על ידי יעל* » 07 יולי 2011, 13:15
אני רוצה לשאול שאלה, לשתף כאן באיזה שהיא חוויה שלי, חווית ההורות שלי, אני לא יודעת איפה להתחיל, איך להגדיר, אנסה..
אתחיל בזה שיש לי שגיאות כתיב, עימכן הסליחה.
יש לי ילד מקסים, מדהים ומיוחד בן שנה וחצי, מאז שהייתי בהריון חלמתי ורציתי להיות האמא הכי טובה בשבילו לתת לו את כל מה שהוא צריך למען ההתפתחות שלו, לראות אותו, להבין אותו, להיות קשובה.
ידעתי שאני מוכנה לוותר על הכל למען זה, למען הנתינה השלמה הזאת, לאחר שנולד וככל שהימים והחודשים חלפו המציאות התנפצה שוב ושוב על פני.
מהאתר הזה אני שואבת המון השראה, הרבה כוח נותן לי לקרוא פה להרגיש שאני לא לבד בדרך שלי, שאיך שאני בוחרת לגדל אותו זה באמת נכון וטוב בשבילו,
אבל קשה לי ולפעמים אני מטילה בספק את העניין, האם זה נכון לגדל את הילד ככה. אני משלמת מחיר נפשי כבד. על זה שעד היום לא עזבתי אותו ליותר משעה במהלך היום, הוא זקוק לי תמיד בסביבה למרות שהוא מאוד עצמאי, מה שמרגיש לי מאוד נכון. אמא צריכה להיות זמינה תמיד בגיל הזה. אבל זה קשה לי לפעמים. אני מנסה לשאוב אנרגיה מעצם הנתינה לו ומהאושר שזה נוסך בי, אך לפעמים זה לא מרגיש מספיק. כל מיני דברים שרציתי וניסיתי למצוא להם זמן בחיי כמו איזה חוג, או זמן ליצירה, זה פשוט לא יוצא. כי תמיד הדברים האילה מתאפשרים רק בשעות הערב וזה לא זמן שאני יכולה להרשות לעצמי לעזוב אותו, גם אחרי שנירדם הוא מתעורר לינוק די הרבה, כך שגם אז אני לא יכולה לעזוב. והשאלה שאני שואלת היא מורכבת, לא רק האם אני צרכה לחשוב גם על עצמי בכל העסק הזה של להיות אמא שלו, האם זה שאני לא חושבת על עצמי זה דבר טוב בשבילו?
בשמת כתבה באחד הדפים על זה שאהבת אם כמו כל אהבה נמדדת בכמה שנותנים, בהתנהגות, ולא באיזה משהוא אמורפי. אבל האם הנתינה המוחלטת הזאת מאדם שיש לו קשיים, מאדם שהילדות שלו לא היתה גן של שושנים, מאמא שנצבת לבד מול האמהות ללא חמולה או משפחה גדולה שתומכת, האם הנתינה המוחלטת הזאת נכונה בשביל הילד?
ואני אתן דוגמה, כשהייה בערך בגיל חצי שנה אולי קצת יותר לכחתי אותו למטפלת בשיטת פלדנקרייסת, והיא אמרה ששרירי החזה שלו מקווצים, ועבדה איתו על להרפות אותם, ואני חשבתי גם אני מרגישה איך אני מקווצת שם, האם הוא לא מרגיש כך בגללי? בגלל הלחץ שאני שרויה בו מתוך הרצון לתת לו את כל מה שהוא צריך, כל היום על הידים וביחד, לעשות דברים, שלא יבכה ושהייה לו נעים, אפילו קקי לא יכולתי לתת לעצמי לעשות במנוחה. זה ילד עם אנרגית חיים כל כך חזקה ודורשת. דורשת פעילות והתנדנדות ושינויים וגריויים.דווקא הנסיון שלי בפועל לתת לו מה שהוא צריך בכל מחיר גרם לכך שגם הוא ישלם על כך מחיר.
והיום הסקרנות שלו כל כך עזה כל היום הוא רוצה להיות בחוץ, לא משנה כמה חם, או מה המצב רוח שלי או כמה יש לי לסדר, לבשל ולכבס והדרישה שלו כל כך עזה ומוחלטת מצד אחד אני כל כך מאושרת שהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ויודע לדרוש את זה בלי ויתורים, בלי פשרות. מצד שני זה כל כך קשה! קשה לי בעיקר בגלל היסורים, שגם כשאני מרגישה די עכשיו לא יורדים למטה, אני מנסה לסקרן אותו במשהוא אחר במשחק משותף או דבר מה כל שהוא, לפעמים זה עובד, אך בדרך כלל לא והצרחות שלו והבכי, כל כך קשים לי, ההזדהות עם הדחף העז שלו לחקור את העולם והגבול שאני נאלצת לסים בפניו קשים לי.
