
אז הגאון של אמא אחזה בבובה ברגליה והפיקה את הצליל הידוע פףףףףףףףףףףףף פףףףףףףףףףףףף.
D-: D-:
|יש|

חזרתי לשאול למה את מתכוונת כשאת אומרת לגמול אותה?
לתת לה ללכת לבד לסיר? (מתי זה קורה באמת?)

אני נוסעת להודו עוד חודש ומקוה להוריד לו סופית את החיתול בד שלו שם, לכן אני מתעניינת :-) .
תודה.

איזה קטע! אני נוסעת מחר לאיסט פינצ'לי לאסוף את המשקפים שלי :-D .

[u]היו לפחות שלוש חנויות יד שניה ברחוב הראשי[/u]
הבנתי למה את מתכונת. יש מלא בכל חור, לא ידעתי שאפשר למצוא שם גם בגדים לילדים...

[po]קלמנ טינה[/po] יקרה, הלואי שהיה לי אומץ לתת לו להסתובב רק עם מכנסים.
כל הכבוד לך!

[u]איפה? איפה?[/u]
בשכונה בה גרתי (east finchley) היו לפחות שלוש חנויות יד שניה ברחוב הראשי, וזה לא כולל את חנויות הcancer research שפזורות בכל חור. קניתי שם [b]רק[/b] יד שניה, ובג-ר-ו-ש-י-ם (טוב, חוץ מהסיילים של קריסמס, אז חובה ללכת ל oxford street ..)

[u]"אני חושב שמאה. קנינו המונים בגרושים חנויות יד שנייה".[/u]
איפה? איפה?
(לי אמא שלי מביאה תמיד המוני מכנסים מישראל בכל ביקור שלה :-D )

@} מצדיעה בהערצה.

[u]מה גם שהישרנו מבט אל ערימת הכביסה, והיא השפילה עיניה>[/u]
:-D

[b]סיר הסירים[/b]
פוצ' שוב קצת חולה, והפיפי זורם כפיפי, במקומות הבלתי צפויים ובלתי מקובלים ביותר (על הברכיים שלי, על הספה...).
פוצ' עושה במכנסיים, ו...הולכת להצביע על הסיר: "טי, טי!".
|אוף| (-: 0-:

[b]סיר הסירים 2[/b]
האמת היא, שאני משתוקקת כבר לגמול אותה וזהו.
היא כבר כזאת ילדה גדולה ונבונה, למה שלא תבקש פיפי בסיר וזהו?
כן, כן, אני יודעת שהיא תעשה את זה בעצמה כשיגיע הזמן,
אבל איכשהו לפעמים נדמה לי שבגלל שהיא מצפה שאני אקח אותה, היא לא מבקשת.
הרי היא כבר יודעת יפה מאוד לבקש ספר מסוים, מוזיקה בדיסק, אוכל מסוים ובובה מסוימת, ולהביא את התיק שלי כשהיא רוצה לצאת החוצה.
אז למה לא לבקש סיר?

<הקוראות המנוסות וחדות העין יכולות לנחש שמכנסיים רבים הלכו בימים האחרונים לכביסה מטעמי מחלה. האמת היא שהפעם זה ממש לא העיק עלי. היו לי דברים חשובים יותר לעסוק בהם מכדי שאתמרמר על החלפת זוגות מכנסיים. מה גם שהישרנו מבט אל ערימת הכביסה, והיא השפילה עיניה>

[b]היאך יכולנו למשבר הכביסה[/b]
פוצ', כידוע, מתמודדת על תואר התינוקת בעלת זוגות המכנסיים הרבים ביותר במזרח התיכון. אימלדה מרקוס של המכנסיים.
בשבועיים האחרונים כיבסנו במרץ, כך שלא הצטברו מכנסיים בסל הכביסה - ולא היה מקום בארון!
אני חושבת שיש לה אולי 50 זוגות מכנסי חורף.

לפני כמה שבועות נפגשנו עם חברים שבתם (היום בת שלוש וחצי) גדלה (באנגליה) ללא חיתולים.
"כמה מכנסיים היו לכם, לדעתך?"
"אני חושב שמאה. קנינו המונים בגרושים חנויות יד שנייה".

[b]ימות המשיח כאן (לרגע)[/b]
אבא פוצ' ואני ישובים לנו בסלון ומביטים בפוצ' המסטולה מעייפות מתנדנדת ובוחרת ספר אחרי ספר.
קלמנטינה: "אתה שם לב שגם הערב היא עדיין לובשת את המכנסיים שלבשה בבוקר, נכון? אל תגיד לי שגם עכשיו אתה חושב שהשיטה הזאת היא שטויות... (אני עוברת לטון קנטרני)
אבא-פוצ': נדמה לי שקראתי איפשהו שתינוקות שגדלים בלי חיתולים מתחילים להיגמל בסביבות גיל שנה וחודשיים, לא? זה בערך עכשיו...
קלמנטינה (האומנם אבו פוצ' קורא בסתר בבאופן??? D-: ) : אני דווקא זוכרת שאמרו לא לצפות לכלום.
אבו פוצ': לא, כי אני דווקא מרגיש שבזמן האחרון היא מתייצבת. אפילו בבקרים, שפעם היו פיפי כל רבע שעה, היא מחזיקה יפה עד שאני מציע לה.
קלמנטינה: נכון...
אבו פוצ' (בטרוניה): מאיפה את יודעת? את ישנה בבקרים! >:)
קלמנטינה (מתגוננת): גם שמונה זה בוקר! (-:

[u]אמא קלמנטינה (במרירות): "מדהים, אה? היא רק בת שנה וכבר יודעת לעשות פיפי במכנסיים!!"[/u]
מעולה. הרסתותי מצחוק!!

פוצ' עושה במכנסיים וחושפת את המחסור המצער בחיתול.
מ': "בת כמה היא שהיא כבר בלי חיתול??"
אמא קלמנטינה (במרירות): "מדהים, אה? היא רק בת שנה וכבר יודעת לעשות פיפי במכנסיים!!"
|אוף| [-:
מ', אם לתינוקת יפהפיה ומתוקה בת תשעה חודשים, סקרנית בנוגע לבליחיתולים. "את בטוחה שאת עדיין רוצה?", שאלתי אחרי הזוג השני שהחלפתי בתוך שעה. חבל. בהמשך לא היו לנו בכלל פספוסים. בסיכומו של דבר דווקא היה יום ממש מוצלח.

ולצד החדשות המביכות - גם חדשות טובות!
[list=1]
[*] פוצ' נוטלת את ידי ומושכת אותי אל השירותים בביתו של אחי. כן, כן. היא עושה באסלה |יש|
[*] פוצ' מסיימת את ענייניה על הסיר, מרימה אותו ומתכוונת לצעוד ולרוקן את הסיר באסלה (אבל עדיין לא הולכת מספיק יציב. למזלי, הצלתי מידיה את הסיר ברגע האחרון...)
[/list]
איזו נחת!

[b]מרפי ומרפי ההפוך[/b]
ושכחתי לספר על היום, שבו היא הסתובבה בבית במכנסיים שבהם הלכה לישון אתמול, ואז החליפה אותם לטובת מכנסיים קצת-יותר-ייצוגיים, כי הלכנו למסיבת בת מצווה.
ארזתי שישה זוגות מכנסיים על כל צרה שלא תבוא, וביודעי שצפויה לנו נסיעה ומי יודע מה עוד, לא נתתי לה מיד את הזוג הכי טוב (מין גישה פולנית כזאת, ששומרת את הטוב ביותר לאחר כך שלעולם אינו מגיע).
מרפי ההפוך קפץ על המציאה והותיר אותנו נטולות פספוסים ובמכנסיים הפחות-טובים, וכך לא עשינו את הרושם המהמם על שאר הקרואים.
(סתם. היא כמובן הקסימה את כל רואיה גם במכנסיים סתמיים...).
כל זה החזיק מעמד עד שש וחצי בערב (!!!), מיד אחרי שאמרתי לאבא של פוצ' "היה יום ממש טוב, היא עם אותו זוג מאז אתמול". כמובן, בשלב הזה התערב מרפי היקר והטוב, והפיפי שלאחר מכן היה במכנסיים.

[b]פוצ' לומדת להגיד "לא"[/b]
כלומר, מתענגת להפליא על האפשרות לסרב. לפעמים היא סתם מנידה בראשה וצוחקת. לפעמים היא מנופפת באצבע המורה את ה"לא" בעל גוון הנו-נו-נו.
וכשאני שוב עושה את הטעות-הבלתי-נמנעת שלי ושואלת אותה "רוצה פיפי?" - גם אז היא מטלטלת את ראשה בהחלטיות. לא!
טוב, לא רוצה - לא צריך, אני אומרת. והיא נעמדת ובהבעה מרוכזת משתינה במכנסיים.
|אוף|
"זה לא פייר! הרגע שאלתי אותה והיא אמרה שלא..." (אני מנסה להציל את כבודי כמפשפשת מקצועית).

אז מילא, שאלתי שאלה טיפשית וקיבלתי תשובה טיפשית.

אבל לפעמים אני מתקרבת איתה לחדר שירותים כלשהו (בבית או בחוץ) והיא - ברגע שזיהתה את היעד, פוצחת בטלטולי מיאון סוערים והחלטיים: "לא!!".
טוב, טוב, אני אומרת, אחרי שכבר הפשלתי את המכנסיים שלה מעל הטוסיק (החמוד). הבנתי...
אבל לא הבנתי. היא [b]כן[/b] היתה צריכה.
"אני לא אקשיב לך יותר ופשוט אקח אותך!" אני מאיימת בטון ילדותי ובכייני, ומחליפה עוד זוג מכנסיים.

אני חושבת שקשה לי לקבל את העובדה שכבר יש לה רצונות כל כך ברורים ומובהקים בהמון תחומים, ובכל זאת אני זאת שנושאת באחריות לפיפי-קקי שלה.

[b]פוצ' מתיישבת על הסיר בעצמה[/b]
ומוחאת לעצמה כפיים.
ולפעמים גם עושה פיפי בעצמה.
במכנסיים.
D-:
(איך מלמדים תינוקות להוריד מכנסיים בעצמם?)

