אני מצרפת לכאן באומץ רב את סיפור הלידות הקודמות שלי, שכתבתי לעצמי ולאחותי לפני שנה בערך.
עד היום לא הרגשתי שאני מסוגלת לשתף בזה, זה הרגיש לי אישי ואינטימי ופתאום ממש בא לי לספר.
תודה לכל מי שנתנה לי להרגיש שיש לי אוזן קשבת, כאן, בבאופן.
תודה על העידוד, התמיכה וההכלה
ישבתי לכתוב. הרגשתי שהגיע הזמן. יצא לי ארוך, אבל זה פשוט יצא ככה
אני משתפת בחוויה מדהימה, חווית הלידות שלי כי מבחינתי בלתי אפשרי להפריד ביניהן, הן אחד.
תודה אחותי הנפלאה, שהיית שם איתנו. איתי.
סיפור הלידה שלי
הגיע הזמן.
שנה וכמעט חודשיים אחרי, פתאום אני מרגישה שאם לא אכתוב את זה עכשיו זה יישאר בפנים ואולי גם יעלם.
מצחיק, אני משוכנעת שהרבה מהתחושות והזיכרונות שלי נעלמו או השתנו ותוהה איזה רושם יותר נכון-אז או עכשיו?
ישבתי על האסלה בבית, שלושה חדרים עם גינה מתוקה שידעתי שהוא המקפצה שלי לחיים האלו. הכל אהבתי בבית ההוא. הכל, מלבד כיווני האוויר. מהרגע שראיתי את השכונה, במעלה הכביש הראשי ידעתי שכשתיפתח הדלת של הדירה הזו היא תבוא לי טוב. וכך היה. אור בעיניים. אפילו הנומרולוגיה שלה הייתה מושלמת.
ישבתי על האסלה, שוחחתי עם אחותי הקטנה בטלפון. עשיתי פיפי על הבדיקה וקשקשתי. מהר מאוד הופיע הקו. "הי ממי, אני בהריון! יו יש לי שני פסים!"
"מה?!?!?!?!?!?!!!!!!"
כאן הייתי צריכה להסביר את עצמי ואת העובדה שתוך כדי השיחה עשיתי לי בדיקה קטנה והנה התוצאה לפנינו. מלבד בעלי, גם על ההיריון הראשון היא ידעה לפני כולם,התקשרתי אליה לאילת. לטלפון לוקח אותו הזמן להגיע
סיימנו לשוחח, ואני מוצאת את עצמי קמה, הולכת למחשב וכותבת בגוגל "לידה ביתית".
איך? מאיפה?
לא ברור עד היום. רק יודעת שפתאום, בבת אחת, הרגשתי שאני לא רוצה לעבור את מה שעברתי בלידה הראשונה.
ההיריון הראשון שלי מצא אותי עם כמיהה עזה לילד משהו מטורף, חשש לא מבוסס לחלוטין שיש לי בעיות פוריות, אישה חבויה עמוק מאוד מאוד בתוך טינאייג'רית בת 28.
בהריון הראשון עשיתי את כל הבדיקות, כולל מי שפיר שלא לצורך מאלף ואחת סיבות (קבעתי, ביטלתי לילה לפני ובבוקר לבסוף הלכתי), החלטתי לא להינעל על כלום, לזרום, מה שיהיה יהיה העיקר שבסוף יהיה תינוק בריא.
בכלל לא ממש הבנתי מה באמת קורה לי. תוך כדי שאני כותבת את השורה הקודמת, תיקנתי מ"ילד בריא" ל"תינוק בריא". אז, לא חשבתי במושגים של "ילד". יכולתי רק לתפוס מהו "תינוק".
(בא לי קפה, שנייה אני חוזרת)
טוב שהלכתי. נזכרתי שאני צריכה להדליק נרות, השבת נכנסת מוקדם.
בקיצור, בשבוע 41, קמתי בוקר אחד ולא הרגשתי תנועות. הייתי לחוצה, עצבנית וקצרת רוח מההיריון המתמשך, משתוקקת כבר ללדת ולסיים עם זה. היום זה נראה לי כל כך מיותר, אבל היום אני כבר אימא לשניים..
התקשרתי לבעלי שיבוא מהעבודה וידבר לבטן. הקטנציק תמיד הגיב אליו. אמרתי לו שאם הוא זז-הולכים לתל השומר כמו שקבענו, אם לא, טסים לקפלן. פחדתי ממש. עד שהוא הגיע אכלתי, שתיתי שכבתי על צד שמאל ומיששתי אותו בלי הפסקה. כלום.
בעלי הגיע הביתה, קריאה אחת לבטן-בעיטה. התחלתי לבכות. מניאק בן זונה ככה הוא עשה לי כל היום? אמרתי לבעלי שאני רוצה עכשיו ללדת. זהו. נגמר לי. הגעתי עם תנועות יפות ושיקרתי בפה מלא. במוניטור הכל תקין. אין ירידות, אין האטות, הכל בסדר. מארבע אחה"צ עד 11 בלילה לא קיבלו אותי מפאת עומס במחלקה. טירוף מה שהלך שם. שוק חאן יונס יותר טוב. לבסוף, כשהתעקשתי לא ללכת הביתה רופא אחד החליט לעשות לי אולטרא סאונד.
"תשמעו.. יש מעט מידי מים. יכול להיות שבגלל זה את לא מרגישה אותו זז, מאוד צפוף לו שם".
"מה זה אומר?"
"בד"כ אנו מודדים 10 יחידות, ופה אני רואה חמש. חצי. תחזרי מחר, נקווה שיהיה מקום לקבל אותך".
בעלי הסתכל עליו ושאל "ד"ר, מה אתה היית עושה?"
"אם היא הייתה אשתי הייתי לוקח אותה לבית חולים אחר ומיילד".
מבט אחד הספיק.
"לאיזה בית חולים אתם מעדיפים?"
"אסף הרופא."
אז פינו אותי באמבולנס והגעתי בחצות עם מי שפיר 3.
מוניטור פנימי, מיטה ענקית עם מוטות הארד קור מסביב, כורסא ומקלחת.
שעות. שעות ארוכות. ריתוק מוחלט פיטוצין, בלון, חוקן, פקיעת שק מי השפיר, פטידין, עוד פטידין, אפידורל ו27 שעות בחדר לידה עד שילדתי.
גזרו אותי. הייתי משוכנעת שפעמיים. כשאמרו לי ללחוץ ילדתי תוך 20 דקות. 02:20 היה בשעון. יש ממול שעון.
רופא צעיר, מגעיל ויהיר תפר אותי והוא היחיד שהצליח לגרום לי לצעוק, לקלל ולשנוא. השפלה נוראית. לא אפשר לי לסיים בכבוד. חרא אדם, מקווה שאוכל לסלוח לו יום אחד.
התינוק יצא כחול, מקופל כולו, עם המטומה גדולה בראש ושתף דם בכל הפנים.
לכף הרגל השמאלית שלו לקח שבועיים בערך להיפרד מן השוק. היתה מקופלת למעלה לחלוטין. צפוף היה לו, מסכן. בהתחלה כתבו בגיליון שלו "ציפורניים חלקיות" מרוב שהעור כיסה עליהן. הוא ממש היה דחוס.
