על ידי מבולבלת* » 17 ינואר 2006, 10:15
ולהלן הטקסט המדובר:
את מסרבת לגדול, מסרבת להתמודד, את מפחדת להתאמץ.
מפחדת להכשל.
מפחדת להצליח- ז"א להשתנות. רוצה להשאר ילדה קטנה, רוצה שתמיד ידאגו לך, לא יודעת ומסרבת ללמוד לדאוג לעצמך.
לדאוג זה כואב, לדאוג זה מלחיץ, לדאוג זה לא נעים.
"אין שכל- אין דאגות", ואצלך: אין אחריות – אין דאגות.
הנה תסריט המוכר לך היטב:
את מתחילה משהו חדש, מתלהבת, מספרת לכולם שהתחלת, מתלהבת מלספר על העשיה אולי אפילו יותר מלבצע אותה. עכשיו הגיעה השעה ואת נדרשת באמת להתחיל את שתכננת, את משנסת מותניים ומתחילה, כעבור זמן קצר, מתחילות בעיות, יש לך מטלות, את צריכה לעמוד בזמנים, את מתחילה להלחץ, ולדחות את המטלות, חלקן דורשות ממך הרבה זמן, או משאבים אחרים, את מתחילה לפקפק ביכולתך לבצען, את מתחילה להרגיש עומס, לחץ, הבטן כואבת, משהו דוחק ומפריע, טורד את מנוחתך כל הזמן. את מטילה ספק בעצמך, אולי זה בכלל לא מתאים לך, אולי את לא מתאימה. את בעצם נזכרת שאת לא כ"כ מוכשרת כמו שאולי חשבת. העומס גדל, בכדי לעמוד בלחץ, את מתחילה להוריד מטלות, מחפשת איפה אפשר לקצץ. מרגישה כמו ספינה שטובעת ומשליכים ממנה משא כדי שלא תטבע. כשהנטל הראשון מוסר את מרגישה הקלה, אך לא לאורך זמן.
קשה לך לספר שאת שוב נכשלת, קשה לך עוד יותר כרגע להכיל אנשים, לתת משהו מעצמך למישהו אחר. את מסתגרת, מנתקת קשרים, אנשים נראים לך כמו מעמסה איומה, בעיקר אלו שנוזפים בך.
את מרגישה מבולבלת, בכלל לא יודעת למה כ"כ התלהבת, אולי זה בכלל לא מתאים לך. אז מה כן מתאים? הפטפוט האינסופי בראש, החרדות, הפרנויות, התקפי בכי, זעם, תסכול. נראה שאף אחד לא מבין אותך, מרגישה מתוסבכת נורא, קשה לך לדבר, קשה לך לנשום. אין לך מקום לאף אחד בחיים שלך, מרגישה שאת גם לא יודעת לפנות מקום כזה. זה גם כואב, כשאת מבינה שהמחיר שאת משלמת על ההתנתקות הוא בדידות.
עכשיו את מתחילה לזרוק עוד ועוד "חפצים כבדים" מהספינה הטובעת, רק לנסות עוד איכשהו לשרוד, את מבזבזת הרבה כסף בדרך, נשארת אולי עם מטלה אחת מכל אלו שהיו קודם, אבל את כבר נהית חסרת מוטיבציה, וגרוע מכך גם אדישה. פתאום לא אכפת לך מכלום, רק שהסיוט הזה יפסק, רק שהקולות האלה בראש ירגעו קצת.
לאנשים אכפת ממך, הם מנסים לדבר איתך, חלק אומרים לך להלחם בעצמך- לא לוותר. חלק אומרים שאולי תפסיקי אולי באמת זה לא מתאים לך עכשיו (אולי את עוד לא בשלב בחיים בשביל עבודה כלשהי/לימודים/זוגיות). את לא יודעת למי להקשיב, ואת עצמך את עוד בקושי מוצאת. לאט לאט הם כבר מפסיקים להגיד, מתחילים להתיאש. נמאס לך את עיפה מעצמך, עיפה מהעולם.
פתאום את מרגישה שגם הרצון כבר נאבד, זה לא כ"כ אכפת לך מה יהיה, רק רוצה להפסיק את מחול השדים שאת נמצאת בו עכשיו. את מרפה ידים, עוזבת, הספינה טובעת.
להכנס למיטה, להתחפר מתחת לשמיכה, לעצום עינים, לישון. לא לראות אף אחד, לא לחשוב על כלום, לא לדאוג. אין שתיה, אין אוכל, אין שאיפות, אין ענין, אין אף אחד, רק לישון, המון, ימים. לוותר, להרפות, להסכים לשקיעה הזו.
