על ידי ר_ו_ת_ה* » 26 אוגוסט 2009, 19:43
אז הכל התחיל ביום שלישי שעבר
הגיע הערב ואני קולטת שמחר התאריך לידה המשוער שלי
בודקת עם עצמי והלידה מרגישה לי רחוקה רחוקה... מרגישה שזה בכלל לא קרוב לקרות, לא פיזית, לא ריגשית. כלום. נאדה.
עכשיו, ברור שה"תאריך" זה שטויות, אבל אני (כדרכי בימים אלו...) נכנסת לסרטים- אני אעבור את התאריך, יתחיל לי מעקב הריון עודף, גם ככה אני עם סכרת הריון ואז יתחילו ללחוץ עליי לעשות זרוז, קיסרי ומה לא... והלך על חלום הלידת בית
שזה דרך אגב, חלום שגובש רק בשבועיים האחרונים של ההריון (ודווקא מהמקום של החרדות שהיו לי בהריון הזה...).
באותו יום גם אמא שלי היתה אצלנו וכדרך אגב זרקה לי בנונשלנטיות שאני נולדתי בסוף שבוע 42, יום לפני שהיתה אמורה לעבור זרוז
בקיצור- אני מתחילה לקדוח לאיש במוח. הוא מקשיב ומקשיב ובסוף אומר לי- תתקשרי לפולה.
פולה זו הדולה המקסימה שלנו, וכך אני עושה. בשיחה איתה אני מבינה שוב עד כמה אני עוד שקועה בעיניינים עם הבן הבכור, כמה קשה לי לפנות מקום לתינוק החדש...
אנחנו קובעות להיפגש מחר בכל מקרה- כדי שאעביר לה שיעור יוגה (כחלק מההסדר הכספי ביננו)
הלילה מגיע ואני מחליטה שזה הזמן לדבר עם האיש על הההריון. כל מה שלא מצאנו זמן לעשות ב-9 החודשים האחרונים... מה היה, מה עברנו, כל החששות, הכל.
אנחנו מדברים שעה וחצי של שיחה מעולה.
בוקר יום רביעי, 19.8.09. מה שנקרא "התל"מ".
5:30 בבוקר והבן הבכור מעיר מתעורר במיטתנו משיעולים. אני מקיצה וקולטת- הי , יש לי צירים...
וזה לא הצירים המדומים של השבועות האחרונים...
אני זזה איתם קצת במיטה, מה שגורר התעניינות של כל שוכני המיטה, וגורם לכך שב-6 כולנו כבר קמים (זה מסוג הדברים שממש לא קורים אצלנו הרבה...)
6:30- הצירים כבר כל איזה 5 דקות.
האיש נכנס לסרט שאני הולכת ללדת תוך שעה- שעתיים, בכל זאת לידה שניה, ומתחיל להריץ טלפונים- לאמא שלו (שתבוא לקחת את האפרוח שלנו, כפי שסוכם), לפולה הדולה, לטובה המיילדת...
בין הצירים אני מנסה להגיד לו שיירגע, ושיתן לי זמן, אני מרגישה שזה מוקדם לי מדיי, אבל הוא עוד זוכר איך בלידה הקודמת הגענו לבי"ח עם פתיחה של 9, וגם אז רציתי להישאר עוד בבית והיה נראה לי שהלידה עוד רחוקה
7:15- אמא של האיש מגיעה. כשהיא נכנסת עוד יש לי ציר והיא מסתכלת בהתעניינות. אחרי שהיא יושבת פה חצי שעה- נפסקים לי הצירים...
מפתיע, מה?
7:45 היא נוסעת עם האפרוח, שמנופף לנו מהחלון ואני נושמת לרווחה. איך שהאוטו מתרחק מגיע ציר ואיתו- פולה הדולה, יורדת עם קורי שינה מהאוטו
מצד אחד אני שמחה לראותה, אך מצד שני אני מרגישה שזה מוקדם לי, שרגע רגע, אני צריכה עוד זמן לבד...
אנחנו עולים הביתה והצירים מתחדשים, אבל במתינות. אנחנו מחליטים לתרגל קצת יוגה והאיש מעביר לנו תירגול יוגה הזוי במקצת כשבין אסאנה לאסאנה אני רוכנת קדימה עם צירים...
בעודי בסופטה ויראסאנה, הדלת נפתחת ומתייצבת טובה המיילדת, בחברת מיילדת נוספת, מתחילות להעמיס איזה 3 מזוודות ציוד ואני קולטת איזה בלון חמצן שם גם... אללה איסטור
חטפתי חום.
