על ידי אישה_במסע* » 22 נובמבר 2015, 15:14
תמרוש, אני אתחיל בכמה סיפורים אישיים.
הראשון בנוגע למעבר לתחבושות רב פעמיות. קראתי עליהן כשהייתי בתיכון, אם לא בחטיבה, ועברתי אליהן בכיתה י"ב או אפילו אחרי שסיימתי את התיכון. לא זוכרת בדיוק מתי. הנחתי שצריך לקנות תחבושות רב פעמיות, או גביעונית. בהתחלה אמרתי שאין כסף, ואז היה לי חבל על הכסף. זה פשוט לא היה חשוב לי
מספיק . לו היה קורה המקרה ועדיין לא היו לי תחבושות רב פעמיות כשהייתי משתחררת, אני בטוחה שהייתי קונה. כמו שבאמת קניתי.
מה זה אומר? ש"מוטיבציה" זה לא משתנה בינארי. יש טווח. יש מצב של אני רוצה משהו, אבל לא מאוד, כי מה שיש עכשיו ואני מכירה טוב מספיק. ויש מצב של רוצה באמת שינוי.
המעבר לתחבושות רב פעמיות קרה כשהחלטתי לנסות תחבושות רב פעמיות תוצרת בית, גיליתי שזה קל להפליא, ועברתי אליהן. ובהן השתמשתי ובמידה מסויימת אני נשתמשת עד עצם היום הזה, רק שמאז גם קניתי כמה, והן נוחות, ויש מקרים בהם הן נוחות משמעותית יותר מאלו שאני הכנתי בעצמי.
מקרה אחר קרה כשרציתי לאכול יותר סלטים. מה הבעיה, תגידי? הבעיה היא שלא היו בבית מספיק ירקות. ולקנות ירקות היה ערעור ממשי על המונפול של אמא על הזנת המשפחה. כל עוד קנית דברים שבעיניה הם "שטויות" הכל היה בסדר. אבל לקנות ירקות? ערעור סדרי עולם. אבל אני הייתי במוד של שינוי תזונתי, נמאס לי מהמצב שבצבא יש לי יותר מה לאכול מבבית, אז הלכתי וקניתי ירקות. למרות שכבר היו ירקות בבית. כדי שיהיה לי שפע של ירקות, וכדי שאוכל לאכול כמה סלטים שאני רוצה.
רק אחרי זה, אמא פתאום החליטה לקנות יותר ירקות, בכמות שהספיקה לי. אחרי שהיא אמרה משהו בסגנון שהיא יכולה להרשות לעצמה להאכיל אותי.
לו השינוי הזה לא היה באמת חשוב לי, לא הייתי הולכת וקונה ירקות. הייתי מסתפקת בכמות המעטה מידי שיש. והשינוי לא היה מתרחש.
אוסיף עוד שני סיפורים, על שתי נשים, אחת אני מכירה היטב, שנייה עובדת איתה באותו מקום עבודה. לאחת הופיעו בעיות ברכיים כלשהן. היא הלכה לרופא, הפנו אותה לפיזיותרפיה (אולי היו גם דברים אחרים, לא זוכרת), ושם נתנו לה תרגילים לחיזוק שרירים כלשהם בברכיים, שהחולשה שלהם קשורה לכאבים. החולשה לא הייתה הסיבה לכאבים, אלא שחיקה של סחוס או איזה משהו אחר, אבל חיזוק שלהם אמור למנוע את הנזק וכאב. וזה מה שקרה! היא עושה את התרגילים האלו, חמש דקות בבוקר, לפחות שלוש פעמים בשבוע. והכאבים חלפו.
המישהי האחרת עובדת איתה באותו מקום. גם לה יש בעיה בריאותית כלשהי, והיא מוכנה להמון כדי להיפטר ממנה. היא הלכה לרופאים רגילים ופרטיים, הלכה לטיפולים אלטרנטיביים למיניהם. האישה הראשונה שאלה אותה לגבי פיזיותרפיה. היא ענתה, אה כן, הרופא אמר לי לעשות תרגילים. אבל מי באמת עושה אותם? אני, ענתה האישה הראשונהף וסיפרה את הסיפור שלה. את חושבת שהייא התחילה לעשות את התרגילים שניתנו לה? מה פתאום!
יש מוטיבציה - ויש מוטיבציה. וכשיש מוטיבציה חזקה ממש, אמיתית, אז דברים עובדים. פשוט עובדים. באמת. לדעתי, זו המוטיבציה הנחוצה כדי לחיות. בשמת מדברת על 15% שיש להם מוטיבציה? אני הייתי מעריכה במספר קטן בהרבה, אבל אולי סכנת חיים מאחדת את כל מי שיש לו מוטיבציה, שמופיעה בחלקים שונים של החיים שלהם, ונוצרת קבוצה כזו גדולה.