אני לא יודעת להגיד, אם חוסר האמון שלי בעצמי, הניתוק מהגוף, או דווקא החיבור המצוין הוא שגרם לי להתעקש על התערבות בלידה הזו. עדיין אני תוהה מה היה שם, האם היה שם ניכור או נגיעת אלוהים?
תמיד הרגשתי ערה כל כך לחיים, מרגישה את הזרם האמיתי, גם אם טסים לצידו עוד ערוצים שוצפים, מבלבלים, בצמתים לא זוכרת שהתבלבלתי.
דווקא הלידה הזו לא פתורה אצלי ואני משנה את דעתי לגבי ההתנהלות שלי בה תוך שניות וחוזר חלילה. קרו שם כמה דברים, ואולי יום אחד אני אגיע למשוואה הנכונה.
אני רק יודעת, שברגע שראיתי שני קווים לא רציתי לחזור על זה שוב.
פתאום, הכל צף ועלה והרגשתי ביטחון ושלמות. לא יודעת מאיפה. מה לי ולשלמות הזו? הרגשתי שיש לי בת, שאני מאוהבת בה בטירוף, שהיא מושלמת ושזה מה שחיכיתי לו כל הזמן הזה.
בעלי רצה להרוג אותי, או לצרוח, או לבכות, או לצחוק או לאהוב אותי בלי סוף. הוא קצת חשב שהשתגעתי אני חושבת, אבל זה רק ניחוש שלי.
התחושות השתנו כל הזמן ובשבוע 17 התקשרתי למיילדת מהאזור. לא, זה לא נראה לי. התקשרתי לאחרת בהמלצת חברה. זהו, יש פה קטע. איך שכחתי.
באותה התקופה חידשתי קשר עם חברת ילדות שכשסיפרתי לה שאני בחודש רביעי ומתכננת ללדת בבית סיפרה לי שהיא עשתה את זה בלידה השנייה שלה, אחרי קיסרי ראשון.
נסתרות דרכיו אבל הוא גדול.
ענת, המיילדת המצוינת שלי, התאימה לי כמו כפפה ליד. היא אמרה שיש זמן ושאחדש עימה קשר בסביבות שבוע 25 ככה, שנתחיל מעקב, כמובן אם הכל יהיה תקין לחלוטין. מיילדת לוקחת לידה בבית רק אם הכל מושלם. מינימום מקום לסיכונים. הגיוני.
סיפרתי לאחותי. (בעלי ואני אמרנו שנשמור את זה לעצמנו כי אין לנו חשק לבלבולי מוח אבל אני לא יכולתי. הייתי צריכה לדעת שמבחינת בעלי אני בטוחה. מי שישמע על זה ישמע על זה ממני בלבד ולא יהיו לי הפתעות לא רצויות.)
התגובה שלה הייתה חיובית. היא שאלה שאלות, העלתה חששות, הכילה בכבוד ולבסוף ביקשה להיות נוכחת. צחקתי. האמת, תיארתי לעצמי שהיא תרצה להיות שם וזה היה נכון ונוח מכל הבחינות. קצת התביישתי מהפוזות שאדגמן אבל ידעתי שזה מחיר שאהיה חייבת לשלם. היה שווה.
אח"כ אמרתי לאימא. אימא, שתהיה בריאה אמן, הייתה באותה תקופה חולה ומאושפזת בבית חולים עם מחלה לא קלה.
ביקשתי שהיא תקשיב לי עד הסוף, ואח"כ תגיב וסיפרתי לה. היא שמעה, שאלה שאלות, השתדלה לשמור על קור רוח וקיבלה את זה. חמודה. היא שלטה בעצמה כל כך, שרק יומיים אח"כ היא התקשרה לבקש שאחשוב על זה שוב, בכל זאת, ישנם סיכונים ולמה לי, מה אני צריכה את זה? יומיים היא לא ישנה. לא מספיק היא חלשה, גזלתי לה כמה שעות שינה, אבל לא עלה בדעתי לא לספר למשפחה שלי.
אחותי הגדולה קיבלה בשתיקה את הרעיון, נזהרת לא לקפוץ עלי במכות וזה מזל שהשיחה איתה הייתה בטלפון, כי היא יכלה להיות אדיבה ולדפוק ת'ראש בקיר באותו הזמן בלי שאראה....
יאמר לזכותה, שהיא מספיק קרובה אלי כדי שאדע שהיא חושבת שאני נבונה דיי כדי לבדוק טוב טוב לפני שאני עושה מעשה כזה ואני יודעת שהיא נתנה לי ליהנות מקרדיט אמיתי.
אחותי הקטנה..או, זה סיפור שלם בפני עצמו אז אני ממש אקצר: היא הראשונה תמיד לדעת כל דבר שקורה איתי, והיא חשבה שאני צריכה אישפוז. היום, עדיין אין לה ילדים משלה ובכל זאת אני בטוחה שהיא רואה דברים מעט אחרת.
המשפחה של בעלי...זה סיפור אחר לגמרי. שקט דממה בגזרה הזו. אם הייתי אומרת מילה היו:
א. מטריפים אותי, כל יום, בלי צל של ספק.
ב. מוציאים לאהובי את החשק לפתוח את העיניים בבוקר.
ג. לוקחים כדורי הרגעה בכמויות מסחריות, ללא הועיל.
ד. לא ישנים עד אחרי הלידה, רצוף, מה שהיה חומס גם את שנתה של הדודה מהקריות.
אז למה לי? אני באמת אוהבת אותם כל כך, לא רציתי לעשות את זה לא להם ולא לי. חשיבה מעולה. הוכיחה את עצמה באופן מושלם.
שבוע 39.
היו בדרך התלבטויות, שינינו את דעתנו הלוך ושוב ולבסוף החלטנו שזה נכון עבורנו. בעלי בטוח בעצמו. אחותי מתרגשת. הדולה שלי מחכה ללידת הבית הראשונה שלה.
שבוע 40.
הנה התאריך. עבר. כל רגע עכשיו. הרבה יותר שלווה מאשר בלידה הראשונה.
משבוע 15 אחותי הקטנה הרגישה אותך בועטת, מדהימה שלי, כמה שאני אוהבת אותך, כמה שאני מרגישה בטוחה. איך אפשר להרגיש כל כך בטוחה לקראת תהליך כל כך עוצמתי כשכביכול את עושה משהו כל כך לא מקובל?
נסתרות דרכיו.
יום רביעי בלילה.
באמצע הלילה מתעוררת מצירים. מוזר. כבר חודשיים שיש לי צירים, חזקים מאוד לפעמים, ניכרים על הבטן ההדוקה אבל הפעם משהו שונה. ממתי אני מתעוררת מהם?
הכי קלישאתי. קמה. קפה. באמת? שמעתי על נשים שהתעוררו בלילה מרגישות שמשהו קורה, אבל אני? באמת? יכול להיות שאני מרגישה? יכול להיות שאני אגלה שאני יודעת ללדת? שהגוף שלי נכון?
חמש בבוקר חוזרת למיטה. מתעוררת בשבע, מספרת לבעלי.
הוא נדרך מעט אבל קול לגמרי. יש לנו פגישה בהרצליה (עוד קלישאה, אני ממש מתרגשת, אני מתחילה להרגיש נורמאלית) והוא שואל מה עושים. החלטתי לנסוע. אמרתי, שלא יולדים כל כך מהר, אין בעיה לנסוע מרחק שעה מהבית, בבוקר, בלי צירים סדירים ושאם יקרה והלידה תתפתח כל כך מהר שלא אספיק לחזור הביתה, אני נכנסת לבית החולים הראשון בחפץ לב ויולדת במסדרון. בכיף אפילו.