את מתדרדרת, לעתים עוד רוצה לצאת מהמיטה אבל זה נהיה מפחיד. את מפסיקה הכל, נראה לך שאת לא שווה כלום, גם הסביבה שמיואשת ממך משדרת לך שאת אולי חסרת יכולת. מה יהיה? החרדות עולות, הפחדים, אולי אף פעם כבר לא תהי בסדר?, אף פעם לא תצליחי לבנות כלום, תמיד תברחי? את בוכה המון, מתריסה בעצמך, נראה כאילו שאת לא מכירה דרך אחרת. תמיד אותו תסריט, זה עצוב לך להכיר בזה, אבל שם בתוך המיטה, מתחת לשמיכה, מסוממת מרוב שינה, את מסוגלת גם לא להרגיש. את כמו נרקומנית. מכורה ליאוש, מכורה לדכאון, מכורה לשינה. כבר לא אכפת לך, חושבת על מוות המון. את לא מוכנה לחיות חיים עלובים, וכרגע הכל נראה עלוב.
פתאום את חוטפת מכה, כאילו הפילו אותך מהמיטה החמה לרצפה. מישהו שפעם אהב אותך נוטש, הוא כבר לא מאמין, הוא ניסה, הוא דיבר, הוא עודד, הוא תמך (את מנסה להזכר אם את אי פעם השקעת ככה במישהו אחר, ומצטערת לגלות שאולי לא). עכשיו הוא כבר מיואש ממך, למה לא יכולת את להגיד שאת לא מסוגלת כרגע להיות בקשר זוגי?. אולי פחדת להיות לבד. אבל עכשיו את לבד. ואין לך כלום, אולי גם לא את עצמך. את מרגישה ריקה כ"כ ועלובה. והמסגרת שלפני כמה חודשים בחרת לעצמך וחשבת להשתלב בה, נראית עכשיו רחוקה ולא מתאימה.
אם את בוכה לפעמים, אז כנראה שעדין אכפת לך, איך קמים עכשיו את שואלת? איך יוצאים? את כבר לא בוטחת בעצמך שלא תמעדי שוב, אבל בסופו של דבר יש לך רק את עצמך לבטוח בה. אף אחד לא יוכל לעשות את העבודה בשבילך.
ולהלן הטקסט המדובר:
את מסרבת לגדול, מסרבת להתמודד, את מפחדת להתאמץ.
מפחדת להכשל.
מפחדת להצליח- ז"א להשתנות. רוצה להשאר ילדה קטנה, רוצה שתמיד ידאגו לך, לא יודעת ומסרבת ללמוד לדאוג לעצמך.
לדאוג זה כואב, לדאוג זה מלחיץ, לדאוג זה לא נעים.
"אין שכל- אין דאגות", ואצלך: אין אחריות – אין דאגות.
הנה תסריט המוכר לך היטב:
את מתחילה משהו חדש, מתלהבת, מספרת לכולם שהתחלת, מתלהבת מלספר על העשיה אולי אפילו יותר מלבצע אותה. עכשיו הגיעה השעה ואת נדרשת באמת להתחיל את שתכננת, את משנסת מותניים ומתחילה, כעבור זמן קצר, מתחילות בעיות, יש לך מטלות, את צריכה לעמוד בזמנים, את מתחילה להלחץ, ולדחות את המטלות, חלקן דורשות ממך הרבה זמן, או משאבים אחרים, את מתחילה לפקפק ביכולתך לבצען, את מתחילה להרגיש עומס, לחץ, הבטן כואבת, משהו דוחק ומפריע, טורד את מנוחתך כל הזמן. את מטילה ספק בעצמך, אולי זה בכלל לא מתאים לך, אולי את לא מתאימה. את בעצם נזכרת שאת לא כ"כ מוכשרת כמו שאולי חשבת. העומס גדל, בכדי לעמוד בלחץ, את מתחילה להוריד מטלות, מחפשת איפה אפשר לקצץ. מרגישה כמו ספינה שטובעת ומשליכים ממנה משא כדי שלא תטבע. כשהנטל הראשון מוסר את מרגישה הקלה, אך לא לאורך זמן.
קשה לך לספר שאת שוב נכשלת, קשה לך עוד יותר כרגע להכיל אנשים, לתת משהו מעצמך למישהו אחר. את מסתגרת, מנתקת קשרים, אנשים נראים לך כמו מעמסה איומה, בעיקר אלו שנוזפים בך.