האם אני עושה נכון? האם אמא רגועה ומאושרת שלא תמיד זמינה שווה יותר מאמא פחות רגועה ומאושרת שתמיד נמצאת שם? ובכלל אני לא בטוחה שזאת השאלה, לא נראה לי שהייתי יותר רגושה ומאושרת אם לא היתי פחות זמינה בשבילו.
השאלה איך אני מורידה אך הלחץ הנפשי??
הלחץ הנפשי שנובע המצורך שלי לתת לילד שלי את כל מה שהוא זקוק לו כדי להיות אדם שלם בתוך עולם לא שלם, בתור אמא לא שלמה, איך אני מקבלת את המציאות הזאת? ועדיין מנסה לתת לו כמה שאני יכולה, איך אני מוצאת את הגבול? תמיד חשבתי אני אדם בוגר אני יכולה להקריב מעצמי, לוותר ולתת גם כשקשה לי, זה התפקיד שלי כאמא וזאת גם היכולת שלי כאמא ומולי עומד תינוק, עכשיו כבר פעוט, שאין בידיו עדין את הכלים שיש לי. אבל עדין לפעמים גם אני כמו ילדה קטנה אפילו כמו תינוקת חסרת יכולת נתינה.. האחריות האדירה שאני נושאת על כתפי לפעמים קשה מנשוא.
איך מוצאים את האיזון? לפעמים אני חושבת אולי הילד כן צריך גבולות? בשבילו, אולי זה נותן לו ביטחון בעולם, זה שאמא שלו היא לא סמרטוט שנסרך אחריו לכל מקום, ממלא אחר כל הציווים והדרישות שלו. אלה אדם עם גבולות.
אני יודעת שנסחתי כאן הרבה שאלות שזורות אחת בתוך השניה, תודה על ההקשבה ואשמח לכל תגובה שהיא...
אני רוצה לשאול שאלה, לשתף כאן באיזה שהיא חוויה שלי, חווית ההורות שלי, אני לא יודעת איפה להתחיל, איך להגדיר, אנסה..
אתחיל בזה שיש לי שגיאות כתיב, עימכן הסליחה.
יש לי ילד מקסים, מדהים ומיוחד בן שנה וחצי, מאז שהייתי בהריון חלמתי ורציתי להיות האמא הכי טובה בשבילו לתת לו את כל מה שהוא צריך למען ההתפתחות שלו, לראות אותו, להבין אותו, להיות קשובה.
ידעתי שאני מוכנה לוותר על הכל למען זה, למען הנתינה השלמה הזאת, לאחר שנולד וככל שהימים והחודשים חלפו המציאות התנפצה שוב ושוב על פני.
מהאתר הזה אני שואבת המון השראה, הרבה כוח נותן לי לקרוא פה להרגיש שאני לא לבד בדרך שלי, שאיך שאני בוחרת לגדל אותו זה באמת נכון וטוב בשבילו,
אבל קשה לי ולפעמים אני מטילה בספק את העניין, האם זה נכון לגדל את הילד ככה. אני משלמת מחיר נפשי כבד. על זה שעד היום לא עזבתי אותו ליותר משעה במהלך היום, הוא זקוק לי תמיד בסביבה למרות שהוא מאוד עצמאי, מה שמרגיש לי מאוד נכון. אמא צריכה להיות זמינה תמיד בגיל הזה. אבל זה קשה לי לפעמים. אני מנסה לשאוב אנרגיה מעצם הנתינה לו ומהאושר שזה נוסך בי, אך לפעמים זה לא מרגיש מספיק. כל מיני דברים שרציתי וניסיתי למצוא להם זמן בחיי כמו איזה חוג, או זמן ליצירה, זה פשוט לא יוצא. כי תמיד הדברים האילה מתאפשרים רק בשעות הערב וזה לא זמן שאני יכולה להרשות לעצמי לעזוב אותו, גם אחרי שנירדם הוא מתעורר לינוק די הרבה, כך שגם אז אני לא יכולה לעזוב. והשאלה שאני שואלת היא מורכבת, לא רק האם אני צרכה לחשוב גם על עצמי בכל העסק הזה של להיות אמא שלו, האם זה שאני לא חושבת על עצמי זה דבר טוב בשבילו?
