מזמינה אותך ואת הבנות לקרוא כאן
אילה א כותבת לילדים
לא היה לי כוח בשבת האחרונה
מקווה להיות בפעם הבאה עם המון חדשות טובות
} ולהיות בבית שלי עם בן זוגי לבד, בפרטיות.
להתחיל את הלידה בבית. את הויתור על הפנטזיה הזאת. וכל זה כשמסביבי "אנשי מקצוע" שלא ממש מבינים שאין להם זמן ואנרגיה להקשיב או לפחות להתיחס בחום. הרגשתי את ההיפך.
אחרי שבועיים עלה שוב לחץ הדם והחליטו ליילד אותי. לקח שלושה ימים, פעמיים ג'ל וחצי יום של פיטוצ'ין לוריד כדי שיתחילו הצירים (הייתי יכולה להספיק להגיע מהבית...)
אחרי הפעם הראשונה ששמו לי ג'ל היינו בטוחים שמתחילים צירים. עדיין הייתי במחלקה ולכן טמיר בעלי נדרש לעזוב בסוף שעות הביקור. כשאמרתי שמתחילה לי הלידה האחיות אמרו – בשביל מה את צריכה אותו? יש לך אותנו! אנחנו העדפנו להיות יחד במסדרון ליד המעלית. (יש לי תמונה בזכרון – אני יושבת על כדור הריון ירוק, טמיר איתי ואנשים מידי פעם יוצאים מהמעלית, עוברים לידנו, מעשנים). אחרי שעה או שעתיים כאלה הפסיקו הצירים לגמרי וטמיר נסע הביתה.
בסוף הלידה התחילה בחדר הצירים. אני הייתי מאושרת. סוף סוף להיות לבד עם טמיר בחדר נפרד. שכבתי במיטה, פיטוצין מטפטף לי באינפוזיה ליד אחת, היד השניה מחוברת למכשיר למדידת לחץ דם (שמופעל אוטומטית כל כמה דקות) ומוניטור מחובר לי לבטן. העיקר שעוד מעט אני בבית. אחרי חצי יום היתה ירידת מים, אחרי 5 שעות (בהן המיילדות לא הפסיקו להזכיר לי שאני יכולה בקלות וללא סכנות להפסיק את הסבל) לקחתי אפידורל, לא לפני שחתמתי על כך שאני מודעת לכל הסכנות...
משם הדרך היתה קלה ומהירה. למזלי לא הסתבך שום דבר וגם לא נתקע ותוך חצי שעה נעמה כבר היתה בחוץ. מזל טוב! בתמונה היחידה שיש לי מהלידה אני נראית המומה למדי עם תינוקת קטנטנה שוכבת עלי. לא היה לי מושג מה אני אמורה לעשות עכשיו.
נעמה נולדה קטנה (2,400) אז מיד לקחו אותה לשקילות, מדידות וחיסון נגד צהבת. על החיסון גיליתי אח"כ. לא הנקתי אותה וגם לא החזקתי אותה עלי ליותר מכמה דקות. כשהלכתי לקחת אותה אחרי אני לא יודעת כמה זמן רק התמונה בזכרוני של טמיר מחזיק אותה גרמה לי ללכת אליה.
היה לי יום אחד של אושר. החזקתי את נעמה כל הזמן עלי. לא שמתי אותה לרגע בסלסלת הזכוכית.
ההנקה לא הלכה חלק אבל נעזרתי בהדי הרפז – יועצת הנקה (נפלאה) שאצלה עשיתי קורס הכנה ללידה ושליוותה אותי במהלך כל האישפוז. מאחות התינוקיה קיבלתי יחס גרוע. גם אצלן מההתחלה הייתי הבעייתית כי התעקשתי על הנקה בלבד. "היא קטנה מידי והחלב שלך לא מספיק לה" (כבר שמעתי על חברות שהתינוק נולד גדול ואז גם החלב לא מספיק). לזכותן יאמר שהן לא נתנו לנעמה בקבוק ושהן קראו לי כל פעם שהיא בכתה (וזה לא כך בכל בתי החולים). שיאו של היחס הגרוע היה כאשר אחת האחיות, כשבאתי אליה באחת בלילה לבקש עזרה ושאלתי אולי היא יכולה לראות אם אני מיניקה נכון כי נעמה כל הזמן בוכה והיא ענתה לי – אם לא הייתי מתעללת בילדה והייתי נותנת לה תוספת בבקבוק היא לא היתה בוכה. למזלי היא היתה מספיק בוטה כדי שאני אבין שהיא עברה את הגבול. למעשה זה היה המסר שקיבלתי מכולן אבל הפעם הייתי בטוחה שהיא הגזימה. באותו רגע לקחתי את נעמה וניגשתי איתה לאחראית שהיתה המומה אף היא מהסיפור. מאז התיחסו אלי אחרת ואני למדתי מזה לקח חשוב. היום אני יודעת שברגע הראשון שאחות בבית חולים התיחסה אלי לא כפי שאני חושבת שהיתה צריכה להתייחס – הייתי צריכה להתלונן. לא הייתי צריכה לבלוע אפילו צפרדע קטנה אחת. זה לא מגיע לי (ולא לאף אחת).
לקח קצת זמן עד שהגענו הביתה. לנעמה היתה צהבת ילודים והיא היתה באינקובטור תחת אור. גם הפסקנו את ההנקה ליום אחד וגם אחרי שהגענו הביתה עוד המשכנו לחזור לבדיקות דם. אני אפילו לא זוכרת את הפרטים. ואז סופסוף הייתי בבית. כמו שחלמתי כל כך הרבה זמן. והייתי עם תינוקת בריאה וחמודה שהכל אצלה בסדר. וגם ההנקה הסתדרה יחסית. אז איך זה שאצלי שום דבר לא היה בסדר?
