איפה את?

מתגעגעת....

זאת אני הפלונית.. הרבה זמן לא כתבתי כאן, הוא שכח איך קוראים לי...

בוקר טוב חברה חדשה ויקרה שלי,כשיצאתי ממך אתמול יצאתי עם לב מלא על גדותיו. והיית איתי במשך היום כולו.
בוקר יום רביעי טוב

שלום שוות נפש יקרה,
קראתי עכשיו את הדף מתחילתו ועד סופו כשאני מדמיינת את האישה שפגשתי היום. אני עדיין חושבת שהכתיבה שלך מדהימה, בכך שאת מצליחה להעביר לקורא מצבים מורכבים בכמה מחשבות ותחושות מתומצתות, שאספת לך במהלך היום.
מקווה לקרוא עוד ועוד..



לילה טוב..

תודה יקרה. זוכרת . שאלת אותי כשהיינו במים... ואז מישהו אמר משהו ותשומת הלב נפנתה אליו/ה וזה התאדה.
מחבקת  ואוהבת

יקירתי, נשמע לא פשוט. חלומך ומציאותך...
אני איתך. מזכיר לי שזו השאלה ששאלתי אותך באיזה ערב של ירח מלא... ולא דיברנו על כך בכלל.
אני פה איתך, בכל מקרה.
חיבוק

זה ממש בסדר - התכוונתי למה שכתבתי ....זה היה נאה מצדך לרשום את זה בפורום ...ולו רק כדי להכניס לאיזון את התגובות האחרות (אישית אני חושבת שהיה בזה יותר מסתם איזון ...כבוד האדם שבלעדיו אנחנו שווים כקליפת השום)

הי שוות הנפש
רק היום נזכרתי לגלוש שוב באתר הזה...
(עדיין חדשה ולא מורגלת )ושמתי לב לשאלה שלך

לשאלתך, מי שהכוונה ש"מגיע מהמטכ"ל " הוא זה שממנו מתקבל המידע... כלומר חובק את כל מערכת הבריאה...
אנחנו המקבלים את המידע (אוניברסלי) דוקא פה בארץ כי יש כאן ריכוז גדול של כאלה שמסוגלים לקלוט אותו...

תודה יקרה

@}

אצלנו ביהדות אומרים גוף בריא בנפש בריאה
מדוע לישאול כשהסוד נימצא בשמך כמה מוזר
קושי אינו בהכרח סבל
}אולי מעט תיקונים ולא בהיבט הדתי
והשינוי יותר קל מהמציאות

לא רחוק מאיפה שאני גרה, יש שכונת וותיקים של העלייה התימנית מתחילת המאה הקודמת.. יש שם קשישים בני 100 ויותר לדעתי..
עדיין עומדים על שתי רגליים, דעתם צלולה.. ויש להם מה להגיד.. ועוד איך..
מה לאנשים המרשימים האלו ותזונה נכונה? מה לאנשים אלו ולתוספי מזון? וטיהורים אנרגטיים?
הדיאטה שלהם בדרך כלל ג'יחנון ומלאווח ומרק בשר טוב...
אז מה בכל זאת הסוד?

תודה רבה רבה מי מה

אוי. רפואה שלמה בקרוב!
החזיקו מעמד.

תודה יקרה..
את האישה הזאת, במקרה, אני מכירה מקרוב.
ממש מבפנים.. (-:

תודה אהבתי היקרה

הצטערתי לשמוע. נשמע לא קל.

מאחלת לכם הרבה בריאות והצלחה.

תודה רבה על הנשיקות החיבוק והפרחים קן וחמורצ'יק וגבירה, זה נותן הרגשה ט ו ב ה

לא מבין במחלות..רק בנשיקות... אז קבלו הרבה נשיקות בריאות ומבריאות...
גם ממני, באהבה,

לא מבין במחלות..רק בנשיקות...

אז קבלו הרבה נשיקות בריאות ומבריאות...

אין לי עיצות
אני באתי רק בשביל
ואיחולים חמים שתרגישו טוב במהרה
@}

שוות נפש יקרה,
יש לנו ניסיון קרוב עם מחלת הנשיקה אצל בת מתבגרת
מוזמנת לפנות במייל.
[email protected]

הבת שלי המתבגרת חולה. כבר חודש שהיא עם חום , חום נמוך אבל לא עובר. חיוורון מבהיל , חוסר תיאבון ומצב רוח ירוד.
הרופאה אמרה " ווירוס בטני, עכשו נפוץ".. אחרי שבועייים שאין שיפור, עשינו בדיקות. תוצאות מבהילות, כדוריות לבנות משתוללות, בלוטת התריס בתת פעילות..
שוב בדיקות, הפעם ספציפיות לווירוס של מחלת הנשיקה.. התוצאות התקבלו, כן. מחלת הנשיקה, לא מווירוס אחד אלא משניים. מצב נדיר אומרת הרופאה.
מה קרה לילדה? איך הגיעה למצב כזה? אולי לחץ נפשי? בחינות בגרות, התנדבות במד"א, שיעורי נהיגה, צו גיוס.. אי אפשר לדעת.
כרגע אני רצה ומלקטת אינפורמציה, מהאינטרנט, מהרופאה, מאנשים שחוו. מבלבל. לנוח. לאכול נכון, הרבה ירקות מבושלים ופירות. להוריד סוכרים.
אבל כל האינפורמציה לא תעזור אם היא לא מאמינה שהתזונה היא המפתח לריפוי.
יש לי הרבה לחץ וצורך לדחוף לה את כל האינפורמציה, והוויטמינים ותוספי מזון, אבל אני יודעת שככל שאראה יותר התלהבות ונחישות היא תיסוג יותר ולא תשתף פעולה.
מה דעתכן/ם, אשמח לעיצות אם יש..

