על ידי אשה_ואם* » 24 אוקטובר 2008, 01:16
שלום לכם,
לאחרונה אני חושבת על נושא שמעסיק אותי וגם מטריד.
שמתי לב שהאנשים שאני מרגישה ממש בנוח לשתף אותם במה שקורה בחיי, ונהנית להיות בסביבתם, כחברים, הם בעיקר אנשים שעומדים במצב שלי, כמה שיותר דומה. אנשים שהמצב הכלכלי שלהם דומה לשלי, שמספר הילדים שלהם פחות או יותר כמו שלי (לי יש שניים, אז זה מגדיר אנשים עם ילד אחד או שניים), שהקשרים המשפחתיים שלהם דומים לשלי (טובים), שאכפת להם מעניינים כמו תזונה, אקולוגיה, חינוך.
זה מטריד אותי. זה מגביל את האפשרויות לחברים, מאוד.
אבל אני מרגישה שזה חזק ממני.
למשל דוגמא, הילדים שלי ישנים שנ"צ. זה ממש טוב לנו, כי אז הם יכולים בערב להשאר ערים עד מאוחר ולבלות גם עם אבא, ובעצם יש להם המון שעות נפלאות איתו. זה גם מקל עלי שאין לי המון המון שעות ברצף איתם. ופתאום לפני כמה חודשים הגדולה התמרדה ולא רצתה לישון, וזה ממש הטריד אותי, איך נעשה את זה אם היא תפסיק לישון. והיתי נורא מוטרדת וישבתי בחוץ ואישה שאני מכירה, שאלה אותי מה קורה, וסיפרתי לה.
היא לא הבינה על מה אני מדברת. הילדים שלה בצהרונים או רואים טלויזיה בבית כל הצהריים, ברור שלא ישנים שנ"צ, אחרת לא ילכו לישון בשמונה, וברור שלא רואים את אבא בכלל כמעט (רק סופ"ש). וככה זה כולם, זו הנורמה. לא הבינה מה מטריד אותי. וגם לא יכולתי לפרוש בפניה את הרגשות שלי ממש, כמה זה חשוב לי שהילדים יראו הרבה את אבא, כמה זה תורם להם השעות המדהימות איתו (הוא מאוד משקיען), כי איך אני יכולה לומר לה את זה. זה יפגע בה.
וכך זה נמשך. זו דוגמא אחת מיני רבות. מישהי אחרת מקנאה כל כך בכל מה שאני עושה שאני לא יכולה לספר לה כלום.
חברה אחרת שאני מאוד אוהבת, מאז שיש לה ארבעה ילדים, לא פנויה בכלל לקשר איתי, ואני יכולה להבין את זה. גם לא קל לי כשהיא משתפת אותי בקשיים שלה, כי יש לי ביקורת מסוימת כלפיה. למשל היא מוטרדת מזה שהיא שלחה ילדה קטנה מאוד לגן, והגדולים בצהרונים. היא מרגישה שלא רואה אותם מספיק. אני חושבת שהיא צודקת ובכלל לא רואה אותם מספיק ולא מבינה למה היתה צריכה לעשות אותם צפופים כל כך וכל כך לא לעמוד בסטנדרטים של עצמה להורות. אני יודעת שזה לא הכי יפה מצידי להיות ביקורתית. ואני באמת מאוד אוהבת אותה. אבל ככה אני מרגישה.
אז גם איתה אני לא ממש מרגישה שאני יכולה לשתף אותה בדברים. כל מה שעובר עלי זה "צרות של עשירים" בשבילה. אם אני גאה בעצמי על שבמשך כמה חודשים עבדתי בלילות והרווחתי סכום כסף נאה שאני יכולה להכניס למשכנתא, אני לא מרגישה בנוח לספר לה את זה. היא בלילות מניקה, וביום מותשת, ואין לה שקל על הנשמה כי הכל הולך למערכת החינוך הפרטית ולאוטו הגדול והיקר.
כך אני מרגישה במלכוד. אני יכולה להיות אוזן קשבת ולהקשיב, אבל לשתף ממש ולהרגיש קרבה, אין לי כל כך הרבה חברים שיש לי את זה איתם. אמרתי לעצמי שפעם חשבתי שחבר זה מישהו שנמצא בשעת צרה, והיום אני חושבת שבשעת צרה אנשים נכונים להתגיס ולעזור, אבל בשעת הצלחה, בשעת שמחה, לא תמיד הכי קל למצוא מי שישתתף בשמחה.