[b]פוצ' כל כך רוצה חיתול, שהיא שומרת עליו יבש[/b]
כבר סיפרתי שהיא התחילה לבחור לעצמה בגדים (בעיקר סווטשירט מסוים, גם כשהוא מטונף להפליא, או צעיף שסרגה לה תלמידה מבית הספר).
וכבר סיפרתי שלפעמים אבא שלה מחתל אותה כשהוא איתה בלעדי.
והנה - לפני כמה ימים היא שלפה חיתול (יפהפה, של רובינא) והושיטה לו, ואף נשכבה על הגב בכניעה ובשקט.
אחרי יומיים היא נתנה לי (!!) את החיתול. נו, מה. חיתלתי אותה (והורדתי בזמן לקקי בסיר. אחר כך, כמובן, לא החזרתי את החיתול).
הדבר המעניין הוא, שכשהיא מחותלת היא משתינה פחות. כאילו היא מחכה שייקחו אותה.
ואולי זה סתם בגלל שהיא מחותלת כשהיא בלעדי, ולכן יונקת פחות?
מוזר. הנה למשל אתמול היא היתה בלעדי ומחותלת במשך שלוש שעות. חצי שעה לאחר איחודנו המרגש לקחתי אותה לפיפי - והיא התפשפשה ברצון וחשפה חיתול יבש לגמרי.
עשרים דקות לאחר מכן, ללא חיתול, כבר עשתה פיפי במכנסיים.
משונה, לא?
0-:

תענוג של בלוג!!!
אני והקטן מפשפשים עם חיתולים. בזכותך ממחר אני מורידה את החיתולים! נשמע כייף....

[u]למה? את מעדיפה שיהיה הפוך?[/u]
מה זאת אומרת? אני מעדיפה שתמיד תתנהג יפה, תגמור מהצלחת ותנקה אחריה.
D-:

וגם - היום היא דרשה מאבא להלביש אותה במכנסיים שהיא לבשה בבוקר (מפתחת טעם באופנה? מתברר שיש מחיר לגידול תינוקות בלב שינקין...).
לקראת שבע בערב הזוג הזה עדיין היה עליה, מטונף אך יבש.
אני הייתי בעיצומה של פגישת לימוד ארוכה, ולשמחתי הצלחתי ללמוד, לשעשע את פוצ' הקרועה מעייפות וגם לפשפש אותה בהצלחה שבע פעמים במרוצת הערב.
בפשפוש אחד גורלי הנחתי לעצמי לחשוב "איזה כיף, היא מהבוקר עם אותו זוג מכנסיים!"
(בואו נודה באמת, המוטיבציה האותנטית שלי היא כבר לא הפשפושים, אלא החיסכון בכביסה)
ומיד חשבתי "עכשיו הפיפי הבא יהיה פספוס. בוא, מרפי, אל תתבייש. מכירים אותך כבר".
וכך קיבלתי בהכנעה את הפספוס הצפוי, אף שהיה פספוס קקי, בלב סמינר הקיבוצים, באמצע מפגש למידה, ובידי המתחסדות-ונטולות-המגבונים-החד-פעמיים.
בקור רוח יצאתי מן החדר וגמרנו את הקקי באסלה, וגם שטפתי אותה בכיור.

ובכל זאת, לא יכולתי להימנע מלומר לה אוי, פוצ'. מה זה? קקי עושים באסלה, הנה ככה. כל הכבוד...
והממזרה השובבה, הנתונה בידי בתנוחת פשפוש מסורתית, הרימה אלי את מבטה - ומחאה לעצמה כפיים.
D-: D-: D-:

[u]והפולנייה שבי אומרת: למה את מתנהגת כל כך יפה רק כשיש אורחים?![/u]
למה? את מעדיפה שיהיה הפוך? :-)

יום הולדת לפוצ', הפעם בחיק המשפחה.
הגיעו ההורים שלנו, האחים והדודים שלי (הפלג הכי פחות "באופני" במשפחה).
פוצ' היתה מלכה אמיתית, ובמשך האירוע כולו הפגינה חביבות, שמחת חיים ואיפוק.
ברגע מסוים היא הצביעה על הסיר שלה, שהיה מתחת לכיסא של סבתא. בתמיהה הושבתי אותה על הסיר, ו... יש! |יש|
איזו נחת [-:

(והפולנייה שבי אומרת: למה את מתנהגת כל כך יפה רק כשיש אורחים?! (-; )

[u]ולהתפעל מכוח העמידה שלך ושל פוצ' גם יחד[/u]
(-:

תודה.
מעניין, שיש ימים שבהם אני באמת אומרת "תנו לי את החיתול!!!"
(אבל לא באמת)
וכשאני ממש עסוקה לאורך זמן בדברים אחרים, זה מעצבן כי אין לי סיכוי להצליח.
אבל רוב הזמן זה פשוט ככה. כלומר, במקום להחליף חיתול מחליפים מכנסיים, ואין כאן בכלל "כוח עמידה". סתם הרגל משונה.

רק רציתי להגיד שאני ממשיכה לעקוב ולהתפעל מכוח העמידה שלך ושל פוצ' גם יחד.:-)

אני חוזרת שתיקת מרפי ממושכת, אבל כבר לא יכולה להתאפק...
פוצ' בת שנה. |בלונים|
כבר שבועיים היא ישנה בלילה בלי חיתול, ונשארת יבשה.

[b]גם בלילה[/b] ZZZ
עד לא מזמן בלי חיתולים בלילה היה סיוט. היא התעוררה 700 פעם בלילה, ינקה כמו עגלה (זה לא השתנה גם היום) והשתינה חמש פעמים בלילה, ובעיקר סירבה להתפשפש, מתחה רגליים, הקשיתה את הגב, בכתה וצווחה ו...השתינה במיטה כשחזרתי אותה מניסיון הפשפוש הכושל (אם זה לא העיר אותה מדי, ואז שתינו סבלנו זו את חברתה טרוטת העיניים וקצרת הרוח של האחרת באישון ליל).
בגלל זה, בשלב די מוקדם ויתרתי על [po]בלי חיתולים גם בלילה[/po]. הייתי עייפה מדי, ולא הצלחתי בכלל. עברנו לחיתול (בד) בלילה, וכמעט תמיד הוא היה ספוג בבוקר, עוד לפני הפיפי בוקר בסיר / כיור / אסלה (או רצפה...).
לפני כמה חודשים התחלתי למשוך עוד קצת את מועד החתלת הלילה. אם בהתחלה הייתי מחתלת ומרדימה (בהנקה, אלא מה), עכשיו הנקתי ורק לפני שהלכתי לישון בעצמי, חיתלתי.
אחר כך חיתלתי רק בהתעוררות הראשונה שלה, ובינתיים לקחתי אותה לינוק על גדת האמבטיה - אופרציה מאוד בלתי נוחה.
אז הנחתי את הסיר למראשות המיטה-המשפחתית-שעל-הרצפה, והנחתי אותה עליו, תוך כדי הנקה אם היא רוצה. היא חצי ישנה, ומשתפת פעולה. לא ייאמן!
ואז נמאס לי שהיא יונקת כל הזמן, כל הלילה.
והבנתי |נורה| שהסיבה שהיא יונקת באופן כל כך מעצבן היא שבעצם היא רוצה פיפי, לא ציצי.
התחלתי לפשפש בלילה, והרווחתי את השינה שלי בחזרה. |יש|
עכשיו היא מתעוררת לפיפי אחד בלילה, ולפעמים אפילו זה לא.
היא יונקת המון, אבל לא עושה שום פיפי בגלל זה, ולרוב גם יונקת ואז מסתובבת ונרדמת בעצמה, ולא על הציצי.
אז אני כבר לא מכבסת חיתולים בכלל.
איזה כיף!

[b]פוצ' מתיישבת על הסיר בעצמה![/b]
וגם.... בדיוק ביום ההולדת שלה, היא התיישבה בעצמה על הסיר. זה היה חמוד, והורדתי לה את המכנסיים, במין ניסיון חינוכי להבהיר איך יושבים על סיר.
ובאמת, התברר שהיא לא התיישבה סתם.
איזה גאון של אמא (-:

[b]ואיך הולך חוץ מזה?[/b]
יום עסל יום בסל.
היום, למשל, היא היתה מהבוקר עד הערב עם אותו זוג מכנסיים (מטונף, אך יבש).
שלשום, למשל, היא החליפה שמונה זוגות מכנסיים באותו יום.

יש ימים שבהם מלאי המכנסיים שלנו פשוט אוזל. יש ימים נפלאים שבהם הכל נראה פשוט.
אני עדיין מחכה שהיא תבקש.
ופוצ' אומרת: שתחכה! (-;

[b]יוצאים לשופינג - החורף גובה את מחירו[/b]
לפני שבועיים יצאתי עם א', האוחזת בעצמה בתינוק נטול חיתול, לשופינג בחנות יד שנייה. מכנסיים, כמובן.
המכנסיים החמים שלנו לא מספיקים לעמוד בתנאי המלחמה הקשים: פיפי בעמידה, זמן התייבשות ממושך (מסימני החורף היחידים) ועצלות כביסה.
כבר התחלתי להלביש אותה בשני זוגות של מכנסיים קלים, כדי לחמם את הטוסיק (האדיש לקור, למעשה. אבל אבוי לתוצאות המצוננות!)
אבל גם ההצטיידות הרצינית (מצאנו כמה מכנסי פליס מעולים - חמים, מתייבשים מהר ובגלל שהם לא סופגים נוזלים, אפילו אפשר ללבוש אותם עם פיפי אם מתעצלים נורא. אבל אל תגלו ;-) ) מותירה אותנו חסרי מכנסיים חמים מספיק לעתים מזומנות. המצב לא פשוט.

[b]פוצ' נעמדה ומסרבת לשבת. שמחה או קטסטרופה?[/b]
הפרשנים עדיין חלוקים בעניין.
מצד אחד - הידד! העוללה יודעת ללכת!! |יש|
מצד שני - אוי! היא מכריחה אותי ללכת איתה יד ביד לכל מקום, עוד ועוד P-:
מצד שלישי - אבוי! היא מסרבת לשבת על הסיר או להתפשפש בתנוחת פשפוש. משתינה רק בעמידה |אוף|

אז מה עושים?
לדאבוני אימצתי (או נגררתי ל-) טקטיקה מסוכנת מאוד, שברור לי שאתחרט עליה. אני מסירה את המכנסיים שלה, מעמידה אותה [b]ליד[/b] האסלה, ו... מנגבת מהרצפה.
מה לעשות.
בבתים של אחרים אני מגדילה לעשות ומנקה בחומר ניקוי.
במוסדות ציבוריים אני מנגבת בנייר טואלט (תזכירו לי לספר על עלילותינו בבית המשפט בנצרת).
ובבית... בואו לא נדבר על זה.
הכי כיף בחוץ, כמובן. אבל אז זה נהפך לפץ' פץ' בבוץ-פיפי, והמכנסיים שחסכתי מהפשפוש מוחלפים בגלל הבוץ.

