תודה, אורלי נ , היו הרבה רגעים בלידה שבהם הרגשתי צורך להיות לבד (ובחלק גם הייתי), אבל אין ספק שהחוויה החזקה היתה בסוף, כשהרגשתי מאד מאד עטופה. הלידה הזו אכן היתה מיוחדת, מרגשת, חושנית...

וואו רותה, אין דברים כאלו!
מדהים איך עטפו אותך כולן(ם) והובילו אותך בטארנס מהפנט אל עבר הלידה בכזו קלילות ואופוריה.
אני מרגישה צורך להיות לחלוטין לבד, והנה, מסתבר שאפשר גם אחרת.
תודה

לפני שבוע פחות יום מלאו לנורי שנתיים (לא ייאמן איך הזמן עובר) , וחזרתי שוב לסיפור הלידה שלו
מדהים לראות כמה האישיות שלו, שמתגלה לנו ונחשפת מיום ליום נושאת בחובה כל כך הרבה קווים משותפים עם סיפור הלידה שלו

איזה כיף למצוא את הסיפור במה חדש
נראה כאילו זמן כה רב עבר, ויחד עם זאת עדיין התחושות וההרגשות חיות בגוף, כשאני נזכרת
(בדיוק רקדנו בבית עם הילדים לפני כמה ימים, ושאלתי את בן זוגי אם הוא זוכר מתי רקדנו ככה לאחרונה? ושנינו מיד ענינו- בלידה)

סיפור לידה מושלם

וואו איזה סיפור לידה מדהים ומעורר השראה!
ממש עושה לי טוב לקרוא סיפורים כאילה,מרגש ביותר.
נראה שיש לי כבר רשימת דש"ים לטובה,גם הד"ש שלך יגיע-מבטיחה(-:

קראתי את סיפורך בריתוק.
'איכשהו' התגלגלתי לדף הזה וכמה מדהים.
זה בא לי במקום, אחרי חוויה אחרונה (בה ליויתי כדולה), שהייתה מאוד לא קלה
אז עבור זה ובכלל - - רציתי לומר לך תודה.
זו נדיבות לשתף בסיפור לידה.
את טובה אני מכירה, ואת פולה - כחברה של חברה, וכייף היה לשמוע על שתיהן בתוך לידה.
ובסוף גם הצצתי בתאריך, וראיתי שמגיע לכם מזל טוב... כבר חוגגים שנה!
אז אם במקרה תבקרי פה ותראי - אני מאחלת לך שנה טובה.

אם בא לך, את מוזמנת לענות לי אצלי בדף
טלי

סיפור מקסים
צחקתי והתרגשתי
איזה יופי
מזל טוב!

ואו, תודה על כל התגובות המפרגנות!
הדולה היא אכן פולה אג'יי. התמזל מזלי שהחלטתי על לידת בית ממש בסוף ההריון, כי אחרת בטח הייתי קובעת רק עם מיילדת בית, מפאת הכסף.
בגלל שהייתי מכווננת ללידה בבי"ח , קבעתי עם דולה, וכשהחלטתי על לידת בית, כבר חבל היה לשתינו לוותר, אז הסתדרנו עם הכסף.
בקיצור- ככה זכיתי בצוות מכובד, היאה למלכת אנגליה...
אי טל, לכבוד הוא לי... איפה הפגישה שאת מארגנת?

נראה לי שזה אכן הסיפור לידה הכי מגניב שקראתי או שמעתי עליו עד כה, כיף של לידה!
מדהים ומאלף להווכח איך הלידה התפתחה ונעצרה לסירוגין לפי המצבים הרגשיים שהיית בהם...
ובאמת נשמע שהיה לך שם צוות מעולה! (האם הדולה היא פולה אג'י?)

סיפור מאוד מרגש. ומעורר השראה.
אשמח שתבואי לפגישה שאני מארגנת לנשים לפני לידה על מנת לשמוע סיפורי לידה מעצימים.

