על ידי .מי* » 03 מאי 2004, 01:48
אני יכולה לספר על משהו שעברנו עם הגדול שלנו, כשהיה בן שלוש. הוא התחיל לגמגם. אני צריכה לציין שהוא היה ילד מאד ורבלי - התחיל לדבר מוקדם מאד ודיבר מדהים לגילו כבר בגיל שנה וחצי (אנחנו לא הערכנו את זה אז, כי זה היה ילד ראשון וחשבנו שכל ילד בן שנה וחצי יכול לנאום). הוא דיבר מאד רהוט ויפה, ובגיל שלוש פתאום התחיל הגימגום הנוראי הזה. הוא היה יכול "להתקע" על התחלה של מילה שמונה עשרה פעם, ואם ניסינו "לעזור" לו, זה רק היה מבלבל אותו וגורם לו להתחיל מהתחלה. אני התייעצתי עם רופא המשפחה ששלח אותנו לקלינאית תקשורת, אבל למרבה השמחה לפני שהלכנו אליה התייעצתי גם עם מישהו שהכרתי שמטפל בשיטה של "ייעוץ הדדי". שמו אבי בוטביה, מתגורר בירושלים ברחוב דרך בית לחם ואפשר לפנות אליו בענין הזה ובכלל לייעוץ בענייני הלב לסוגיהם.
הכיוון של אבי היה שגמגום חד משמעית קשור לפחד, ושלא צריך לטפל בגמגום עצמו בכלל ברמה של הדיבור אלא לטפל בפחד, לתת לבננו לפחד ולבטא פחד.
שוב במאמר מוסגר על פי ייעוץ הדדי כמו שאנחנו לא נותנים לילדים לכעוס ולבכות אנחנו גם לא נותנים להם לבטא פחד. בדרך כלל כשילד מפחד אנחנו נוטים לומר לו "לא צריך לפחד, זה רק סרט", "מכשפות יש רק בסיפורים", ולא נותנים לו לפחד. התוצאה היא שיש פחדים חנוקים שלא ניתן להם ביטוי.
הדרך לתת לבננו לפחד ולבטא פחד היתה לשחק אתו הרבה משחקים של הפחדה (הכוונה כאן, נניח, להתחבא ולעשות "בו!", גם הוא לנו וגם אנחנו לו, ובכל פעם שיש "בו" לזנק בבהלה. בא, כמובן, הרבה צחוק שזה פורקן של הפחד ), לעשות ביחד "ספר הפחד" (גזרנו תמונות מפחידות מן העיתון וכתבנו מתחתן מה מפחיד בזה, גם אני לגבי פחדים שלי וגם הוא לגבי פחדים שלו. למשל גזרתי אוטו וכתבתי "אמא פוחדת מתאונות דרכים", והוא גזר תמונה מפחידה ואמר שהוא פוחד ממכשפות, וכו'. עד היום יש לנו את "ספר הפחד". ולא צריך לחשוש שזה יכניס לו רעיונות ממה לפחד. מנסיוני, דברים שהוא לא פוחד מהם לא יפחידו אותו רק מפני שאני רשמתי אותם בספר הפחד, אבל יש חשיבות לזה ששנינו נותנים ביטוי לפחד שלנו), לפחד ביחד (נניח לצפות יחד בסרט שיש בו קטע שמפחיד בשבילו ובמקום לומר לא נורא זה רק סרט להתחבק ולשקשק אתו, וכו') ועוד פעילויות שמאפשרות לחוות פחד בתנאי מעבדה (הכוונה, לא צריך להפחיד אותו באמת, מספיק שתהיה סיטואציה שתאפשר לפחד כאילו זה באמת).
עשינו את זה די באינטנסיביות (אולי שעתיים ביום) והגימגום נעלם באורח פלא ממש תוך כמה ימים, ולא חזר מאז ועד היום (שבע שנים אחר כך).
במבט לאחור יכולנו לקשר את התקף הפחד הזה לשני דברים - שבעה חודשים קודם נולדה לו אחות קטנה, וזמן מה קודם לכן הוא עבר טראומה קשה מבחינתו (שוב, בזמן אמת לא הערכנו עד כמה קשה) כשלקחנו אותו לראות זיקוקים והבומים הפחידו אותו מאד. כמובן שזו חכמה שלאחר מעשה, וגם לא בטוח שהדברים קשורים.
אני מכירה את התחושה שקשה לראות אתו בקושי הזה. מאחלת לכם בהצלחה ומקווה שהאינפורמציה הזו תעזור במשהו.