היא לא מוכנה להשתין באמבטיה.
היא לא מוכנה לעמוד על האסלה (הסכימה רק פעמיים).
אתמול הצלחתי להגניב מתחתיה את הסיר, והיא השתינה בעמידה אל תוך הסיר.
אלהים אדירים. מזל שהיא מוכנה לחרבן בתנוחה המקובלת, אחרת מי ישורנו.

וכן, לחורף יש עוד מחירים. הבוקר שוב חיתלתי אותה לרבע שעה של מנוחת אחריות, אחרי שהידרתי והלבשתי אותה בשני זוגות מכנסיים זה על זה, שהוחלפו תוך חצי שעה.

[b]אמא של פוצ' נשברת בזוג השביעי[/b]

פוצ' חולה קצת. משתעלת בלילה ובוכה כי היא מנוזלת (אני חושבת. מי יודע למה תינוקות בוכים...).
אז התחלנו את היום לפני עלות השחר (עם חיתולילה יבש. טוב נו, קמנו לפני עלות השחר והיא התעוררה כל כך הרבה שכבר פשפשתי אותה גם בלילה).
ואז החלה מין מכת פיפי כזאת. רק בהמשך היום חשבתי שאולי זה קשור לצינון.

רוב היום היינו מחוץ לבית, ואני הצטיידתי במכנסיים להחלפה בכמויות (לקחתי אולי שישה זוגות. שיהיה).
הזוג הראשון שרד יפה אולי שלוש שעות (הידד, אמא! |יש|) והוחלף כי פתאום נהיה חמסין.
הזוג השני והקל יותר, לעומת זאת, נרטב אחרי רבע שעה. פוצ' עסוקה בירידה ועלייה במדרגות, ולא שועה להצעות הפשפוש שלי.
הזוג השלישי, אבוי, הורטב כחצי דקה (!!) אחרי הצעת הפשפוש שלי |אוף| וחצי שעה אחרי הזוג השני.
הזוג הרביעי הוחלף בפיפי הבא, כשפוצ' ישובה לה בשמחה על שולחן משרדי (הספקתי להרים אותה ממש בהתחלה)! [-:
הזוג החמישי הוחלף בתוך חנות פרזול הומה, כשפוצ' כבר חסרת סבלנות, פועה וצווחת. נכון, חשבתי לעצמי שאולי היא רוצה פיפי, אבל הייתי באמצע, והיה שם עמוס, ולא היה לי חשק להתעסק עם כלום. בקוצר רוח החלפתי לה מכנסיים. מזל שהיה שם הזוג מהבוקר, החם.
יצאנו. פוצ' חבטה את הראש ברצפה בנפילה מסובבת הראויה לתחרות קפיצות באולימפיאדה, מין בורג מחוכם שנגמר בבטון ובצווחות שארכו אולי עשר דקות.
בעצבים מרוטים תחבתי אותה למנשא ויצאתי. היא נרדמה תוך כדי יניקה בהליכה. P-:
רצנו לקחת את אחיה מבית הספר.
עצרנו בבית לקחת עוד מכנסיים, ולכן לא הספקנו לקנות לו אוכל לזמן הפגישה המשותפת שלנו אחרי הלימודים (האח הגדול ואני עובדים יחד עם צוות זכויות האדם לקראת יום זכויות האדם הקרב ובא).
בסוף עשינו את הפגישה אצלנו בבית.
הזוג החמישי הורטב [b]תוך כדי יניקה[/b], שנעשתה תוך כדי כתיבת שלטים על זכויות האדם השונות.
הזוג השישי הורטב [b]שוב[/b] תוך כדי יניקה, שנעשתה תוך כדי כתיבת שלטים על זכויות אדם, דקלום "איה פלוטו" וצווחות לסירוגין.
הזוג השביעי (!!!) הורטב סתם כך, אחרי ניסיון פשפוש כושל ותוך כדי הכנסת סנדוויץ' לאח הגדול, שיוצא לחוג עוד רגע.

הוסיפו לכל זה מריבות מזדמנות עם האח הגדול והמסור, רצון נלעג-משהו להספיק לגמור את העבודה, ניסיונות נואשים לטפל בעבודות הבית וכמובן בכי ורטינות כמעט בלתי פוסקות (כלומר, הן פוסקות כשהתינוקת אוכלת צבעים, או מועכת שלטים, או יונקת).

בשלב הזה יצאתי לקחת את האח הגדול לחוג, התחלתי לארוז [b]עוד[/b] מכנסיים ואז נמלכתי בדעתי ו...חיתלתי אותה (בחיתול בד).

[hr]
לצערי, זאת לא הפעם הראשונה וגם לא העשירית ששבעה זוגות הולכים ככה לכביסה.
אבל היום הזה היה פשוט יותר מדי בשבילי.
היום זה עיצבן אותי.
וברור מה אני בוחרת בדילמה של [po]אמא רגועה או אמא מפשפשת[/po], שבעצם לא מעסיקה אותי כל כך בדרך כלל.

[hr]
והכי מוזר, שכל המכנסיים האלה נרטבו חרף כמה וכמה פשפושים מוצלחים. כמה פיפי היא עושה, הילדה הזאת???

אוי! רק עכשיו ראיתי ששאלת אותי על הכיסוי לפני יותר מחודש.
אז כן, זה מונע הצפות כשיש פספוסים. למעשה, זה בעיקר מונע ממני להיות בלחץ לידו שתהיה שלולית על השטיח מקיר לקיר או הספות של בעלי הבית שלי. הוא לא עושה יותר או פחות פספוסים ככה (נראה לי) ואני בקשב מלא מה שאני לא לגמרי כשיש עליו חיתול ח"פ.
יש פה מישהי שעושה את זה עם בגד ים רב פעמי של תינוקות ובוסטר בתוכו.
הבגד ים שומר שהבגדים (והרצפה וכל הדברים הנוספים) לא ירטבו והיא רק מחליפה בוסטרים (הרצועות כותנה שמוסיפים לחיתולי בד כדי שיספגו יותר) אם יש פספוס.

שאלות? :-)

[b]גן העדן מזכוכית של שינה ללא הפרעה[/b] [sup](מתוך: גן העדן / מרק סטרנד)[/sup]
אני מתה מעייפות ורוצה לישון ולישון ולישון. פוצ' ישנה בחיתול. עכשיו אני יכולה לישון בשקט ([po]מנוחת אחריות[/po]).
[b]הגדרות יוצרות מציאות[/b]
פוצ' עושה במכנסיים. אני יכולה להגיד שזאת שוב [po]שביתת פשפושים[/po] , או יום גרוע, או סתם להחליף לה עוד זוג ולחשוב שזה כמו בתחילת הדרך. יום יבש ויום רטוב, בוקר רטוב וצהריים יבשים, ובכלל - מי סופר?

הילדה גמולה? ובכן, אתמול היא התעוררה משינה, ירדה מהמיטה והשתינה על הרצפה (במכנסיים). היא לעולם לא עושה כלום במנשא. או בסלקל. או על הידיים (על הידיים לעתים נדירות ביותר, רק אם באמת כלו כל הקצין). לעתים נדירות תעשה על ספה, מיטה או שטיח (וגם אז רק מתוך שרעפי התעוררות). היא מתעוררת בלילה בבכי כדי להשתין (אבל לא תמיד יש לי כוח לקחת אותה). אבל היא לא מבקשת במפורש פיפי או קקי. אז היא גמולה או לא?
כל הדיון הזה מייגע. היא בלי חיתול - וזהו! D-:

היא בלי חיתול? לפעמים. אבל כן. באמצע הלילה (כשאני רוצה לישון) היא עם. וחלק מהזמן כשהיא עם אבא היא עם (אבל לרוב בלי). ולפעמים סבתא מחתלת אותה לאיזו שעה, כשהן במשחקייה. אבל בבית - בלי. תעזבו אותי מהגדרות.

(())
אגב, זה מזכיר לי ספר "המצלמה שאמא נתנה לי" מכירה?
יש שם איזה עניין עם רצפת האגן והתאפקות שדווקא לפי מה שזכור לי השפעות של השתנה ללא התאפקות מסויימת מחלישה את השרירים... אני צריכה לחפש את הספר ולנסות לקרוא שוב.<במבי שלי עכשיו לקח טוש וטיפס על השולחן איתו בפה לצייר, יש שם דף שהשארתי אתמול... אין כמו ארבע לפנות בוקר כדי להיות גאון של אמא!> למיטב זכרוני היא דיברה שם כדוגמא על המצב הזה שאמהות שולחות את הילדים שלהן לעשות פיפי לפני כל יציאה מהבית ולא משנה אם הם באמת צריכים או לא "פיפי פן" כזה וציינה שצריך לספור 8 מיסיסיפי לכל פיפי (מיסיפיפי :-) ) ואם אין מספיק סימן שזה היה פיפי סרק...
זה לא איזה ספר מדעי, זה סיפור שכתבה (אוף אני לא זוכרת את השם ולא מצליחה למקם אותו על הספריה...) זאת שכתבה את "נערה בהפרעה" סביב איזה מחלה וגינלית שחוותה שבסיסה בכלל היה נפשי. מעניין.

[b]אמא ופוצ' משחקות ב(מודעות) פיפי-קקי[/b]
המפנה הדרמטי שהביא הטריק עם הסיר-עם-אמא-בשירותים מעורר בי סערה.
קודם כל, אבל פחות חשוב: היום עברנו את כל היום עם זוג מכנסיים אחד (כלומר, שניים. אבל זה בחזקת אחד, כי הראשון נרטב מגשם ולא בפיפי).
|יש|
(אני כבר רואה מה יהיה מחר, אבל לעזאזל עם מרפי)
שנית, התחלתי להשתין כמו תינוקת. והפסקתי להתאפק.
שיטת הקשב לפוצ' נהפכה לשיטת הקשב לעצמי. עם כל רמז לשינויים במצב השלפוחית אני מיד לוקחת את פוצ', ואנחנו עושות יחד.
אין פספוסים, היום היו מאה אחוזי הצלחה.
זה הזכיר לי את הסיפור ש{{}}[po]בשמת א[/po] סיפרה באחד מעמודי ההיכרות של בלי חיתולים, על גילוי השיטה במערב, כשהנשים האפריקאיות נשאלו איך הן יודעות שהתינוק צריך, ואמרו בתדהמה "איך [b]את[/b] יודעת שאת צריכה??"
ובכן, אני יודעת שאני צריכה, וזה אומר שגם היא.
ואני מבינה איזה מתח נוצר בחיי היומיום שלי מכיווץ השלפוחית המיותר עד שממש-ממש אין מנוס ואני הולכת לשירותים.
זה קצת כמו להיות בהריון (אבל פחות). זה יורד בשעות הערב.
וזה כיף כיף כיף!!!