מה שאת מדברת עליו, תמרוש, לדעתי, מדבר על מי שהמוטיבציה שלו חלשה או חלקית. מי שלא באמת יש לו מוטיבציה. איך לגרום לשינוי להתרחש אצלו. וזה אפשרי! יש מכשולים שלא יעמדו בפני מוטיבציה אמיתית, אבל יפריעו למי שרק קצת רוצה. ולפעמים אפילו ההתנסות האישית במשהו תשנה את היחס כלפיו (כמו ההתנסות שלי בסבונים אמייתיים, וזה סיפור בפני עצמו, שידחה ליום בו אפתח את הדף
סבון אמיתי או
סבון טבעי ), ותגדיל משמעותית, או איכותית, את המוטיבציה.
זה תחום שמאוד מעניין אותי, תהליכי שינוי ואיך יוצרים אותם. אבל אני לא מסכימה עם המסקנות שלך.
כי אני מלכתחילה מחפשת שינוי
אישי ולא חברתי. יש לי כל מיני בעיות עם לעשות על אנשים מניפולציות כדי שישתנו, כשהם לא רוצים. זה לא אומר שאני פוסלת ממש את האפשרות הזו, אבל לא היא זו שמעניינת אותי. יותר מעניין אותי לעזור, או לפחות לא להפריע, למי שבאמת רוצה.
התבוננות על התמריצים של המערכת ואיך יוצרים אותם זה מעניין מאוד. אבל כשיש מוטיבציה אמיתית, אז השינוי יתקיים! גם אם בא בן הזוג עם פנקייקים ושוקולד! האישה תאכל פנקייק אחד, תכין לעצמה פנקייק מקמח קוקוס, או שתגיד לבעלה שלא יחזור על זה שוב, ואם יחזור על זה שוב תצעק עליו, תבכה, או תעשה כל דבר אחר שיביע בצורה ברורה שהיא לא מודה לו. בכלל.
לכן הדיון על שינוי חברתי נראה לי שונה מהותית מהדיון על השינוי האישי של בשמת. כי בשמת
באמת רוצה, וההבדל הזה הוא מהותי ממש בעיני. מצד שני, הדף הזה הוא מקום מצויין לדון על שינוי חברתי. לזה הוא מיועד
_מי אמר שלא רוצים? חלק מהבעיה היא לא ברצון הגולמי, אלא ביכולת ליישם אותו במערכת נתונה - ולהצליח.
הרבה אנשים ש"לא רוצים" להשתנות, פשוט מעריכים אינטואיטיבית שזה קשה מדי ושהם ייכשלו.
והרבה פעמים הם פשוט צודקים sad כדי לחולל את השינויים המוצעים (נניח, גמילה מעישון, או מיסוד הרגלי פעילות גופנית, או שינוי תזונה) הם יצטרכו לעבוד כנגד הרוח בהרבה מאוד מישורים._
הרבה אנשים שלא רוצים להשתנות, פשוט לא רוצים. וכל הניסיון הקודם שלהם מבוסס על מקרים אחרים בהם הם לא רצו. והדוגמאות שתא מציינת הן מצויינות. לרצות לעשות משהו "כי צריך", מלחץ חברתי (ויש לחץ חברתי ברור בנושאים שציינת) ולרצות לעשות משהו מהלב והנשמה, ממהות ישותך, אלו דברים שונים מאוד מאוד. וכמות האנשים שההחלטות שלהם בנושא לא מזוהמות ב"צריך" בנושאים האלו ממש קטנה.
המסקנה שלהם היתה: נתרכז במה שאפשר. זה בהחלט לא מספיק טוב, אני מסכימה, אבל במסגרת המגבלות שלהם, זו מסקנה לגיטימית ואפשר להבין אותה.
אני בהחלט מבינה אותם, ואפילו מתייחסת להחלטה הזו כבלתי נמנעת בתנאים הנוכחיים (מכירה את האתר "מכתבים לבריאות"?
https://healthletters.wordpress.com/ ).
אבל במערכת בריאות של אעסוקה בלנסות לא לקרוס, הייתי מצפה שהרופאים אכן יתרכזו במה שאפשר. לא ינסו לשנות אנשים שלא רוצים להשתנות - זה פשוט לא אפקטיבי - אבל כן יעזרו לאלו שרוצים! כרגע פשוט מתעלמים מה-15% האלו. שלא לדבר על מפריעים להם...
מספקים מידע לא נכון, וכו'. תשמעי, מי שרב עם הרופאים חי יותר! מה זה אומר על ההמלצות של הרופאים לדעתך?