במהלך הפגישה, צירים כואבים כל הזמן. אני עומדת-צירים. אני יושבת-אין כלום. מדהים. חזרנו הביתה בצהריים ויש לי צירים. מרוב שהיו לי צירים תקופה כל כך ארוכה לא ידעתי מה באמת קורה. התקשרתי לענת. היא אמרה שאם אני מרגישה אז זה זה. לבוא? היא שאלה? לא, לא, עוד לא, אמרתי.
הכנתי את אחותי הגדולה שאולי היא תצטרך לבוא לקחת את הילד ואת אחותי השנייה שאולי היא תצטרך לבוא לראות לידה. התרגשות בקרב המשפחה.
בשעה חמש נכנסו בדלת ענת, שתי אחיותיי והדולה. מדהים איך לקח לכולן בדיוק אותו משך זמן להתארגן ולהגיע. ענת הגיעה כי אמרתי שאני כבר לא בטוחה מה קורה ושאולי אפשר לחכות. היא סגרה את ההתלבטות ב"אני בדרך חמודה, איזה יופי הנה הגיע הזמן". כשהמיילדת שלך אומרת בטלפון כזה דבר, את מאוד מתרגשת. ונבהלת.
הצירים היו חזקים ואני חזקה יותר. צוחקות, מדברות, ענת מכינה לי כל מיני תרופות הומאופטיות, אחותי מצלמת ומתעדת הכל. אמן ואי פעם היא תזכה לתת לי מתנה עוד יותר גדולה מזו, היקרה מפז.
הצירים באו והלכו, התחזקו ונחלשו, שיחקו בי. ישבתי על כדור, התנועעתי וחשבתי: עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן.
כל הזמן הלכתי לשירותים והתרוקנתי. הביאו לי יין לשירותים. ענת אמרה שיין מזרז מעט ויכול לעשות טוב. הסתחררתי. לא אהבתי את ההרגשה, אני לא אחזור על זה שוב.
רציתי מוסיקה אנרגטית וחשבתי שאני יכולה לשאת אותה-התבדיתי. בעלי חטף מקלחת מתונה עד כאב ופתאום הרגשתי שהחדר סוגר עלי והאנשים חונקים אותי ואני חייבת לברוח. כלום לא משתנה ואני עוד על הרגליים כמו אריה בכלוב, לא מוצאת את עצמי והחלטתי לצאת החוצה רק עם בעלי.
בשנייה שיצאתי חזרתי.
הכאב היה עצום כל כך, הקושי ללכת גדול כל כך וכל מילימטר בגוף שלי סרב לחלוטין להתרחק אפילו צעד אחד מהביטחון והשקט של הבית. עכשיו כשאני כותבת את זה, אני פתאום מבינה שזה היה יצר חייתי לחלוטין.
הצירים התגברו ועימם חוסר השקט. הצורך לזוז, להתבודד ולהתרכז היה חזק ממני. אבל כשיצאתי מעבר לביטחון של הבית, הקן שלי, הסתערו עלי הכאבים בעוצמה חדשה והבריחו אותי מיד חזרה פנימה. אין לך לאן ללכת. את לא יודעת את זה, אבל את מאוד, מאוד יולדת.
חזרה פנימה. ענת מסתכלת עלי בחיוך מבין "כואב מידי?"
איך היא ידעה? אני מופתעת. הרי אני מכילה את הצירים האלו כל כך הרבה זמן, לא היה נראה שמשהו מתקדם. ובכל זאת, ענת ידעה.
אחת עשרה בלילה. לא יכולה, לא רוצה, עייפה. כל פעם שאני יושבת ובמיוחד כשאני שוכבת הצירים נרגעים. איך זה יכול להיות?! הרי אם אלו היו ממש צירים של לידה שום דבר לא היה עוצר אותם. ררררררררררררגגגגגגגגגגגגגגגעעעעעעעע.
אני לא מאמינה שרק עכשיו אני חושבת על זה. כל כך הרבה פעמים סיפרתי את זה ולא עליתי על זה-מנוחה עוצרת לידה. מנוחה עוצרת לידה. שכיבה עוצרת לידה. כמה זמן חיכיתי לכתוב את הסיפור שלי. כמה נכון שחיכיתי, הנה אני מבינה כל כך טוב עכשיו. אני הולכת רגע, תיכף אשוב.
טוב.עיכלתי. לפעמים אומרים לנו דברים, אנחנו שומעות, מבינות, חוות ועדיין לא יודעות. עכשיו אני יודעת.
חזרתי פנימה ואחרי מעט זמן החלטתי לשכב. אחותי נשכבה ליידי וליטפה אותי. הפעם, בניגוד מוחלט ללידה הקודמת המגע היה לי נעים. מנחם. בעלי כל הזמן ברקע, מפקח בשקט, נכון לצפות כל צורך לפני. החלטתי לנוח. האינטנסיביות פחתה משמעותית וענת אמרה שהיא הולכת הביתה לישון והציעה שגם אנחנו ננסה לישון מעט. הדולה הלכה הביתה. אחותי נשכבה בסלון על הספה ואני ובעלי הלכנו למיטה. ענת אמרה בשקט שכנראה אני לא מוכנה עדיין. נעלבתי קצת אבל רק בגלל שהייתי כל כך רגישה.
ממה אני מפחדת?
אולי הייתי צריכה מעט לבד, להיות בשקט שלי, לחוות את זה קצת לגמרי משלי.
אחת בלילה. הבית שקט.
בארבע ועשרים לא יכולתי יותר. כאב לי כל כך. אחותי באה ומדדה כמה צירים אם אני זוכרת נכון. פה הכאב עירפל וחידד זיכרונות מסוימים באותו הזמן.
היא אמרה שאולי נסתובב קצת בבית ורציתי לעשות פיפי. התישבתי על האסלה. כואב, כואב כל כך. פתאום פאק. ממש. פאק. פרץ עצום של כאב פילח לי את הגוף וזה לא סתם ביטוי, זאת המציאות. כולי התכווצתי והתעוותתי ושמעתי את עצמי אומרת "אאאאאאאאייייייייי".
אחותי מסתכלת עלי מלמעלה, וללא סימן שאלה אומרת: "מים."
"כככככןןןןן", אני אומרת לה. "שמעת?"
"לא", היא עונה.
אני הייתי בטוחה ששמעו את זה כולם וגם ראש הממשלה ואת המים שנשטפו גם.
היא מתקשרת לענת. "כמה כואב לה?" אני שומעת אותה שואלת דרך הטלפון. "מאווודדד" אני עונה לה בליווי כמה קולות רקע שלא אופיניים לי בכלל. אני נכנסת להתקלח. "תוציאי אותה מהמים!" אני שומעת את ענת צועקת, "אני לא אספיק להגיע, תשכיבי אותה!". אחותי אומרת שענת בדרך ואני חייבת לצאת מהמקלחת. גם ככה לא היו לי מים רותחים כמו שהייתי צריכה וזה מירמר אותי. יצאתי ומיד השתטחתי על המיטה, כרית בין הידיים מתחת לחזה, טוסיק למעלה.