מוריקה מקנאה @}

תודה
ומזל טוב
הסיפור מעורר השראה
למדתי המון מהתהליך המדהים שתארת בכשרון רב
מאחלת שתמשיכו לחולל ולרקוד ביחד

דרך אגב, גם השם 'פָּז' יכול להיות קשור לריקוד ושמחה.

כי פז, בנוסף למשמעות שלו כ'זהב' וכ'אור', גם דומה לשורש 'פזז' = רקד.
(אסוציאציה של קרני אור שמפזזות על גלי הים למשל )

אולי פשוט נקרא לו תינוקי וזהו
בהודו, עד גיל שנה, קוראים לתינוק בֶּבִּי. (נראה לי שזה אמור להיות 'בייבי' ).
ורק אחר כך נותנים שם.

בהתחלה לא הבנתי איך זה שלכל התינוקות יש את אותו שם .

איזה סיפור לידה מקסים ומרגש!
הרבה מזל טוב{@

אולי פשוט נקרא לו תינוקי וזהו
אחלה שם

תודה על כל הרעיונות, אנחנו עדיין לא מצליחים להחליט- מה שאני אוהבת האיש פוסל, ולהיפך...
אולי פשוט נקרא לו תינוקי וזהו
אום , שאלתי בדף התלבטות ללידת בית בעקבות בעיה בהריון (תחת השם הבדוי כרסי בין שיניי ) והתשובות שלך מאד עזרו לי
אז הנה- יש לך חלק @}
ותודה שוב לכל המברכות
משום מה זה כל-כך כיף לחלוק סיפור לידה ולדעת שיש מי שקורא...(במיוחד שבינתיים האדרנלין ירד ונכנסנו להתמודדות עם החיים, העייפות ,התינוק, הבכור... )

מה באמת? יש לי קשר לסיפור הזה? איזה כיף לי! באמת רציתי קשר לסיפור אז ניסיתי לחשוב על שמות. לא היו לי הברקות: רן? לירן? אלירן? אולי לירון?

איזה סיפור מדהים! @}

יא! טובה סיפרה לי על הלידה ופתאום אני קוראת אותך כאן.
איזה סיפור מדהים! (והלוואי עלי...טפו...טפו...טפו...)
לגבי השם - ניסיתי לחשוב על מקבילה "גברית" לנועה בגלל התנועה ולא מצאתי, אבל אולי אתם תמצאו?
לנו גם אין שם. מדי פעם אני חושבת על משהו אבל אין שיתוף פעולה מצידו ובמילא לא יודעים אם בן או בת....
מקווה שאת מצליחה גם לנוח, הרבה מזל טוב!
קלייר

סיפור מקסים של לידה מקסימה!

המון בריאות ונחת לכולכם. @}

מזל טוב מזל טוב
נועם שם שנשמע לי מתאים לסיפור

תודות לכל המברכות
המיילדת אכן מגניבה
טובה קרני המופלאה. מקסימה מקסימה מקסימה
ואום אל קיצקיצ, תודה גם לך על ההשראה ללדת בבית למרות הסכרת הריון. כתבת לי בזמנו עצות באיזה דף שאני לא זוכרת כרגע, וזה ללא ספק עזר לבשל את הרעיון ללדת בבית (רעיון שצץ כאמור רק בשבוע 37-38)

איזה סיפור לידה מיוחד ויוצא דופן, האופן בו התפתחה הלידה. איזו מיילדת מגניבה. ואיזו יולדת מגניבה. אשריכם, כיף לכם. מעורר השראה וקינאה.