אני בעיקר מרגישה שכל המהומה הזו גדולה עליי. טובה בודקת- פתיחה של 2-3 ס"מ. התחלה.
כעבור דקות ספורות היא קולטת אותי ושואלת דוגרי מי אני רוצה שיישאר ומי שילך. אני בולעת רוק ואת אי הנעימות ואומרת לה שאני רוצה שכולם ילכו. מלבד האיש.
הן מתקפלות בשניות ויורדות לבית הקפה השכונתי.
8:45 אני והאיש נשארים לבד בבית. הילדון אצל סבתא. הבנות הלכו. מה עושים? הלכנו לישון קצת (בכל זאת, קמנו ב-5:30). דיברנו. אבל אני כל הזמן בסרט של לא נעים. הקפצנו את כולם, אני מרגישה שאני צריכה לספק פה ת'סחורה, וכלום. הצירים כמעט הפסיקו. פעם בחצי שעה איזה צירונצ'יק. אנחנו משתדלים בכל זאת להנות מהזמן נמפתיע הזה לעצמנו. אוכלים, מדברים.
11:30 האיש ואני יוצאים לטיול בשכונה. בדרך עוברים בבית הקפה לעדכן את מועצת החכמות (הדולה ו-2 המיילדות). אני עדיין בסרט הפולני של עצמי שלא נעים לי שהטרחתי את כולן לשווא... ברור לי שזה שטויות וזו העבודה שלהן, אבל זה לא רציונלי. אני חושבת לעצמי - בשביל מה הייתי צריכה את רעיון הלידת בית הזו?? מה רע להעביר את הצירים בנחת בעצמנו? אבל האיש מזכיר לי שבכל מקרה זה לא יכול היה להיות כמו בפעם שעברה, כי היינו מזדרזים להוריד את האפרוח אצל סבא וסבתא בדרך לבי"ח, ואז אני הייתי משוטטת במסדרונות בי"ח...
בכל מקרה- מועצת החכמות בקוליות מוחלטת. נראה שהן נהנות לגמרי מהזמן שלהן יחד. הכל רגוע.
אני מציעה שפשוט כ"א תמשיך את יומה.טובה מציעה שנחזור הביתה, היא תבדוק אותי ואם הכל עוד התחלתי כ"כ, הן יפנו לענייניהן באיזור
אז הכל התחיל ביום שלישי שעבר
הגיע הערב ואני קולטת שמחר התאריך לידה המשוער שלי
בודקת עם עצמי והלידה מרגישה לי רחוקה רחוקה... מרגישה שזה בכלל לא קרוב לקרות, לא פיזית, לא ריגשית. כלום. נאדה.
עכשיו, ברור שה"תאריך" זה שטויות, אבל אני (כדרכי בימים אלו...) נכנסת לסרטים- אני אעבור את התאריך, יתחיל לי מעקב הריון עודף, גם ככה אני עם סכרת הריון ואז יתחילו ללחוץ עליי לעשות זרוז, קיסרי ומה לא... והלך על חלום הלידת בית
שזה דרך אגב, חלום שגובש רק בשבועיים האחרונים של ההריון (ודווקא מהמקום של החרדות שהיו לי בהריון הזה...).
באותו יום גם אמא שלי היתה אצלנו וכדרך אגב זרקה לי בנונשלנטיות שאני נולדתי בסוף שבוע 42, יום לפני שהיתה אמורה לעבור זרוז
בקיצור- אני מתחילה לקדוח לאיש במוח. הוא מקשיב ומקשיב ובסוף אומר לי- תתקשרי לפולה.
פולה זו הדולה המקסימה שלנו, וכך אני עושה. בשיחה איתה אני מבינה שוב עד כמה אני עוד שקועה בעיניינים עם הבן הבכור, כמה קשה לי לפנות מקום לתינוק החדש...
אנחנו קובעות להיפגש מחר בכל מקרה- כדי שאעביר לה שיעור יוגה (כחלק מההסדר הכספי ביננו)
הלילה מגיע ואני מחליטה שזה הזמן לדבר עם האיש על הההריון. כל מה שלא מצאנו זמן לעשות ב-9 החודשים האחרונים... מה היה, מה עברנו, כל החששות, הכל.
אנחנו מדברים שעה וחצי של שיחה מעולה.
[hr]
בוקר יום רביעי, 19.8.09. מה שנקרא "התל"מ".
5:30 בבוקר והבן הבכור מעיר מתעורר במיטתנו משיעולים. אני מקיצה וקולטת- הי , יש לי צירים...
