על ידי קרן_אור* » 27 ספטמבר 2003, 20:47
לכי תסבירי שתינוק זה לא צעצוע ולהאכיל זה לא משחק למבוגרים ואמבטיה זה לא בידור למבוגרים אלא דברים חשובים בסיסיים לתינוק בדיוק כמו "העבודות" הפחות נעימות שבגידול תינוק. אבל כיוון שאין לי שום דבר ייחודי להציע לזאטוט מעבר למה שיש להם להציע הרי שאפשר להזיז אותי לצד כשהם רוצים, להתבדר מהתינוק וללכת כשהספיק להם.
צנצנת הכותל - אכן לכי תסבירי. עצם העובדה שמזיזים אותך לצד כשהם רוצים והולכים כשמספיק להם, זאת הנקודה. הם לא אמא שלו.
זה שאת לא מניקה לא מבטל את היותך אמא שלו. ואכן הבן שלך הוא לא כלי בידורי לסבא וסבתא - עד כמה שכוונותיהם טובות ושהם אוהבים אותו.
ואני חושבת שבתור אמא שלו מותר ואפילו רצוי ללכת עם מה שאת מאמינה בו בקשר לכל נושא בטיפול בתינוק.
אני לא יכולה אפילו לדמיין את עצמי רוחצת את הבת שלי עם קהל לידי פרט לאביה - ואפילו יכולה להיזכר בחמותי שרוצה לצלם באמבטיה או בכל מקום אחר ואני פשוט אומרת "לא" - כי לדעתי הפלש של המצלמה הוא לא הדבר הנעים ביותר לעיניים של תינוקת בת כמה ימים או אפילו חודש חודשיים.
אז כן, לפעמים צריך לקחת את העניינים לידיים ולהזכיר לאנשים האהובים והאוהבים אותנו שזה הילד שלנו. גם כשקשה קצת. זה חלק מהעניין של להיות אמא - זה חלק מהאחריות הנפלאה הזאת של לדאוג לצרכיו של התינוק שלך. והצרכים שלו לא מתחילים ונגמרים באוכל, יש גם את הרגשת הביטחון, המגע של אמא שאין דומה ואין שווה לו, המציאות הרגועה והלא משתנה מרגע לרגע, יש עוד המון. מעבירים לך אותו כשהבכי עושה להם כבר חור באוזניים? - אם הוא בוכה אז לא טוב לו, הוא מנסה להגיד משהו. למה בעצם את צריכה לחכות שיעבירו לך אותו? למה לחכות שהבכי יעשה למישהו חור באוזניים? פשוט קחי אותו, חבקי, שימי במנשא שירגיש בטוח וקרוב אלייך, שיוכל להריח אותך להרגיש אותך ולשמוע את פעימות הלב שלך. תהיי זמינה אליו כשהוא צריך.
ואני בטוחה שיהיו גם זמנים שבהם תשמחי על כך שיש לך עזרה. אבל ההחלטה צריכה להיות שלך.
תחשבי על כל השינויים שהתינוק שלך חווה החל מרגע הלידה - המערכות הפיזיות שמתחילות לפעול - הנשימה, מחזור הדם, מערכת העיכול, תחושת הרעב, החוסר במגע התמידי שאליו הוא היה מורגל ברחם, עליו ללמוד את גבולות העולם הפיזי - המרחב והזמן, להתמודד עם למידה של רגשות שונים, הוא כל כך חסר אונים וזקוק לטיפול, עסוק בהישרדות לשמה.
מניקה או לא - אף אחד בעולם לא ייתן לו את הביטחון שהוא צריך טוב יותר ממך. הוא מצפה לכך ממך ולא מאף אחד אחר. לא חשוב מה אחרים חושבים.
תני לו עכשיו את הבטחון הבסיסי בכך שהעולם הוא מקום בטוח עבורו, שטוב פה, ואח"כ כשיגדל קצת הוא יוכל להתפנות לחיוך לסבתא ולסבא.
את נותנת לו עכשיו את הבסיס לבטחון העצמי שיהיה לו כשיהיה גדול. אל תתפשרי. ואם מה שקורה שם עושה לך להרגיש רע - כמו שעולה ממה שכתבת - אז כאמא שלו את צריכה לשנות את זה. תבטחי באינטואיציה שלך.
מצטערת שיצא ארוך - זה נושא שקרוב לליבי. חג שמח ובהצלחה.