מתוק , תודה על החיבוק

WOW
מרגש מאד לקרוא אותך שוותנו היקרה...
שולח לך חיבוק שמן...ומקווה שבקרוב יהיה אחד אמיתי....שקט ואררררררררוך....

תודה מי מה וגבירתי

ואני דוקא אשמח אם תחזרי לכתוב כאן.
גם אני.
ואם בכל זאת תבחרי שלא, אשמח לפגוש בך לבירה או משהו במדינת החמורים (-:

ואני דוקא אשמח אם תחזרי לכתוב כאן.

תודה רבה אהבת עולם. שמחה לקרוא שחוויתך דומה

העניין הוא שהרבה פעמים בקריאה לאחור , הייתי נדהמת ואומרת.. מה אני כתבתי את זה? מה אני השתמשתי בביטוי הזה? אתם מכירים את מה שאני מתארת , או שאני מוזרה?

קראתי לפני כמה שנים משהו שכתבתי לעצמי איזה שנתיים קודם לכן בתקופה של חזרה בתשובה - ופשוט לא האמנתי שזאת אני אותה אחת. כל מילה שנייה 'בעזרת השם' ו'ברוך השם', ובכלל - כל הסגנון היה של איזו מישהי דתייה, צנועה וחסודה, ממש לא אני . (לפחות לא אני של היום)

יש גם דברים שכתבתי בבלוג רק לפני כמה חודשים, שנראים לי עכשיו מוזרים, או שאני ממש חושבת הפוך. (למשל, הצהרות מסוימות)
ולפעמים אני חושבת אם לא הייתי צריכה לפתוח בלוג אחר - כי נראה לי שום קשר בין דברים שכתבתי בתחילת הבלוג לדברים שכתבתי בסופו.
(אבל אי אפשר הרי להמשיך לפתוח בלוגים בלי סוף, רק בגלל שכל יומיים אני בן אדם אחר, נכון? גם ככה היו לי כבר איזה 50 אלף. )

כן, בהחלט, אנחנו משתנים.
נדמה לי שהיותר מודעים לעצמם משתנים יותר. (אנחנו למשל ).

(ועל הברטר - את יכולה כמובן לכתוב ב-ככר השוק או ב-קח תן ספרים)

הרבה זמן לא נכנסתי בשביל לכתוב לכאן. פתאום הדף שלי מרגיש לי זר לי. כאילו שהדברים שכתבתי כבר לא ממש משקפים את מי שאני היום.. מוזר ,הלוא מדובר על תקופה של שבועות ספורים.
מה פירושו של זה אני תוהה.. זה משקף את ההתייחסות שלי לחיים. לא לחיים הפרטיים שלי, , אלא לחיים בכלל.
הכל משתנה כל הזמן.. אנחנו משתנים כל הזמן.
פעם כתבתי לעצמי ,( לאחר שקיבלתי חיזוקים מכמה חברות שהכתיבה עושה סדר בראש), היתה לי מחברת כזאת, שאגב מצאתי אותה לתדהמתי מתחת למיטה של הבת שלי יום אחד... אבל זה לא העניין כאן.. העניין הוא שהרבה פעמים בקריאה לאחור , הייתי נדהמת ואומרת.. מה אני כתבתי את זה? מה אני השתמשתי בביטוי הזה?
אתם מכירים את מה שאני מתארת , או שאני מוזרה?
אגב אני אשמח להשאיל/לברטר ספר שאני רוצה לקרוא "עצם הכתיבה" נטלי גולדברג.. אולי יפול האסימון תוך כדי הקריאה.. יפול האסימון ויצור את הקישור הזה לכתיבה.

היי

לא זוכר אם עניתי לך בעניין דיזר....היו לי אין ספור בעיות כאלה...לא יודע למה....בחושדים האחרונים נעלמו...לא יודע מה עשיתי..החלפתי סיסמה..אנא עארף...גם לחבר היו הרבה בעיות ועכשיו הסתדר...שווה להתעקש..
ספרי לי אם השתפר..

