דף סיפור לידה
אז כן. הריתי בקיץ שעבר. זה היה כאילו מפתיע, כאילו לא מתוכנן. למרות שהיתה כאן התכווננות לא מודעת ונשמה אחת שממש רצתה שאשמש לה כצינור אל מעגל החיים. ככה היו בינינו חילופי דברים עד להזדמנות הראשונה שבה "לא נזהרנו"-הזדמנות שאותה היא תפסה .
לא היה לי קל. מצד אחד השלמתי עם ההריון, והפלה- לא באה בחשבון. מצד שני היתה בי התנגדות אדירה. בני השני נראה לי קטן מידי (היה אז בן שנה). הכוחות שלי לעוד ילד לא היו ממש ברורים לי, חשבתי על לימודים. הרגשתי שאני רק מתחילה לחזור לעצמי אחרי התאוששות לא פשוטה מהלידה השנייה. והנה, שוב הריון, והנקה, ומעגל שלם חדש של גידול חיים.
אני זוכרת את עצמי נעה בין בכי לשמחה.
אבל, אני טיפוס אישה שאוהב להיות בהריון ,ואני בפירוש צומחת וגדלה דרך ההריונות והלידות שלי. הפעם שמרתי את ההריון בסוד כמוס לפרה ולסוס. רציתי לאפשר לאנרגית ההריון להצטבר לכדי מאסה קריטית שתגיע לשיאה בלידה. ולכן לא סיפרתי כמעט. לסובבים אותי שראו בטן ספרתי מעט מאד ובצמצום רב.
רציתי לחוות את ההריון מתוך הבפנוכו שלי ולא להחצין החוצה או להיות עסוקה בדיווחים יבשים (לאנשים זרים או לא ממש קרובים) לגבי שבוע, מין עובר, תאריך משוער וכל הפרטים השוליים הללו.
ההריון עצמו נחווה אצלי כקל וזורם למרות שבן זוגי חושב שהייתי מאד עייפה. אני חושבת שפשוט למדתי לקחת, וכשהרגשתי עייפה הלכתי לישון. לא הייתי גיבורה.
מיעטתי בבדיקות. ממש את המינימום ורק מה שחשוב.
ידעתי שהתיקון הפעם הוא תיקון של חווית הבדידות שאפיינה את שתי הלידות הקודמות שלי. חוויתי את הלידות ממקום מאד בודד ונזקק שלא מוצא לעצמו מנוח.
חשבתי שהפתרון יהיה דרך בחירת המיילדת. מיילדת שתהיה התומכת שלי בלידה ותיתן לי את התחושה הזו של חום, מעטפת.
אבל ליקום היו תכניות אחרות. וככל שההריון התקדם, למעשה בעשרת השבועות האחרונים שלו - הבנתי שהתיקון לא יגיע מהכיוון הזה.
הבנתי שהמפתח ללידה העוטפת והמוגנת נמצא בתוכי. ושוב, אני מנסה להחצין את זה על הסביבה שלי.
גם החלומות שלי דיברו אליי בבהירות מושלמת. מספרים לי את אשר יקרה.
היקום הביא בפניי מספר אפשרויות לתסריט לידה. אני חושבת שבדיוק שבוע לפני הלידה, בערב פסח, הבנתי מהי הדרך. איך זה יהיה פשוט ונעים כמו שקיוויתי.
וככה הגיע יום שבת של מוצאי פסח. ביום שישי בערב גיליתי שהפקק הרירי התחיל לצאת וגם ידעתי שבערך משבוע 36 אני מסתובבת עם פתיחה קטנטונת וצוואר שמתרכך לאיטו. היה לי כל כך כיף עם הידיעה הזו. הגוף הכין את עצמו בצורה כל כך מדוייקת.
סמכתי עליו
סמכתי על העובר/ית
ביום שבת בבוקר עליתי עם הבנים לחוות האלפקות כדי שיוציאו אנרגיה. הגיע ציר כל 20 דקות בערך ולא חזק מידי אבל עם נוכחות.