וואו,מזל טוב לכם, איזו לידה לא תאומן,
איזה מיילדת מדהימה ואיזו דרך מדהימה להשתחרר ווואוו,
לא להאמין!! למדתי , מעורר השראה@}@}@}
ובמרגיעון כתוב ללא חולמים - לעולם לא תהיה מנוחה לעולם
והנה לך עוד כמה מתנות שמביאים חולמים לעולם:שחרור, שמחה, ריגוש,חושניות,חכמה,אמנות,אהבה
כל אלא היו שם בלידה שלך
מזל טוב

איזה יופי של לידה,כיף לקרוא
השם שעלה לי: רנן (עם קמץ ב ר וסגול בנ) ,וגם מתן ......או בלקן (סתם:-))

איזה סיפור סוחף ומדהים. מזל טוב

מקסים, בשעה טובה, בבריאות ובנחת!
@}
<הלואי עלי>

מזל טוב!
סיפור מקסים ומעורר השראה
<שבוע 38>

איזו לידה יפה,מזל טוב !
שמות שעולים לי:"מחול" או "ניגון"

ודרך אגב, שבוע אחרי- ועוד לא רשמנו אותו במשרד הפנים וטרם נתנו לו שם
מתכננים לעשות זאת מחר
יש בי רצון שהאוירה המיוחדת של הלידה שלו תבוא לידי ביטוי גם בשם שלו, משהו מהריקוד, המוזיקה, השמחה....
אשמח לרעיונות לשמות...

וואו, מזל טוב! איזו לידה נפלאה!

וזהו- הוא שוכב לו שם, מחובר לחבל הטבור, והזמן נעצר. יש לנו את כל הזמן שבעולם. אני זוכרת איך בלידה של הבכור, בבי"ח, מיד אחרי הלידה המיילדת הושיטה לי אותו מול הפנים ואני זוכרת שמה שהרגשתי היה "מי זה לעזעזל התינוק הזה, ואיך הוא קשור לכל מה שהיה פה עכשיו???". זה היה לי מהיר מדיי. לא מתאים.
ועכשיו- כולם מניחים לנו. אני לוקחת את הזמן ורק אחרי כמה רגעים מתבוננת בו. מניחה עליו יד.
לבסוף לוקחת אותו אליי. הכל מרגיש כל כך נכון. האיש מחבק אותי מאחור ואנחנו נשענים על פוף ומתבוננים בתינוק. אני נוגעת בו, מריחה, מדברת אליו. הוא מושלם. הוא הגיע אלינו.
וזהו- ההמשך, עברנו למיטה. טובה שוקלת אותו 3.300, סולידי. בודקת אותי- אין קרעים אין כלום.
הבנות הולכות למטבח, מכינות אוכל, מקשקשות. אני והאיש עם התינוק במיטה שלנו. הכל רגוע ונפלא
אני מבקשת מטובה שתבדוק לו רמת סוכר, בגלל הסכרת הריון שלי והיא אומרת שמיותר לדקור אותו סתם, הוא חיוני ויונק.
גם הרופא שמגיע בהמשך- אומר אותו דבר.
איזה כיף! בבי"ח היו עושים לו לפחות 3 בדיקות דם ב-12 שעותיו הראשונות
אח"כ מתקשרים לסבתא וב18:30 היא מחזירה את האפרוח שהפך לבכור. הוא מתרגש. אמא שלי מגיעה וכל הבית אפוף בריחות של תינוק חדש, של בישולים.
אנחנו הולכים לישון כולנו יחד במיטה וקמים למחרת ב-10:30 בבוקר...
אני נזכרת בלידה הקודמת איך לא עצמתי עיין, ואיך ב-6:00 בבוקר, נכנסו אחיות ואח"כ המנקה, ואח"כ ביקור רופאים, ומוכרת חזיות הנקה....
בחלומותי הוורודים ביותר לא דמיינתי שהלידה בבית תהייה כל כך נפלאה

12:00 חדר השינה שלנו. טובה בודקת אותי. פתיחה של 3 ס"מ. היא בודקת דופק עוברי ולא כ"כ מרוצה (בדיעבד הסתבר שהיה דופק גבוה, והיא חששה מאי ספיקת שיליה)

12:10 פולה נכנסת. רוצה לעבוד איתי בדמיון מודרך. היא מנחה אותי בעיניים עצומות, הרפיה עמוקה. מנחה אותי להתחבר לעובר ולהזמין אותו. אני נכנסת לזה, מתמסרת לקול שלה. בין לבין יש צירים מתונים ופולה משמיעה איתי קולות נמוכים. היא שרה לי בקולות וזה מרגש, אני משחררת קצת בכי. מרגישה שהמדיטציה מרגיעה אותי. מפקסת אותי. סופסוף הקולות הפולניים מפנים את מקומם (ודרך אגב- אין לי אף גן פולני בדם!) ואני מפסיקה לדפוק חשבון. מבינה שללידה הזו יש ת'קצב שלה, ואז מה אם חשבנו שזה ייקח שעתייים? זה גם יכול לקרות בלילה או מחר- כפי שהבנות אומרות.

