על ידי לוטם_מרווני* » 09 פברואר 2004, 00:18
אמרתי כבר שאני מכשפה. ואפאחת פה לא נבהלה. אנחנו מעגל של נשים חזקות, עוצמתיות שמדברות וחיות מהבטן.
אני מספרת סיפורים. עורכת ערבי נשים המחזקות את הבטן הנשית. העגולה, הרכה, השמנה.
הנה העיבוד שלי לסיפור "לה-לובה" מתוך "רצות עם זאבים":
ישנה אישה זקנה, שחיה במקום נסתר. כולם מכירים אותה, אך רק מעטים ראו אותה באמת. היא מחכה למי שתעה בדרכו, לנוודים או למחפשים, שיבואו לביתה.
היא זהירה, לעיתים קרובות שעירה, שמנה, ומנסה תמיד להימנע מכל חברה שהיא. מתבודדת ככל האפשר.
אומרים שהיא מסתובבת בשוק של הבדווים בבאר שבע. אומרים שהיא חיה במדרונות הגרניט הסדוקים של רכס הסכין בהרי אילת. יש שטוענים שראו אותה תופסת טרמפים בצומת הערבה...
היא נקראת בשמות רבים; אשת העצמות, המלקטת,לוס וולפאגוס (של הזאבים), ו"לה לובה" – אישה זאב.
עיסוקה היחידי הוא ליקוט עצמות. היא אוספת ושומרת עצמות שונות, ובמיוחד מה שבסכנת הכחדה , ויש חשש שיעלם מן העולם. מערתה של לה לובה מלאה בעצמות של יצורי המדבר – הצבי, שועל הצוקים, חתול החולות, טריסטרמית. אבל אומרים שהיא מתמחה בזאבים.
בלילות, היא מתגנבת אל ערוצי הנחלים החרבים, אל מורדות ההרים היבשים, מנפה בידיה את אדמת המדבר, אדמת הערבה והמרחבים, מחפשת עצמות ושברי עצמות של זאבים.
וכשאספה די עצמות לבניית שלד שלם, כשהעצם האחרונה מונחת במקומה, והיצור השלדי היפהפה פרוש לפניה, היא יושבת על יד האש, חושבת על השיר שתשיר.
היא חשה את השיר עולה בתוכה מן הקרקע, מן האדמה, וממלא אותה. ואז, היא נעמדת מעל השלד הפרוש , נושאת את ידיה מעלה, ושרה. היא שרה בקול, לעיתים צורמני וחייתי ולעיתים ענוג. לעיתים עמוק ורוגע ולעיתים עמוק ומהדהד. וכשהיא שרה, העצמות של הזאב מתחילות להתחבר זו לזו, והשלד מתאחד לאחד. היא ממשיכה לשיר, והשלד קורם עור וגידים, זנבו מצמח פרווה והוא מונף מעלה בשמחה.
לה לובה ממשיכה לשיר, והזאב מתחיל לנשום.
לה לובה שרה עוד ועוד, עד שקרקע המדבר רועדת והזאב פותח את עיניו, מזנק ורץ לתוך ערוץ הוואדי.
ואי שם במרוצתו של הזאב, כאשר נופלת עליו קרן ירח לבנה או קרן שמש זהובה, או כאשר הוא רץ בכל כוחו, הזאב... . . . משנה צורה.. . . . והופך... לאישה צוחקת, הרצה אל האופק, חופשייה.
ולכן, אם אתן משוטטות במדבר לעת שקיעה, ואתן חשות קצת אבודות ועייפות, יש לכן מזל. מכיוון שאתן עשויות למצוא חן בעיני לה לובה, ואז היא עשויה להראות לכן משהו...משהו לנשמה...
השירה האדמתית, ככוח מחיה, כוח המרעיד את העולם ומסוגל, להעיר מתים. כשאישה שרה היא מתחברת לכוח הזה, כוח חזק המפחיד גברים (קול אישה בערוותה).
כול היצורים זקוקים לכוח החיים של האדמה בכדי להפוך מיצור שהוא צרור עצמות ליצור עם נשמה, נשימה. יצור ללא נשימה נחשב מת. כך גם אישה, שללא הנשמה, האדמה, היצירתיות המהנה ביותר, אינה מרגישה חיה, כאילו חסר לה אוויר לנשימה. השירה היא היצירה אצל לה לובה. תפקידה של כל אחת מאיתנו – לאסוף את צרור העצמות שלה ולמצוא את דרך הנשמה היצירתית, להפיח בצרור העצמות – נשמה – צחוק, חופש, שמחה. בהצלחה...