אחת מתופעות הלוואי של המהלך הזה הוא שכבר יומיים אני לא יוצאת מהבית לבתים של אחרים בלי הסיר של פוצ'. ברחוב זו לא בעיה: יש עצים, וממילא אנחנו לא יכולות ביחד (יש גבול גם לעזות המצח שלי). והנה אתמול הייתי שעות אצל חברה, והיום שעות בעבודה, ובלי שום פספוסים. אבל עם כמה וכמה גיחות לפיפי משותף. פשוט הנחתי את הסיר בחדר השירותים בתחילת הביקור, והלכתי איתה. איזו נחת! איזה שקט נפשי!

אין בעד מה יקירה, לא חושבת שאני יכולה לרשום על זה פטנט, גמני קראתי את זה פעם איפשהו.

<ובעניין האופטופיק, במבי שלנו חולה על אוכל חתולים. זה היה המזון המוצק הראשון שלו. היום הוא פחות מתלהב (זה די מגעיל למען האמת, לא מציאה גדולה...) להרים מעולם לא היה מצב אצלנו כי אני לא רוצה את כל 20 החתולים החוסים שלנו למעלה, מה גם שאם הם שם אז האוכל למטה די מהר ומפוזר על כל הרצפה... האמת שכל פעם אני אומרת שאני אצלם את המחזה, אני שמה אוכל, במבי מזנק לעמדת מפתח ליד הצלחות יחד עם כל החתולים, אחד מהחבר'ה, חתול ככל החתולים רק קצת נטול פרווה, ואוכל, אני חושבת שהאינטראקציה עם חבריו הפרוותיים הרבה יותר שווה לו ממה שיש בצלחת. אני לא נאבקת בו, רוצה-שיאכל, הרי יום אחד הוא בודאי יקבל שכל ולא יתקרב לזה עם מקל... ואם לא... ניתן לו שקית עם איגל פרפקט פרימיום לחתול לגן השעשועים... :-) >

|אוף|
אוי, מרפי מרפי, שתהיה לי בריא.
רק דיברתי וכבר השביתה שבה לביקור במלוא עוזה.
אני מציעה - היא מקשיתה וזועקת.
חוזרים לידיים - היא קופצת ראש לרצפה.
מניחה - היא משתינה.
אנחנו רק מתקרבות לחדר השירותים - זעקות.
אני מורידה את המכנסיים בגינה - התנגדות נמרצת.
בסיר? מה פתאום.

טוב, מצד שני כל היום הזה היה נורא ואיום. זעקות ובכיות על כל צעד ושעל.
בערב פגשתי כמה נשים שחקרו אותי על הבליחיתולים (כבר שמעו על זה ופעם ראשונה שממש ראו את זה). נו, אז זה עובד?
נזכרתי במה שאמרה לי ידידתי ל'. "אז איך הולך עם הבליחיתולים", שאלתי. "אנחנו בלי חיתולים", היא ענתה.
{@

[b]האינטואיציה הזנוחה שלי[/b]
ושכחתי את הדבר הכי חשוב, כמובן.
אחד המאפיינים המובהקים של השביתה שלנו היא השביתה [b]שלי[/b]. אני פשוט מתייאשת ומפסיקה לקחת אותה, כי נמאס לי מפשפושי סרק, וממילא היא הרי מתרוצצת בזחילה ברחבי הבית ומשתינה הרחק מעין רואה, אז לכי תתפסי את כל הפיפי הנסתר הזה.
כשהחלטתי להתגייס לעניין ולנסות, גיליתי שבעצם זה חיכה שם כל הזמן.
אני רק צריכה לנסות.
אני חושבת.
עד השביתה הבאה.
(-:

|יש||יש||יש| [b]השביתה בשביתה[/b] |יש||יש||יש|
מחשש מרפי לא כתבתי כלום שבוע וחצי, כדי להיווכח שזאת האמת.
ו...כן! עברנו שבוע של שיתוף פעולה מדהים.
אחרי חודש של שניים-שלושה פשפושים מוצלחים ביום, עברנו ימים של שני פספוסים ביום.
אפילו אבא של פוצ' לא חיתל אותה היום. כששאלתי למה, הוא אמר "לא יצא לי". (-:

אני זוכרת שבתחילת דרכי כמפשפשת אמביציוזית קראתי את הסיפור של [po]בשמת א[/po] על האמא שאמרה "ממילא אני מכבסת חמישה חיתולים בשבוע, אז למה לא לכבס כבר חמישה זוגות מכנסיים...". בשבוע. וזאת נחשבה הוכחה לכך שמדובר באמא שיודעת שמדובר ב{{}}[po]בלי חיתולים עם פספוסים[/po]. הא! אני הייתי מוכנה אז לתת די הרבה בשביל חמישה פספוסים בשבוע. אצלי זה יותר קרוב לחמישה ביום. אבל זה יותר טוב מעשרים ביום (-:
ועכשיו ברצינות P-:
מה גרם למהפך המדהים מייאוש טוטאלי לתקווה ומלאי מכנסיים עצום ויבש בארון?
חוקרי הבליחיתולים מצביעים על כמה גורמים ישירים ועקיפים למפנה.
[b]שני במעלה אך ראשון בגאוניותו:[/b] יישמתי את הצעתה של [po]ילדת טבע[/po] ופשוט הושבתי את פוצ' על הסיר בכל פעם שהלכתי בעצמי לשירותים.
מדובר ברעיון מבריק שהניב 99% הצלחה. פנטסטי. כיפי. אינטימי.
פתאום שמתי לב כמה אנחנו באמת מסונכרנות, לא רק בראש שלי. ככה גם לא התאפקתי. כשרציתי, מיד לקחתי אותה. זה עובד.
(וגם חוסך לי את המתח המתלווה לביקורים שלי בשירותים, שהעוללה תנצל את ההזדמנות כדי לאכול את האוכל של החתולה, שנמצא ממש ליד השירותים שלנו. לא, החתולה מסרבת לאכול אם הקערית שלה במקום גבוה. היא גם מסרבת לאכול את האוכל שנשפך על הרצפה אחרי שפוצ' תפסה אותו... חתולה מפונקת. טוב, זה אוף טופיק לגמרי). [b]תודה, [po]ילדת טבע[/po][/b] {@
[b]מביך בפרוזאיותו אך ראשון במעלה[/b]: כשאני עם פוצ' אני עם פוצ'. היה לנו שבוע נפלא. כשהיינו יחד פשוט הייתי קשובה קודם כל אליה. לא לעבודה, לא למלאכות הבית, לא לטלפון ולא לשום דבר אחר. שיחקנו יחד יותר. ופשוט הייתי בקשב אליה, ולא העסקתי את עצמי במחשבות על כל הדברים שאני אמורה לעשות. ואז הייתי הרבה יותר קשובה לצרכים שלה וגיליתי מחדש את האינטואיציה הזנוחה שלי.
ככה גם לא התביישתי לקחת אותה בכל פעם שהיא נעמדת ותוהה, או זוחלת הצדה ומתיישבת במין מבט כזה, חשוד.
ככה גם זכרתי את הסימן המובהק ביותר: היא עלי, ואז מנסה לרדת ממני. כשאני עסוקה בשיחה אני פשוט מורידה אותה לרצפה, רק כדי להיזכר בתוך שנייה שזאת דרכה להשתין בלי להרטיב אותי. תינוקת מנומסת ומחונכת, לא?
אז השבוע פשוט זכרתי מה זה אומר, כי הראש שלי לא היה עסוק בדברים אחרים. דבילי אך אפקטיבי.

אוי, זה היה כיף!
פעם אחת אפילו הייתי איתה בקורס שנמשך ארבע שעות עם הפסקונת באמצע. היא היתה בחדר מלא זרים והתנהגה פשוט למופת, ושרדה עם זוג מכנסיים אחד כל הערב. למעשה, זה היה אותו הזוג מהבוקר.
בקיצור, נחת.

תודה למעודדות. אני אופטימית כפי שלא הייתי שבועות.
עכשיו אני רצה להתלונן על זה שהיא לא ישנה. אולי היא גם תתחיל באופן פלאי לישון? ZZZ

חזרתי להציע לך לעשות כמוני.
אני שמה חיתול כיס או כיסוי פליז עם ליינר כותנה אחד שמתחלף אם יש פספוס.
החיתול כיס או הכיסוי פליז עצמם לא נרטבים מצד אחד יותר מידי, שומרים מרטיבות כללית ונעימים במגע עם עור האדון המפושפש.
החיתול או הכיסוי לרוב נשארים יבשים, אני מחליפה ליינר, בד"כ יש לו עוד פיפי לעשות אחרי (כי רק ברח לו כשלא הספקתי לפשפש) ועדין הוא מודע לרטיבות וקורא בקול אם אני לא מתיחסת אליו מיד.

רק קצת יותר מסורבל להוריד לפשפש (אני משתמשת ברעיון הזה בעיקר בחוץ)

[u]לפעמים אני כבר לא יודעת למה אני עושה את זה, אבל נראה לי שאחרי שמתחילים כבר קשה להפסיק[/u]

זה מה שאני תמיד אומרת למי ששואל אותי אם זה לא קשה. מתמכרים!

{@ {@ {@ D-:
תודה! אתן ממש מחממות את לבי.

בינתיים גם היום היא נותרה ללא חיתול.
הרגע הכי מצחיק היה היום בבוקר, כאשר טרוטת עיניים מסרתי את העוללה הסרבנית לאביה לשנת הבוקר שלי, ונתתי לו גם חיתול (בד, כמובן). שיהיה.
(כזכור, הוא לרוב פחות סובלני לפיפי ממני, והיום היא סירבה לפשפוש בוקר אז רציתי לחסוך לו את הצפוי מראש).
כשהקצתי היא היתה נטולת חיתול. למבטי השואל הוא השיב "היא ניסתה להוריד אותו, וראיתי שהוא רטוב. לא יכולתי לחתל אותה בחזרה. מסכנה..."
(-:

ובינתיים מחליפים מכנסיים ומחכים.
לפעמים אני כבר לא יודעת למה אני עושה את זה, אבל נראה לי שאחרי שמתחילים כבר קשה להפסיק.

מה שכן, כל פשפוש מוצלח ממלא אותי תקווה וסיפוק.
זה מה ש [po]בשמת א[/po] מכנה "אפקט הוואו".