12:30 טובה בודקת דופק ורואה שנרגע. היא מרוצה. העובר מרוצה. גם אני, סה"כ. הפתיחה עדיין 3. מחיקה חלקית. יש זמן.
היא מכריזה-"יאללה, את צריכה להיות בתנועה"
אנחנו עוברים לסלון. טובה מבקשת מוזיקה והאיש שם צ'אנטינג הודי כזה. היא לא מבסוטית ואומרת לו-"היא צריכה עכשיו אש ואדמה!"
היא מעיינת בדיסקים שלנו ושולפת את "בלקן ביט בוקס" המופלא. מתחילה המוזיקה וטובה קמה לרקוד. עם כל הגודל שלה, היא נעה בהרמוניה ואי אפשר שלא להיסחף לריקוד שלה. המיילדת הנוספת- עפרית, פולה וגם אני והאיש מתחילים לרקוד.
מישהו שולף צעיף וכולנו מענטזים ומקפצים. כיף!
בין לבין יש צירים, אני לא חווה אותם כאינטנסיביים, אני ממשיכה לרקוד ובחסות המוזיקה משמיעה קולות, יש אווירה ייצרית כזו באוויר, חושנית, כולנו בריקוד.
אני והאיש מתחבקים ושואלים את עצמנו מתי לאחרונה רקדנו ככה? אני שטופה באנדרופינים...
מישהו שם בינתיים את נוסראת פתאח עלי חאן. טובה אחראית על עמדת הדי ג'יי - להחליף, להגביר, להחליש... זה מצחיק

14:30 בתוך הריקוד אני אומרת לאיש שאני צריכה להוציא בכי. הוא אומר לי "אז תבכי" ואני נשענת על כתפו ומתיפחת, בכי משחרר ונעים...
פתאום טובה שואלת אותי-" את צריכה קקי?" אני אומרת שלא, ואז מגיע ציר ואני קולטת שבעצם כן!...
אני מבחינה במעורפל שמישהי מגיפה תריסים, מישהי מביאה מזרון עטוף בבד, אני נשענת על השידה וממשיכה בשמיניות באגן של הריקוד ושל הציר שהגיע
טובה שואלת אם אני רוצה להישאר עם החצאית (עד עכשיו אני עוד עם גופיה, אפילו חזיה... וחצאית- הרי אנחנו בכלל במסיבת ריקודים, לא בלידה!)
אני תוך שניה מעיפה ת'חצאית, ומרגישה את הרגליים רועדות
אני מתיישבת על 6 וקולטת שאני בצירי לחץ!
ו-נכנסת ללחץ. מה, זהו? כבר השלמתי עם כך שזה יקח עוד מלא זמן, ומה- עכשיו יגיע התינוק? תוך כמה דקות? אני עוד בכלל בריקוד! בכלל לא הגיע השלב הזה שאני זוכרת מהלידה הקודמת, של ציר אחרי ציר אחרי ציר, של התחושה שאי אפשר יותר, של כאב, של "עבודה"...- זה אחר לגמרי הפעם- אני מרגישה את הפעימה של הריקוד, את החושניות- של התנועה, של הקולות, את האהבה שמציפה אותי לאיש , את השמחה והחיות עם הבנות המופלאות... הצירים בכלל לא צפופים, הלידה רחוקה..
אז מה - זה מגיע עכשיו? מאיפה? מגיע ציר לחץ ואני נכנסת לפאניקה. אני מרגישה לבד פתאום בעולם. שאני הולכת למות. אני מרגישה שזה יותר מדיי לי- יותר מדי אינטנסיבי, יותר מדיי מפתיע.
אני אומרת להם את זה. אני אומרת להם שאני צריכה מגע.
טובה מרגיעה אותי במילים שלה, במגע. מגיע עוד ציר, וכ-ו-ל-ם שמים עליי ידיים- פולה, טובה, עפרית, האיש... אני נזכרת איך כשכולם הגיעו בבוקר, רציתי לברוח. עכשיו אין פה אף יד מיותרת. זה אינטנסיבי. המגע מדהים. אני עדיין מרגישה שאני הולכת למות אבל זה פחות מפחיד. יוצאים ממני קולות שלא מהעולם הזה. אני מפחדת למות, להקרע...
עוד ציר- והראש בחוץ. ממש נפלט בעצמו. הוא עוד לא יצא וכבר מתחיל להשמיע קולות וכולם נשפכים מצחוק. בציר הבא הוא כולו יוצא.
סה"כ כל השלב הזה לקח 12 דקות.