תמרוש, אני אתחיל בכמה סיפורים אישיים.
הראשון בנוגע למעבר לתחבושות רב פעמיות. קראתי עליהן כשהייתי בתיכון, אם לא בחטיבה, ועברתי אליהן בכיתה י"ב או אפילו אחרי שסיימתי את התיכון. לא זוכרת בדיוק מתי. הנחתי שצריך לקנות תחבושות רב פעמיות, או גביעונית. בהתחלה אמרתי שאין כסף, ואז היה לי חבל על הכסף. זה פשוט לא היה חשוב לי [b]מספיק[/b] . לו היה קורה המקרה ועדיין לא היו לי תחבושות רב פעמיות כשהייתי משתחררת, אני בטוחה שהייתי קונה. כמו שבאמת קניתי.
מה זה אומר? ש"מוטיבציה" זה לא משתנה בינארי. יש טווח. יש מצב של אני רוצה משהו, אבל לא מאוד, כי מה שיש עכשיו ואני מכירה טוב מספיק. ויש מצב של רוצה באמת שינוי.
המעבר לתחבושות רב פעמיות קרה כשהחלטתי לנסות תחבושות רב פעמיות תוצרת בית, גיליתי שזה קל להפליא, ועברתי אליהן. ובהן השתמשתי ובמידה מסויימת אני נשתמשת עד עצם היום הזה, רק שמאז גם קניתי כמה, והן נוחות, ויש מקרים בהם הן נוחות משמעותית יותר מאלו שאני הכנתי בעצמי.
מקרה אחר קרה כשרציתי לאכול יותר סלטים. מה הבעיה, תגידי? הבעיה היא שלא היו בבית מספיק ירקות. ולקנות ירקות היה ערעור ממשי על המונפול של אמא על הזנת המשפחה. כל עוד קנית דברים שבעיניה הם "שטויות" הכל היה בסדר. אבל לקנות ירקות? ערעור סדרי עולם. אבל אני הייתי במוד של שינוי תזונתי, נמאס לי מהמצב שבצבא יש לי יותר מה לאכול מבבית, אז הלכתי וקניתי ירקות. למרות שכבר היו ירקות בבית. כדי שיהיה לי שפע של ירקות, וכדי שאוכל לאכול כמה סלטים שאני רוצה.
רק אחרי זה, אמא פתאום החליטה לקנות יותר ירקות, בכמות שהספיקה לי. אחרי שהיא אמרה משהו בסגנון שהיא יכולה להרשות לעצמה להאכיל אותי.
לו השינוי הזה לא היה באמת חשוב לי, לא הייתי הולכת וקונה ירקות. הייתי מסתפקת בכמות המעטה מידי שיש. והשינוי לא היה מתרחש.
אוסיף עוד שני סיפורים, על שתי נשים, אחת אני מכירה היטב, שנייה עובדת איתה באותו מקום עבודה. לאחת הופיעו בעיות ברכיים כלשהן. היא הלכה לרופא, הפנו אותה לפיזיותרפיה (אולי היו גם דברים אחרים, לא זוכרת), ושם נתנו לה תרגילים לחיזוק שרירים כלשהם בברכיים, שהחולשה שלהם קשורה לכאבים. החולשה לא הייתה הסיבה לכאבים, אלא שחיקה של סחוס או איזה משהו אחר, אבל חיזוק שלהם אמור למנוע את הנזק וכאב. וזה מה שקרה! היא עושה את התרגילים האלו, חמש דקות בבוקר, לפחות שלוש פעמים בשבוע. והכאבים חלפו.
המישהי האחרת עובדת איתה באותו מקום. גם לה יש בעיה בריאותית כלשהי, והיא מוכנה להמון כדי להיפטר ממנה. היא הלכה לרופאים רגילים ופרטיים, הלכה לטיפולים אלטרנטיביים למיניהם. האישה הראשונה שאלה אותה לגבי פיזיותרפיה. היא ענתה, אה כן, הרופא אמר לי לעשות תרגילים. אבל מי באמת עושה אותם? אני, ענתה האישה הראשונהף וסיפרה את הסיפור שלה. את חושבת שהייא התחילה לעשות את התרגילים שניתנו לה? מה פתאום!
יש מוטיבציה - ויש מוטיבציה. וכשיש מוטיבציה חזקה ממש, אמיתית, אז דברים עובדים. פשוט עובדים. באמת. לדעתי, זו המוטיבציה הנחוצה כדי לחיות. בשמת מדברת על 15% שיש להם מוטיבציה? אני הייתי מעריכה במספר קטן בהרבה, אבל אולי סכנת חיים מאחדת את כל מי שיש לו מוטיבציה, שמופיעה בחלקים שונים של החיים שלהם, ונוצרת קבוצה כזו גדולה.