בשמת כתבה באחד הדפים על זה שאהבת אם כמו כל אהבה נמדדת בכמה שנותנים, בהתנהגות, ולא באיזה משהוא אמורפי. אבל האם הנתינה המוחלטת הזאת מאדם שיש לו קשיים, מאדם שהילדות שלו לא היתה גן של שושנים, מאמא שנצבת לבד מול האמהות ללא חמולה או משפחה גדולה שתומכת, האם הנתינה המוחלטת הזאת נכונה בשביל הילד?
ואני אתן דוגמה, כשהייה בערך בגיל חצי שנה אולי קצת יותר לכחתי אותו למטפלת בשיטת פלדנקרייסת, והיא אמרה ששרירי החזה שלו מקווצים, ועבדה איתו על להרפות אותם, ואני חשבתי גם אני מרגישה איך אני מקווצת שם, האם הוא לא מרגיש כך בגללי? בגלל הלחץ שאני שרויה בו מתוך הרצון לתת לו את כל מה שהוא צריך, כל היום על הידים וביחד, לעשות דברים, שלא יבכה ושהייה לו נעים, אפילו קקי לא יכולתי לתת לעצמי לעשות במנוחה. זה ילד עם אנרגית חיים כל כך חזקה ודורשת. דורשת פעילות והתנדנדות ושינויים וגריויים.דווקא הנסיון שלי בפועל לתת לו מה שהוא צריך בכל מחיר גרם לכך שגם הוא ישלם על כך מחיר.
והיום הסקרנות שלו כל כך עזה כל היום הוא רוצה להיות בחוץ, לא משנה כמה חם, או מה המצב רוח שלי או כמה יש לי לסדר, לבשל ולכבס והדרישה שלו כל כך עזה ומוחלטת מצד אחד אני כל כך מאושרת שהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ויודע לדרוש את זה בלי ויתורים, בלי פשרות. מצד שני זה כל כך קשה! קשה לי בעיקר בגלל היסורים, שגם כשאני מרגישה די עכשיו לא יורדים למטה, אני מנסה לסקרן אותו במשהוא אחר במשחק משותף או דבר מה כל שהוא, לפעמים זה עובד, אך בדרך כלל לא והצרחות שלו והבכי, כל כך קשים לי, ההזדהות עם הדחף העז שלו לחקור את העולם והגבול שאני נאלצת לסים בפניו קשים לי.
האם אני עושה נכון? האם אמא רגועה ומאושרת שלא תמיד זמינה שווה יותר מאמא פחות רגועה ומאושרת שתמיד נמצאת שם? ובכלל אני לא בטוחה שזאת השאלה, לא נראה לי שהייתי יותר רגושה ומאושרת אם לא היתי פחות זמינה בשבילו.
השאלה איך אני מורידה אך הלחץ הנפשי??
הלחץ הנפשי שנובע המצורך שלי לתת לילד שלי את כל מה שהוא זקוק לו כדי להיות אדם שלם בתוך עולם לא שלם, בתור אמא לא שלמה, איך אני מקבלת את המציאות הזאת? ועדיין מנסה לתת לו כמה שאני יכולה, איך אני מוצאת את הגבול? תמיד חשבתי אני אדם בוגר אני יכולה להקריב מעצמי, לוותר ולתת גם כשקשה לי, זה התפקיד שלי כאמא וזאת גם היכולת שלי כאמא ומולי עומד תינוק, עכשיו כבר פעוט, שאין בידיו עדין את הכלים שיש לי. אבל עדין לפעמים גם אני כמו ילדה קטנה אפילו כמו תינוקת חסרת יכולת נתינה.. האחריות האדירה שאני נושאת על כתפי לפעמים קשה מנשוא.
איך מוצאים את האיזון? לפעמים אני חושבת אולי הילד כן צריך גבולות? בשבילו, אולי זה נותן לו ביטחון בעולם, זה שאמא שלו היא לא סמרטוט שנסרך אחריו לכל מקום, ממלא אחר כל הציווים והדרישות שלו. אלה אדם עם גבולות.
אני יודעת שנסחתי כאן הרבה שאלות שזורות אחת בתוך השניה, תודה על ההקשבה ואשמח לכל תגובה שהיא...