הי,
אני קוראת אותך כאן בפעם הראשונה. ויכולה לכתוב ממש בגדול מניסיוני.
דרור שלי, בת שנה וחצי. בלי חיתולים מגיל חודש.
בחורף שעבר היא הייתה הרבה עם חיתולים כי זה היה פשוט בילתי אפשרי.
מגיל חצי שנה לשנה -+ היא פשוט הייתה בשביתה. היה לי ברור שהיא יודעת שיש לה פיפי ובכל זאת עושה איפה שהיא נמצאת.
ברור כשמש.
אני יכולה לכתוב שבס"ה מאז כל שביתה הייתה קצרה וקשורה ישירות לשיניים.
ויש לי חברה שגם עם ביתה זה היה אותו הדבר.
עכשיו הכל טוב. באמת תענוג. ומזכירה שהחורף היה עם חיתולים.
דבר קטן, בלילה תמיד היינו בלי חיתולים. זה פשוט היה לי נח. אולי זה עזר להמשך.
מכירה את הבלוג שלי? [po]החיים מעל קערת סלט בלוג בלי חיתולים[/po]
מוזמנת

אוף, אנחנו באמת באותה סירה רטובה ומתנדנדת.
אבל זה יעבור (מנחמת את עצמי על הדרך), זה שלב, זה בטח שיניים, קפיצת גדילה, או סתם החורף שמתקרב.
כמו שכצבו כאן בתבונה לפניי - הם לא שוכחים את זה, זה כבר חלק מהם.
מקווה שזה ישתפר ובהקדם :-)
|יד1|

אנחנו באותה סירה, בדירה עם שטיחים ובחורף שהולך להיות ק-פ-ו-א :-D

_כמובן, לאמא עצלנית כמוני זה מסלול ישיר להפסקת הפשפושים.
ואחרי כל מה שעברנו - לא חבל?_
תני לעצמך קרדיט :-) אמנם אנחנו לא מכירות, אבל המסירות שלך מאד מרשימה, ואין לי ספק שכשהיא תחזור להודיע או לפחות לשתף פעולה עם פשפושים, את תחזרי לפשפש אותה. מרגע שמודעים לכל העניין הזה אי אפשר לשכוח שזה קיים או לשכוח לקחת את זה בחשבון כמשהו שאולי מפריע או מציק לתינוק. ובשלב של השביתה המוחלטת, שגם אני מזכירה לעצמי הרבה פעמים בכל יום שהוא רק שלב, (לדעתי) עבור התינוקת עצמה אין הרבה הבדל בין חיתול בד שמחליפים על כל פיפי, לבין להחליף מכנסיים או לנגב רצפה על כל פיפי. בשני המקרים היא מרגישה שעשתה פיפי ולא מאבדת קשר, בשני המקרים מנקים אותה מייד... חיתול הבד הוא כמו בגד מבחינתה, ומבחינתנו הוא מונע מהפיפי והקקי להגיע לכל עבר.

שולחת לך (()) של הזדהות, וגם
[u]בהצלחה ותמשיכי לכתוב![/u]

[u]ואחרי כל מה שעברנו - לא חבל?[/u]
זה לא הולך לאיבוד.
מהנסיון שלי, עם האמצעית התחלתי לפשפש עם חיתולי בד בגיל חצי שנה ומהר מאוד היא למדה את העניין וגם כשמבחינתי לא פשפשתי (במובן "אמא מפשפשת", וכן פשפשתי מדי פעם. בעיקר אחרי שינה), היא דאגה להודיע לי וזה לא הלך לאיבוד. וגם אם נדמה שזה הולך לאיבוד, זה זמני כי לחזור לזה מאוד קל. כמו שקרה אצלינו בסופו של דבר.

הי קלמנטינה,
בת כמה הקטנה כבר?
מאוד מבינה אותך ומסכימה עם מה שכתבת - נראה שבאמת את צריכה הפסקה אבל אולי למנוסות יותר יהיו תובנות חכמות ועוזרות יותר.

תראי, גם לי יש רגעים של באסה כשאני מחליפה בקצב מכנסיים אחר מכנסיים ובמיוחד כשאני חושבת על החורף המתקרב. אני אומרת לעצמי ככה -
יש לנו ארבעה חודשים לעבור (עד מרץ - אז כבר מריחים את הקייץ ויש ימים נעימים והכל אופטימי עד שנהיה ממש חם). אם יהיה ממש קשה אשים חיתול - עד אז - אני מורידה ומכבסת. לשים חיתול תמיד אפשר, נכון? אפילו כבר קניתי שני רב פעמיים שיהיה לי כשתגיע, אם תגיע, נקודת השבירה.
הכי חשוב להיות בסדר עם עצמך. תעשי מה שטוב לך ומה שגורם לך להנות מהאמהות שלך. הרי עוד מעט נתגעגע לתקופה הזו שהן היו תינוקות וחבל שנבזבז את הזמן בלהתבאס. את המשפט הזה כתבתי בשביל עצמי.
[u]ואחרי כל מה שעברנו - לא חבל? [/u] זו גם המוטיבציה שלי :-)

לא יודעת אם עזרתי אבל אני איתך ועם הממזרה הנודניקית :-) נכון שאפילו בצחוק זה לא נשמע טוב? היא ממש לא. וגם את לא. את רק עייפה.
בהצלחה ותמשיכי לכתוב!

קלמנטינה - בתור מי שעוקבת פה ושם ומתפעלת ממאמצייך אך גם כמי שעוד אין לה ילדים (אז מי אני שאדבר הה?! :-))
אני רוצה לעודד אותך ולהפציר שלא תתייאשי. אולי תתייעצי עם בשמת או תמרוש? אולי כך תוכלי לעבור את התקופה הזו עם שביל ביניים , בלי לוותר לגמרי ו"לזרוק את התינוק יחד עם מי האמבטיה" (נו, זאת האנלוגיה שעלתה לי כרגע).
חיבוק בינתיים. [po]קרן שמש מאוחרת[/po]

די, אנחנו מחתלים אותה.
כלומר, עוד לא.
אבל בקרוב.

מפאת קוצר הרוח, כבר יומיים אני מוצאת את עצמי חוזרת על טעות שנשבעתי שלא אעשה כשאהיה אמא: נזפתי בה כי כעסתי על עצמי ועל הסיטואציה.
היא התעוררה, והצעתי לה להתפשפש. היא סירבה, והייתי בהיכון, עד שבסוף כמובן שכחתי, והיא עשתה במכנסיים.
"ממזרה! היא עשתה במכנסיים!!" קראתי.
למזלה, אביה החכם היה שם והזכיר לי מי הממזרה האמיתית.

אתמול היא הרטיבה את הזוג הראשון (גם הפעם פיפי-שלאחר-שינה שהתעכב יתר על המידה), ושלוש דקות אחרי שהחלפתי לה - שוב.
"נודניקית", הפטרתי אגב פשיטת המכנס (וזכיתי לעוד מבט תוכחה מאבא...).

והנטייה המעצבנת להישאר יבשה בחוץ, ואיך שמגיעים הביתה ופורקים אותה מהמנשא - פיפי.
כבר אין לי כוח. זה נעשה מייגע.

העוקץ טמון במיוחד בעובדה שגם כשאני כבר יודעת, אני לא בוטחת באינטואיציה שלי.
היא טבעה, כנראה.

הידיעה שזאת מין תקופה כזאת שתעבור עוד מעט לא מקלה על העניין בכלל.
הסיר שלנו יושב מיותם, משתמשים בו אולי פעם ביום, בפיפי בוקר.
הסמרטוטים למיניהם, לעומת זאת, עובדים שעות נוספות.
כל זה נראה די מיותר. היא הרי לא מתקשרת ואני לא מתקשרת איתה, אז למה לא לחתל אותה וזהו?

בינתיים אני פשוט לא יכולה להביא את עצמי לידי החתלה בשעות היום.
אבל עם החורף המתקרב, לא אתפלא אם אצטרף למפשפשות-עם-חיתולים.
כמובן, לאמא עצלנית כמוני זה מסלול ישיר להפסקת הפשפושים.
ואחרי כל מה שעברנו - לא חבל?

[b]פוצ' התינוקת האקולוגית[/b]
חזרנו מארבעה ימים בפסטיבל במדבר. היה כיף וכרגיל בחוץ, יבש יחסית.
פגשתי שם את האמא החמודה ש', שבנה קצת יותר גדול מפוצ' ושונה ממנה מאוד מאוד (פרט לחמידות, ש[גם]הוא בורך בה במנות גדושות).
הבליחיתולים כרגיל עורר עניין והתלהבות.
במפגש המיודע כמה שלנו בפסטיבל, ש' הסבירה לבעלה שפוצ' בלי חיתולים מגיל חודשיים, והיא [b]פשוט אומרת[/b]
"זה נשמע הרבה יותר זוהר מבמציאות", התערבתי (משביתת שמחות שכמותי)
"עדיין, זה ממש מדהים".
"נכון", עניתי בענווה.
זה באמת מדהים.

<פוצ' היום עשתה קקי (!) על השטיח של אחיה. ואני ניקיתי בלי טרוניה וכבר שכחתי מזה עד עכשיו. מדהים, לא?>

טוב, המון זמן לא עדכנתי!

[b]איך שרדנו במתקפת ההכתמות[/b]

השביתה הורידה הילוך, ואנחנו נהנות מיותר שיתוף פעולה, או לפחות יותר סנכרון.
מצד שני, עברנו כשבועיים של הכתמות קקי (מה שמכונה בשפת העם פלוץ עם הפתעה) P-: .
זה היה אתגר גדול מאוד לבלי חיתולים. יותר מהשביתה שקדמה להתפתחות המצערת והבלתי-מוסברת הזאת.

זה החל במתקפת שלשול פראית שכללה התמרחות בלתי צפויה ונטולת-מכנסיים (כלומר, מפוזרת היטב) ברחבי הבית.
אין ברירה. ניגבתי את הרצפה והתחלתי להלביש את הטוסיק העירום במכנסיים.
זה נמשך בהכתמות קקי מתונות יותר, שהעבירו למכונת הכביסה מספר תלת ספרתי של מכנסיים יבשים-אך-מוכתמים-קלות.
ואז זה נמשך.
ונמשך.
ונמשך.

מלאי המכנסיים שלנו הידלדל במהירות, וגזרתי כמה זוגות של רגליות חורף שלא העברתי משום מה.
הצד המשמח של המהתלה הירקרקה היה שכך גיליתי שפוצ' באמת גדלה מאוד |יש|.

יום אחד פוצ' נותרה עם אביה מחוץ לבית במשך ארבע שעות תמימות ולא מתוכננות. פרט לגעועי האם הצופייה, היתה בעיה טכנית קלה. פוצ' יצאה עם חיתול. אחד.
היא חזרה עם טוסיק אדום ומסכן, ששחה בקקי מי יודע כמה זמן.
מזעזע. זאת היתה המחשה מצוינת למה שהיה עלול לקרות לו חיתלתי אותה בתקופת ההכתמות. לא היה מצב שהייתי בודקת בזמן, ואז - מי ישורנו!
טוב, קצת קלנדולה וזה מאחורינו. וגם החיתולים (אפילו אבא השתכנע).

