על ידי פלוני_אלמונית* » 17 נובמבר 2007, 05:43
שלום לכולם
שמי יערה, תחילת שבוע 33 עם צירים מוקדמים מזה עשרה שבועות, שוכבת תשעים ותשעה אחוז מהזמן, מקבלת פרסולט וזריקות פרוגסטרון, ובעיקר מחפשת דרכים יצירתיות להפחית חרדה, לחשוב מחשבות חיוביות ולהתפלל להגיע למועד.
כהרגלי בקודש, מתוך ריבוי המחשבות או סיבות נעלות אחרות שלא בהכרח נהירות לי, מצאתי את עצמי גם הבוקר, שבת נעימה וחורפית, עירנית מתמיד בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר. את האתר הזה גיליתי רק שלשום וכשנכנסתי הבוקר לאתר, במהלך שלבי הלימוד וההכרות עם מדוריו השונים מצאתי את הדף המוקדש לצירים מוקדמים. הרגשתי מצד אחד תחושה של "חבל" על שרק עכשיו אחרי השבועות הקשים אשר בהם הרגשתי בעיקר בדידות, חוסר אונים וחוסר יכולת של הסביבה להבין בדיוק מה עובר עליי, מצאתי פינה מזדהה מנחמת ומעודדת, אבל מצד שני הקלה עצומה לגלות עד כמה הנושא הוא מנת חלקן של רבות רבות ולהנות מתחושת השיתוף, ההזדהות וההבנה שכדאי להשאר אופטימית.
אני מרגישה שאמנם עברו רק עשרה שבועות, אך מבחינה פיזית ונפשית אני מרגישה כי מדובר בתקופה ארוכה בהרבה. כל כך קשה להסביר לאדם מבחוץ על הפחדים והקושי. באיזשהוא שלב הבנתי שלמרות שאנשים באמת רוצים בטובתי ומנסים לעזור לי, מי שלא היה שם (ולא חלילה מתוך התנשאות) פשוט לא מסוגל לשים עצמו במקומי. מצאתי ש"העצות" של אנשים רק בלבלו או אפילו פגעו בי. הזדהיתי מאד עם תחושת הבלבול מןול דעות אנשי המקצוע, מצאתי את עצמי בוכה אחרי כל ביקורת אצל רופאת הנשים שלי שכל פעם מחדש שידרה חוסר שקט וחוסר בטחון עד שהבנתי שחלק גדול מזה בכלל "שלה" וולא בהכרח קשור למצב שלי, וככל שהימים עברו הבנתי שמה שהיה הכי נכון בשבילי הוא לשתף בעניין, להתייעץ או לקחת מאד ברצינות חברות קרובות שהיו באותו מצב כמוני ולדלל או לסנן את השאר. משפטים כמו "הייתי מתה להתחלף אתך, לשבת כל היום בבית ולקרוא" או "תנוחי עכשיו ותהני לך מהשקט כי אחר כך לא תוכלי" רק פגעו בי והרגיזו אותי כי הם רק הדגישו עד כמה הסביבה לא מסוגלת הייתה להבין את סערת הרגשות, את המערבולת המפחידה הזו שמאיימת בכל רגע לשבור את האיזון הנפשי העדין שאני עומלת כל כך קשה ליצור על מנת להשאר שפוייה עבורי ועבור הפיצית שבבטן.
מה אוכל להגיד, שמחתי במידה מסויימת לגלות את ההתכתבות האמורה הבוקר ולשמוע קצת מחוויותיהין של אחרות, היום אני יודעת יותר מתמיד להעריך זאת. אבל עכשיו הרבה יותר מפעם אני מבינה את חשיבותו של השיתוף ושל הצורך לנסות ולהקל על אחרות שנמצאות באותה נקודה מפחידה וקשה.
עד כה לא הכרתי את הטיפות שהוזכרו ואשמח לברר ולהתנסות. מה שאני עושה בעיקר הוא מנוחה, שתייה ובעיקר מדיטציה, התרגעות ודמיון מודרך שאני מוצאת שמאד מרגיעים אותי ותורמים לי. אני מדברת עם הקטנה, מתנסחת במשפטים חיוביים גם במחשבות וגם בדיבורים ובהמלצתה של חברה משדרת לה מסר שכאמה לעתיד אני זו שאקבע מתי היא תצא, ובינתיים היא בפנים עד להודעה חדשה כי שם הכי טוב לה, בתקווה שהיא אכן מפנימה.