פאניקה.
כואב.
כואב כואב כואב כואב אני לא יכולה לכתוב מספיק כמה כואב. סתם כאב, כאב גוזר, כאב תקוע, כאב בהכל בכל מקום, כאב ופחד. מנוחה. ענת לא כאן. אני מרגישה שאני עשויה ללדת רק מרוב כאב. אחותי מודדת זמנים. לא זוכרת מה היא אמרה, זה לא משנה. מנוחה, עוד אחד. כואאאאאבבבב, מפחיד, היא אומרת "ממוש, לאט, לאט, קחי אותו לאט".
זהו.
ברגע אחד, בהבזק, זה מסתדר לי. אני נושמת, לוקחת לאט. עוברת אותו, הוא מתגבר, הוא שם, רצוף וכואב אבל אני רואה אותו.
עוד אחד. אחותי אומרת, "לאט..". פתאום, באמצע הציר לשבריר שנייה לא כואב. אני מרגישה הברגה במובן הכי פשוט של המילה. מרגישה את הראש נכנס לאגן, מסתובב חצי סיבוב לכיוון הצד הימני שלי. לוחץ. אני לא יכולה לתאר את התחושה הזו. כואב, אבל זה לא מפחיד יותר. הכאב ממוקד, יש לו מטרה, יש לו כיוון, החוצה. כבר לא מבלבל רק מתסכל, אני בלי מיילדת. אחותי ליידי. אני שואלת אותה משהו, אבל לא בטוחה שהיא מבינה את עוצמת ההבדל. היא רק מהנהנת בפה קפוץ וגבות מכווצות. אולי, בעצם, היא כן הבינה.
ענת מגיעה. נראה לי מהר, לקח לה רק 20 דקות. היא רוצה להעביר אותי לסלון, למזרון שהכנו. אני לא רוצה לזוז. אני לא אצליח ללכת, אני כמעט בוכה לה, עכשיו שהיא כאן אני יכולה להתפרק, לזרוק עליה את האחריות. "בואי, נעזור לך, את תצליחי אין בעיה". חוסר ההתחשבות הקים אותי על רגלי, הפתיע אותי שלא תמכו בי בזמן שהלכתי ובצורה מפתיעה הלכתי למזרון ללא קושי רב במיוחד.
חזרתי לחבק כרית. ענת בדקה אותי והכריזה בשקט עצום 7.. .
"שמעתי. רק 7?!, לא יכול להיות.." כמעט בכיתי. " חמודה, מה קרה? את רוצה ללחוץ?"
"כן"
"אז תלחצי חמודה."
?
סליחה? אותי בבית הספר לימדו שעד שאין פתיחה 10 לא לוחצים.
אבל לחצתי. נתתי את הנשמה בלחיצות רצופות וארוכות ומהגרון בקעו לי קולות של אריה בסוואנה והאצבעות שלי כמעט נשברו מהלחץ שהפעלתי על הכרית. אח"כ התפתחו לי שלפוחיות בקצות האצבעות ורק יום אחרי הלידה הבנתי מה זה ומאיפה הן באו. ענת ניטרה אותי כל שתי דקות והרגשתי את הראש מציץ. ענת אמרה "הנה, עוד לחיצה שתיים היא בחוץ" וידעתי שהיא צודקת.
הסתובבתי וראיתי את בעלי ואחותי עומדים מאחורי וחייכתי. חייכתי, כל כך חייכתי כי הרגשתי שזה הסוף. לא משנה כמה כוח אצטרך, לא משנה כמה זה יכאב ויהיה קשה אני יודעת שעוד רגע הכל יהיה מאחורי ואני אפגוש את התינוקת הכי אהובה בעולם.
ענת ביקשה שאשנה תנוחה ואשכב על הצד ולא יכולתי לזוז. היא אמרה שמאוד קשה בשלב הזה לשנות תנוחה אבל שאני חייבת כי היא חוששת שאני אקרע ככה. בעמל רב הסתובבתי לצד. ציר הגיע ולחצתי בכל הכוח כי ידעתי שעם עבודה טובה היא תצא מהר.
הראש יצא. הפסקה. אני נזכרת עכשיו, שהיא התחילה לבכות ככה, חצי בחוץ חצי בפנים. יצאה עם דעה כמו שאומרים, שלא נפספס חס וחלילה שיש לה מה להגיד ועוד ביום שישי ה13. היא עדיין כזו. מרגיע לשמוע תינוק בוכה. גם אם הוא עוד לא ממש נולד. שאלתי את אחותי והיא אמרה שהיא זוכרת את זה אחר לגמרי, שלהיפך, לקח לקטנה יובלות לבכות וזה הלחיץ אותה. בדקתי בוידאו. היא בכתה. בעצם לא ממש בכתה אלא יותר התלוננה לשתי שניות בקול צרצרי. כנראה שאימא זוכרת רגעים כאלו, של חיים ומוות.
ענת אמרה שבציר הבא היא יוצאת וכשהוא הגיע לחצתי כאילו אני נלחמת על חיי. ובאמת נלחמתי על חיי. ועל חייה. הרגשתי איך הכוחות נגמרים לי ואני לא יכולה ללחוץ עוד בעוצמה כזו, נגמר לי האוויר ופתאום הרגשתי את ענת מושכת אותה החוצה בידיים והכל מתרוקן ועובר בתוכי ונגמר.
ככה.
חמש בבוקר.
ארבעים דקות מאז שירדו המים. 20 דקות של לחיצות (כמו בפעם הראשונה
).
חוויה אחת מדהימה.
הנקתי אותה, והכרתי אותה והתכסיתי שלא יראו לי את הציצים.
אחותי צחקה ואמרה שטוב שנזכרתי להתבייש. ענת אמרה שבלידה אין עכבות, זה מצב אחר שנמצאים בו.
כל כך נעים לקבל את הצניעות חזרה, להרגיש שהמוח, הגוף הלב, כולם עשו עבודה נפלאה שהסתיימה, ועכשיו אפשר לחזור לשגרה ולהחלים.
לקח לי ארבעה ימים לעכל את החוויה הראשונית ולהתעצם.
מעולם לפני כן לא הרגשתי כל כך שלמה. קודם כל שלמה, שלמות שקטה ובסיסית וברורה כל כך. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי אהבה אמיתית ופשוטה כלפי עצמי, הגוף שלי, האישיות שלי והנשיות שלי.
ומה יהיה בפעם הבאה? אין לי מושג. אולי בבית חולים במרכז לידה טבעית, עם או בלי אפידורל, אולי בבית. מה שבטוח, רק כשאראה שוב פעם שני קווים תהיה לי תחושה מציאותית יותר לגבי מה שעתיד לקרות.
****והנה, היום אני בסופו של ההריון השלישי.
בעזרת השם גם הפעם אלד בבית.
לאורך רוב ההריון הייתי מבולבלת ומפוחדת וממש חרדה מפני הכאב שבלידה.
לאט לאט אני מרגישה שזה מסתדר.
אני קוראת ולומדת ומכינה את עצמי - גם את הגוף וגם את הנפש לקראת מה שיגיע.
אני מרגישה, שעוד מעט אגיע להשלמה עם הלידה המתקרבת, ושיהיה בסדר.
אני מרשה לעצמי לפנטז איך זה יראה, ומאוד מקווה להגשים.