לאט לאט זה פחת, ועכשיו אני מצליחה לזהות בזמן ולקחת אותה להשפריץ את הכתמים האלה בסיר, כיאות.
גם עם פיפי יש הצלחה גדולה יותר. לא כמו תהילת העבר (90 אחוזי הצלחה לפחות), אבל הצלחה.
ולמה זה התחיל? תעלומה. לא שינינו כלום בתזונה. לא בקעו לה שיניים. כל הזמן הזה היא היתה בריאה ופעלתנית כרגיל. נסתרות דרכי המרפי.


===
[b][po]אוי אני אמא מזניחה[/po] - פוצ' במסיק[/b]
התלבטתי אם לקחת אותה בכלל. יהיו שם קוצים, והיא תצטרך לבלות שעות על הגב שלי, והרי ברור שהיא לא תישאר על מחצלת, לא משנה כמה גדולה היא.

בסוף, כמובן, הצטרפנו לאבא ולאח ויצאנו למסיק סולידריות במסחה.
והיה אדיר!!!
כרגיל בחוץ, לא היו פספוסים בכלל, ופוצ' העבירה את כל היום בזוג מכנסיים אחד, שהלך והיטנף לו ברגבי מסחה הכבושה ובשמן מהזיתים שזה עתה נמסקו.
בהתחלה היא שיתפה פעולה עם ישיבה כנועה על גבה של אמא, שמסקה כאחת הפועלות בסרטים האקזוטיים על עמים-עם-מנשא (-:
בהמשך היא ירדה ליריעות היוטה שנפרשו מתחת לעצים, והכניסה לפה זיתים ואדמה
(-"זהירות, היא מכניסה לפה!!!"
[list]
[*] "זה בסדר, היא תירק את זה..."
[*] ????!!!!!)
[/list]
לא עברו שעתיים, והיא כבר קיפצה על הטרשים כמו עז. אני לא יודעת איך היא הצליחה לחמוק מכל הקוצים והדרדרים, אבל היא עשתה את זה וגם כאמור שמרה על זוג מכנסיים יבש עד שעות אחר הצהריים המאוחרות, כשכבר הייתי עייפה.

כמובן כל העניין זכה להתפעלות ושבחים ובעיקר שאלות ותהיות.
עכשיו, כשפוצ' כבר כמעט בת תשעה חודשים, אף אחד לא יתפוס אותי מדברת על תקשורת או על קשב. אני מנחשת, והיא לפעמים נראית כאילו היא מנסה להגיד משהו. ואיכשהו זה עובד. או שלא. (שיעור ענק בענווה, [po]לגדל ילדים בלי חיתולים[/po])

העניין המוזר הוא, שלא זו בלבד שיש בינינו תקשורת טובה יותר בחוץ, היא גם פשוט [b]משתינה פחות[/b].
בחיי.
בבית היא יכולה להשאיר שבע שלוליות עד אחר הצהריים בלי שום בעיה, בנוסף לפשפושים שאני תופסת.
בחוץ היו אולי שישה פשפושים כל היום, ושום פספוס.

מוזר. נחמד. צריך לחיות בחוץ יותר. מקווה שנעביר את חופשת סוכות בחיק הטבע.

[b]התינוק העירום[/b]
וגם אני מסכימה בצער עם כל האמהות שגילו לפני שתינוקות תוכננו לחיים בעירום:
מצחיק לראות אותה משוכנעת שהיא סופר-עצמאית, מרימה רגל ומשתינה במרפסת בשיא הזהירות, רק כדי לגלות שהיא לבושה במכנסיים רטובים )-:

איזה בלוג חמים ונעים (ורטוב!)
כל הכבוד כל הכבוד לך קלמנטינה, גם על הכתיבה הכיפית וגם על הנחישות.
מעורר השראה!

[u]כאילו הם לא מבינים מאיפה זה בא להם..[/u]
בחיי. אז בשביל מה טוב כל הבלי חיתולים הזה מגיל חודשיים, אה?

[u]היא מטלפטת לי ואני לוקחת אותה[/u]
גם אצלנו! רק בזכר :-)

אנחנו היינו במה שהיום אני מבינה שהיה שלב די ארוך של פיספוסי זחילה. שבועות של פיספוסים ושלוליות בכל הבית. כבר התרגלתי לזה, וחשבתי שאני סתם גרועה. עכשיו כשזה עבר אני מבינה שכנראה שזה היה שלב חולף (תודה לאל, הריח של הפיפי התחיל להיות בלתי נסבל, עכשיו כשאנחנו אוכלי כל כמעט).

[u]עכשיו היא מפסיקה לרגע לזחול או לטפס לאנשהו. משתתקת, ומסתכלת לרצפה[/u]
זה כל כך מעולה, הקטע הזה. כאילו הם לא מבינים מאיפה זה בא להם..

[list]
[*] שיטת הקשב
[/list]
[sup]או[/sup]
[po]שביתת פשפושים[/po] אמהית*

כבר כתבתי כאן כמה הביטוי "קשב" מקומם אותי. כאילו אמהות שמחתלות את הילדים אינן קשובות להם.
והנה, עכשיו יצאנו משביתת פשפושים מייגעת של חודש, שבמרוצתו (כלומר בזמן השתרכותו האיטית) הצקתי לכמה אמהות בבקשות נואשות לעזרה.
פוצ' פשוט הפסיקה לסמן. היה פיפי בכל מקום, בתדירות שלא נראתה כמותה.
אם קודם היינו בתדירות של פעם בחצי שעה לכל היותר (עם שוך תדירות הטורבו של הבוקר), ויכולתי לבלות שעות על זרי הדפנה היבשים, עכשיו - להכעיס - היא גם לא סימנה וגם השתינה כמו המזגן של השכנים. בלי הפוגה ובלי ניקוז ראוי לשמו.

חשבתי שזה שלב הזחילה, או חקירת העולם והסקרנות, או המוטוריקה החדשה.
אבל עכשיו אני חושבת שזאת בעיקר אני.
ואני הייתי על קוצים.
חזרתי לעבודה, והקשב לפיפי של פוצ' נדחק הרחק לאחור בסדר העדיפויות הפנימי והחשאי שלי.
הרבה יותר הטרידה אותי המחשבה האם היא מתגעגעת אלי, האם היא רוצה לינוק, מתי לעזאזל אספיק לעבוד כשהראש שלי כל הזמן בבית, ומתי לעזאזל אספיק לפשפש את פוצ' כשהראש שלי כל הזמן בעבודה.
איזה לחץ.
ואז יום אחד היא סוף סוף ישנה, ואני לא רצתי למחשב לעבוד, אלא לקחתי את היומן ולאט לאט העברתי אליו את רשימת הדברים שמילאו את הנפש שלי בבלגן. טיפלתי בהם אחד אחד. יש עוד המון, אבל איך שהתחלתי חשתי באבן ענקית נגולה מעל לבי. כמה בעיות שהטרידו אותי נוראות בעבודה נפתרו בתהליך הזה, ויכולתי לחזור למידה של שלווה ואיזון פנימי.
והשביתה פסקה.
|תמר|
<האייקון הזה תמיד נראה לי כמו סמל השלווה)
(דיסקליימר: ברור שיש פספוסים ויש ימים גרועים, אבל יום קודם כבר נשבעתי "די! אני מחתלת אותה!!!" ועכשיו זה ממש לא על הפרק)

[b]מה זה "לסמן"?[/b]
לפני כמה חודשים הרגשתי שיש בינינו דיאלוג. פוצ' מקרקרת או מסתכלת בי, ואני לוקחת אותה.
אני אומרת פשש פשש פשש והיא עושה.
תענוג.

אחרי זמן מה התפתח בינינו מה שסברתי שהוא דיאלוג חרישי. היא מטלפטת לי ואני לוקחת אותה. אני לוקחת והיא עושה.
אידיליה.

ואז התחילה השביתה, ואני כבר חשדתי שכל התקופה הזאת שבה ניחשתי את רצונותיה במין אופן קסום היתה פשוט הרגלים רעים. היא לא סימנה, ואני לקחתי וככה היא נותרה ללא חיתול.
וכמובן, השאננות הנוראה שפיתחתי לפיפי גם לא תרמה לחינוך. הפקרות!

עכשיו היא מפסיקה לרגע לזחול או לטפס לאנשהו. משתתקת, ומסתכלת לרצפה.
אם אני ערנית, אני רואה בזה סימן. אבל לא סימון. זה לא קשור אלי בכלל, אלא משהו בינה לבין עצמה.
ובשאר הזמן יש לי תחושה, ואני לוקחת אותה. כדאי לסמוך על התחושה.
ולפעמים אני מתעצלת, או עייפה, והיא עושה במכנסיים. אבל לא אכפת לי. אני יודעת שזה לא בא בהפתעה, ורווח לי.
ולפעמים זה בא בהפתעה, ואני מתבאסת קצת, ומחליפה עוד זוג מכנסיים.

<היום, אחרי שהזדחלנו עם הכביסה כמה ימים רצוף, נאלצתי לאלתר וחתכתי את הרגליות ממכנסיים שלבשה בגיל שלושה חודשים. היום הם טייץ! היא כל כך גדולה {@>

והיום (שוב) ביקרנו במוזיאון.
הפעם היינו המשפחה הרעשנית הזאת, שתמיד מפריעה לאנשים תרבותיים לצפות באמנות חשובה.
לא שזה משנה לי: היינו במוזיאון תל אביב ברטרוספקטיבה על אמנות הגוף הישראלית בשנות השבעים, ואם מותר להכניס למוזיאון פרות ועזים, מותר גם תינוקות!
(היחס שפוצ' קיבלה במוזיאון ראוי ל [po]מעצבן לראות מסביב[/po] , בחיי).
אבל לא על הציבור הנרגן וירא הקדושה אני חפצה לספר, כי אם על יקירותי - הדודות של המוזיאון.

הפעם הן עם הברקה חדשה: "אסור להכניס למוזיאון תינוק בלי חיתול!"
קלמנטינה (משוכנעת שזה חוק שהומצא בו במקום על ידי דודה היסטרית): זה בסדר, היא בלי חיתול.
הדודה (בשוק): ואם היא תעשה...?
קלמנטינה: היא לא. הרגע היינו בשירותים (זאת האמת, אבל אני קצת נבוכה להגיד את זה בקול. מה זה עניינה??)
הדודה: בת כמה היא??
קלמנטינה: שבעה וחצי חודשים.
דודה (, במבטא רוסי): על דבר כזה לא שמעתי!
[sup]חושבת בלבי "[po]בשמת א[/po] , לא אמרת משהו על מוצאה הרוסי של השיטה?"[/sup]
ואומרת: נחמד, לא?
עכשיו היא מחייכת, פונה באי אמון לכיסאה.
הדודה מודאגת ואני ממשיכה בדרכי, שאננה.