לכי תסבירי שתינוק זה לא צעצוע ולהאכיל זה לא משחק למבוגרים ואמבטיה זה לא בידור למבוגרים אלא דברים חשובים בסיסיים לתינוק בדיוק כמו "העבודות" הפחות נעימות שבגידול תינוק. אבל כיוון שאין לי שום דבר ייחודי להציע לזאטוט מעבר למה שיש להם להציע הרי שאפשר להזיז אותי לצד כשהם רוצים, להתבדר מהתינוק וללכת כשהספיק להם.
צנצנת הכותל - אכן לכי תסבירי. עצם העובדה שמזיזים אותך לצד כשהם רוצים והולכים כשמספיק להם, זאת הנקודה. הם לא אמא שלו.
זה שאת לא מניקה לא מבטל את היותך אמא שלו. ואכן הבן שלך הוא לא כלי בידורי לסבא וסבתא - עד כמה שכוונותיהם טובות ושהם אוהבים אותו.
ואני חושבת שבתור אמא שלו מותר ואפילו רצוי ללכת עם מה שאת מאמינה בו בקשר לכל נושא בטיפול בתינוק.
אני לא יכולה אפילו לדמיין את עצמי רוחצת את הבת שלי עם קהל לידי פרט לאביה - ואפילו יכולה להיזכר בחמותי שרוצה לצלם באמבטיה או בכל מקום אחר ואני פשוט אומרת "לא" - כי לדעתי הפלש של המצלמה הוא לא הדבר הנעים ביותר לעיניים של תינוקת בת כמה ימים או אפילו חודש חודשיים.
אז כן, לפעמים צריך לקחת את העניינים לידיים ולהזכיר לאנשים האהובים והאוהבים אותנו שזה הילד שלנו. גם כשקשה קצת. זה חלק מהעניין של להיות אמא - זה חלק מהאחריות הנפלאה הזאת של לדאוג לצרכיו של התינוק שלך. והצרכים שלו לא מתחילים ונגמרים באוכל, יש גם את הרגשת הביטחון, המגע של אמא שאין דומה ואין שווה לו, המציאות הרגועה והלא משתנה מרגע לרגע, יש עוד המון. מעבירים לך אותו כשהבכי עושה להם כבר חור באוזניים? - אם הוא בוכה אז לא טוב לו, הוא מנסה להגיד משהו. למה בעצם את צריכה לחכות שיעבירו לך אותו? למה לחכות שהבכי יעשה למישהו חור באוזניים? פשוט קחי אותו, חבקי, שימי במנשא שירגיש בטוח וקרוב אלייך, שיוכל להריח אותך להרגיש אותך ולשמוע את פעימות הלב שלך. תהיי זמינה אליו כשהוא צריך.
ואני בטוחה שיהיו גם זמנים שבהם תשמחי על כך שיש לך עזרה. אבל ההחלטה צריכה להיות שלך.
תחשבי על כל השינויים שהתינוק שלך חווה החל מרגע הלידה - המערכות הפיזיות שמתחילות לפעול - הנשימה, מחזור הדם, מערכת העיכול, תחושת הרעב, החוסר במגע התמידי שאליו הוא היה מורגל ברחם, עליו ללמוד את גבולות העולם הפיזי - המרחב והזמן, להתמודד עם למידה של רגשות שונים, הוא כל כך חסר אונים וזקוק לטיפול, עסוק בהישרדות לשמה.
מניקה או לא - אף אחד בעולם לא ייתן לו את הביטחון שהוא צריך טוב יותר ממך. הוא מצפה לכך ממך ולא מאף אחד אחר. לא חשוב מה אחרים חושבים.
תני לו עכשיו את הבטחון הבסיסי בכך שהעולם הוא מקום בטוח עבורו, שטוב פה, ואח"כ כשיגדל קצת הוא יוכל להתפנות לחיוך לסבתא ולסבא.
את נותנת לו עכשיו את הבסיס לבטחון העצמי שיהיה לו כשיהיה גדול. אל תתפשרי. ואם מה שקורה שם עושה לך להרגיש רע - כמו שעולה ממה שכתבת - אז כאמא שלו את צריכה לשנות את זה. תבטחי באינטואיציה שלך.
מצטערת שיצא ארוך - זה נושא שקרוב לליבי. חג שמח ובהצלחה.