אני מצרפת לכאן באומץ רב את סיפור הלידות הקודמות שלי, שכתבתי לעצמי ולאחותי לפני שנה בערך.
עד היום לא הרגשתי שאני מסוגלת לשתף בזה, זה הרגיש לי אישי ואינטימי ופתאום ממש בא לי לספר.
תודה לכל מי שנתנה לי להרגיש שיש לי אוזן קשבת, כאן, בבאופן.
תודה על העידוד, התמיכה וההכלה :-)
ישבתי לכתוב. הרגשתי שהגיע הזמן. יצא לי ארוך, אבל זה פשוט יצא ככה
אני משתפת בחוויה מדהימה, חווית הלידות שלי כי מבחינתי בלתי אפשרי להפריד ביניהן, הן אחד.
תודה אחותי הנפלאה, שהיית שם איתנו. איתי.
סיפור הלידה שלי
הגיע הזמן.
שנה וכמעט חודשיים אחרי, פתאום אני מרגישה שאם לא אכתוב את זה עכשיו זה יישאר בפנים ואולי גם יעלם.
מצחיק, אני משוכנעת שהרבה מהתחושות והזיכרונות שלי נעלמו או השתנו ותוהה איזה רושם יותר נכון-אז או עכשיו?
ישבתי על האסלה בבית, שלושה חדרים עם גינה מתוקה שידעתי שהוא המקפצה שלי לחיים האלו. הכל אהבתי בבית ההוא. הכל, מלבד כיווני האוויר. מהרגע שראיתי את השכונה, במעלה הכביש הראשי ידעתי שכשתיפתח הדלת של הדירה הזו היא תבוא לי טוב. וכך היה. אור בעיניים. אפילו הנומרולוגיה שלה הייתה מושלמת.
ישבתי על האסלה, שוחחתי עם אחותי הקטנה בטלפון. עשיתי פיפי על הבדיקה וקשקשתי. מהר מאוד הופיע הקו. "הי ממי, אני בהריון! יו יש לי שני פסים!"
"מה?!?!?!?!?!?!!!!!!"
כאן הייתי צריכה להסביר את עצמי ואת העובדה שתוך כדי השיחה עשיתי לי בדיקה קטנה והנה התוצאה לפנינו. מלבד בעלי, גם על ההיריון הראשון היא ידעה לפני כולם,התקשרתי אליה לאילת. לטלפון לוקח אותו הזמן להגיע :-)
סיימנו לשוחח, ואני מוצאת את עצמי קמה, הולכת למחשב וכותבת בגוגל "לידה ביתית".
איך? מאיפה?
לא ברור עד היום. רק יודעת שפתאום, בבת אחת, הרגשתי שאני לא רוצה לעבור את מה שעברתי בלידה הראשונה.
ההיריון הראשון שלי מצא אותי עם כמיהה עזה לילד משהו מטורף, חשש לא מבוסס לחלוטין שיש לי בעיות פוריות, אישה חבויה עמוק מאוד מאוד בתוך טינאייג'רית בת 28.
בהריון הראשון עשיתי את כל הבדיקות, כולל מי שפיר שלא לצורך מאלף ואחת סיבות (קבעתי, ביטלתי לילה לפני ובבוקר לבסוף הלכתי), החלטתי לא להינעל על כלום, לזרום, מה שיהיה יהיה העיקר שבסוף יהיה תינוק בריא.
בכלל לא ממש הבנתי מה באמת קורה לי. תוך כדי שאני כותבת את השורה הקודמת, תיקנתי מ"ילד בריא" ל"תינוק בריא". אז, לא חשבתי במושגים של "ילד". יכולתי רק לתפוס מהו "תינוק".
(בא לי קפה, שנייה אני חוזרת)
טוב שהלכתי. נזכרתי שאני צריכה להדליק נרות, השבת נכנסת מוקדם. :-) בקיצור, בשבוע 41, קמתי בוקר אחד ולא הרגשתי תנועות. הייתי לחוצה, עצבנית וקצרת רוח מההיריון המתמשך, משתוקקת כבר ללדת ולסיים עם זה. היום זה נראה לי כל כך מיותר, אבל היום אני כבר אימא לשניים..
התקשרתי לבעלי שיבוא מהעבודה וידבר לבטן. הקטנציק תמיד הגיב אליו. אמרתי לו שאם הוא זז-הולכים לתל השומר כמו שקבענו, אם לא, טסים לקפלן. פחדתי ממש. עד שהוא הגיע אכלתי, שתיתי שכבתי על צד שמאל ומיששתי אותו בלי הפסקה. כלום.
בעלי הגיע הביתה, קריאה אחת לבטן-בעיטה. התחלתי לבכות. מניאק בן זונה ככה הוא עשה לי כל היום? אמרתי לבעלי שאני רוצה עכשיו ללדת. זהו. נגמר לי. הגעתי עם תנועות יפות ושיקרתי בפה מלא. במוניטור הכל תקין. אין ירידות, אין האטות, הכל בסדר. מארבע אחה"צ עד 11 בלילה לא קיבלו אותי מפאת עומס במחלקה. טירוף מה שהלך שם. שוק חאן יונס יותר טוב. לבסוף, כשהתעקשתי לא ללכת הביתה רופא אחד החליט לעשות לי אולטרא סאונד.
"תשמעו.. יש מעט מידי מים. יכול להיות שבגלל זה את לא מרגישה אותו זז, מאוד צפוף לו שם".
"מה זה אומר?"
"בד"כ אנו מודדים 10 יחידות, ופה אני רואה חמש. חצי. תחזרי מחר, נקווה שיהיה מקום לקבל אותך".
בעלי הסתכל עליו ושאל "ד"ר, מה אתה היית עושה?"
"אם היא הייתה אשתי הייתי לוקח אותה לבית חולים אחר ומיילד".
מבט אחד הספיק.
"לאיזה בית חולים אתם מעדיפים?"
"אסף הרופא."
אז פינו אותי באמבולנס והגעתי בחצות עם מי שפיר 3.
מוניטור פנימי, מיטה ענקית עם מוטות הארד קור מסביב, כורסא ומקלחת.
שעות. שעות ארוכות. ריתוק מוחלט פיטוצין, בלון, חוקן, פקיעת שק מי השפיר, פטידין, עוד פטידין, אפידורל ו27 שעות בחדר לידה עד שילדתי.
גזרו אותי. הייתי משוכנעת שפעמיים. כשאמרו לי ללחוץ ילדתי תוך 20 דקות. 02:20 היה בשעון. יש ממול שעון.
רופא צעיר, מגעיל ויהיר תפר אותי והוא היחיד שהצליח לגרום לי לצעוק, לקלל ולשנוא. השפלה נוראית. לא אפשר לי לסיים בכבוד. חרא אדם, מקווה שאוכל לסלוח לו יום אחד.
התינוק יצא כחול, מקופל כולו, עם המטומה גדולה בראש ושתף דם בכל הפנים.
לכף הרגל השמאלית שלו לקח שבועיים בערך להיפרד מן השוק. היתה מקופלת למעלה לחלוטין. צפוף היה לו, מסכן. בהתחלה כתבו בגיליון שלו "ציפורניים חלקיות" מרוב שהעור כיסה עליהן. הוא ממש היה דחוס.