עם כל הצהבת ובית החולים פספסנו אפילו את הימים הראשונים בהם התינוק ישן יחסית.
ממרחק הזמן נדמה לי שנעמה לא ישנה אף פעם. לא בלילה ולא ביום. היא בכתה המון ואותי זה הכניס למצוקה. הייתי חייבת לפתור את זה, להפסיק את הבכי, והדרך היחידה שהיתה לי היתה ההנקה. כשזה לא עזר לקחנו אותה לטייל, וככה שוטטנו אני וטמיר עם נעמה במנשא שעות ארוכות ב"טיילת" של יקנעם. ביום ובלילה. פעם אחת היא כל כך בכתה ולא עזר כלום עד שעשינו לה אמבטיה. אולי זה יעזור. כל כך הרבה מצוקה גרם לנו הבכי. ומרוב מאמץ להתמודד עם הבכי שלה ולמצוא סבלנות ולא להשתגע אני שכחתי איך בוכים. אני, שהייתי בכיינית ידועה עוד מהילדות, לא בכיתי יותר משנה. ככה מצאתי את היעוץ ההדדי.
קשה לי להגדיר מה זה יעוץ הדדי. זאת מעין פילוסופיה שרואה בבכי את התרופה ולא את המצוקה. הלכתי לקבוצה בה למדתי מחדש לבכות ובה היה לי מקום לפרוק את כל הקשיים. מאוחר יותר, בהריון השני, בכיתי גם על הקשיים בלידה של נעמה, ובזכות זה היום אני יכולה בכלל לכתוב על זה.
אז איפה הייתי?
הרגשנו לבד. גרנו בעיר חדשה בה לא הכרנו בהתחלה אף אחד. ההורים גרו לא רחוק כל כך (חצי שעה מאיתנו) אבל לנו הם נראו נורא רחוקים. שנינו הרגשנו שאף אחד לא עוזר לנו. היינו מאד מאוכזבים מזה שהם לא ידעו איך לעזור, ואני רציתי להיות שוב הילדה הקטנה שאמא יודעת מה היא צריכה בלי שאצטרך לבקש. היינו מאוכזבים גם מהחברים שלא הבינו על מה אנחנו מדברים (אנחנו היינו הראשונים). הרבה זמן כעסתי על הורי. כל פעם שבאו הרגשתי שהם באים לראות את נעמה ואני היא רק תופעת הלוואי שלה. שאני לא מעניינת. ובאמת, על מה יש לי לדבר? על כמה פעמים קמתי בלילה? היום במרחק של זמן ושל שיחות אני מבינה שהייתי צריכה לדעת לבקש. נקיונות, בישולים ובעיקר תשומת לב חיובית למילוי המצברים שכל הזמן התרוקנו. אני מודה שאני עדיין לא יודעת לבקש עזרה ואני מאמינה שאני לא היחידה. יש איזה שהוא צורך להוכיח ולהראות (למי?) שאני יכולה לבד ושאני מצליחה להסתדר. אפילו מנקה או בייביסיטר לכמה שעות קשה לי לקחת.
ובעיקר היה לי קשה עם נעמה. להיות כל היום עם תינוקת ובלי מבוגרים. להיות עסוקה בהנקות, החתלות, כביסות. לא היה לי זמן לאכול ובטח שלא לבשל. והבכי שלה. וכל זה בלי שינה בלילה. והתעורר בי לפעמים זעם. על הבכי, על זה שהיא מתעוררת בדיוק כשאני נרדמת או רוצה לבשל/ לאכול/ לדבר בטלפון או סתם להיות לבד... זעם שלא ידעתי שקיים בי ושהפחיד אותי לגלות בתוכי.
לפני הלידה עבדתי, הייתי אדם עצמאי, ופתאום היתה לי נעמה שבעצם קבעה הכל – מתי אני ישנה, מתי אני אוכלת, מה אני יכולה או לא יכולה לעשות. וזה מאד קשה להסתגל למצב הזה. ללמוד to let go. לקבל את זה ששום דבר לא יכול להקבע מראש או להיות מתוכנן.
ראיתי סביבי אמהות מאושרות ואני ממש לא הייתי מאושרת. אני לא יודעת אם הייתי בדיכאון, אבל כנראה הייתי באיזה שהוא מקום ברצף של הדכדוך.
ואף אחד לא סיפר לי שזה כל כך קשה. וגם כשסיפרו כנראה שלא הקשבתי ואולי זה בכלל לא עוזר לדעת. הרבה מהאמהות הטריות סביבי (למשל בקבוצת האמהות אליה הלכתי) לא סיפרו. אולי להן היה יותר קל, אולי זה לא נעים להתלונן (ועוד בתקופה שאמורה להיות כל כך טובה). איכשהו נהיתה לי שליחות לספר כמה קשה. לשבור את השתיקה.
ובכל זה גם הייתי צריכה לגדל תינוקת ולמצוא את הדרך שלי. וכל כך הרבה החלטות ובחירות.
הנקה או בקבוק? מוצץ כן או לא? לישון במיטה איתנו, בעריסה לידנו או בחדר משלה? חיסונים – איזה, מתי או אולי בכלל לא לחסן? לחזור לעבודה או לחנך מהבית? ומתי להתחיל לתת אוכל מוצק ואיזה לתת ואורגני או לא? שלא לדבר על ההחלטות הקטנות היומיומיות של מה להלביש.