_ירח מלא הערב,..נשגב.
מעניין אם גם הגברים מושפעים ממחזוריות הירח כמונו? אני מניחה שגם עליהם הוא משפיע איך שהוא...לא רואים סימנים ניכרים כמו אצלנו_

היום פחות, אבל בעבר הייתי ממש מהופנט בלילות ירח מלא...יכול לשבת שעות ולהסתכל עליו...קשור אןלי גם למזל האסטרולוגי...
חיבוק

ומשהו משובח לרבע האחרון של היום ...

http://www.deezer.com/track/7120 \מאחלת לכולנו

שמחה שאהבת את מה שכתבתי ב"איפה אהיה בעוד חמש שנים".
ותודה

קיבלתי את המייל. אבל נראה לי שבסוף גם אני לא אגיע.

נשיקות.

לא הגיע אליי המייל.
תנסי שוב?

חמודה... תודה.. מזל דלי מאד

מרגיש שנולדת כאישה בוגרת עם אחריות גדולה מאד, וחוסר הסיפוק היומי היא התשוקה להרגיש את הנעורים שחסרו.
לכן כשסדר העדיפות שלך עדיין קרובי הבשר מדרגה ראשונה, שוב נשכחו נעורייך ואהבתך לבעלך ולעצמך. מבושתך ובישנותך- כמזל גדי כנראה

כן, הא? אם זה לא היה עצוב - אז זה באמת היה ממש ממש מצחיק (-:

היי אהבת עולם, כן , מאד בא לי לראות אותך פנים אל פנים. זה יהיה מקסים. נתאם מראש, בשמחה!
יופי !

אם בא לך, תכתבי לי למייל שמופיע בדף הבית שלי את מספר הטלפון שלך, וככה נוכל לתאם.

טיפול בתנועה ומגע
מה זה?
ובקשר לנדנדות: אם תמשיכי להתנדנד, נניח מדיי יום או כמה ימים, את תתרגלי ולא תחושי סחרחורת. הייתה תקופה כזאת בחיים שלי שהתנדנדתי המון וגלשתי במגלשות ועשיתי המון שטויות ילדותיות (הכוונה- בשנים האחרונות, לא בילדותי). תהני

היי אהבת עולם, כן , מאד בא לי לראות אותך פנים אל פנים. זה יהיה מקסים. נתאם מראש, בשמחה!
אני מכירה את זה שרוצים להגיב על משהו שכתוב..אבל לא מגיעים לזה... אמתין בסבלנות

היי חמודה, ראיתי בדף על היוםעיון שאת מתכוונת להגיע.
אם בא לך לדעת מי אני פנים אל פנים, אז אולי נוכל לתאם מראש. (אחרת ייתכן מאוד שלא נזהה זו את זו).

רק אם בא לך ומתאים לך כמובן.

חוצמזה, היה משהו שמאוד רציתי לכתוב לך על הפוסט שכתבת כאן על חשיפה אבל עדיין לא הגעתי לזה. מקווה שבקרוב.

את יודעת, עוד אתמול בלילה ראיתי את הפוסט הזה ורציתי להגיב, אבל כבר לא נותרו בי כוחות וגמלתי בליבי החלטה לכתוב לך על הבוקר, כי נגעת כאן בנקודה רגישה שלי.
מאז ילדותי המוקדמת ועד היום, יש לי קטע עם נדנדות. סיפור רציני, לא סתם סטוץ. אני לא יכולה לעבור על פני נדנדה בלי להתנדנד עליה. זה פשוט משהו שאני חייבת לעשות. לאורך חיי יש חוויות וסיטואציות שבדיעבד נראות כ"כ הזויות ובכל זאת כשקרו היו בלתי נמנעות.
למשל כמו כשגרתי באוסטרליה, ובמשך כמה חודשים מצאתי עצמי חוצה את היבשת לאורכה, עם עוד כמה אנשים שאני לא ממש מכירה ונוסעת איתם קילומטרים על קילומטרים ובכל פעם שנראתה נדנדה או משהו שמזכיר נדנדה (צמיג תלוי על עץ...) הכרחתי אותם לעצור כדי שאוכל להתנדנד. זכורים לי רגעים בדרך משומקום אחד לשומקום אחר, לפעמים באמצע סוג של שממה, אני מתנדנדת לצד הכביש השומם על משהו וחבורה של אנשים שלא ממש מכירים אותי מחכים לי בצד כדי להמשיך לנסוע...
או לילות בלי שינה בקיבוצים שעבדתי בהם שהייתי מעבירה על הנדנדה מול חדר האוכל עם כובע צמר וחרמונית (-:
או ערבי קיץ חמים עם ריח חזק של פריחה, במושב שאני גרה בו, בגן השעשועים המקומי, אחרי שכל ילדי המושב גמרו להתנדנד, אחרי שכל בני הנוער, כבר עישנו את עצמם לדעת על כל מתקן בגן, אני יושבת ומתנדנת ומתמלאת תחושה שאם אני עוד מתמלאת סיפוק מנדנדה, אז הכל בסדר. זה שומר עלי ילדה, מבטיח לי חלק שהאדם המבוגר שבי לא יכול לכבוש.
וגם אני כמובן חושבת איזו מעולה את! (-:

איזו מעולה את!

חחח..חשבתי לתומי שאלה הנשים שתמיד צריכות להיות בשליטה....כמה טוב ללמוד...