מה שאת מדברת עליו, תמרוש, לדעתי, מדבר על מי שהמוטיבציה שלו חלשה או חלקית. מי שלא באמת יש לו מוטיבציה. איך לגרום לשינוי להתרחש אצלו. וזה אפשרי! יש מכשולים שלא יעמדו בפני מוטיבציה אמיתית, אבל יפריעו למי שרק קצת רוצה. ולפעמים אפילו ההתנסות האישית במשהו תשנה את היחס כלפיו (כמו ההתנסות שלי בסבונים אמייתיים, וזה סיפור בפני עצמו, שידחה ליום בו אפתח את הדף [po]סבון אמיתי[/po] או [po]סבון טבעי[/po] ), ותגדיל משמעותית, או איכותית, את המוטיבציה.
זה תחום שמאוד מעניין אותי, תהליכי שינוי ואיך יוצרים אותם. אבל אני לא מסכימה עם המסקנות שלך.
כי אני מלכתחילה מחפשת שינוי [b]אישי[/b] ולא חברתי. יש לי כל מיני בעיות עם לעשות על אנשים מניפולציות כדי שישתנו, כשהם לא רוצים. זה לא אומר שאני פוסלת ממש את האפשרות הזו, אבל לא היא זו שמעניינת אותי. יותר מעניין אותי לעזור, או לפחות לא להפריע, למי שבאמת רוצה.
התבוננות על התמריצים של המערכת ואיך יוצרים אותם זה מעניין מאוד. אבל כשיש מוטיבציה אמיתית, אז השינוי יתקיים! גם אם בא בן הזוג עם פנקייקים ושוקולד! האישה תאכל פנקייק אחד, תכין לעצמה פנקייק מקמח קוקוס, או שתגיד לבעלה שלא יחזור על זה שוב, ואם יחזור על זה שוב תצעק עליו, תבכה, או תעשה כל דבר אחר שיביע בצורה ברורה שהיא לא מודה לו. בכלל.
לכן הדיון על שינוי חברתי נראה לי שונה מהותית מהדיון על השינוי האישי של בשמת. כי בשמת [b]באמת[/b] רוצה, וההבדל הזה הוא מהותי ממש בעיני. מצד שני, הדף הזה הוא מקום מצויין לדון על שינוי חברתי. לזה הוא מיועד :-)
_מי אמר שלא רוצים? חלק מהבעיה היא לא ברצון הגולמי, אלא ביכולת ליישם אותו במערכת נתונה - ולהצליח.
הרבה אנשים ש"לא רוצים" להשתנות, פשוט מעריכים אינטואיטיבית שזה קשה מדי ושהם ייכשלו.
והרבה פעמים הם פשוט צודקים sad כדי לחולל את השינויים המוצעים (נניח, גמילה מעישון, או מיסוד הרגלי פעילות גופנית, או שינוי תזונה) הם יצטרכו לעבוד כנגד הרוח בהרבה מאוד מישורים._
הרבה אנשים שלא רוצים להשתנות, פשוט לא רוצים. וכל הניסיון הקודם שלהם מבוסס על מקרים אחרים בהם הם לא רצו. והדוגמאות שתא מציינת הן מצויינות. לרצות לעשות משהו "כי צריך", מלחץ חברתי (ויש לחץ חברתי ברור בנושאים שציינת) ולרצות לעשות משהו מהלב והנשמה, ממהות ישותך, אלו דברים שונים מאוד מאוד. וכמות האנשים שההחלטות שלהם בנושא לא מזוהמות ב"צריך" בנושאים האלו ממש קטנה.
[u]המסקנה שלהם היתה: נתרכז במה שאפשר. זה בהחלט לא מספיק טוב, אני מסכימה, אבל במסגרת המגבלות שלהם, זו מסקנה לגיטימית ואפשר להבין אותה.[/u]
אני בהחלט מבינה אותם, ואפילו מתייחסת להחלטה הזו כבלתי נמנעת בתנאים הנוכחיים (מכירה את האתר "מכתבים לבריאות"? https://healthletters.wordpress.com/ ).
אבל במערכת בריאות של אעסוקה בלנסות לא לקרוס, הייתי מצפה שהרופאים אכן יתרכזו במה שאפשר. לא ינסו לשנות אנשים שלא רוצים להשתנות - זה פשוט לא אפקטיבי - אבל כן יעזרו לאלו שרוצים! כרגע פשוט מתעלמים מה-15% האלו. שלא לדבר על מפריעים להם...
מספקים מידע לא נכון, וכו'. תשמעי, מי שרב עם הרופאים חי יותר! מה זה אומר על ההמלצות של הרופאים לדעתך?