אם אוכל להיות לעזר למי מכן אשמח, מנסיוני זה לעתים חיוני ופעמים לא מעטות מצאתי עצמי מול שוקת שבורה כשכה הזדקקתי לאותה תמיכה. מאחלת לכולכן שתעבור התקופה הזו בבריאות שלמה נפשית ופיזית, שתמצאו את הכוחות והאמונה בכן ובגוף שלכן. בהצלחה, יערה
שלום לכולם
שמי יערה, תחילת שבוע 33 עם צירים מוקדמים מזה עשרה שבועות, שוכבת תשעים ותשעה אחוז מהזמן, מקבלת פרסולט וזריקות פרוגסטרון, ובעיקר מחפשת דרכים יצירתיות להפחית חרדה, לחשוב מחשבות חיוביות ולהתפלל להגיע למועד.
כהרגלי בקודש, מתוך ריבוי המחשבות או סיבות נעלות אחרות שלא בהכרח נהירות לי, מצאתי את עצמי גם הבוקר, שבת נעימה וחורפית, עירנית מתמיד בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר. את האתר הזה גיליתי רק שלשום וכשנכנסתי הבוקר לאתר, במהלך שלבי הלימוד וההכרות עם מדוריו השונים מצאתי את הדף המוקדש לצירים מוקדמים. הרגשתי מצד אחד תחושה של "חבל" על שרק עכשיו אחרי השבועות הקשים אשר בהם הרגשתי בעיקר בדידות, חוסר אונים וחוסר יכולת של הסביבה להבין בדיוק מה עובר עליי, מצאתי פינה מזדהה מנחמת ומעודדת, אבל מצד שני הקלה עצומה לגלות עד כמה הנושא הוא מנת חלקן של רבות רבות ולהנות מתחושת השיתוף, ההזדהות וההבנה שכדאי להשאר אופטימית.
אני מרגישה שאמנם עברו רק עשרה שבועות, אך מבחינה פיזית ונפשית אני מרגישה כי מדובר בתקופה ארוכה בהרבה. כל כך קשה להסביר לאדם מבחוץ על הפחדים והקושי. באיזשהוא שלב הבנתי שלמרות שאנשים באמת רוצים בטובתי ומנסים לעזור לי, מי שלא היה שם (ולא חלילה מתוך התנשאות) פשוט לא מסוגל לשים עצמו במקומי. מצאתי ש"העצות" של אנשים רק בלבלו או אפילו פגעו בי. הזדהיתי מאד עם תחושת הבלבול מןול דעות אנשי המקצוע, מצאתי את עצמי בוכה אחרי כל ביקורת אצל רופאת הנשים שלי שכל פעם מחדש שידרה חוסר שקט וחוסר בטחון עד שהבנתי שחלק גדול מזה בכלל "שלה" וולא בהכרח קשור למצב שלי, וככל שהימים עברו הבנתי שמה שהיה הכי נכון בשבילי הוא לשתף בעניין, להתייעץ או לקחת מאד ברצינות חברות קרובות שהיו באותו מצב כמוני ולדלל או לסנן את השאר. משפטים כמו "הייתי מתה להתחלף אתך, לשבת כל היום בבית ולקרוא" או "תנוחי עכשיו ותהני לך מהשקט כי אחר כך לא תוכלי" רק פגעו בי והרגיזו אותי כי הם רק הדגישו עד כמה הסביבה לא מסוגלת הייתה להבין את סערת הרגשות, את המערבולת המפחידה הזו שמאיימת בכל רגע לשבור את האיזון הנפשי העדין שאני עומלת כל כך קשה ליצור על מנת להשאר שפוייה עבורי ועבור הפיצית שבבטן.
מה אוכל להגיד, שמחתי במידה מסויימת לגלות את ההתכתבות האמורה הבוקר ולשמוע קצת מחוויותיהין של אחרות, היום אני יודעת יותר מתמיד להעריך זאת. אבל עכשיו הרבה יותר מפעם אני מבינה את חשיבותו של השיתוף ושל הצורך לנסות ולהקל על אחרות שנמצאות באותה נקודה מפחידה וקשה.
עד כה לא הכרתי את הטיפות שהוזכרו ואשמח לברר ולהתנסות. מה שאני עושה בעיקר הוא מנוחה, שתייה ובעיקר מדיטציה, התרגעות ודמיון מודרך שאני מוצאת שמאד מרגיעים אותי ותורמים לי. אני מדברת עם הקטנה, מתנסחת במשפטים חיוביים גם במחשבות וגם בדיבורים ובהמלצתה של חברה משדרת לה מסר שכאמה לעתיד אני זו שאקבע מתי היא תצא, ובינתיים היא בפנים עד להודעה חדשה כי שם הכי טוב לה, בתקווה שהיא אכן מפנימה.
אם אוכל להיות לעזר למי מכן אשמח, מנסיוני זה לעתים חיוני ופעמים לא מעטות מצאתי עצמי מול שוקת שבורה כשכה הזדקקתי לאותה תמיכה. מאחלת לכולכן שתעבור התקופה הזו בבריאות שלמה נפשית ופיזית, שתמצאו את הכוחות והאמונה בכן ובגוף שלכן. בהצלחה, יערה