חזרנו הביתה. אכלנו. שגרה נעימה של משפחה קטנה. היו הופעות בהאנגר אז שלחתי את הבעל והבנים לשם, ואני ניקיתי קצת בבית ואירגנתי. הצירים עדין רחוקים אבל כשהם מגיעים, הם עם נוכחות.
הגעתי גם אני להאנגר,התחשק לי פתאום קולה (גווווועלד) - שתיתי בהנאה. עישנתי סיגריה. קיבלתי כמה צירים בעמידה תוך כדי פטפוט עם חברה.
חזרנו הביתה בחמש. משהו השתנה. ביקשתי מבעלי לתזמן. הם היו קרובים אבל לא ארוכים.
נכנסתי למקלחת והחלטתי לעשות את מבחן הקמומילה. לקחתי מנת קמומילה הומאופתית. עכשיו... אם זה צירי סרק הקמומילה תעיף אותם תוך שתי מנות. אם זה-זה, אז....
אז הצירים פתאום הסתדרו וקיבלו אופי.
אחרי רבע שעה כבר הייתי צריכה לרדת לרצפה. אחרי רבע שעה נוספת כבר התחלתי לנהום בקולות נמוכים שקצת הלחיצו את הבנים.
המיילדת שאמורה לבוא לעזור גרה שעתיים מינימום ממני - עוד לא הודעתי לה. היא אמורה להגיע בטקסי כי היא לא נוהגת. בסביבות שבע אמרתי לבנזוג שיתקשר אליה. נורא חששתי מלקרוא לה מוקדם מידי או סתם. לעזאזל, איך יודעים? במיוחד אחרי הלידה הקודמת שהמיילדת הגיעה, לבקשתי, ממש מוקדם מידי. וזה ממש השפיע לרעה על האנרגיות בלידה.
הוא התקשר, דיברתי איתה קצרות כי היה לי מ----מש קשה לדבר בציר. בשמונה היא יצאה לכיוון שלנו מכיוון הרי ירושלים.
בינתיים הגיעה חברה טובה שלי עם ידי זהב ונשמה של הילרית, התמקמה מאחוריי, והתחילה לעסות וללחוש לחשי כשפים.
הבנים התכוננו לשנת הלילה שלהם והיה להם קצת קשה לשמוע אותי נוהמת ונאנקת. הקטן רצה ציצי לפני השינה אבל כבר לא הייתי במצב של להניק - ראבק, רק זה חסר לי עכשיו.
בסוף הם נרדמו ולא התעוררו כל הלילה. גם לא כשצרחתי.
יש משהו מדהים בילדים ולידה בבית, נכון? ממש מרגישים איזו שכינה אלוהית שמשרה שלווה על כולם.
אז אני כבר נמצאת בחדר הצעצועים, כרית מתחת לברכיים, נשענת על הפוטון, והחברה מאחורי. מטלטלת אותי, מעסה אותי, מלחשת לחשי כשפים.
הצירים מתחילים לכאוב. מאד. אני מבקשת מבעלי לשים את פינק פלויד "החומה" חלק מס' 2
זה שמתחיל ב-hey you ומגיע לשיא ב-comfortably numb
וככה הגעתי לאיזה רגע שיא בלידה שבו הצירים התעצמו והפתיחה התקדמה מהר.
בעלי מודיע לי מתוך ערפילי הסוטול ההורמונלי שלי שהמיילדת כבר בדרך, בבאר שבע, והיא עוד מעט מגיעה.
אני מטפסת על הפוטון. עומדת על הברכיים ונשענת על הקיר,כבר לא רוצה שיגעו בי. רק לופתת יד בעצמה כשמגיע ציר וצורחת.
צורחת כמו שלא צרחתי שלושים שנה,אולי מאז הלידה שלי עצמי.
אני יודעת שהתחברתי אל הכאב ממקום יותר ארצי, של צרחות בשיא הכאב. לא חוויתי אורגזמה. אבל וואו, כמה שזה שיחרר אותי ואיפשר לי להיות בתוך הרגע. לא לפניו ולא אחריו.