ב-14:30 עוד הייתי במסיבה, וב 14:52- הוא נולד!!!

אז הכל התחיל ביום שלישי שעבר
הגיע הערב ואני קולטת שמחר התאריך לידה המשוער שלי
בודקת עם עצמי והלידה מרגישה לי רחוקה רחוקה... מרגישה שזה בכלל לא קרוב לקרות, לא פיזית, לא ריגשית. כלום. נאדה.
עכשיו, ברור שה"תאריך" זה שטויות, אבל אני (כדרכי בימים אלו...) נכנסת לסרטים- אני אעבור את התאריך, יתחיל לי מעקב הריון עודף, גם ככה אני עם סכרת הריון ואז יתחילו ללחוץ עליי לעשות זרוז, קיסרי ומה לא... והלך על חלום הלידת בית
שזה דרך אגב, חלום שגובש רק בשבועיים האחרונים של ההריון (ודווקא מהמקום של החרדות שהיו לי בהריון הזה...).
באותו יום גם אמא שלי היתה אצלנו וכדרך אגב זרקה לי בנונשלנטיות שאני נולדתי בסוף שבוע 42, יום לפני שהיתה אמורה לעבור זרוז
בקיצור- אני מתחילה לקדוח לאיש במוח. הוא מקשיב ומקשיב ובסוף אומר לי- תתקשרי לפולה.
פולה זו הדולה המקסימה שלנו, וכך אני עושה. בשיחה איתה אני מבינה שוב עד כמה אני עוד שקועה בעיניינים עם הבן הבכור, כמה קשה לי לפנות מקום לתינוק החדש...
אנחנו קובעות להיפגש מחר בכל מקרה- כדי שאעביר לה שיעור יוגה (כחלק מההסדר הכספי ביננו)
הלילה מגיע ואני מחליטה שזה הזמן לדבר עם האיש על הההריון. כל מה שלא מצאנו זמן לעשות ב-9 החודשים האחרונים... מה היה, מה עברנו, כל החששות, הכל.
אנחנו מדברים שעה וחצי של שיחה מעולה.

---

בוקר יום רביעי, 19.8.09. מה שנקרא "התל"מ".
5:30 בבוקר והבן הבכור מעיר מתעורר במיטתנו משיעולים. אני מקיצה וקולטת- הי , יש לי צירים...
וזה לא הצירים המדומים של השבועות האחרונים...
אני זזה איתם קצת במיטה, מה שגורר התעניינות של כל שוכני המיטה, וגורם לכך שב-6 כולנו כבר קמים (זה מסוג הדברים שממש לא קורים אצלנו הרבה...)