תודה
חמור

חמודה !

הבוקר לקחנו את הכלבה ויצאנו לשמש קצת, לקחנו שמיכה ומים ונסענו לפארק לא רחוק מהבית. שישי בבוקר אין הורים וזאטוטים בפארק הגדול שנמצא על גבעה.
הפשלתי מכנסיים עד למעלה , הרמתי את החולצה עד לציצי וכיסיתי את הפנים מהשמש... ככה התמסרתי לשמש המנחמת . הכלבה הקשישה שלנו כל כך נהנתה מהמתנה הזאת באמצע הבוקר. מצאה מחסה מתחת לסככה ונהנתה מהשינוי של לא לישון בשעות האלה בדרך כלל על הריצפה הקרה בבית.
בן זוגי כמו כל גבר טיפוסי שצריך להיות בשליטה כזאת או אחרת רק ישב לידי על השמיכה והביט נוכחו על בנאים בעבודה בבניין לא רחוק.
אחרי חצי שעה כזאת קמתי לשתות קצת מים וצעדתי לכיוון הנדנדות .. אוי זה היה טוב, ישבתי על נדנדה והתחלתי להתנדנד.. חטפתי קצת סחרחורת .. לא יודעת למה אולי ווסטיבולרית אולי בגלל שזה לקח אותי בבת אחת כל כך הרבה שנים אחורה.. אחרי זה עליתי על מגלשה כזאת גבוהה עם צינור מפותל... כשנכסתי לתוכה, במטר או שניים הראשונים הרגשתי אכזבה.. מה לא קורה כלום? אני צריכה להניע את עצמי קדימה... ואז בלי שום הכנה התחלתי לגלוש מטה בכזאת מהירות שצרחתי מעונג ופחד... אין צורך להגיד שחזרתי על פעם ועוד פעם ועוד פעם..
הכלבה הקשישה שלה קמה ורצה אלי לראות מה קורה.. כשהיא הבינה שזה משחק התחילה לנבוח ולקפוץ בשיתוף כזה.. כאילו ישששש איזה כיף .... בן זוגי התחיל להסתכל לצדדים לראות שאין אף מבוגר בסביבה... הוא אוהב שאני משתטה אבל קצת נבוך... גברים...

כל הכבוד גם לך - על הסחיבות ועל היכולת שלך לשתף ובכ"ז לשמוח בחלק המלא של הכוס.

קוראת אותך בהשתאות.
מתה על תיאורי הפינוקים שלך וההתמזגות עם הטבע, החופשות שאת עושה לעצמך מהחיים כדי להתבונן בבריאה.
ככה אני מדמיינת את עצמי כשהילדים יגדלו.
את סוחבת מזוודה כבדה כבדה. מאחלת לך הרבה כוחות.
הרבה מזה אני מכירה. הרבה.
בריאות ושמחה תמיד.

הי שוות נפש
אני מבינה על מה את מדברת, כיוון שבמהלך כתיבת הבלוג כאילו נרקם עליי מן אופי מסויים שהקוראים מציירים לעצמם ופתאום לשבור את המסכה הזו ולהראות שאני בעצם גם כזאת וגם כזאת, ומה אם יגלו את האובססיות שלי או הצדדים הפחות יפים?
אני אישית לא באמת מסתתרת, הפרטים שלי נמצאים במעלה הדף, ואנשים יודעים מי אני, לפעמים גם מכירים אותי אישית. ובכל זאת ואולי דווקא בגלל שכך החלטתי לנווט את כתיבתי כאן, אני לא כותבת על ה-כל. אני לא חושבת שנכון לכתוב על הכל. או נכון לחשוף את הכל.
ויש נושאים מסויימים, או עוצמות מסויימות שאני בוחרת לבטא בפורמטים אחרים. במחברת שלי, במחשבות שלי עם עצמי, עם חברי הקרובים או בנזוגי.
אני מבינה את ההתעסקות שלך בזה, כי בעצם רצית להשתמש בבלוג כדי לבטא ואת מרגישה שאין לך חופש מלא. ואני חושבת שאין אף פעם חופש מלא, בשום המקום, גם החופשי ביותר שיכול להיות וטוב שכך.
נראה לי שכך החיים שלנו בנויים (אצל כל אחד במינונים אחרים כמובן) רבדים רבדים, חלקם מוארים ונראים יותר בקלות ע"י רוב האנשים, חלקם מוצלים רוב הזמן ונגלים לפעמים אל אנשים קרובים וחלקם כ"כ עמוקים ומבצבצים במחשבות... וזה בסדר.
הביטוי שאת מוצאת לנכון לשחרר כאן, הוא זה שמתאים לשחרר כאן עבורך. לספר משהו על עצמך לקהל בלתי נודע ובלתי נראה, הוא דבר שצריך להעשות במינון הנכון לך, אחרת במקום תחושת שחרור וחופש, תגיע תחושה אחרת....
ואולי זה קשור למה שדיברנו עליו פעם, על המחוייבות לקורא. ופה אנחנו מדברות על המחוייבות לכותב, ומסתבר שגם היא נושא לא פשוט (-:

מכירות?
מכירה לגמרי.
אצלי זאת ההימנעות המוחלטת מלכתוב על אנשים אחרים.... דווקא בגלל שאפשר בלי בעיה לזהות אותי (מי שמכיר אותי ויתגלגל לכאן לא יהיה לו ספק שזאת אני) אז אני ממש מקפידה לא לכתוב שום דבר שהוא על אנשים אחרים (טוב, חוץ מאמריקאים אולי ) כדי לא לפגוע או לחשוף. ולפעמים זה ממש מבאס, כי בא לי לכתוב או לשתף כאן.

