על ידי פלוני_אלמונית* » 03 אפריל 2006, 04:56
זה אומר, שבעצם את מעדיפה להתלונן ש הוא גורם לכך שאתם לא מזמינים חברים הביתה, כשבעצם את בעצמך לא כל כך רוצה להזמין אותם, כי מאיזו שהיא סיבה את לא נהנית מהזמנת חברים הביתה, או נהנית יותר להיות במקום של הקורבן שיכול להתלונן "בגללו". כתבה לך בשמת.
איך את יכולה להסביר לחברים שלך שזה שהוא נרדם כשהם באים, לא צריך לפגוע בהם? שזה שהוא נעלם לחדר אחר, לא קשור אליהם? אולי את לא בהכרח "בוחרת" בקורבניות, אלא לא יודעת איך ליצור לך עולם משלך, בו הוא לא יהיה בעל השפעה כל כך מכרעת, כמו שהיית רוצה שתהיה לו, כי אתם זוג, כי אתם משפחה...
ולהציג את התמונה העצובה הזו לעיני חברים - אעפס, לא קל.
נראה לי שרובנו (הנשים) גדלות לתוך ציפיות דומות מעולם הנישואים והזוגיות.
וגם הגברים גדלים עם ציפיות דומות, אך הציפיות והשאיפות של נשים ושל גברים - לא כולם, אבל רובם - שונות בתכלית השוני. וגם, הצרכים של מרבית הגברים, שונים מאלה של מרבית הנשים.
את היית רוצה בן זוג שהוא שותף, שאכפת לו ממך, שמעשיו מראים ענין אמיתי ואחריות לך ולבנות. היית רוצה הדדיות בהקשבה, בתמיכה.
הוא לא.
להבנתי את דברי בועז, הוא צריך תמיכה ממך, קבלה שלו כמות שהוא, עשייה שלך עבור עצמך ועבור משפחתך, "מנוחת אחריות", מנוחת ציפיות, מנוחת דרישות ממנו. אך להשאירו בתמונה, לתת לו להרגיש אהוב ומוערך על מי שהוא. מתוך זה, את תלמדי עצמאות תוכלי לחיות באושר ללא תלות בו, והוא יחיה את חייו ויבחר את הבחירות שלו.
בועז, איך בדיוק עושים את זה?
בועז, דבריך כל כך הגיוניים, כל כך מצליחים לי בחיים שלי, באמת; אבל בכל זאת, מדי פעם, מעציב אותי כשאני נזכרת שאין פה הדדיות, שאין סימטריה, שאני לא אקבל ממנו את התמיכה והקבלה הזו שהוא מקבל ממני (כמה שאני יכולה ז"א). התחושה שאני פה בשביל הילדים, בשביל הזוגיות, בשבילי, ואני פה רוב הזמן לבד עם כל זה, למול חלומות הילדות ונעורים שלי, של זוגיות שהיא אחווה, שותפות, יחד, חום, אמפתיה, הדדיות, לפעמים אפילו סימטריות - תחושה שכואבת עמוק בבטן, ובלב.
יש הטוענים שבלי משבר, לא יקרה שינוי.
ככה היה גם אצלנו: רק אחרי המשבר דברים התחילו להשתנות; וגם את הדברים האלה אני שיניתי בעצם. הוא כאילו נמשך לתוך השינוי, אך מעולם לא בחר בו בחירה שלמה מודעת. אבל אנחנו לא בסוף התהליך אלא בעיצומו, בתקוה שימים הבאים ימשיכו להיות במגמה הנוכחית.
אז לצערי, אני נוטה להאמין שאכן ככה זה.
[u]זה אומר, שבעצם את מעדיפה להתלונן ש הוא גורם לכך שאתם לא מזמינים חברים הביתה, כשבעצם את בעצמך לא כל כך רוצה להזמין אותם, כי מאיזו שהיא סיבה את לא נהנית מהזמנת חברים הביתה, או נהנית יותר להיות במקום של הקורבן שיכול להתלונן "בגללו".[/u] כתבה לך בשמת.
איך את יכולה להסביר לחברים שלך שזה שהוא נרדם כשהם באים, לא צריך לפגוע בהם? שזה שהוא נעלם לחדר אחר, לא קשור אליהם? אולי את לא בהכרח "בוחרת" בקורבניות, אלא לא יודעת איך ליצור לך עולם משלך, בו הוא לא יהיה בעל השפעה כל כך מכרעת, כמו שהיית רוצה שתהיה לו, כי אתם זוג, כי אתם משפחה...
ולהציג את התמונה העצובה הזו לעיני חברים - אעפס, לא קל.
נראה לי שרובנו (הנשים) גדלות לתוך ציפיות דומות מעולם הנישואים והזוגיות.
וגם הגברים גדלים עם ציפיות דומות, אך הציפיות והשאיפות של נשים ושל גברים - לא כולם, אבל רובם - שונות בתכלית השוני. וגם, הצרכים של מרבית הגברים, שונים מאלה של מרבית הנשים.
את היית רוצה בן זוג שהוא שותף, שאכפת לו ממך, שמעשיו מראים ענין אמיתי ואחריות לך ולבנות. היית רוצה הדדיות בהקשבה, בתמיכה.
הוא לא.
להבנתי את דברי בועז, הוא צריך תמיכה ממך, קבלה שלו כמות שהוא, עשייה שלך עבור עצמך ועבור משפחתך, "מנוחת אחריות", מנוחת ציפיות, מנוחת דרישות ממנו. אך להשאירו בתמונה, לתת לו להרגיש אהוב ומוערך על מי שהוא. מתוך זה, את תלמדי עצמאות תוכלי לחיות באושר ללא תלות בו, והוא יחיה את חייו ויבחר את הבחירות שלו.
בועז, איך בדיוק עושים את זה?
בועז, דבריך כל כך הגיוניים, כל כך מצליחים לי בחיים שלי, באמת; אבל בכל זאת, מדי פעם, מעציב אותי כשאני נזכרת שאין פה הדדיות, שאין סימטריה, שאני לא אקבל ממנו את התמיכה והקבלה הזו שהוא מקבל ממני (כמה שאני יכולה ז"א). התחושה שאני פה בשביל הילדים, בשביל הזוגיות, בשבילי, ואני פה רוב הזמן לבד עם כל זה, למול חלומות הילדות ונעורים שלי, של זוגיות שהיא אחווה, שותפות, יחד, חום, אמפתיה, הדדיות, לפעמים אפילו סימטריות - תחושה שכואבת עמוק בבטן, ובלב.
יש הטוענים שבלי משבר, לא יקרה שינוי.
ככה היה גם אצלנו: רק אחרי המשבר דברים התחילו להשתנות; וגם את הדברים האלה אני שיניתי בעצם. הוא כאילו נמשך לתוך השינוי, אך מעולם לא בחר בו בחירה שלמה מודעת. אבל אנחנו לא בסוף התהליך אלא בעיצומו, בתקוה שימים הבאים ימשיכו להיות במגמה הנוכחית.
אז לצערי, אני נוטה להאמין שאכן ככה זה.