אחרי רבע שעה שוב התפשפשנו בהצלחה (למה בבית זה לא ככה??) ושוב צלחנו דודה מודאגת, שנותרה בפרצוף חמוץ אחרי שסירבתי לחתל את פוצ'.
ובסוף הרגזנו איזו מבקרת חמוצת פנים, שהתנפלה על הדודה החמודה שישבה באגף הכי מעניין במוזיאון, והסבירה לה למה ילדים צריכים גבולות.
אני לא יודעת אם היא התכוונה לפוצ' או לאחיה הגדול, אבל אהבתי מה שאמרה לה הדודה: כל זמן שהם לא פוגעים בתמונות, אני לא מעירה להם.
כשהנרגנת יצאה מהאולם, היא תקעה בי מבט נזעם ואמרה "זה חינוך????"

אה, ועוד משהו אחרון.
אתמול חברי הטוב ט', רווק הולל, הסביר לי שאני שוכחת שאני מצויה אי שם בביזאר ההיסטרי בגלל המסירות שלי לעניין הבלי-חיתולים.
היום במוזיאון פוצ' התיידדה עם תינוק (יפהפה) בערך בגילה, אחרי שאבו-פוצ' תבע לחתלה לאלתר ולהפסיק עם המתח הבלתי נסבל.
האם: אה, גם אתם עם חיתול רב פעמי? (אני חושבת שזה קשור איכשהו לשיחה שהתנהלה כבר קודם עם אבי הילד, כי התינוק היה מחותל בטיטול).
קלמנטינה: מממ... לרוב היא בלי חיתול בכלל, אבל הדודות במתח P-:
האם: אה, כן, גם אנחנו לפעמים בלי חיתול...
|יש|

עכשיו, אחרי שבועיים בעבודה (חצי משרה, עלק... כאילו יש דבר כזה חצי משרה בתחום החינוך),
אני מבינה הרבה יותר טוב למה קוראים לזה שיטת הקשב. בשילוב עם השביתה האיטלקית של פוצ' עצמה (זחלנית מדופלמת שנעמדת על כל דבר ואפילו יודעת לטפס במדרגות!), אני פרצתי במה ש [po]תמרוש רוש[/po] כינתה "שביתת פשפושים אמהית".
אני פשוט לא מצליחה לשים לב בתוך כל ההתרגשות הזאת של החזרה לעבודה, ועוד כשאני עובדת עם אנשים וכל הזמן עסוקה בלשוחח ולעזור ולהקשיב באמת למישהו שאינו תינוק. זה די קשה לשבת בישיבה עם עוד עשרה אנשים לפחות וגם להשגיח שפוצ' לא משתינה על השטיח.
למעשה, זה די מופלא בעיני כשאני כן מצליחה.
כשמוסיפים לזה את העובדה שהיא לומדת לדבר, והמלמולים שלה נעשים תכופים וקולניים, זה כבר ממש מאתגר בשבילי.
אז זה מזמן כל מיני רגעים מצחיקים שבהם העמיתה שלי אומרת [b]לי[/b] "אני חושבת שהיא רוצה פיפי" - וצודקת.
או שאני לא מבינה איך זה שאבא שלה נעשה כל כך טוב בזיהוי פשפושים.
וכשאנחנו פשוט סוף סוף לבד בבית, היא ואני, הדברים חוזרים למסלולם פחות או יותר.
מה לעשות, כשאני לחוצה ומתוחה רמת הקשב שלי יורדת.

וגם - הסיר די מושבת בשבוע האחרון, אבל אבו פוצ' הנועז גילה (לפני) מה שגילו אמהות רבות לפניו: פשפוש באמבט עם מים זורמים פותר את כל הבעיות.

(אה, ואיך התקנאתי כאשר חברתנו ל' באה ללון אצלנו עם כל משפחתה, כולל תינוק נטול חיתול בגילה של פוצ', שישן בלי שום חיתול או ריפוד, לילה שלם, וקם יבש!!)

[u]דבר כזה לא קרה לנו כבר חודשים, והיא אפילו לא חולה, ברוך השם.[/u]
למחרת גיליתי שן חדשה מבצבצת.
{@
אני מנחשת שזה קשור.

[hr]

ובינתיים חברתי לעבודה ע' (רווקה מושבעת ושומרת נפשה מתינוקות משלה, אך חברתה הטובה של פוצ') לוקחת אותה על הידיים.
"את מתחייבת במכנסייך", התריתי בה, "היא עוד לא עשתה פיפי מאז שהתעוררה!"
"אה, זה בסדר. היא כבר השתינה עלי בבוקר (-: "
0-:

[u]"היא משתינה בכל מקום. נגמרו לנו המכנסיים להחלפה וזה דווקא טוב כי אפשר לתת לה להסתובב עירומה בלי לדאוג לשטיחים כי הם רטובים ממילא".[/u]
לצערי, בשבועיים האחרונים יש לא מעט ימים שבהם אני יכולה להגיד את זה ואפילו לא לשקר (-:

:-D מרפי הוא מניאק רציני.
עדיף לומר "היא משתינה בכל מקום. נגמרו לנו המכנסיים להחלפה וזה דווקא טוב כי אפשר לתת לה להסתובב עירומה בלי לדאוג לשטיחים כי הם רטובים ממילא".

אתמול קמנו מוקדם ולקראת הבוקר המאוחר טיילנו בדרכים עד הערב, כולל נסיעות ארוכות מאוד, ללא חיתול.
כששבנו, ופוצ' כבר ישנה לבטח בסל-קל את שנת הלילה שלה, אמרתי לבני המשפחה בסיפוק "אתם יודעים, היום לא היו לנו פספוסים בכלל".
איך שאמרתי את זה כבר חשבתי על מרפי הקם מרבצו, אבל חשבתי גם על כך שממילא אנחנו בעיצומים (כלומר, לא ממש [po]שביתת פשפושים[/po]) אז מה יש לי כבר להפסיד, וחוץ מזה, היא כבר ישנה. נאיבית שכמותי.
באנו הביתה. פוצ' נכנסה למיטה.
וב-22:30 בלילה נכנסתי לחדר שלנו וראיתי אותה במיקום משונה במיטה. וליד המקום הקבוע שלה מריחה עצומה של קקי (!!!???) S-:.
דבר כזה לא קרה לנו כבר חודשים, והיא אפילו לא חולה, ברוך השם.
הנסיכה, כמובן, נמלטה מהטינופת באלגנטיות יחסית והמשיכה לישון שנת ישרים כאשר
ניקיתי אותה בחיתול רטוב
הורדתי אותה מהמיטה
החלפתי סדין
החזרתי אותה למיטה
וחיתלתי אותה בחיתולילה.

כך יעשה לאיש אשר מרפי חפץ ביקרו.

[hr]

אגב, בתגובה להצהרתי היומרנית והשחצנית באוטו, אח של פוצ' טבע את הביטוי המבריק "נקודות סיר" - כלומר מקומות לגיטימיים לפשפש בהם, ו"פשפושי רצפה" כתחליף פלסטי למלה התחרותית-משהו "פספוסים".
(-:

[u]בת כמה היא[/u]
עוד שלושה ימים 7 חודשים |יש|

קלמנטינה - בת כמה היא בכר? צריכה תזכורת.
ממשיכה להנות ולהזדהות!

[b]פוצ' בעבודה[/b]
בית הספר שלי עובר שיפוצים מקצה לקצה לקראת פתיחת השנה, וכולנו נהפכנו לשיפוצניקים (אין תקציב לאנשי מקצוע חוץ ממה שחיוני).
אז אני משפצת עם פוצ' כשאמא שלי או אבא של פוצ' לא יכולים, או כשאני לא מוכנה לפרידות כאלה ממושכות (ארבע שעות??? מרוב חרדה אפילו פתחתי דף תמיכה בעניין, אבל כשהתברר שזה ממש לא אסון הסכמתי להפסיק להתבכיין ולמחוק אותו).

אתמול היתה לי ממש נחת. פרט לעובדה המצערת שהיא פשוט הפסיקה לישון ביום או בלילה, העבודה איתה הולכת נהדר.
היא באה לבית הספר עם זוג מכנסיים אחד, התרוצצה בסלון עד שעה מופרכת לגמרי בלילה, והיום בבוקר הלבשתי אותה שוב באותו זוג לקראת היציאה החוצה.
בטפשותי חשבתי לי בשמחה "איזה כיף, יום שלם היא עברה בלי להחליף מכנסיים" (כמובן המכנסיים היו מטונפים לגמרי מכל האתר בנייה הזה שקוראים לו בית הספר קהילה, אבל למי אכפת מזה...)
ובתוך עשר דקות המכנסיים נרטבו בשלולית נחמדה.
טוב, אז החלפתי במכנסיים נקיים.
ובתוך עשר דקות המכנסיים נרטבו בשלולית נחמדה.
טוב, אז החלפתי במכנסיים נקיים.
עד סוף היום החלפתי חמישה (!!!) זוגות מכנסיים (האחרון היה בשעה כל כך מאוחרת, שעד לא מזמן היתה שעת השינה שלה).
וזה ביום שהיא כמעט לא השתינה בו. כלומר, היו בעיקר פספוסים. |אוף|

מצד שני, היה כיף לעבוד איתה כשהיא ישנה על הגב שלי ("היא כזאת ילדה של רצף..."),
או כשהיא משחקת עם כל מי שמסביב
או אוכלת כל מיני דברים מזעזעים מהרצפה (אבא שלה נוהג לומר על זה: "זאת הדרך שלנו לחסן אותה")
או זוחלת במהירות מדהימה לכל עבר.

[hr]
[b]אמא בעבודה, פוצ' עם אבא וסבתא[/b]

אחד הדברים שהכי הטרידו אותי היה החשש שבהעדרי פוצ' תחותל לאלתר, והקשב שהיא נהנית ממנו יירד, וגם תשומת הלב שלה לעניין.
זה היה חשוב במיוחד נוכח השביתה האיטלקית שאנחנו מצויים בה ממילא ([po]בלי חיתולים בגיל זחילה[/po] ביג טיים!).
והנה, מתברר שגם אצל שאר המשפוחה לא עולה הרעיון לחתל אותה. פשוט התרגלו שהיא בלי חיתול. זה נחמד (-:

[hr]
[b]הסיר[/b]

אה, וגם קניתי סוף סוף סיר. למה? לא יודעת.
כי היא כבר יושבת טוב הרבה זמן, ועד עכשיו התעצלתי.
כי כבר יש לה מין קקי כזה של גדולים שלא נאה לעשות בכיור.
כי לאמא שלי אולי יהיה כבד להחזיק אותה (בינתיים, למרות הצהרותיה החוזרות ונשנות שזה בלתי אפשרי, היא נושאת אותה בהנאה במנשא...)