קראתי גם את מה שכתבת על הלידה אבל לא הספקתי להגיב על זה. והיתה לי שאלה (רק אם בא לך כמובן) - איך זה מרגיש להסתכל על הסיפור הזה ולספר אותו אחרי כל כך הרבה שנים?

אהבת עולם את מדהימה אותי כל פעם מחדש.. איזה נשמה גדולה את... תודה רבה רבה על ההצעה... זה בסדר את עושה מספיק באתר הזה.. מרימה אנשים אנרגטית..
אם אהיה חייבת לדבר על משהו ולא אצליח תחת שוות נפש אדבר בשם אחר. אוהבת אותך מ א ד ומאחלת לך הרבה סיפוק ושמחה

כשאני כתבתי הרבה בבלוג, גם לי היו דברים שלא יכולתי לספר לכולם.
אז היו לי כמה חברות מהאתר שהייתי כותבת להן באימייל את 'מאחורי הקלעים'.

אולי תמצאי לך גם את כאלו שאת יכולה לספר להן את החלקים החסרים.
אם בא לך, את מוזמנת לכתוב לי מייל (מופיע בדף בית שלי).

מאד מזדהה, בעיקר עם הדברים האחרונים שכתבת.
@}

כי אני תמיד מקמצת מאד בביטוי רגשותיי. לא היה להם מקום באופן בו גדלתי.

_ואני גדלתי כילדה מאד מופנמת וביישנית, ויותר עצוב מכך גדלתי בחוויה שאני לא ראוייה.
לא ראויה למקום הזה שבו אוכל לבטא את רגשותיי, את עצמי, את ייחודי._
למשל את הדברים האלה יכולתי לומר בעצמי.

אבל בכל זאת, יש לי תחושה שכל כך מעט כיסוי הסרתי מעל עצמי בבלוג הזה.. תחושה כזאת של רמאות.. אסביר, הערב מאד רציתי לדבר על תחושה מסויימת בעקבות חוויה מסויימת , אבל..או או.. זה פאן אחר לגמרי שלי.. לא אוכל להרשות לעצמי מהסיבה שאילו זהותי תחשף, המבוכה תהיה גדולה מידי!!!
גם זה.

יכול להיות שלא חייבים לחשוף הכל לפני אותו קהל. יש בזה כוח- לחשוף דברים לפי רצונך. אולי יותר חשוב לדעת שאת מסוגלת לעשות את זה (לא לקמצן בביטוי רגשות, לבטא את עצמך) כשיהיה לך צורך וזה יכול להיות בפורום אחר- זכותך לבחור מה לחשוף באיזה פורום שתבחרי. הרי כל אחד מאתנו הוא עולם שלם ואין לנו יכולת לבטא את עצמנו עד הסוף באמת בכל מקרה.
כשיש איזה מעצור שמונע ממני לספר משהו למרות ש"בא לי" מאד לעשות את זה אני מנסה לעצור ולהתבונן ובדרך כלל אני מגלה שאני מתביישת בעצמי (לפעמים זה משהו אחר גם) ואז אני מנסה לשכנע את עצמי שאני כן ראויה וכן טובה ושלמה גם עם החסרונות האלה שלי. לפעמים זה עוזר (-: .לאו דווקא להיחשף אבל כן לאהוב את עצמי יותר ולהתבייש פחות.

מכירה לגמרי

לגמרי מכירה.
@}

בטח! החסרונות הם היתרונות נכתב לי ברגיעון למעלה..

אבל בכל זאת, יש לי תחושה שכל כך מעט כיסוי הסרתי מעל עצמי בבלוג הזה.. תחושה כזאת של רמאות.. אסביר, הערב מאד רציתי לדבר על תחושה מסויימת בעקבות חוויה מסויימת , אבל..או או.. זה פאן אחר לגמרי שלי.. לא אוכל להרשות לעצמי מהסיבה שאילו זהותי תחשף, המבוכה תהיה גדולה מידי!!!
אז למרות החופש הניתן כאן לעשות איוורור ולשתף... החופש הוא לא מושלם ולא שלם..
מכירות?