אני לא יודעת להגיד, אם חוסר האמון שלי בעצמי, הניתוק מהגוף, או דווקא החיבור המצוין הוא שגרם לי להתעקש על התערבות בלידה הזו. עדיין אני תוהה מה היה שם, האם היה שם ניכור או נגיעת אלוהים?
תמיד הרגשתי ערה כל כך לחיים, מרגישה את הזרם האמיתי, גם אם טסים לצידו עוד ערוצים שוצפים, מבלבלים, בצמתים לא זוכרת שהתבלבלתי.
דווקא הלידה הזו לא פתורה אצלי ואני משנה את דעתי לגבי ההתנהלות שלי בה תוך שניות וחוזר חלילה. קרו שם כמה דברים, ואולי יום אחד אני אגיע למשוואה הנכונה.
אני רק יודעת, שברגע שראיתי שני קווים לא רציתי לחזור על זה שוב.
פתאום, הכל צף ועלה והרגשתי ביטחון ושלמות. לא יודעת מאיפה. מה לי ולשלמות הזו? הרגשתי שיש לי בת, שאני מאוהבת בה בטירוף, שהיא מושלמת ושזה מה שחיכיתי לו כל הזמן הזה.
בעלי רצה להרוג אותי, או לצרוח, או לבכות, או לצחוק או לאהוב אותי בלי סוף. הוא קצת חשב שהשתגעתי אני חושבת, אבל זה רק ניחוש שלי.
התחושות השתנו כל הזמן ובשבוע 17 התקשרתי למיילדת מהאזור. לא, זה לא נראה לי. התקשרתי לאחרת בהמלצת חברה. זהו, יש פה קטע. איך שכחתי.
באותה התקופה חידשתי קשר עם חברת ילדות שכשסיפרתי לה שאני בחודש רביעי ומתכננת ללדת בבית סיפרה לי שהיא עשתה את זה בלידה השנייה שלה, אחרי קיסרי ראשון.
נסתרות דרכיו אבל הוא גדול.
ענת, המיילדת המצוינת שלי, התאימה לי כמו כפפה ליד. היא אמרה שיש זמן ושאחדש עימה קשר בסביבות שבוע 25 ככה, שנתחיל מעקב, כמובן אם הכל יהיה תקין לחלוטין. מיילדת לוקחת לידה בבית רק אם הכל מושלם. מינימום מקום לסיכונים. הגיוני.
סיפרתי לאחותי. (בעלי ואני אמרנו שנשמור את זה לעצמנו כי אין לנו חשק לבלבולי מוח אבל אני לא יכולתי. הייתי צריכה לדעת שמבחינת בעלי אני בטוחה. מי שישמע על זה ישמע על זה ממני בלבד ולא יהיו לי הפתעות לא רצויות.)
התגובה שלה הייתה חיובית. היא שאלה שאלות, העלתה חששות, הכילה בכבוד ולבסוף ביקשה להיות נוכחת. צחקתי. האמת, תיארתי לעצמי שהיא תרצה להיות שם וזה היה נכון ונוח מכל הבחינות. קצת התביישתי מהפוזות שאדגמן אבל ידעתי שזה מחיר שאהיה חייבת לשלם. היה שווה.
אח"כ אמרתי לאימא. אימא, שתהיה בריאה אמן, הייתה באותה תקופה חולה ומאושפזת בבית חולים עם מחלה לא קלה.
ביקשתי שהיא תקשיב לי עד הסוף, ואח"כ תגיב וסיפרתי לה. היא שמעה, שאלה שאלות, השתדלה לשמור על קור רוח וקיבלה את זה. חמודה. היא שלטה בעצמה כל כך, שרק יומיים אח"כ היא התקשרה לבקש שאחשוב על זה שוב, בכל זאת, ישנם סיכונים ולמה לי, מה אני צריכה את זה? יומיים היא לא ישנה. לא מספיק היא חלשה, גזלתי לה כמה שעות שינה, אבל לא עלה בדעתי לא לספר למשפחה שלי.
אחותי הגדולה קיבלה בשתיקה את הרעיון, נזהרת לא לקפוץ עלי במכות וזה מזל שהשיחה איתה הייתה בטלפון, כי היא יכלה להיות אדיבה ולדפוק ת'ראש בקיר באותו הזמן בלי שאראה....
יאמר לזכותה, שהיא מספיק קרובה אלי כדי שאדע שהיא חושבת שאני נבונה דיי כדי לבדוק טוב טוב לפני שאני עושה מעשה כזה ואני יודעת שהיא נתנה לי ליהנות מקרדיט אמיתי.
אחותי הקטנה..או, זה סיפור שלם בפני עצמו אז אני ממש אקצר: היא הראשונה תמיד לדעת כל דבר שקורה איתי, והיא חשבה שאני צריכה אישפוז. היום, עדיין אין לה ילדים משלה ובכל זאת אני בטוחה שהיא רואה דברים מעט אחרת.
המשפחה של בעלי...זה סיפור אחר לגמרי. שקט דממה בגזרה הזו. אם הייתי אומרת מילה היו:
א. מטריפים אותי, כל יום, בלי צל של ספק.
ב. מוציאים לאהובי את החשק לפתוח את העיניים בבוקר.
ג. לוקחים כדורי הרגעה בכמויות מסחריות, ללא הועיל.
ד. לא ישנים עד אחרי הלידה, רצוף, מה שהיה חומס גם את שנתה של הדודה מהקריות.
אז למה לי? אני באמת אוהבת אותם כל כך, לא רציתי לעשות את זה לא להם ולא לי. חשיבה מעולה. הוכיחה את עצמה באופן מושלם.
שבוע 39.
היו בדרך התלבטויות, שינינו את דעתנו הלוך ושוב ולבסוף החלטנו שזה נכון עבורנו. בעלי בטוח בעצמו. אחותי מתרגשת. הדולה שלי מחכה ללידת הבית הראשונה שלה.
שבוע 40.
הנה התאריך. עבר. כל רגע עכשיו. הרבה יותר שלווה מאשר בלידה הראשונה.
משבוע 15 אחותי הקטנה הרגישה אותך בועטת, מדהימה שלי, כמה שאני אוהבת אותך, כמה שאני מרגישה בטוחה. איך אפשר להרגיש כל כך בטוחה לקראת תהליך כל כך עוצמתי כשכביכול את עושה משהו כל כך לא מקובל?
נסתרות דרכיו.
יום רביעי בלילה.
באמצע הלילה מתעוררת מצירים. מוזר. כבר חודשיים שיש לי צירים, חזקים מאוד לפעמים, ניכרים על הבטן ההדוקה אבל הפעם משהו שונה. ממתי אני מתעוררת מהם?
הכי קלישאתי. קמה. קפה. באמת? שמעתי על נשים שהתעוררו בלילה מרגישות שמשהו קורה, אבל אני? באמת? יכול להיות שאני מרגישה? יכול להיות שאני אגלה שאני יודעת ללדת? שהגוף שלי נכון?
חמש בבוקר חוזרת למיטה. מתעוררת בשבע, מספרת לבעלי.
הוא נדרך מעט אבל קול לגמרי. יש לנו פגישה בהרצליה (עוד קלישאה, אני ממש מתרגשת, אני מתחילה להרגיש נורמאלית) והוא שואל מה עושים. החלטתי לנסוע. אמרתי, שלא יולדים כל כך מהר, אין בעיה לנסוע מרחק שעה מהבית, בבוקר, בלי צירים סדירים ושאם יקרה והלידה תתפתח כל כך מהר שלא אספיק לחזור הביתה, אני נכנסת לבית החולים הראשון בחפץ לב ויולדת במסדרון. בכיף אפילו.