וזה לא הצירים המדומים של השבועות האחרונים...
אני זזה איתם קצת במיטה, מה שגורר התעניינות של כל שוכני המיטה, וגורם לכך שב-6 כולנו כבר קמים (זה מסוג הדברים שממש לא קורים אצלנו הרבה...)
6:30- הצירים כבר כל איזה 5 דקות.
האיש נכנס לסרט שאני הולכת ללדת תוך שעה- שעתיים, בכל זאת לידה שניה, ומתחיל להריץ טלפונים- לאמא שלו (שתבוא לקחת את האפרוח שלנו, כפי שסוכם), לפולה הדולה, לטובה המיילדת...
בין הצירים אני מנסה להגיד לו שיירגע, ושיתן לי זמן, אני מרגישה שזה מוקדם לי מדיי, אבל הוא עוד זוכר איך בלידה הקודמת הגענו לבי"ח עם פתיחה של 9, וגם אז רציתי להישאר עוד בבית והיה נראה לי שהלידה עוד רחוקה
7:15- אמא של האיש מגיעה. כשהיא נכנסת עוד יש לי ציר והיא מסתכלת בהתעניינות. אחרי שהיא יושבת פה חצי שעה- נפסקים לי הצירים...
מפתיע, מה?
7:45 היא נוסעת עם האפרוח, שמנופף לנו מהחלון ואני נושמת לרווחה. איך שהאוטו מתרחק מגיע ציר ואיתו- פולה הדולה, יורדת עם קורי שינה מהאוטו
מצד אחד אני שמחה לראותה, אך מצד שני אני מרגישה שזה מוקדם לי, שרגע רגע, אני צריכה עוד זמן לבד...
אנחנו עולים הביתה והצירים מתחדשים, אבל במתינות. אנחנו מחליטים לתרגל קצת יוגה והאיש מעביר לנו תירגול יוגה הזוי במקצת כשבין אסאנה לאסאנה אני רוכנת קדימה עם צירים...
בעודי בסופטה ויראסאנה, הדלת נפתחת ומתייצבת טובה המיילדת, בחברת מיילדת נוספת, מתחילות להעמיס איזה 3 מזוודות ציוד ואני קולטת איזה בלון חמצן שם גם... אללה איסטור
חטפתי חום.
אני בעיקר מרגישה שכל המהומה הזו גדולה עליי. טובה בודקת- פתיחה של 2-3 ס"מ. התחלה.
כעבור דקות ספורות היא קולטת אותי ושואלת דוגרי מי אני רוצה שיישאר ומי שילך. אני בולעת רוק ואת אי הנעימות ואומרת לה שאני רוצה שכולם ילכו. מלבד האיש.
הן מתקפלות בשניות ויורדות לבית הקפה השכונתי.
8:45 אני והאיש נשארים לבד בבית. הילדון אצל סבתא. הבנות הלכו. מה עושים? הלכנו לישון קצת (בכל זאת, קמנו ב-5:30). דיברנו. אבל אני כל הזמן בסרט של לא נעים. הקפצנו את כולם, אני מרגישה שאני צריכה לספק פה ת'סחורה, וכלום. הצירים כמעט הפסיקו. פעם בחצי שעה איזה צירונצ'יק. אנחנו משתדלים בכל זאת להנות מהזמן נמפתיע הזה לעצמנו. אוכלים, מדברים.
11:30 האיש ואני יוצאים לטיול בשכונה. בדרך עוברים בבית הקפה לעדכן את מועצת החכמות (הדולה ו-2 המיילדות). אני עדיין בסרט הפולני של עצמי שלא נעים לי שהטרחתי את כולן לשווא... ברור לי שזה שטויות וזו העבודה שלהן, אבל זה לא רציונלי. אני חושבת לעצמי - בשביל מה הייתי צריכה את רעיון הלידת בית הזו?? מה רע להעביר את הצירים בנחת בעצמנו? אבל האיש מזכיר לי שבכל מקרה זה לא יכול היה להיות כמו בפעם שעברה, כי היינו מזדרזים להוריד את האפרוח אצל סבא וסבתא בדרך לבי"ח, ואז [u]אני[/u] הייתי משוטטת במסדרונות בי"ח...
בכל מקרה- מועצת החכמות בקוליות מוחלטת. נראה שהן נהנות לגמרי מהזמן שלהן יחד. הכל רגוע.
אני מציעה שפשוט כ"א תמשיך את יומה.טובה מציעה שנחזור הביתה, היא תבדוק אותי ואם הכל עוד התחלתי כ"כ, הן יפנו לענייניהן באיזור