האם יש כאן מישהי שלא נאלצת לחלק את עצמה לכמה ישויות באתר? מתכוונת , האם יש כאן משהי שיכולה לדבר על ה כ ל בחיים שלה? לא חושבת.
הייתי רוצה. לחשוף הכל. מבלי להצטרך להראות רק פן אחד. זאת אומרת , הנה כאן אני שוות נפש. מכירים ?!
אשה עם שני ילדים מתבגרים וכלבה מתבגרת.. בעצם מבוגרת לא מתבגרת, הכלבה.
נשואה כבר 24 שנים לאותו איש. יש לי ג'וב נחמד ודי מספק. כן, יש לי אח חולה בספריזופרניה.. יש לי אמא יקרה לי שאני שפוטה שלה.
אני טובת מראה.. וטובת אופי , מתכוונת לאמר סבלנית , רחמנית, אכפתית..
התחלתי את הבלוג כמשימה שלקחתי על עצמי, ללמד את עצמי ביטוי אישי. כי אני תמיד מקמצת מאד בביטוי רגשותיי. לא היה להם מקום באופן בו גדלתי.
אמא קיבלה את כל הבמה בגלל נסיבות חייה. ואני גדלתי כילדה מאד מופנמת וביישנית, ויותר עצוב מכך גדלתי בחוויה שאני לא ראוייה.
לא ראויה למקום הזה שבו אוכל לבטא את רגשותיי, את עצמי, את ייחודי.
עד כאן כבר ידעתם.. את זה כבר סיפרתי למעלה.. ולא שהיה קל לעשות את זה, בכלל לא. אבל הצלחתי. כי בכל זאת למדתי 3 שנים טיפול בתנועה ומגע שבמהלכן הרמתי הרבה אבנים ובדקתי את תחתיתן מעקרבים .. הרבה אבנים הרמתי.

אני חושבת שאני יראה אותך אני יבין שאת לא שוות נפש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

היי שווה, קראתי מה שכתבת לגבירה בחום.
מההכרות שלי איתך... יש לך רגישות חושית ורגישות אנרגטית.. שניהם ביחד וכל אחד לחוד זה חתיכת תיק.. אני יודעת כי אני כזאת. הרגישות האנרגטית גורמת לך להרגיש ולספוג את האנשים סביבך לטוב ולרע.. מצבי רוח. מחשבות לא נעימות..ואפילו חוליים חס וחלילה... אז הצניחות האלה שאת מתארת מאד מאד מזכירות לי את עצמי.. אחרי כל מפגש עם אנשים, אם זה בעבודה, אירוע או לא חשוב מה.. אני במצב של נבילה... אני חייבת להיכנס למיטה כדי להיטען מחדש..
כל כך אני.
הבעיה שאני לא כל כך שמה לב לזה בזמן אמת. כאילו זה רגיל ונורמלי שאני "מרגישה" אנשים ויודעת מה הם מרגישים וחושבים.
ואתמול היו לי המון תוכניות למשך היום (אני לא עובדת מחוץ לבית כרגע), אבל אחרי ששלחתי את הילדות לבית הספר נכנסתי למיטה ולא יכולתי לקום. רק אחר כך נזכרתי בפגישה שלי עם בני. הוא היה אצלי שלוש שעות. ו"הרגשתי" אותו, כמובן.
אני מספרת את כל זה רק בכדי לשאול: אז מה עושים? יש מקומות שאני מראש לא נכנסת אליהם כי לא מרגישה שם טוב, או אם אני מרגישה אוירה או אנרגיה לא טובה - אני עוזבת. אבל איך אפשר להפסיק להרגיש ולדעת אחרים? כי זה משפיע על התפקוד שלי. יש פעמים שאני ממש צריכה לנוח יום שלם כדי להיטען מחדש. לא תמיד אפשר ולא תמיד מבינים את זה מהסביבה. לפעמים אני גם מקיאה אחרי אפיזודות כאלה. מרגישה שאני חייבת "להוציא" את כל האיכסה שיש בתוכי. ואז כמובן אני מרגישה הקלה
ולאחרים אני מספרת ש"זה כנראה וירוס" כל שבועיים וירוס?

הי.
תודה שכתבת לי שוב.
התייחסתי אצלי
@}

הי שוות נפש
לא... לא ראיתי שוב דבר שכתבת לי..
אולי באמת כתבת למישהו אחר (-:
אני יודעת שלאחרונה מסתובב כאן ניק בשם פיה בחום, יכול להיות שהתבלבלת וכתבת שם?
בכל מקרה מוזמנת לכתוב לי שוב
@}

@}

@}

הערב כשחזרתי מאימי ראיתי מחזה מקסים בשעת דימדומים...בשדה. זוג חוגלות, חוגל וחוגלה, היא דוגרת והוא עומד לידה.. פשוט עומד. כמו שומר סף..היא בעיניים עצומות והוא מגונדר מדי פעם צועד כמה צעדים,מנקר משהו וחוזר... ישבתי כך באוטו והבטתי בהם זמן מה..השמש שקעה כל-כך יפה, היתה רוח נעימה ושני אלה לא ממהרים לשום מקום.. לא לקניות ולא לשום ריאליטי בטלוויזיה.. רק קיימים ונוכחים את הרגע במלואו. והיתה שם אהבה ודאגה, הרבה.