במהלך הפגישה, צירים כואבים כל הזמן. אני עומדת-צירים. אני יושבת-אין כלום. מדהים. חזרנו הביתה בצהריים ויש לי צירים. מרוב שהיו לי צירים תקופה כל כך ארוכה לא ידעתי מה באמת קורה. התקשרתי לענת. היא אמרה שאם אני מרגישה אז זה זה. לבוא? היא שאלה? לא, לא, עוד לא, אמרתי.
הכנתי את אחותי הגדולה שאולי היא תצטרך לבוא לקחת את הילד ואת אחותי השנייה שאולי היא תצטרך לבוא לראות לידה. התרגשות בקרב המשפחה.
בשעה חמש נכנסו בדלת ענת, שתי אחיותיי והדולה. מדהים איך לקח לכולן בדיוק אותו משך זמן להתארגן ולהגיע. ענת הגיעה כי אמרתי שאני כבר לא בטוחה מה קורה ושאולי אפשר לחכות. היא סגרה את ההתלבטות ב"אני בדרך חמודה, איזה יופי הנה הגיע הזמן". כשהמיילדת שלך אומרת בטלפון כזה דבר, את מאוד מתרגשת. ונבהלת.
הצירים היו חזקים ואני חזקה יותר. צוחקות, מדברות, ענת מכינה לי כל מיני תרופות הומאופטיות, אחותי מצלמת ומתעדת הכל. אמן ואי פעם היא תזכה לתת לי מתנה עוד יותר גדולה מזו, היקרה מפז.
הצירים באו והלכו, התחזקו ונחלשו, שיחקו בי. ישבתי על כדור, התנועעתי וחשבתי: עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן.
כל הזמן הלכתי לשירותים והתרוקנתי. הביאו לי יין לשירותים. ענת אמרה שיין מזרז מעט ויכול לעשות טוב. הסתחררתי. לא אהבתי את ההרגשה, אני לא אחזור על זה שוב.
רציתי מוסיקה אנרגטית וחשבתי שאני יכולה לשאת אותה-התבדיתי. בעלי חטף מקלחת מתונה עד כאב ופתאום הרגשתי שהחדר סוגר עלי והאנשים חונקים אותי ואני חייבת לברוח. כלום לא משתנה ואני עוד על הרגליים כמו אריה בכלוב, לא מוצאת את עצמי והחלטתי לצאת החוצה רק עם בעלי.
בשנייה שיצאתי חזרתי.
הכאב היה עצום כל כך, הקושי ללכת גדול כל כך וכל מילימטר בגוף שלי סרב לחלוטין להתרחק אפילו צעד אחד מהביטחון והשקט של הבית. עכשיו כשאני כותבת את זה, אני פתאום מבינה שזה היה יצר חייתי לחלוטין.
הצירים התגברו ועימם חוסר השקט. הצורך לזוז, להתבודד ולהתרכז היה חזק ממני. אבל כשיצאתי מעבר לביטחון של הבית, הקן שלי, הסתערו עלי הכאבים בעוצמה חדשה והבריחו אותי מיד חזרה פנימה. אין לך לאן ללכת. את לא יודעת את זה, אבל את מאוד, מאוד יולדת.
חזרה פנימה. ענת מסתכלת עלי בחיוך מבין "כואב מידי?"
איך היא ידעה? אני מופתעת. הרי אני מכילה את הצירים האלו כל כך הרבה זמן, לא היה נראה שמשהו מתקדם. ובכל זאת, ענת ידעה.
אחת עשרה בלילה. לא יכולה, לא רוצה, עייפה. כל פעם שאני יושבת ובמיוחד כשאני שוכבת הצירים נרגעים. איך זה יכול להיות?! הרי אם אלו היו ממש צירים של לידה שום דבר לא היה עוצר אותם. ררררררררררררגגגגגגגגגגגגגגגעעעעעעעע.
אני לא מאמינה שרק עכשיו אני חושבת על זה. כל כך הרבה פעמים סיפרתי את זה ולא עליתי על זה-מנוחה עוצרת לידה. מנוחה עוצרת לידה. שכיבה עוצרת לידה. כמה זמן חיכיתי לכתוב את הסיפור שלי. כמה נכון שחיכיתי, הנה אני מבינה כל כך טוב עכשיו. אני הולכת רגע, תיכף אשוב.
טוב.עיכלתי. לפעמים אומרים לנו דברים, אנחנו שומעות, מבינות, חוות ועדיין לא יודעות. עכשיו אני יודעת.
חזרתי פנימה ואחרי מעט זמן החלטתי לשכב. אחותי נשכבה ליידי וליטפה אותי. הפעם, בניגוד מוחלט ללידה הקודמת המגע היה לי נעים. מנחם. בעלי כל הזמן ברקע, מפקח בשקט, נכון לצפות כל צורך לפני. החלטתי לנוח. האינטנסיביות פחתה משמעותית וענת אמרה שהיא הולכת הביתה לישון והציעה שגם אנחנו ננסה לישון מעט. הדולה הלכה הביתה. אחותי נשכבה בסלון על הספה ואני ובעלי הלכנו למיטה. ענת אמרה בשקט שכנראה אני לא מוכנה עדיין. נעלבתי קצת אבל רק בגלל שהייתי כל כך רגישה.
ממה אני מפחדת?
אולי הייתי צריכה מעט לבד, להיות בשקט שלי, לחוות את זה קצת לגמרי משלי.
אחת בלילה. הבית שקט.
בארבע ועשרים לא יכולתי יותר. כאב לי כל כך. אחותי באה ומדדה כמה צירים אם אני זוכרת נכון. פה הכאב עירפל וחידד זיכרונות מסוימים באותו הזמן.
היא אמרה שאולי נסתובב קצת בבית ורציתי לעשות פיפי. התישבתי על האסלה. כואב, כואב כל כך. פתאום פאק. ממש. פאק. פרץ עצום של כאב פילח לי את הגוף וזה לא סתם ביטוי, זאת המציאות. כולי התכווצתי והתעוותתי ושמעתי את עצמי אומרת "אאאאאאאאייייייייי".
אחותי מסתכלת עלי מלמעלה, וללא סימן שאלה אומרת: "מים."
"כככככןןןןן", אני אומרת לה. "שמעת?"
"לא", היא עונה.
אני הייתי בטוחה ששמעו את זה כולם וגם ראש הממשלה ואת המים שנשטפו גם.
היא מתקשרת לענת. "כמה כואב לה?" אני שומעת אותה שואלת דרך הטלפון. "מאווודדד" אני עונה לה בליווי כמה קולות רקע שלא אופיניים לי בכלל. אני נכנסת להתקלח. "תוציאי אותה מהמים!" אני שומעת את ענת צועקת, "אני לא אספיק להגיע, תשכיבי אותה!". אחותי אומרת שענת בדרך ואני חייבת לצאת מהמקלחת. גם ככה לא היו לי מים רותחים כמו שהייתי צריכה וזה מירמר אותי. יצאתי ומיד השתטחתי על המיטה, כרית בין הידיים מתחת לחזה, טוסיק למעלה.