אני יכולה לספר על משהו שעברנו עם הגדול שלנו, כשהיה בן שלוש. הוא התחיל לגמגם. אני צריכה לציין שהוא היה ילד מאד ורבלי - התחיל לדבר מוקדם מאד ודיבר מדהים לגילו כבר בגיל שנה וחצי (אנחנו לא הערכנו את זה אז, כי זה היה ילד ראשון וחשבנו שכל ילד בן שנה וחצי יכול לנאום). הוא דיבר מאד רהוט ויפה, ובגיל שלוש פתאום התחיל הגימגום הנוראי הזה. הוא היה יכול "להתקע" על התחלה של מילה שמונה עשרה פעם, ואם ניסינו "לעזור" לו, זה רק היה מבלבל אותו וגורם לו להתחיל מהתחלה. אני התייעצתי עם רופא המשפחה ששלח אותנו לקלינאית תקשורת, אבל למרבה השמחה לפני שהלכנו אליה התייעצתי גם עם מישהו שהכרתי שמטפל בשיטה של "ייעוץ הדדי". שמו אבי בוטביה, מתגורר בירושלים ברחוב דרך בית לחם ואפשר לפנות אליו בענין הזה ובכלל לייעוץ בענייני הלב לסוגיהם.
הכיוון של אבי היה שגמגום חד משמעית קשור לפחד, ושלא צריך לטפל בגמגום עצמו בכלל ברמה של הדיבור אלא לטפל בפחד, לתת לבננו לפחד ולבטא פחד.
שוב במאמר מוסגר על פי ייעוץ הדדי כמו שאנחנו לא נותנים לילדים לכעוס ולבכות אנחנו גם לא נותנים להם לבטא פחד. בדרך כלל כשילד מפחד אנחנו נוטים לומר לו "לא צריך לפחד, זה רק סרט", "מכשפות יש רק בסיפורים", ולא נותנים לו לפחד. התוצאה היא שיש פחדים חנוקים שלא ניתן להם ביטוי.
הדרך לתת לבננו לפחד ולבטא פחד היתה לשחק אתו הרבה משחקים של הפחדה (הכוונה כאן, נניח, להתחבא ולעשות "בו!", גם הוא לנו וגם אנחנו לו, ובכל פעם שיש "בו" לזנק בבהלה. בא, כמובן, הרבה צחוק שזה פורקן של הפחד ), לעשות ביחד "ספר הפחד" (גזרנו תמונות מפחידות מן העיתון וכתבנו מתחתן מה מפחיד בזה, גם אני לגבי פחדים שלי וגם הוא לגבי פחדים שלו. למשל גזרתי אוטו וכתבתי "אמא פוחדת מתאונות דרכים", והוא גזר תמונה מפחידה ואמר שהוא פוחד ממכשפות, וכו'. עד היום יש לנו את "ספר הפחד". ולא צריך לחשוש שזה יכניס לו רעיונות ממה לפחד. מנסיוני, דברים שהוא לא פוחד מהם לא יפחידו אותו רק מפני שאני רשמתי אותם בספר הפחד, אבל יש חשיבות לזה ששנינו נותנים ביטוי לפחד שלנו), לפחד ביחד (נניח לצפות יחד בסרט שיש בו קטע שמפחיד בשבילו ובמקום לומר לא נורא זה רק סרט להתחבק ולשקשק אתו, וכו') ועוד פעילויות שמאפשרות לחוות פחד בתנאי מעבדה (הכוונה, לא צריך להפחיד אותו באמת, מספיק שתהיה סיטואציה שתאפשר לפחד כאילו זה באמת).
עשינו את זה די באינטנסיביות (אולי שעתיים ביום) והגימגום נעלם באורח פלא ממש תוך כמה ימים, ולא חזר מאז ועד היום (שבע שנים אחר כך).
במבט לאחור יכולנו לקשר את התקף הפחד הזה לשני דברים - שבעה חודשים קודם נולדה לו אחות קטנה, וזמן מה קודם לכן הוא עבר טראומה קשה מבחינתו (שוב, בזמן אמת לא הערכנו עד כמה קשה) כשלקחנו אותו לראות זיקוקים והבומים הפחידו אותו מאד. כמובן שזו חכמה שלאחר מעשה, וגם לא בטוח שהדברים קשורים.
אני מכירה את התחושה שקשה לראות אתו בקושי הזה. מאחלת לכם בהצלחה ומקווה שהאינפורמציה הזו תעזור במשהו.