היא קלטה את העניין די מהר, להפתעתי.
ישבנו, הפקתי את הקול הקסום "פשש-פשש-פשששש..." והנה - פיפי! איזה פלא.
ממש התרגשתי.

סיפרתי על זה לחברה שעובדת איתי, והיא התפלאה - איך היא עושה קקי בישיבה? זה לא טבעי! היא כבר למדה??
באמת מעניין. גם אני תהיתי על זה, אבל חשבתי שזה מהסוגיות שמעסיקות רק אמהות בלי חיתולים.
[po]ניצן אמ[/po], [po]יציאה בכריעה[/po] נהפכת למותג בינלאומי!

[hr]
[b]פוצ' ילדת טבע[/b]
ביקרנו אצל סבתי המבוגרת למדי. השכנים באו לבקר וכמובן התפעלו כראוי מפוצ', שהסתובבה עירומה בבית הנקי באורח מעורר קנאה (בכל זאת, בית של סבתא).
"תראו אותה: בלי חיתול, אוכלת פירות לא מרוסקים. היא כזאת ילדת טבע".
{@

אה, וזה לא שהיא לא עושה לי פדיחות עם הפיפי שלה. נגיד, היום היא השתינה במזכירות של בית הספר שבו אני עובדת. למודת ניסיון מאפיזודת הבריכה, ניקיתי את הרצפה ואת הסמרטוט בסבון (!!!). מיותר לאללה, לדעתי, אבל התחשבתי ברגשותיו העדינים של הציבור (ושל המנהל שלנו, שלא אשם בגחמות המשונות של נשות הצוות).

[hr]
ועוד קטע חמוד. אחרי שלפני כמה ימים קבצנית הציעה לי ברחוב עגלה יד-שנייה במצב לא-משהו ואני נמסתי מהנדיבות שלה,
היום מוכרת בחנות הציעה לארח אותי בחנותה כדי "לשים לה טיטול", כשצפתה בי מפשפשת אותה על העץ שמול פתח החנות.
לקח לי שלוש פעמים להסביר למה אני מתכוונת כשאני אומרת "היא בלי חיתול".

(ועכשיו אני דווקא נהנית כששואלים אותי איך הולך ואני אומרת "בימים האחרונים דווקא לא משהו". זה משחרר אותי קצת מהגאווה הטיפשית שיש לי בפוצ' ובפשפושים שלנו).

[b]איך אני רצה לשים תוויות[/b]
בימים האחרונים נחרדתי מהאפשרות שפוצ' בשביתה. היא פשוט לא מסמנת, גנחתי והחלפתי עוד זוג מכנסיים. השלישי באותו בוקר.
נכון, היא מסמנת פחות, אולי בגלל הדברים ש [po]תמרוש רוש[/po] כתבה על הקואורדינציה הטרודה של תינוקות זוחלים וסקרנים. אולי כי לא בא לה. אולי בגלל מרפי.
אבל הנה, לקראת הצהריים המאוחרים, היא חזרה לסמן בקולניות ובבירור.
נשמתי לרווחה.
אז מה זה אומר?
כלום. תשחררי ותפסיקי לתייג כל דבר כתופעה ברגע שהוא קורה יותר משנייה. תנשמי.
ולכי לישון, כבר מאוחר. ZZZ

(קלמנטינה שוב נרדמת בהרדמה ומתעוררת באמצע הלילה כדי לגלות שהפיפי-האחרון-לפני-השינה נמצא בשלולית קטנה מתחת לפוצ', שנרדמה בלי חיתול)
(בימים ערניים יותר אני מושכת איתה בלי חיתול במיטה עד ש [b]אני[/b] הולכת לישון, ואז מחתלת אותה ונרדמת. זה לא עובד כשאני צונחת מיד לשינה עמוקה...)

[b]זה החום או שהילדה גדלה?[/b]
טוב זאת ממש גרפומניה, אבל יש לי עוד מחשבה בעקבות השבועיים האחרונים. הקשב נעשה הרבה יותר קל ושונה לגמרי כשלא צריך לרוץ לפיפי כל רבע שעה.
אני חושבת שפוצ' פשוט גדלה. עכשיו היא בת חצי שנה, ואנחנו יכולות כבר משעות הצהריים המוקדמות להעביר שעה שלמה בלי פשפוש אחד, ואחר הצהריים יכולות לעבור גם שלוש שעות ללא פשפוש.
אז אני כבר לא בקשב דרוך כל הזמן, כי אני יודעת שאין סיבה לדאגה. מתישהו היא תבקש, או שאני אזכר ואציע לה.
אני חושבת שרוב הזמן זה משהו באמצע - או שהיא מבקשת, או שאני מציעה סתם, או שהסתנכרנו, ואני כבר לא יודעת אם זה מקרה, או (המקרה הגרוע ביותר) שהיא משתינה לפי פקודה, או (המקרה הטוב ביותר) שבאמת יש בינינו הבנה סמויה בעניין הזה.
מצד שני, בגלל שעובר כל כך הרבה זמן ואני כבר לא דרוכה כשהייתי, יש פספוסי עצלות כאלה, שבעצם ידעתי אבל סתם רציתי להאמין שהיא תמשוך עוד קצת. בעיקר מוקדם בבוקר, כשאני כאמור עייפה ועצלה.

[b]אבא יוצא לטיול עם חיתול יבש[/b]
זוכרות שפעם הבטחתי לספר איך כשאבא של פוצ' נושא אותה במנשא הוא מקפיד לחתל אותה? אז הוא עדיין עושה את זה לעתים קרובות. היום הם יצאו לטייל בזמן שאני השלמתי שעות שינה, ופוצ' חזרה אלי לינוק עם חיתול יבש, אחרי שעתיים בבוקר!!! לא האמנתי למראה עיני ולמגע ידי.

לפעמים חיתול הוא המתכון המושלם לשלום בית. (מצחיק לחשוב שאצלנו חיתול רבפעמי הוא מין לוקסוס למפונקים...)

[b]והפעם בטיול של שבוע[/b].
כאם חרדה ודאגנית ארזתי את [b]כל[/b] החיתולים שלנו (בעיקר של רובינא וכמה קושיז), למקרה ש... מה? לא יודעת. שיהיה. לנסיעות הארוכות. ללילות באוהל. שיהיה.

בסוף השתמשנו בחיתולים רק בלילות, ובחיתולי טטרה על הסל-קל, כדי לספוג פספוסים בכבישים שאין בהם מקום עצירה.
אפילו הם נותרו די יבשים רוב הטיול. |יש|
היה תענוג לראות את פוצ' יושבת ואוכלת אבנים בריכוז, במכנסיים בלבד, או זוחלת על המחצלת עירומה בצל העצים.
והנסיעות, הו, הנסיעות!
באיזשהו שלב זה התחיל להטריד אותי. הילדה הזאת, שעד לא מזמן השתינה כל עשרים דקות לפחות, יושבת לה באוטו [b]ש-עות[/b] בשלווה וביובש מוחלט.
בכל עצירה הצעתי לה. כלום.
היא התעוררה משינה ו... כלום.
ינקה (וינקה וינקה) ו... כלום.
עברו שעתיים. שלוש. ארבע. כלום.
האם הילדה מתייבשת?! אבל היא כל הזמן על הציצי! (סיפור מעצבן בפני עצמו, שאין לי חשק לדון בו כאן. היא ממש כמו בת חודש לפעמים. למשל הלילה P-:)
בקיצור, שעות של הנאה עברו ואני בכלל לא חשבתי על פיפי, כשפתאום, כמו ש [po]ניצן אמ[/po] ניסחה זאת, הבליחה בי המחשבה ש... [sup]פייי---פייי[/sup] והזכירה לי שאני בעצם ב"שיטת הקשב".

אני קצת מגזימה עם היובש בנסיעות, כמובן. היו הרבה עצירות פיפי יזומות שעברו בהצלחה, והרבה עצירות סתם שהניבו פשפושים מוצלחים, וגם כאמור חיתולי ריפוד רטובים כשלא הספקנו לעצור ופעמיים-שלוש כשפשוט לא שמתי לב.

היא החליפה שני זוגות מכנסיים כל השבוע.
(כיבסתי אותם במי הנחלים והחזרתי, אז אני מניחה שזה יוצא קצת יותר, אבל אתן מבינות את הכיוון).

והכי כיף היה לטייל איתה עם מנשא הגב ולהוריד בנחת לפשפוש בין הסלעים, רבע שעה ארוכה אחרי שהתעוררה.
למה בבית זה לא ככה תמיד?!
D-:

[hr]
[b]אדישות מופרזת לפיפי #2[/b]

[po]ילדת טבע[/po] רומזת שאצלי בבלוג הכל נשמע סבבה באופן חשוד.
ובכן, אני חוששת שיש לי בעיה אמיתית של אדישות לפיפי. יש ימים שיש בהם ארבעה פספוסים, מהם שלושה על השטיח ועל המזרון-בסלון-שהיה-פעם-ספת-פוטון, ואני ממשיכה לי באדישות ושאננות בחיי. נו, שוין. זה רק פיפי.
בעיני החבר שלי אני כבר מגזימה עם האדישות הזאת.
אולי בעיני מישהי אחרת כל שיטת הבלי חיתולים הזאת היתה כישלון אחד גדול עם שיעורי ההצלחה שלי.

אחרי שהעניין עלה, תהיתי (בביקורתיות עצמית אופיינית שקיוויתי שכבר נגמלתי ממנה) אם פוצ' יודעת שלא אכפת לי שהיא משתינה בכל מקום ואם זה בעצם לא פוגע בתקשורת בינינו, כלומר - אולי היא לא מפסיקה לסמן ופשוט עושה כשאני מציעה לה (בצינורות המקובלים) או כשבא לה (בשאר המקומות).
אני עדיין צריכה לבדוק את זה. לי נדמה שהיא מודיעה חלק מהזמן בבירור וחלק מהזמן בטלפטיה שפיתחנו בינינו עם הזמן.
אולי כשיחזור החורף יהיה יותר קל לבדוק את זה (כי כבר לא אהיה אדישה לרטיבות כמו עכשיו בימי החום).