עינבל
אמרתי כבר שאני מכשפה. ואפאחת פה לא נבהלה. אנחנו מעגל של נשים חזקות, עוצמתיות שמדברות וחיות מהבטן.
אני מספרת סיפורים. עורכת ערבי נשים המחזקות את הבטן הנשית. העגולה, הרכה, השמנה.
הנה העיבוד שלי לסיפור "לה-לובה" מתוך "רצות עם זאבים":
ישנה אישה זקנה, שחיה במקום נסתר. כולם מכירים אותה, אך רק מעטים ראו אותה באמת. היא מחכה למי שתעה בדרכו, לנוודים או למחפשים, שיבואו לביתה.
היא זהירה, לעיתים קרובות שעירה, שמנה, ומנסה תמיד להימנע מכל חברה שהיא. מתבודדת ככל האפשר.
אומרים שהיא מסתובבת בשוק של הבדווים בבאר שבע. אומרים שהיא חיה במדרונות הגרניט הסדוקים של רכס הסכין בהרי אילת. יש שטוענים שראו אותה תופסת טרמפים בצומת הערבה...
היא נקראת בשמות רבים; אשת העצמות, המלקטת,לוס וולפאגוס (של הזאבים), ו"לה לובה" – אישה זאב.
עיסוקה היחידי הוא ליקוט עצמות. היא אוספת ושומרת עצמות שונות, ובמיוחד מה שבסכנת הכחדה , ויש חשש שיעלם מן העולם. מערתה של לה לובה מלאה בעצמות של יצורי המדבר – הצבי, שועל הצוקים, חתול החולות, טריסטרמית. אבל אומרים שהיא מתמחה בזאבים.
בלילות, היא מתגנבת אל ערוצי הנחלים החרבים, אל מורדות ההרים היבשים, מנפה בידיה את אדמת המדבר, אדמת הערבה והמרחבים, מחפשת עצמות ושברי עצמות של זאבים.
וכשאספה די עצמות לבניית שלד שלם, כשהעצם האחרונה מונחת במקומה, והיצור השלדי היפהפה פרוש לפניה, היא יושבת על יד האש, חושבת על השיר שתשיר.
היא חשה את השיר עולה בתוכה מן הקרקע, מן האדמה, וממלא אותה. ואז, היא נעמדת מעל השלד הפרוש , נושאת את ידיה מעלה, ושרה. היא שרה בקול, לעיתים צורמני וחייתי ולעיתים ענוג. לעיתים עמוק ורוגע ולעיתים עמוק ומהדהד. וכשהיא שרה, העצמות של הזאב מתחילות להתחבר זו לזו, והשלד מתאחד לאחד. היא ממשיכה לשיר, והשלד קורם עור וגידים, זנבו מצמח פרווה והוא מונף מעלה בשמחה.
לה לובה ממשיכה לשיר, והזאב מתחיל לנשום.
לה לובה שרה עוד ועוד, עד שקרקע המדבר רועדת והזאב פותח את עיניו, מזנק ורץ לתוך ערוץ הוואדי.
ואי שם במרוצתו של הזאב, כאשר נופלת עליו קרן ירח לבנה או קרן שמש זהובה, או כאשר הוא רץ בכל כוחו, הזאב... . . . משנה צורה.. . . . והופך... לאישה צוחקת, הרצה אל האופק, חופשייה.
ולכן, אם אתן משוטטות במדבר לעת שקיעה, ואתן חשות קצת אבודות ועייפות, יש לכן מזל. מכיוון שאתן עשויות למצוא חן בעיני לה לובה, ואז היא עשויה להראות לכן משהו...משהו לנשמה...
השירה האדמתית, ככוח מחיה, כוח המרעיד את העולם ומסוגל, להעיר מתים. כשאישה שרה היא מתחברת לכוח הזה, כוח חזק המפחיד גברים (קול אישה בערוותה).
כול היצורים זקוקים לכוח החיים של האדמה בכדי להפוך מיצור שהוא צרור עצמות ליצור עם נשמה, נשימה. יצור ללא נשימה נחשב מת. כך גם אישה, שללא הנשמה, האדמה, היצירתיות המהנה ביותר, אינה מרגישה חיה, כאילו חסר לה אוויר לנשימה. השירה היא היצירה אצל לה לובה. תפקידה של כל אחת מאיתנו – לאסוף את צרור העצמות שלה ולמצוא את דרך הנשמה היצירתית, להפיח בצרור העצמות – נשמה – צחוק, חופש, שמחה. בהצלחה...
עינבל