הי שווה
אני עדיין קוראת אותך.
בנוגע למכתב לרופאים - כרגיל כאן באתר, כשאני ממש בתוך משהו בחיי ה"חוצניים" - הד לכך מופיע גם בוירטואליים...
לא יאומן.
אז בבקשה לך...
ץ

הגבירה בחום תודה מלאכית אני מרגישה יותר חזקה מאתמול.

גם אני קוראת.
ושולחת וחיזוק

Thank you lovley{@

היום במנוחת צהריים (קודש) כשאני שוכבת על צידי ,הוצאתי רגל אחת מהשמיכה היה לי חם, ותוך כדי עצימת עיניים הרגשתי שכפות הרגליים שלי בעצם באוויר והשמיכה בין רגלי היא בעצם חבל ואני כמו לוליינית בקרקס מחזיקה את עצמי כך שרגלי מלפפות את החבל.. על אף ששכבתי במיטה שהיא בעצם מאד נוחה עדיין לא היתה לי הרגשה של אי -מנוחה אלא של מעין תרגיל קשה בקרקס..

היא אמרה לי בצורה עמוקה בלי מילים... אהה אני מכירה אותך.... מקסים ומוכר.
חיבוק ענק

קוראת ומתפעלת גם
כיף שביקרת אצלי. תודה.

קוראת ומתפעלת גם

ואוו, איזה סיפור. המרגיעון שלי: מותר לכעוס. זה טוב שהוצאת את זה אחרי כל השנים הללו.

היא אמרה לי בצורה עמוקה בלי מילים... אהה אני מכירה אותך.... מקסים ומוכר.

תודה, מתוקה !

אהבת עולם כבר מזמן אני חושבת שאת נהדרת .

בדיוק קודם חשבתי שכבר מזמן לא כתבת. והנה באת.
טוב שאת סוף סוף מספרת את הסיפור....

כל זה היה באמצע הלילה ואני התעוררתי בבוקר למחרת כבר במיטה במחלקה... ובן זוגי לצידי.. פקחתי עיניים הוא חייך.. שאלתי איך התינוקת, הוא אמר מקסימה, היא בסדר.. שוב נרדמתי... כשהתעוררתי הביאו לי את התינוקת לבקשתי... וזה מה שאני זוכרת הכי טוב וזה מה שהחזיר אותי לחיים העיניים שלה... היא הסתכלה עלי בעיניים שחורות גדולות ,הסתכלה עלי ממש לתוך העיניים.. אני כל כך הופתעתי , מהאינטימיות החזקה הזאת ביננו... היא אמרה לי בצורה עמוקה בלי מילים... אהה אני מכירה אותך.... והיא מדהימה
אנהאטה א תודה

כך היה, למורת רוחם אני מוכרחה לציין שככה הרגשנו...ככה הובהלתי לחדר ניתוח שנמצא בבנין אחר לגמרי באמצע הלילה ... אחרי 46 שעות של צירים ובלבול נוראי...
ואם עד לשלב הזה הכל היה לי מבולבל אז מכאן זה הלך והמשיך להיות מבולבל עוד יותר.... לא זוכרת הרבה.. הפשטה, הוצאה של בן -זוגי מהחדר.. קשירה למיטה ברצועות... ואלוהים אדירים אני נזכרת בזה עכשו הסכין... הסכין שמפלחת את הבטן לרוחבה.. אפילו את הרחש של העור הנקרע אני שומעת... אווהה צעקתי.. אוי את מרגישה את זה עדיין.. שימו לה עוד חומר אני שומעת אותם אומרים, ואז שוב... עוד חתך וכאב מפלח... אז לדעתי איבדתי את ההכרה והתעוררתי לשמע בכי מקסים ואחות שאומרת "איזו תינוקת יפיפיה"... עוד לא ראיתי אותה ,כי היה סדין חוצץ מעל הרגליים... האחות החזיקה אותה מעל גופי והביאה אותה ליד פני... היא התינוקת עדיין באוויר ... בוכה מההלם... ואני באותה שנייה שוב מאבדת הכרה או נרדמת...
אני כותבת ועיניי דומעות... זה היה כל כך מעט לראות אותה , דווקא ברגע יציאתה לעולם..

הוא ניסה להרגיע אותי ותוך כדי כך יצא מהחדר וקרא לפרופסור .. בן זוגי הלחוץ שאל את הפרופסור מה הם מתכוונים לעשות.. ולמה לא עושים יותר מזה... הפרופסור אמר..תיראה יש לה אגן טוב, חבל שננתח , היא יכולה לעבור לידה ... "אבל אין פתיחה (רק שלוש אצבעות) ויש מצוקה עוברית"...... הפרוספר והצוות התייעצו ואני שומעת שהם אומרים שאין חדר ניתוח מוכן.. צריך להכין ולקרוא למנתח..מסתבר שזה מישהו אחר.. לא הוא בעצמו... דרשתי שעכשו ומיד ינתחו אותי..המחשבה על התינוקת במצוקה הטריפה אותי...