את מרגישה מבולבלת, בכלל לא יודעת למה כ"כ התלהבת, אולי זה בכלל לא מתאים לך. אז מה כן מתאים? הפטפוט האינסופי בראש, החרדות, הפרנויות, התקפי בכי, זעם, תסכול. נראה שאף אחד לא מבין אותך, מרגישה מתוסבכת נורא, קשה לך לדבר, קשה לך לנשום. אין לך מקום לאף אחד בחיים שלך, מרגישה שאת גם לא יודעת לפנות מקום כזה. זה גם כואב, כשאת מבינה שהמחיר שאת משלמת על ההתנתקות הוא בדידות.
עכשיו את מתחילה לזרוק עוד ועוד "חפצים כבדים" מהספינה הטובעת, רק לנסות עוד איכשהו לשרוד, את מבזבזת הרבה כסף בדרך, נשארת אולי עם מטלה אחת מכל אלו שהיו קודם, אבל את כבר נהית חסרת מוטיבציה, וגרוע מכך גם אדישה. פתאום לא אכפת לך מכלום, רק שהסיוט הזה יפסק, רק שהקולות האלה בראש ירגעו קצת.
לאנשים אכפת ממך, הם מנסים לדבר איתך, חלק אומרים לך להלחם בעצמך- לא לוותר. חלק אומרים שאולי תפסיקי אולי באמת זה לא מתאים לך עכשיו (אולי את עוד לא בשלב בחיים בשביל עבודה כלשהי/לימודים/זוגיות). את לא יודעת למי להקשיב, ואת עצמך את עוד בקושי מוצאת. לאט לאט הם כבר מפסיקים להגיד, מתחילים להתיאש. נמאס לך את עיפה מעצמך, עיפה מהעולם.
פתאום את מרגישה שגם הרצון כבר נאבד, זה לא כ"כ אכפת לך מה יהיה, רק רוצה להפסיק את מחול השדים שאת נמצאת בו עכשיו. את מרפה ידים, עוזבת, הספינה טובעת.
להכנס למיטה, להתחפר מתחת לשמיכה, לעצום עינים, לישון. לא לראות אף אחד, לא לחשוב על כלום, לא לדאוג. אין שתיה, אין אוכל, אין שאיפות, אין ענין, אין אף אחד, רק לישון, המון, ימים. לוותר, להרפות, להסכים לשקיעה הזו.
את מתדרדרת, לעתים עוד רוצה לצאת מהמיטה אבל זה נהיה מפחיד. את מפסיקה הכל, נראה לך שאת לא שווה כלום, גם הסביבה שמיואשת ממך משדרת לך שאת אולי חסרת יכולת. מה יהיה? החרדות עולות, הפחדים, אולי אף פעם כבר לא תהי בסדר?, אף פעם לא תצליחי לבנות כלום, תמיד תברחי? את בוכה המון, מתריסה בעצמך, נראה כאילו שאת לא מכירה דרך אחרת. תמיד אותו תסריט, זה עצוב לך להכיר בזה, אבל שם בתוך המיטה, מתחת לשמיכה, מסוממת מרוב שינה, את מסוגלת גם לא להרגיש. את כמו נרקומנית. מכורה ליאוש, מכורה לדכאון, מכורה לשינה. כבר לא אכפת לך, חושבת על מוות המון. את לא מוכנה לחיות חיים עלובים, וכרגע הכל נראה עלוב.
פתאום את חוטפת מכה, כאילו הפילו אותך מהמיטה החמה לרצפה. מישהו שפעם אהב אותך נוטש, הוא כבר לא מאמין, הוא ניסה, הוא דיבר, הוא עודד, הוא תמך (את מנסה להזכר אם את אי פעם השקעת ככה במישהו אחר, ומצטערת לגלות שאולי לא). עכשיו הוא כבר מיואש ממך, למה לא יכולת את להגיד שאת לא מסוגלת כרגע להיות בקשר זוגי?. אולי פחדת להיות לבד. אבל עכשיו את לבד. ואין לך כלום, אולי גם לא את עצמך. את מרגישה ריקה כ"כ ועלובה. והמסגרת שלפני כמה חודשים בחרת לעצמך וחשבת להשתלב בה, נראית עכשיו רחוקה ולא מתאימה.
אם את בוכה לפעמים, אז כנראה שעדין אכפת לך, איך קמים עכשיו את שואלת? איך יוצאים? את כבר לא בוטחת בעצמך שלא תמעדי שוב, אבל בסופו של דבר יש לך רק את עצמך לבטוח בה. אף אחד לא יוכל לעשות את העבודה בשבילך.