אני חושבת שעברתי על כל הרפרטואר. החל מ"הצילו", עבור ל" די אני לא יכולה יותר" ,דיבורים עם הקדוש ברוך הוא,מילות תחינה ובקשה.
באיזשהו שלב אמרתי לחברה שאני מפחדת שהמיילדת תגיע ותגיד לי שאני רק בפתיחה של חמישה ס'מ ומה אני אעשה "אני אמות, אני אמות".
כמובן שאני כבר הייתי בפתיחה מלאה.
פתאום השתרר שקט בגוף שלי. אני יושבת ישיבת זן,בא לי להפליץ
ציר מוזר ולחץ ו...פאק-כל המים פוקעים. צלולים כמי מעיין
מין שקט. אחרי שהצירים הפציצו אותי אחד אחרי השני בלי הפסקה, פתאום שקט
הו!!!!! בא לי ללחוץ. בא לי להוציא את הראש,אני מרגישה...
המיילדת נכנסת לחדר. מתוקתקת להפליא
אני עוד מבקשת ממנה לבדוק פתיחה - מותר לי ללחוץ? חה חה. מה אני בכלל שואלת. היא כבר מסדרת לי כל מיני סדינים מתחתי.
אני רוצה ללחוץ. הנה הם. בכל הדרם - צירי הלחץ. אני אוהבת את הצירים האילו. כל כך משחררים. מסמנים לי שזה אוטוטו נגמר ואני אחזיק תינוק בידיים.
לא נוח לי ללחוץ בתנוחה הזו. אני נשכבת על הצד ומרימה רגל. כמה לחיצות והראש בהכתרה. הראש בחוץ. המיילדת אומרת לי מילים טובות, חיוביות, כמה שאני נהדרת, כמה שהעובר עם צבע יפה, נושם כבר.
אני מסתובבת,עומדת על שש ולוחצת את שאר הגוף החוצה.
הווווווווווו - תחושה אלוהית, אלוהית, אלוהית
התינוק עליי. מכסים אותו. הכל קורה כל כך מהר. הכל קורה כל כך מהר...
יש המון אקשן מסביבי אבל אני במימד אחר
בעלי מבקש לבדוק את המין. הרי לא ידענו. רצינו הפתעה. אני בטוחה שזה עוד בן.
כולם מסתכלים מתחת לסדינים ופתאום אני שומעת "וואו,אין בולבול,איפה הבולבול"
אני אמא לבת
אני? אמא לבת????
אני אמא לבת!!!
אחרי זה מלבישים,מסדרים,מנקים.
השיליה יוצאת מהר, ולמחרת בבוקר נשתלת בגינה
אני והמיילדת יושבות, מדברות קצת. מעולם לא נפגשנו לפני כן. הקשר היה בטלפון ווירטואלית. הבעל מצטרף. מדברים. מביאים לי קצת אוכל, שתייה
אני מותשת, אבל מצד שני מעופפת במקומות מופלאים
אחרי שעתיים המיילדת נוסעת הביתה. התינוקת נהדרת. אני נהדרת
ניסיתי לישון קצת. מתוך הידיעה שזו אולי השינה ההגונה האחרונה שאישן בזמן הקרוב. באיזשהו שלב הלכתי למיטה המשפחתית לישון ליד הבן האמצעי (זה שהיה הקטן עד לפני כמה דקות). התגעגעתי אליו.
וככה הפכנו למשפחה של חמישה. הורים, שני נינג'ות ונסיכה קטנה.
הנינג'ות התעוררו אל תוך בוקר של תינוקת וההתרגשות היתה אדירה
בני הגדול התעקש לאורך כל ההריון שזו תינוקת.
כולי אושר על זה שהצלחתי ללדת כמו שרציתי. בדיוק כמו שרציתי. על זה שהצלחתי להיות קשובה לכל סימן ולכל איתות שהיקום נתן לי.
בחרתי בדרך הנכונה ביותר. עבורי ללדת, ועבור משפחתי לחוות את הלידה יחד איתי.
עכשיו מסתגלים ומתרגלים.