ואז בסוף שבוע 42 באמצע הלילה היתה לי ירידת מים ,הערתי את בן-זוגי ונסענו לבית החולים... (מי חשב על אופציה אחרת)
בבית חולים אחרי ההליך הפרוצדוראלי של בדיקה אופשזתי ונתבקשתי לטייל קצת עד שיופיעו צירים סדירים...כך היה כל אותו לילה והיום למחרת והלילה אחריו..צירים מידי פעם,לא סדירים..אבל לחץ נורא.
הייתי כבר 40 שעות ככה ,תשושה אבל מאד מתרגשת לקראת הבאות ועם חשש נורא שמשהו ישתבש.. עוד לא היה לי ברור נאיבית שכמותי (בורה נכון יותר) שמשהו כאן לא בסדר.. אז התחיל מעין דימום , כל-כך נבהלתי קראתי לאחות והיא אמרה שזה לא דימום וזה בסדר..זה נוזלים מהרחם..
הכניסו אותי לחדר לידה הצירים גברו מאד, אבל בלי פתיחה.. איזו מצב מוזר ומפחיד..אני רוצה ללדת אבל הגוף הוא לא משתף פעולה... יש עוברית בתוכי שרוצה לצאת והיא לא מורשית לצאת? כלואה בתוכי..
הרגשתי עוד בבית את הראסייה שהיא נתנה על ריצפת הבטן שלי כדי לצאת..בום כזה שהבהיר שהיא עושה את דרכה החוצה... מסכנה שלי..
כמובן שמי שקראה עד כאן לא תתפלא שהסכמתי לכל מה שהצוות הורה לעשות.. קיבלתי פיטוצין כדי לזרז את הפתיחה .. קיבלתי אפידוראל לעמוד השידרה כדי להקל על הכאבים... כל אותו זמן בן זוגי היה איתי והיה הולך הביתה לכמה שעות לישון.. ככה במשך שעות אני בחדר לידה עם צירים איומים ואין פתיחה... עוד לא נשברתי ושיתפתי פעולה.. עד שהגיע רופא צעיר עם סטאז'רית ונתן לה סקירה והסברים על הלידה הספציפית הזאת וה'בעיתיות'...:"את רואה" כך אמר לה במלומדות וכלאחר יד " כאן אנו עדים למצוקה עוברית עקב חוסר חמצן"... מה?? "מה אמרת" צעקתי, פעם ראשונה בכל ה40 ומשהו שעות האלה.. "מה אמרת?", "מה זאת אומרת מצוקה עוברית?"

אבל לא כתבת על הלידה, רק על ההריון. אז מה קרה בלידה?

קראתי דף באתר של אישה גיבורה שסיפרה על הלידה שלה.. תוך כדי קריאת הסיפור נפתחו אצלי חריצים, חריצים בחומה האיתנה של ההדחקה, ההדחקה של הלידה שלי את ילדתי.. הלידה שאני כל כך נבוכה ממנה ולא יודעת איך להתייחס למה שקרה איתה.
זה היה לפני 15 שנה, הריתי סוף סוף אחרי 8 שנים של ציפייה דרוכה להריון. לא הריתי כל הזמן הזה בגלל בעיה אצל בן-זוגי. בעייה עם הזרע.
היינו בטיפולים , הוא עם סטרואידים להשבחת הזרע ואני עם כדורים פרגונל ודומיהם להגברת הביוץ בכדי לאזן את הזרע החלש.
התוצאה בכל חודש היתה אני עם ביוץ מסיבי וכאבי ביוץ מטרידים ובטן נפוחה ובסוף התהליך הגיעה הווסת המאיימת.. שנים קשות ומסתכלות..
לי כבר היה הריון טבעי בגיל 18 ,לפני הצבא, שאותו בסודיות גמורה (מלבד אחותי) הבאתי לסיומו המלאכותי.
כמו שכתבתי הריתי סוף סוף בגיל 30, השימחה היתה גדולה, אבל השימחה היתה מלווה בחרדות איומות ואובססיביות שמא יקרה משהו לעובר וההריון לא יחזיק...
כל ההריון היה מלווה בחרדות שבגללן הייתי מבקרת אצל גניקולוגים וחוזרת כפייתית על אולטרסאנדים לוודא שהכל בסדר.. גם את טיפת חלב הטרדתי יתר על המידה..
בהריון הזה עליתי במשקל, התחלתי עם 50 ק"ג וסיימתי עם 74 ק"ג. כמה חוסר מודעות. חשבתי שנכון לאכול הרבה כדי לשמור על העובר.
הייתי מערבבת ושותה חלב שקדים "שקדיה".. עם מים , זה כמו הטחינה הגולמית רק משקדים... ככה העלתי במשקל חסר פרופורציה..
ההריון נמשך עד סוף שבוע 42.. כבר הייתי כל -כך כבדה עם כפות רגליים נפוחות מבצקות.. באמצע אוגוסט..

תישלחי לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

תיראי זה כמו כשבהיר אז לא צריך להבהיר....
נכון. (-:
תודה @}