שלום לכם,
לאחרונה אני חושבת על נושא שמעסיק אותי וגם מטריד.
שמתי לב שהאנשים שאני מרגישה ממש בנוח לשתף אותם במה שקורה בחיי, ונהנית להיות בסביבתם, כחברים, הם בעיקר אנשים שעומדים במצב שלי, כמה שיותר דומה. אנשים שהמצב הכלכלי שלהם דומה לשלי, שמספר הילדים שלהם פחות או יותר כמו שלי (לי יש שניים, אז זה מגדיר אנשים עם ילד אחד או שניים), שהקשרים המשפחתיים שלהם דומים לשלי (טובים), שאכפת להם מעניינים כמו תזונה, אקולוגיה, חינוך.
זה מטריד אותי. זה מגביל את האפשרויות לחברים, מאוד.
אבל אני מרגישה שזה חזק ממני.
למשל דוגמא, הילדים שלי ישנים שנ"צ. זה ממש טוב לנו, כי אז הם יכולים בערב להשאר ערים עד מאוחר ולבלות גם עם אבא, ובעצם יש להם המון שעות נפלאות איתו. זה גם מקל עלי שאין לי המון המון שעות ברצף איתם. ופתאום לפני כמה חודשים הגדולה התמרדה ולא רצתה לישון, וזה ממש הטריד אותי, איך נעשה את זה אם היא תפסיק לישון. והיתי נורא מוטרדת וישבתי בחוץ ואישה שאני מכירה, שאלה אותי מה קורה, וסיפרתי לה.
היא לא הבינה על מה אני מדברת. הילדים שלה בצהרונים או רואים טלויזיה בבית כל הצהריים, ברור שלא ישנים שנ"צ, אחרת לא ילכו לישון בשמונה, וברור שלא רואים את אבא בכלל כמעט (רק סופ"ש). וככה זה כולם, זו הנורמה. לא הבינה מה מטריד אותי. וגם לא יכולתי לפרוש בפניה את הרגשות שלי ממש, כמה זה חשוב לי שהילדים יראו הרבה את אבא, כמה זה תורם להם השעות המדהימות איתו (הוא מאוד משקיען), כי איך אני יכולה לומר לה את זה. זה יפגע בה.
וכך זה נמשך. זו דוגמא אחת מיני רבות. מישהי אחרת מקנאה כל כך בכל מה שאני עושה שאני לא יכולה לספר לה כלום.
חברה אחרת שאני מאוד אוהבת, מאז שיש לה ארבעה ילדים, לא פנויה בכלל לקשר איתי, ואני יכולה להבין את זה. גם לא קל לי כשהיא משתפת אותי בקשיים שלה, כי יש לי ביקורת מסוימת כלפיה. למשל היא מוטרדת מזה שהיא שלחה ילדה קטנה מאוד לגן, והגדולים בצהרונים. היא מרגישה שלא רואה אותם מספיק. אני חושבת שהיא צודקת ובכלל לא רואה אותם מספיק ולא מבינה למה היתה צריכה לעשות אותם צפופים כל כך וכל כך לא לעמוד בסטנדרטים של עצמה להורות. אני יודעת שזה לא הכי יפה מצידי להיות ביקורתית. ואני באמת מאוד אוהבת אותה. אבל ככה אני מרגישה.
אז גם איתה אני לא ממש מרגישה שאני יכולה לשתף אותה בדברים. כל מה שעובר עלי זה "צרות של עשירים" בשבילה. אם אני גאה בעצמי על שבמשך כמה חודשים עבדתי בלילות והרווחתי סכום כסף נאה שאני יכולה להכניס למשכנתא, אני לא מרגישה בנוח לספר לה את זה. היא בלילות מניקה, וביום מותשת, ואין לה שקל על הנשמה כי הכל הולך למערכת החינוך הפרטית ולאוטו הגדול והיקר.
כך אני מרגישה במלכוד. אני יכולה להיות אוזן קשבת ולהקשיב, אבל לשתף ממש ולהרגיש קרבה, אין לי כל כך הרבה חברים שיש לי את זה איתם. אמרתי לעצמי שפעם חשבתי שחבר זה מישהו שנמצא בשעת צרה, והיום אני חושבת שבשעת צרה אנשים נכונים להתגיס ולעזור, אבל בשעת הצלחה, בשעת שמחה, לא תמיד הכי קל למצוא מי שישתתף בשמחה.