6:30- הצירים כבר כל איזה 5 דקות.
האיש נכנס לסרט שאני הולכת ללדת תוך שעה- שעתיים, בכל זאת לידה שניה, ומתחיל להריץ טלפונים- לאמא שלו (שתבוא לקחת את האפרוח שלנו, כפי שסוכם), לפולה הדולה, לטובה המיילדת...
בין הצירים אני מנסה להגיד לו שיירגע, ושיתן לי זמן, אני מרגישה שזה מוקדם לי מדיי, אבל הוא עוד זוכר איך בלידה הקודמת הגענו לבי"ח עם פתיחה של 9, וגם אז רציתי להישאר עוד בבית והיה נראה לי שהלידה עוד רחוקה

7:15- אמא של האיש מגיעה. כשהיא נכנסת עוד יש לי ציר והיא מסתכלת בהתעניינות. אחרי שהיא יושבת פה חצי שעה- נפסקים לי הצירים...
מפתיע, מה?

7:45 היא נוסעת עם האפרוח, שמנופף לנו מהחלון ואני נושמת לרווחה. איך שהאוטו מתרחק מגיע ציר ואיתו- פולה הדולה, יורדת עם קורי שינה מהאוטו
מצד אחד אני שמחה לראותה, אך מצד שני אני מרגישה שזה מוקדם לי, שרגע רגע, אני צריכה עוד זמן לבד...
אנחנו עולים הביתה והצירים מתחדשים, אבל במתינות. אנחנו מחליטים לתרגל קצת יוגה והאיש מעביר לנו תירגול יוגה הזוי במקצת כשבין אסאנה לאסאנה אני רוכנת קדימה עם צירים...
בעודי בסופטה ויראסאנה, הדלת נפתחת ומתייצבת טובה המיילדת, בחברת מיילדת נוספת, מתחילות להעמיס איזה 3 מזוודות ציוד ואני קולטת איזה בלון חמצן שם גם... אללה איסטור
חטפתי חום.
אני בעיקר מרגישה שכל המהומה הזו גדולה עליי. טובה בודקת- פתיחה של 2-3 ס"מ. התחלה.
כעבור דקות ספורות היא קולטת אותי ושואלת דוגרי מי אני רוצה שיישאר ומי שילך. אני בולעת רוק ואת אי הנעימות ואומרת לה שאני רוצה שכולם ילכו. מלבד האיש.
הן מתקפלות בשניות ויורדות לבית הקפה השכונתי.

8:45 אני והאיש נשארים לבד בבית. הילדון אצל סבתא. הבנות הלכו. מה עושים? הלכנו לישון קצת (בכל זאת, קמנו ב-5:30). דיברנו. אבל אני כל הזמן בסרט של לא נעים. הקפצנו את כולם, אני מרגישה שאני צריכה לספק פה ת'סחורה, וכלום. הצירים כמעט הפסיקו. פעם בחצי שעה איזה צירונצ'יק. אנחנו משתדלים בכל זאת להנות מהזמן נמפתיע הזה לעצמנו. אוכלים, מדברים.

11:30 האיש ואני יוצאים לטיול בשכונה. בדרך עוברים בבית הקפה לעדכן את מועצת החכמות (הדולה ו-2 המיילדות). אני עדיין בסרט הפולני של עצמי שלא נעים לי שהטרחתי את כולן לשווא... ברור לי שזה שטויות וזו העבודה שלהן, אבל זה לא רציונלי. אני חושבת לעצמי - בשביל מה הייתי צריכה את רעיון הלידת בית הזו?? מה רע להעביר את הצירים בנחת בעצמנו? אבל האיש מזכיר לי שבכל מקרה זה לא יכול היה להיות כמו בפעם שעברה, כי היינו מזדרזים להוריד את האפרוח אצל סבא וסבתא בדרך לבי"ח, ואז אני הייתי משוטטת במסדרונות בי"ח...
בכל מקרה- מועצת החכמות בקוליות מוחלטת. נראה שהן נהנות לגמרי מהזמן שלהן יחד. הכל רגוע.
אני מציעה שפשוט כ"א תמשיך את יומה.טובה מציעה שנחזור הביתה, היא תבדוק אותי ואם הכל עוד התחלתי כ"כ, הן יפנו לענייניהן באיזור