פאניקה.
כואב.
כואב כואב כואב כואב אני לא יכולה לכתוב מספיק כמה כואב. סתם כאב, כאב גוזר, כאב תקוע, כאב בהכל בכל מקום, כאב ופחד. מנוחה. ענת לא כאן. אני מרגישה שאני עשויה ללדת רק מרוב כאב. אחותי מודדת זמנים. לא זוכרת מה היא אמרה, זה לא משנה. מנוחה, עוד אחד. כואאאאאבבבב, מפחיד, היא אומרת "ממוש, לאט, לאט, קחי אותו לאט".
זהו.
ברגע אחד, בהבזק, זה מסתדר לי. אני נושמת, לוקחת לאט. עוברת אותו, הוא מתגבר, הוא שם, רצוף וכואב אבל אני רואה אותו.
עוד אחד. אחותי אומרת, "לאט..". פתאום, באמצע הציר לשבריר שנייה לא כואב. אני מרגישה הברגה במובן הכי פשוט של המילה. מרגישה את הראש נכנס לאגן, מסתובב חצי סיבוב לכיוון הצד הימני שלי. לוחץ. אני לא יכולה לתאר את התחושה הזו. כואב, אבל זה לא מפחיד יותר. הכאב ממוקד, יש לו מטרה, יש לו כיוון, החוצה. כבר לא מבלבל רק מתסכל, אני בלי מיילדת. אחותי ליידי. אני שואלת אותה משהו, אבל לא בטוחה שהיא מבינה את עוצמת ההבדל. היא רק מהנהנת בפה קפוץ וגבות מכווצות. אולי, בעצם, היא כן הבינה.
ענת מגיעה. נראה לי מהר, לקח לה רק 20 דקות. היא רוצה להעביר אותי לסלון, למזרון שהכנו. אני לא רוצה לזוז. אני לא אצליח ללכת, אני כמעט בוכה לה, עכשיו שהיא כאן אני יכולה להתפרק, לזרוק עליה את האחריות. "בואי, נעזור לך, את תצליחי אין בעיה". חוסר ההתחשבות הקים אותי על רגלי, הפתיע אותי שלא תמכו בי בזמן שהלכתי ובצורה מפתיעה הלכתי למזרון ללא קושי רב במיוחד.
חזרתי לחבק כרית. ענת בדקה אותי והכריזה בשקט עצום 7.. .
"שמעתי. רק 7?!, לא יכול להיות.." כמעט בכיתי. " חמודה, מה קרה? את רוצה ללחוץ?"
"כן"
"אז תלחצי חמודה."
?
סליחה? אותי בבית הספר לימדו שעד שאין פתיחה 10 לא לוחצים.
אבל לחצתי. נתתי את הנשמה בלחיצות רצופות וארוכות ומהגרון בקעו לי קולות של אריה בסוואנה והאצבעות שלי כמעט נשברו מהלחץ שהפעלתי על הכרית. אח"כ התפתחו לי שלפוחיות בקצות האצבעות ורק יום אחרי הלידה הבנתי מה זה ומאיפה הן באו. ענת ניטרה אותי כל שתי דקות והרגשתי את הראש מציץ. ענת אמרה "הנה, עוד לחיצה שתיים היא בחוץ" וידעתי שהיא צודקת.
הסתובבתי וראיתי את בעלי ואחותי עומדים מאחורי וחייכתי. חייכתי, כל כך חייכתי כי הרגשתי שזה הסוף. לא משנה כמה כוח אצטרך, לא משנה כמה זה יכאב ויהיה קשה אני יודעת שעוד רגע הכל יהיה מאחורי ואני אפגוש את התינוקת הכי אהובה בעולם.
ענת ביקשה שאשנה תנוחה ואשכב על הצד ולא יכולתי לזוז. היא אמרה שמאוד קשה בשלב הזה לשנות תנוחה אבל שאני חייבת כי היא חוששת שאני אקרע ככה. בעמל רב הסתובבתי לצד. ציר הגיע ולחצתי בכל הכוח כי ידעתי שעם עבודה טובה היא תצא מהר.
הראש יצא. הפסקה. אני נזכרת עכשיו, שהיא התחילה לבכות ככה, חצי בחוץ חצי בפנים. יצאה עם דעה כמו שאומרים, שלא נפספס חס וחלילה שיש לה מה להגיד ועוד ביום שישי ה13. היא עדיין כזו. מרגיע לשמוע תינוק בוכה. גם אם הוא עוד לא ממש נולד. שאלתי את אחותי והיא אמרה שהיא זוכרת את זה אחר לגמרי, שלהיפך, לקח לקטנה יובלות לבכות וזה הלחיץ אותה. בדקתי בוידאו. היא בכתה. בעצם לא ממש בכתה אלא יותר התלוננה לשתי שניות בקול צרצרי. כנראה שאימא זוכרת רגעים כאלו, של חיים ומוות.
ענת אמרה שבציר הבא היא יוצאת וכשהוא הגיע לחצתי כאילו אני נלחמת על חיי. ובאמת נלחמתי על חיי. ועל חייה. הרגשתי איך הכוחות נגמרים לי ואני לא יכולה ללחוץ עוד בעוצמה כזו, נגמר לי האוויר ופתאום הרגשתי את ענת מושכת אותה החוצה בידיים והכל מתרוקן ועובר בתוכי ונגמר.
ככה.
חמש בבוקר.
ארבעים דקות מאז שירדו המים. 20 דקות של לחיצות (כמו בפעם הראשונה :-)).
חוויה אחת מדהימה.
הנקתי אותה, והכרתי אותה והתכסיתי שלא יראו לי את הציצים.
אחותי צחקה ואמרה שטוב שנזכרתי להתבייש. ענת אמרה שבלידה אין עכבות, זה מצב אחר שנמצאים בו.
כל כך נעים לקבל את הצניעות חזרה, להרגיש שהמוח, הגוף הלב, כולם עשו עבודה נפלאה שהסתיימה, ועכשיו אפשר לחזור לשגרה ולהחלים.
לקח לי ארבעה ימים לעכל את החוויה הראשונית ולהתעצם.
מעולם לפני כן לא הרגשתי כל כך שלמה. קודם כל שלמה, שלמות שקטה ובסיסית וברורה כל כך. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי אהבה אמיתית ופשוטה כלפי עצמי, הגוף שלי, האישיות שלי והנשיות שלי.
ומה יהיה בפעם הבאה? אין לי מושג. אולי בבית חולים במרכז לידה טבעית, עם או בלי אפידורל, אולי בבית. מה שבטוח, רק כשאראה שוב פעם שני קווים תהיה לי תחושה מציאותית יותר לגבי מה שעתיד לקרות.
****והנה, היום אני בסופו של ההריון השלישי.
בעזרת השם גם הפעם אלד בבית.
לאורך רוב ההריון הייתי מבולבלת ומפוחדת וממש חרדה מפני הכאב שבלידה.
לאט לאט אני מרגישה שזה מסתדר.
אני קוראת ולומדת ומכינה את עצמי - גם את הגוף וגם את הנפש לקראת מה שיגיע.
אני מרגישה, שעוד מעט אגיע להשלמה עם הלידה המתקרבת, ושיהיה בסדר.
אני מרשה לעצמי לפנטז איך זה יראה, ומאוד מקווה להגשים.